עריכת הדף "רשב"א/שבת/ח/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''אלא לאו בבור דלית ביה עשרה וקתני עירובו עירוב.''' מכאן דקדק מורי הרב ז"ל וכן בתוס'{{הערה|וכ"ה בחי' הר"ן ד"ה אלא בשם תוס'.}} דמותר לטלטל לכתחילה פחות מד' אמות ברשות הרבים, דהא למאן דאמר וכן בגומא דהויא רשות הרבים מטלטלין מתוכה לרשות הרבים לכתחילה דהא עירובו עירוב. והא דאמרינן לקמן בפרק מי שהחשיך {{ממ|[[בבלי/שבת/קנג/ב|קנג:]]}} גבי נותן כיסו לנכרי אם אין שם נכרי וכו', אמר ר' יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מטלטלו פחות פחות מד' אמות ואמאי לא רצו לגלותה דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, דאלמא מדוחק התירו למי שהחשיך לו בדרך דוקא, הא בעלמא לא. התם במוציאו פחות פחות מד' אמות ואפילו מהלך רב, דגזרינן דילמא אתי לאתויי בזמנא חדא ארבע אמות, אבל בתוך ארבע אמות בלבד שרי{{הערה|וכ"כ בחי' הר"ן ד"ה אלא.}}. וכן דעת הרמב"ם ז"ל {{ממ|[[רמב"ם/שבת/יב#טו|פי"ב מהל' שבת הט"ו]]}}.

''' ''' ולכאורה הכין משמע כדבריהם, מהא דתנן במסכת עירובין בפרק המוצא תפילין {{ממ|[[בבלי/עירובין/צח/ב|צח:]]}} עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, דאלמא פחות מד' אמות אפילו לכתחילה שרי.

''' ''' ופחות מד' אמות דקאמרינן היינו ארבע ואלכסונן שהן ה' אמות ושלשה חומשין, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, דכל שיעורי דשבת הן ואלכסונן הן, וכדילפינן {{ממ|[[בבלי/עירובין/נא/א|עירובין נא.]]}} ממגרשי הערים {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/לה#ה|במדבר לה ה]]}} שהן אלפים אמה מרובעות, וכדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו {{ממ|שם}} גמרא ויש לו אלפים אמה לכל רוח אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור ד' אמות הן ואלכסונן{{הערה|וכ"כ הר"ן שם.}}. ויש בזה דעת אחרת למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד{{הערה|ובאמת ברמב"ם שם מבואר דעד ד"א מותר לטלטל, אף מד"א עד ה' אמות וג' חומשים, פטור אבל אסור, ועי' כס"מ שם בשם הרמ"ך דצ"ב שי' הרמב"ם הנ"ל, מ"ש בין ד"א לה' אמות וג' חומשים. ועי' מרכה"מ שם לבאר שי' הר"מ, ד"הן ואלכסונן" המקום נקבע לפי טלטולו הראשון של החפץ, דאם כוונתו לטלטל לצד מזרח מקומו של החפץ עד ההנחה הוא הריבוע שנעשה ביניהם, וא"כ יתכן שיטעה ויקח לצד דרום מזרח ואסור, אך עד ד"א גם אם יטעה לא יבוא לידי חיוב חטאת, ועייש"ע ביאור בזה. ובאו"ש שם ביאר באופ"א, דלאחר שעוקר החפץ למקום אחר, אמרי' דמקומו של החפץ הוא הריבוע שסביב המרחק שעבר, דהיינו האלכסון של הריבוע, אבל קודם שבחר להיכן להעביר, מקומו של החפץ הוא הריבוע שלפניו ואם יוציא יותר מד"א היה צריך להתחייב, וע"כ אסור לכתחילה, ועיי"ש עוד ביאור ומו"מ בזה, וכ"כ החזו"א או"ח סי' ק"י סקכ"ד. ועי' חי' הגרי"מ סי' ב' ד"ה אמנם מה שקשה, להק' דלהאו"ש המעביר חפץ שנמצא חוץ למקומו של האדם, כגון דחפו ע"י מקל, יתחייב כבר בד"א, דהרי אין כאן מקומו, אך יישב דכוונת