עריכת הדף "רשב"א/שבת/ג/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב.''' הוא הדין להטעין עצמו משחשיכה לפנות מזוית לזוית ועמד לפוש ונמלך להוציאן, אלא דאי נקט הכי{{הערה|עי' אוצר שיטות לבאר בד' התוס' שכ' כד' רבינו, דאי נקט הכי, היינו דאי מיירי בלא עמד לפוש ל"ק כלל, דבכה"ג היינו אומרים דהחיוב הוא משום עקירת החפץ.}} הוה אמינא דלא עקירת גופו הויא עקירה ולא הנחת גופו הויא הנחה ואינו חייב אלא אעקירה ראשונה{{הערה|עי' חי' רע"א ד"ה דתניא, שהק' דהא כלפי אחר העוקר מידו ודאי חשיב עקירה, וכדמוכח במתני' לגבי עני שנטל מיד בע"ה והוציא דחייב, ורק כלפי האדם עצמו שעוקר והולך יש ספק אי חשיב עקירה והנחה, וא"כ ודאי לא יתחייב משום עקירה הראשונה, שהרי בעמידתו לפוש נחשב כמונח לגבי אחר שיעקור מידו. ובעיקר הענין כ"מ בריטב"א בע"א ד"ה הטעינו, דמצי לאוקומי משחשיכה בהטעין עצמו ועמד לפוש, עיי"ש, וע"ע בתוס' בע"א ד"ה עקירת, מש"כ לגבי חייט, וע"ע קיקיון דיונה בתוס' שם, וע"ע אדרת אליהו בע"א ד"ה עקירת. והנה עי' זכרון שמואל בסוה"ס מכתב ה' אות ג', שתי' קו' הגרע"א דכדי לבטל עקירה ראשונה לא סגי במה שהחפץ נקרא מונח, אלא צריך מעשה הנחה בשביל לבטל המעשה עקירה, ועיי"ש בביאור שי' הגרע"א, דהחסרון בעקירת והנחת גופו אי"ז חסרון במעשה עקירה והנחה, אלא דל"ח שינוי במקום החפץ דמקודם ועתה הרי"ז מונח על האדם. וע"ע חזון יחזקאל בע"א ד"ה הטעינו. ובשפ"א בתוד"ה היה, תי' באופ"א, דתנא דברייתא השמעינו דעקירת גופו הוי עקירה, ולא סמך אמתני', עוד תי' שם די"ל דחלוק דבגוף שמונח כבר ודאי חשיב הנחה, והברייתא חידשה דאפי' הנחה על גוף העומד ואח"כ עמד לפוש נמי הוי הנחה, [ויעו"ש מה שיסד דבריו עפי"ד מהרש"א בע"א בתוד"ה עקירת, ואוצר שיטות שם, וכעי"ז בחי' מהרא"ל שם, ועי' תוצאו"ח סי' ט' אות י'. וע"ע מחנה אפרים בע"א ד"ה מאי, ויאמר יצחק שם, וגנזי יוסף שם, וזרע יעקב שם]. ובחזו"א או"ח סי' ס"ב סק"ג כ' די"ל דאף שלגבי עקירה הנחת גופו כהנחת חפץ וכדחזי' במתני', מ"מ כשלא עקר החפץ מידו אלא הוציא גופו, כיון דל"ח עקירה, ה"ה דל"ח הנחת הגוף כהנחה וכהפסק במלאכתו, ויעו"ש דאף להסוברים לחלק בין הנחת גופו דודאי הוי הנחה לעקירת גופו, מ"מ לענין ביטול עקירה הראשונה, בעי' עקירה חדשה, וכעי"ז כ' בזכרון שמואל שם. וע"ע מקור הלכה סי' י"ג.}}{{הערה|עי' צל"ח ד"ה דתניא, שהק' דלש' הברייתא לפי שאינו דומה לידו זה רומז למתני' דבע"ה ועני הנותנים או נוטלים זה מיד זה דפטורין, וא"כ אמאי נקט הברייתא בהיה טעון מבעו"י שאי"ז דומה לידו, ולא כמתני' דהיינו בהטעינו חבירו, ותי' עפימש"כ בתוס' ורבינו הכא, דמיירי בעמד לפוש ואי הוי נקיט התנא בהטעינו חבירו ל"ה שמעי' דהנחת גופו כהנחת חפץ לבטל עקירה הראשונה, עוד הק' שם דתנקוט הברייתא בהטעינו חבירו דל"ש לחייבו משום עקירה הראשונה, דא"כ הוי זה עוקר וזה מניח, וכ' דצ"ל דאי הוי נקט הכי, הוי שמעי' דהנחת גופו של זה חשיבה הנחה כלפי האחר שהטעינו, אבל ל"ה ידעי' שהנחת הגוף העומד בעצמו תהא הנחה גמורה לבטל עקירה הראשונה.}}, קא משמע לן בהיה טעון מבעוד יום ועמד לפוש משחשיכה דעקירת גופו הויא עקירה והנחת גופו הויא הנחה{{הערה|וכ"כ בתוד"ה היה, ויש לבאר דהתוס' אזלי לשיטתייהו בע"א ד"ה עקירת, דדין הנחת גופו תלי' בנידון של עקירת גופו, ומשו"ה טען עצמו משחשיכה ממ"נ חייב, דאי עקירת גופו ל"ה עקירה, א"כ ע"כ הנחת גופו ל"ה הנחה. ועי' מעיל שמואל בתוס' בבא"ד דאפי', ליישב גם לשי' הרשב"א שהו' בתו"י בע"א אות ב', דמחלק בין עקירת גופו להנחת גופו. והנה עי' קהלת יעקב [אלבעלי] שבת פי"ב הי"ב, להק' דהברייתא תפרש בטוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש ואח"כ הוציאם והניחם ברה"ר דחייב, וע"כ אי"ז משום עקירה הראשונה, דא"כ אמאי צריך שיעמוד לפוש, וכה"ק במלא הרועים בתוס' שם, ותי' דאי הוה אמר הכי, הוי ס"ד דנקט הכי לחדש דבעמד לפוש לא בטלה עקירה הראשונה, ועייש"ע מו"מ בזה, וכן עיי"ש בקהלת יעקב.
והנה יעו"ש בתוס' שהוסיפו לבאר דאע"ג דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמר לק' ה: המפנה חפציו מזוית לזוית וכו', ובתורא"ש ד"ה היה, ביאר כעי"ז כעי"ז דבלא עמד אינו חייב על עקירה ראשונה שהיתה מבעו"י, דצריך שתהא עקירה בשעת איסור הוצאה. ועי' הגהות מלא הרועים בתוס' שם.
ובעיקר הענין עי' חמדת ישראל ח"ב קונט' דרך חיים סי' י"א אות ד', דצ"ב שהרי אפשר למצוא חיוב בעמד במקומו ומשחשיכה התחיל ללכת, דיש עקירת גופו בזמן חיוב, ומוכח מתוס' דהמגביה ע"מ לפנות מזוית לזוית ונמלך קודם שעקר רגליו, פטור, אמנם עיי"ש לדקדק מרש"י לק' ה: ד"ה היה, דחייב, והטעם לזה משום שקודם שעקר גופו כבר היה בדעתו להוציאם ועקירת גופו כעקירת חפץ, וכ"כ באבן שלמה ברש"י שם, וכ"מ ברמב"ם שבת פי"ג הי"ב ובשיטמ"ק כתובות ל"א: ד"ה אבל זורק, וע"ע נפש חיה או"ח סי' ו'.}}.