האו"ש למקומו של החפץ ולא של האדם, ועייש"ע, וכן יעו"ש בד"ה והנה צ"ע לבאר באופ"א, עפ"י המבו' בר"מ שם ב' מקורות לאיסור טלטול בה"ח מהלמ"מ, ובהט"ו מקרא דשבו איש תחתיו, והיינו דמההלמ"מ ילפי' לעיקר האיסור ושד"א הוא שיעור המלאכה, ומהקרא ילפי' דהני ד"א הם "מקומו" של האדם, ואלמלא הקרא, היה אסור לטלטל פחות מד"א משום ח"ש, וכיון שזהו מקומו מותר, ולפי"ז י"ל דהר"מ ס"ל דעד ד"א מותר לכתחילה משום שזהו מקומו של אדם, אבל מעבר לד"א, אף שאי"ז שיעור החיוב, מ"מ הוי זה כבר "חצי מלאכה". ובעיקר מש"כ, דאי לאו דילפי' מקרא יסוד זה דד"א זהו מקומו של האדם, היה אסור לטלטל פחות מד"א מדין ח"ש, הנה כבר עמדו בזה האחרונים, אמאי מותר במקום צורך לטלטל פחות מד"א, הא הוי ח"ש, ועי' בזה בחת"ס לעיל ב. ד"ה שהן, בשם ס' לחם שמים מ"א ד"ה שניהם, תפארת ישראל מ"א בועז אות ד', וכה"ק החות יאיר סי' ט"ו. ובית מאיר סי' שמ"ז שם. ובעיקר הענין, אי יש איסור ח"ש באיסורי שבת, וכן אי יש ח"ש באיסורים שאינם איסור אכילה, ע"ע משנ"ת בציונים שבסוה"ס לעיל ב. ברד"ה שהן, באורך, וכן עיי"ש לענין טלטול פחות מד"א, וע"ע להלן בזה.{{ש}}
עוד עיי"ש בחי' הגרי"מ ביאור נוסף בדרך זו, ושלפי"ז מש"כ הא"מ לאסור יותר מד"א, זהו רק כשהולך בקו ישר, אך כשהולך באלכסון של מקומו מותר לכתחילה אף יותר מד"א, ויעו"ש שכ"כ בביאור הגר"א או"ח סי' שמ"ט ס"ב, וכ"ה באו"ש שם בהי"ט, ועיי"ש דליסוד זה, מבו' מש"כ הר"מ שם בהט"ו, שמודדים הד"א באמה שלו, ומוכח דהלכה זו אינה בשיעור של איסור העברה, שא"כ לא מסתבר שיהיה שיעור לכל אדם לפי גודלו, אלא זהו הלכה בדין "מקומו" של אדם, וכן יעו"ש דלפי"ז מבו' מה שהשיג הראב"ד שם, דמותר לטלטל בתוך ד"א, רק בכה"ג "שיהא לשם מקום קביעות כגון ששבת שם", ואם נאמרה כאן הלכה של שיעורים, ל"ש לומר דרק בכה"ג שקונה שביתה מותר לו לטלטל ד"א, ועייש"ע.}}.

''' ''' והראב"ד ז"ל כתב{{הערה|וכ"ה בהשגותיו [[רמב"ם/שבת/יב#טו|פי"ב משבת הט"ו]].}} דלכתחילה אסור לטלטל ברשות הרבים פחות מד' אמות, דבין ד' אמות לפחות מד' אמות טעו אינשי וגזרינן דילמא אתי לאתויי ד' אמות{{הערה|עי' בחי' הגרי"מ סי' ב' אות ב' ד"ה מה שנ"ל, בביאור שי' הראב"ד, דגדר ההיתר לטלטל תוך ד"א, הוא משום דזה מקומו של האדם, אך זהו דוקא כשבא לקבוע לעצמו "מקום" ברה"ר, דהיינו כשמניח עירובו, ודלא כהבעה"מ לק' צ"ו: ד"ה אלא, דמקומו של אדם שייך בכל אופן, דד"א ש"א קונות לו.{{ש}}
והנה עי' ביאור הגר"א או"ח סי' שמ"ט אות א', להק' להראב"ד, מלעיל בע"א, גבי היתה קופתו פחות מי"ט דיכול לטלטל ממנה לרה"ר, ולא אסרו לכתחילה, והרי יש לחוש שמא יבוא לטלטל מקופה גבוהה י'.}}, כפשטיה דההיא דפרק מי שהחשיך{{הערה|דף קנ"ג:}}, ולא התירו לעולם אלא במקום הדחק, כגון בא בדרך וכיסו עמו, אי נמי במוצא תפילין, אי נמי מי שיצא חוץ לתחום בין לאונסו בין לרצונו{{הערה|וכ"מ בר"ן שם דלד' הראב"ד התירו למוצא תפילין וכן למי שיצא חוץ לתחום בין לאונסו בין לרצונו פחות מד"א.}}, ואי נמי אם יש לו שם מקום קביעות כגון ששבת שם והיינו הא דעירוב שנתנו בבור.

''' ''' וההיא דעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים שבמסכת עירובין פירשה שם הראב"ד ז"ל במטלטל למעלה מעשרה, דאיכא תרתי לפטורא דהוא פחות מד' אמות ומטלטלו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור, ואפילו הכי חוץ לד' אמות חייב כדרבא דאמר{{הערה|שם צ"ט.}} המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע דרך עליו חייב.

''' ''' ומכל מקום יש לי לומר, דלכולי עלמא לא גזרו בבין השמשות לטלטל ד' אמות ברשות אחרת{{הערה|ובביאור הטעם שאין איסור חצי שיעור במעביר פחות מד"א, עי' ריטב"א לק' ע"ד. ד"ה בורר, דהטעם משום דאין כאן עקירת חפץ ממקומו כלל, [ועי' לעיל בשם חי' הגרי"מ, מה שייסד דיש דין "מקומו" של החפץ], וכ"מ בפמ"ג בפתיחה להל' שבת, ד"ה הן אמת שמה, וכ"כ באשי ישראל לעיל ב. ד"ה יציאות. ועי' גבו"א יומא ע"ד. ד"ה חצי, דאכתי ק' דהרי איסור ח"ש הוא משום שראוי להצטרף לחצי נוסף, וזה שייך ג"כ הכא, ויעו"ש לפרש הטעם באופ"א, דלר"ל דח"ש אסור מדרבנן, לא גזרו על טלטול פחות מד"א, דאדן בהול על ממונו, ואם לא יתירו לו יבוא לידי טלטול ממש, ולריו"ח, י"ל דבעי' עקירה משעה הראשונה ע"מ להעביר ד"א ברה"ר, [עפ"י לעיל ה: דבעי' עקירה משעה ראשונה בכדי להוציא], ובעיקר תירוצו לריו"ח דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך, כ"כ בבית מאיר שם, מהר"ז סופר [נדפס בסוף ספר מוצל מאש לאלפנדרי] סי' נ' אות י"ד בשם חותנו. [ועי' תוצאות חיים סי' ט' אות י"א לדון אי בעי' ע"מ להוציא או ע"מ להניח גם, ועי' עבוה"ק ש"ג פ"ה "עד שיעקור וכו' על דעת שיניחנו" וכו', ועי' בשבה"ש כללי מלאכת שבת דין אינו יודע שהוא פס"ר, במכתב מהגרצ"פ פרנק בזה], וכעי"ז בשו"ת שו"מ תניינא ח"ד סי' ק"כ. ובעיקר הענין, ע"ע תוס' סוכה מ"ג. ד"ה ויעבירנו, דבד"א איכא פטורא דנמלך, ועי' בשי' רש"י שם, בתוצאו"ח עמ' מ"ד סק"ג, וקה"י שבת סי' ה'. עוד מו"מ אי איסור ח"ש תלי' במה ששייך לצרף בפועל, עי' שו"ת רע"א קמא סי' קנ"ד, וח"ג סי' ע"ו, ובשאג"א סי' פ"א. ועי' שו"ת באר יצחק או"ח סי' ט"ו ענף ו'. אמנם צ"ב לתי' הנ"ל, מדקיי"ל בסי' שמ"ט, דמותר לעקור חפץ מרה"ר וליתנו לחבירו בתוך ד"א וחבירו לחבירו אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין ברה"ר, והתם אי"ז כנמלך ואמאי אינו אסור משום ח"ש, ויל"ע בזה.{{ש}}