הכי גריס רש"י ז"ל{{הערה|ד"ה אמר.}}: '''אמר אביי ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד וכו' כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו של עני.''' ופירש דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם, בין שהיא פשוטה לרשות הרבים והוא ברשות היחיד בין שהיא פשוטה לרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני שפשוטה לרשות היחיד ואפילו הכי נטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה פטור, ואי חשבת ליה כרשות הרבים שהגוף עומד שם היה חייב, וכן לפשט בעל הבית את ידו לחוץ. ואינו מחוור. חדא, דפשיטא שאין היד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים{{הערה|וכה"ק הרמב"ן ובמיוחס לר"ן ד"ה ה"ג, ור"ן ד"ה כרשות, ועי' חת"ס ד"ה מהו. וע"ע פנ"י ד"ה בעי, דל"ש כרמלית ברה"י דכמאן דמליא כמבו' לק' ה., וע"ע פני דוד ד"ה ידו. ובעיקר הענין הנה באמת נחלקו הראשונים אי הספק דאביי דתעשה ידו ככרמלית הוא גם לגבי רה"י, או דל"ש כרמלית ברה"י, ודעת רבינו בזה דל"ש כרמלית ברה"י, אמנם הריטב"א פליג בזה.}}. ועוד, שהבעיא דאיבעיא ליה אם תעשה כרמלית אינה מענין הפשיטות, דידו אינה נגררת אחר הגוף לחייב הנותן בתוכה והנוטל ממנה אבל לענין חזרתה אצלו אינה כמוחלקת ממנו, ואין הבעיא אלא אם היא כמוחלקת ממנו להחזירה אצלו{{הערה|וכה"ק הרמב"ן שם, וע"ע ריטב"א ד"ה אמר, ור"ן שם, שהק' דלגי' רש"י נמצא דספק דאביי אי הוי ככרמלית היינו לגבי בעל היד עצמו לענין חזרה, ופשיטות דאביי דאינה כרה"י ולא כרה"ר מיירי לגבי חבירו, ויעו"ש מה שביארו לגיר' ר"ח שבתוד"ה מי, ובעיקר הענין כה"ק גם במיוחס לר"ן שם, עוד הק' הריטב"א דודאי דאין לחייב בע"ה העומד ברה"י שלא הוציא מרל"ר ורק הניח ליד עני, דהכל עשה ברשות שלו, וכן לגבי עני העומד ברה"ר ונתן ליד בע"ה ברה"ר דפטור, ובפנ"י ד"ה אמר, הוסיף להק' דלפירש"י נמצא דאביי חידש מה ששמענו במתני', ותי' דנ"מ לענין אדם העומד ברה"י ומטלטל ברה"ר או להיפך, ויעו"ש דאף שבתוד"ה מהו, כ' דדי"ז שנינו בעירובין צ"ח: הוו"א דהתם במטלטל ע"ג קרקע, ואביי חידש בלמעלה מג'.}}.

ורבנו חננאל ז"ל{{הערה|וכ"ה ברמב"ן ד"ה ה"ג, ור"ן ד"ה כרשות, ותורי"ד ותורא"ש ד"ה אמר, ועי' בעה"מ ד"ה אמר, דכ"ה גיר' הגאונים. ועי' צל"ח סוד"ה א"ל, בשם המועד דוד ד"ה אמר אביי, (נד' בס' בית יהודה ב"מ בהו' החדשות) דכ"ד התוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות, ועייש"ע בבעה"מ דלגיר' ר"ח ד' הגמ' שייכי לד' רבי בע"א דידו בתר גופו גרירא, ול"ה כרשות שנכנס לתוכה. ויש להעיר דלהר"ח ד' אביי הם ד' רבי ממש. ועי' חלקת בנימין סוד"ה אמר, דלרש"י שגרס "ידו לא נייח" ע"כ לא פי' כהר"ח, דלשיטתו יד הפשוטה לרה"ר כרה"ר אלא שלא נחה, משא"כ לש"ר דגרסי ידו בתר גופו גרירא, א"ש גיר' הר"ח.{{ש}}
ובעיקר הענין, עי' רמב"ן שם, שהק' לגיר' זו, דדילמא במתני' שניהם פטורים, היינו בכה"ג שנטל בע"ה מתוכה קודם שתנוח יד עני, ותי' י"ל דבע"א אמרי' דידו בתר גופו גרירא, ומוכח דפטור אף בנחה ידו, עוד כ' שם בשם תוס' לבאר דההוכחה ממש"כ ברישא דנתן לתוך יד בע"ה חייב, ומש' דדוקא נתן חשיב הנחה אבל בעמדה ידו פטור, ועייש"ע מה שיישב. ובתורי"ד שם, ביאר דלהר"ח ההוכחה מיד עני, היא דכשהכניס עני ידו מלאה בפנים ונטל בע"ה מתוכה או נתן לתוכה פטור אבל אסור, ול"א תיבטל יד עני ברה"י ויהא מותר, וכן איפכא, וכ"פ הבעה"מ שם, באופן הב'.}} גרס איפכא: '''כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני'''{{הערה|והנה עי' פנ"י ד"ה אמר, שהק' להר"ח, מלק' צ"ב. דס"ד דאביי קאמר דהוציא פירות בידו לרה"ר חייב, והכא מבו' דאינה חשובה כרשות אחרת, ועוד דאיך מוכיח ממתני' הא מצי לאוקומי למתני' כרבא לק' צ"ב. דמיירי למעלה מג', אבל למטה מג' אה"נ דחייב דידו של אדם חשובה כרשות שפשוטה לתוכה, [וקו' זו היא גם למסקנא לק' צ"ב. דאביי פוטר אפי' למטה מג']. וע"ע אשי ישראל ד"ה אמר, ליישב. וע"ע תפארת שאול ד"ה אמר, ובחיי שלמה ד"ה פשיטא, תי' דאביי ס"ל כר' אבהו לק' ה. דמוקי מתני' כגון ששלשל ידו למטה מג', וע"כ מוכח דאין חשובה כרשות שפשוטה לשם, ולא ס"ל כרבא דידו ש"א כדע"ד ואפשר לאוקומי למתני' גם בלמעלה מג'.}}'''.''' כלומר: פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן, בין הפשוטה לרשות הרבים בין הפשוטה לרשות היחיד ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם{{הערה|וביאר הרמב"ן שם, דמוכיח שאינה כרה"י מיד עני דפטור כשפשטה לפנים ונטל בע"ה מתוכה, ולא נתחייב כשהכניס מרה"ר לרה"י, וכן איפכא, וכ"פ הבעה"מ ר"ן ותורא"ש שם.}}, אלא הא קא מיבעיא לי אם הוציאוה מלאה פירות אם היא כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופה ומותר להחזירה אצלו.

וקשיא לי לפשוט ממתניתין, דקתני פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה בעל הבית פטור, ופטור אבל אסור קאמר דפטורי דאית בהו מעשה נינהו כדאמרינן לעיל{{הערה|בע"א.}}, אלמא ידו של בעל הבית שפשוטה לרשות הרבים ככרמלית היא ואסור להכניסה אצלו{{הערה|יש להעיר דאי לאו ככרמלית א"כ כ"ש דאסור להחזירה דהוי כרה"ר, ושמא ס"ל לרבינו דהיד תהיה כמקום פטור, וכמש"כ הראש יוסף ד"ה עוד רגע הב', וע"ע תוס' עירובין כ. ד"ה לא.}}{{הערה|עי' מגן דוד ד"ה ידו, ליישב דבמתני' יתכן דהאיסור להוציא הוא לכתחילה שמא יפול מידו או שמא ישכח ויזרוק, אבל כשעבר והוציא מותר להחזירה דל"ח כרמלית, וע"ע תוס' עירובין צ"ח. ד"ה והא, ובנר דוד ד"ה ידו, תי' דאביי נסתפק אי במתני' אסור משום דעשאוה ככרמלית לענין שאסור מבעו"י או בשוגג, או דהוי רק קנס ושרי, וכ"כ בשבת של מי ד"ה בעי.