ובשו"ת חות יאיר סי' ט"ו ד"ה האמנם, תי' דלא אסרו חכמים להעביר פחות מד"א ברה"ר, משום דדבר ששיעורו מפורש בתורה [שבו איש תחתיו], אין לחכמים לאסור, ויעו"ש דיסוד זה נמצא בט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א, או"ח תקפ"ה סק"ה. ובבית מאיר או"ח סי' שמ"ז ס"א תי' באופ"א, דחצי מלאכה, אינה אסורה משום ח"ש, רק כשהגיעה המלאכה לתכליתה, אך לא בשיעור מספיק, אבל הכא אי"ז מלאכה כלל. וע"ע תפארת ישראל שם שתי' עוד דכיון שעושה מיד הנחה בתוך ד"א שוב אינו ראוי להיצטרף ואין איסור כלל, ועייש"ע ביאור בזה. ועי' אשי ישראל שם משה"ק ע"ז. ובשו"ת חכ"צ סי' פ"ו ד"ה וגם, הו' בפמ"ג שם חידש דאיסור ח"ש, הוא במאכלות האסורות.}}.

'''האי זירזא דקני רמא וזקפה פטור.''' ולא דמיא למגרר דאמרינן במסכת כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/לא/א|לא.]]}} הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין לו כאחד{{הערה|וכן הוק' להתוס' ד"ה לא ותורא"ש ד"ה רמא, וכה"ק הרמב"ן וריטב"א ד"ה האי, ובפסקי הרי"ד ד"ה אמר, ועי' רשב"א בשיטמ"ק כתובות ל"א. ד"ה היה.}}, דמגרר שאני דכל שהוא מגרר הרי עקר את כולו ממקומו בבת אחת, מה שאין כן בזירזא דקני דבעידנא דזקיף רישא אכתי סופיה מונח בדוכתיה וכי הדר זקיף רישא אחרינא רישא קדמאה מינח נייח על גבי קרקע, ויש כאן עקירות הרבה בלא הנחות והנחות הרבה בלא עקירות{{הערה|וכ"כ בתוד"ה לא, בשם ר"י, וכ"כ בפסקי הרי"ד ד"ה אמר, וכ"ה הרמב"ן וריטב"א ד"ה האי, ועי' רשב"א בשיטמ"ק כתובות ל"א. ד"ה היה, ורא"ה הו' בשיטמ"ק שם.
והנה עי' שפ"א בתוס' שם, שהק' דבתחיל"ד כ' התוס' דטעם הפטור משום דלא עקר כלל, וכ' דדי"ז פשוט, ואמאי די"ז פשוט הרי צריך לחלק ממגרר ויוצא, ויעו"ש ליישב דאחר שביארו שכך הדרך לשאת משא זה, א"כ נחשב לעקירה וחזרו בהם ממש"כ בתחילה דהטעם משום דלא עקר כלל, וע"כ הקשו מ"ש ממגרר ויוצא, ועיי"ש דלפי"ז לרש"י דטעם הפטור משום דל"ה עקירה כלל, צ"ל דאי"ז הדרך לשאת משא זה, ועייש"ע ליישב לרש"י באופ"א, ובעיקר תי' זה, יל"ע מהתורא"ש הכא שהק' כהתוס', אחר שביאר מש"כ במסקנתם.{{ש}}
ובעיקר חילוק זה ממגרר ויוצא, עי' רא"ש סי' ט"ז דביאור הדברים הוא דהמשיכה מן המקום היא עקירת החפץ, ואי"צ דוקא שיגביה באויר. והנה ע"ע רשב"א בשיטמ"ק כתובות ל"א. ד"ה היה, דמוכח מתי' זה, דגרירה חשיבא עקירה, ועיי"ש ראיה לזה מדמצינו קנין משיכה, ואי אי"ז עקירה היאך מהני.}}. ועוד דבלאו הכי ההיא דמגרר לא קשיא, דהא אוקמוה התם בפרק אלו נערות {{ממ|בעמוד ב}} בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירה גמורה והנחה{{הערה|וכעי"ז ברמב"ן שם בתי' הב', וכ"כ הרא"ה בשיטמ"ק כתובות ל"א. ד"ה היה, וע"ע מה שצויין ברמב"ן שם בזה.
ובעיקר הקו', ע"ע ברמב"ן שם דיש מתרצים בשם הראב"ד באופ"א מתוס', דחלוק מעביר ד"א ברה"ר, ממוציא מרל"ר, דעצם ההעברה לרשות אחרת נחשבת כעקירת החפץ ממקומו, וכ"ה הרשב"א בשיטמ"ק שם בשמו, וכ"כ ההשלמה ד"ה תנן, בתי' הב', ובמאירי ד"ה חבילה. ויש שהעירו דמוכח מהראב"ד הנ"ל, דלא כמש"כ הרז"ה לק' צ"ו: ד"ה אלא, בגדר מעביר ד"א ברה"ר, דהוי כמוציא מרל"ר, דד"א של אדם קונות לו.
והנה הרמב"ן שם הק' להראב"ד דהוצאה מרל"ר הוי עקירה, מלעיל ה: דאריו"ח דהעוקר חפץ ע"מ להעבירו מזוית לזוית, ונמלך והוציאו פטור, דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך, ועי' רמב"ן בשיטמ"ק כתובות ל"א. ד"ה היה, ליישב דעקירת הרשות הוי עקירת חפץ רק בכה"ג שהחפץ נמצא על הארץ, אבל ביד אדם דאינו מונח לגמרי ברשות לא, ויעו"ש דכ"ב הראב"ד עצמו, אך יעו"ש דאין ד' הראב"ד ברורים, וע"ע בביאור תי' זה, בתוצאו"ח סי' ט' אות ח'. וע"ע קה"י סי' ה', מש"ב בד' התוצאו"ח, ועייש"ע בתוצאו"ח באות ו' ליישב עוד עפ"י תוס' לעיל ג: ד"ה היה, דיש סברא דאף שעקירת גופו כעקירת חפץ לא בטלה עקירה ראשונה, וה"ה הכא, והראב"ד מיירי רק במגרר דאין כלל עקירת הגבהה, ועיי"ש באות ה' דלתי' זה, א"ש מה דילה"ק מדבעי לק' צ"ט: בדין עקר חוליה מבור שאינו עמוק אלא ט' טפחים, וק' להראב"ד דתיפו"ל שכשמוציא החוליא לרה"ר, הרי אז הבור כבר נחשב רה"י, ולהנ"ל א"ש דלא בטלה עקירה הראשונה. עוד הק' הרמב"ן שם להראב"ד מפסחים פ"ה: גבי נושאי פר ושעיר יוה"כ דנטמאו בגדיהם, והקשו שם דהא לא נחו ואין כאן עקירה והנחה ואיך נטמאו, ותי' דמיירי כשהפר והשעיר היו נגררים על הארץ, ונחשב הנחה, וצ"ב להראב"ד דלדעתו גרירה ל"ח עקירה, וכ"ב בתוצאו"ח סי' ט' אות ט', קושייתו, דהרי אין שם מרל"ר, דמן העזרה היו יוצאים לעזר"נ דהוי רה"י, כמבו' ברש"י לק' צ"א: ד"ה חוץ, ולכאו' י"ל עפ"י תוס' פסחים שם ד"ה בנגררין, דהיו נגררין היינו שהיו בתוך ג"ט לקרקע דנחשב מונח, ובזה מודה הראב"ד, ובתוצאו"ח שם תי' דלהראב"ד סגי בזה שהעזרה והעזר"נ הם מקומות חלוקים לענין טומאת פרים הנשרפין, וחשיב כהוצאה מרל"ר, אף דלענין שבת אי"ז מרל"ר, ועייש"ע בזה.
והנה עוד עיי"ש במאירי בשם יש חולקין שחילקו ממגרר ויוצא באופ"א, דפי' הברייתא "מגרר ויוצא" היינו שא"א לגרור בלא עקירה כל שהיא, ובלא עקירה באמת פטור, אמנם יעו"ש דאין הדברים נראים.}}.
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

{{שולי הגליון}}