}}. וליתא דהתם משום דאתעבידא מלאכה היא דזה עוקר וזה מניח{{הערה|וכ"כ המאירי ד"ה ואם הוציא, ומבו' בד' רבינו, דדוקא במתני' שנעשית המלאכה מביניהם אסרו גם חלק מההוצאה מרל"ר, משא"כ הכא דיש רק הנחה בלבד. אמנם רבינו עצמו בעבוה"ק בית נתיבות ש"ג פ"ה כ' דאסור מדרבנן. וע"ע רמב"ם שבת פי"ב ה"ט, שהישווה עקירה בלא הנחה לדין ח"ש, [ויל"ע בזה]. וע"ע פמ"ג או"ח סי' שמ"ח משב"ז סוסק"א בד' התוס' לק' ד. ד"ה ומ"ש, דהנחה בלא עקירה אסורה מדרבנן, וע"ע אגלי טל מלאכת קוצר אות ס"א סק"ב. והנה ע"ע מו"מ לגבי הנחה בלא עקירה בכרמלית, בשער הציון סי' שמ"ט סקי"ד, דנחלקו בזה האבן העוזר והבית מאיר, ועי' שו"ת רע"א סי' כ"ח, דבכרמלית מותר.}} ולא משום שתעשה כרמלית{{הערה|אמנם בחדש האביב ד"ה מי, הק' היכן מצינו שקנסוהו, שנסתפקו בזה, וביאר דעיקר הספק הוא, מה טעם שאסרו חכמים את בע"ה או עני כשעושים עקירה לבד או הנחה לבד, אי משום שהחשיבו את היד ככרמלית, או משום שנעשתה מלאכה מביניהם, [אמנם יתכן דרבינו לשיטתו להלן דגרסי' "מי אסרוה"]. ועי' ברד"ה בעי, מה שביאר, וע"ע מאירי ד"ה ואם הוציא. וע"ע נר דוד ד"ה ידו, ושבת של מי ד"ה בעי, שכתבו דספק אביי אי במתני' דאסור היינו משום דעשאוה ככרמלית ומן הדין או דהוי רק קנס, ונ"מ לענין אי אסור מבעו"י ובשוגג, [עי' בתוד"ה מי], ויש שביארו דטעם הקנס הוא משום גזירה גופו ברה"י וידו ברה"ר, אטו גופו וידו ברה"ר דאז אסור מדאו' אם יכניס ידו לרה"י, וכ"מ בתוס' בעירובין צ"ח. ד"ה והא, ועיי"ש הכרחם לזה, ועכ"פ לפי"ז י"ל קו' החדש האביב הנ"ל.}}. ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינה נעשית כרמלית ברשות היחיד, דרשות היחיד עולה עד לרקיע{{הערה|כמבואר לקמן ז.}} ואפילו הכי אסור{{הערה|וע"ע חלקת בנימין ד"ה ידו, להוכיח עוד כן.}}, אבל הכא שהוציאה מלאה פירות ואפילו מבעוד יום קא מיבעיא ליה אם נעשית כרמלית ברשות הרבים. ודוקא להחזירה אצלו הא לטלטל ברשות הרבים מותר, כדתנן בפרק בתרא דעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/צח/ב|צח:]]}} עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד{{הערה|מבו' בד' רבינו דהספק הוא רק לגבי פשט ידו ברה"ר או גם ברה"י, אולם הריטב"א ד"ה בעי, פליג ונקט דהספק הוא גם לגבי פשט ידו לרה"י, דידו נעשית כרמלית גם ברה"י. וכ"כ בראש יוסף ד"ה בעי, לדקדק מרד"ה בעי. וכ"כ הפנ"י ד"ה בעי, מדעתו, אך הק' ע"ז מלק' ה. דרה"י כמאן דמליא, ול"ש בו כרמלית כלל, ובעיקר קושייתו, עי' שפ"א להלן ליישב אליבא דרש"י והריטב"א. ועי' פני דוד ד"ה ידו, שהק' על הפנ"י מנלי' דספק הגמ' הוא גם ברה"י. וע"ע חת"ס ד"ה מהו, בד' רש"י לק' ח. ד"ה רחבה, דל"ש כרמלית ברה"י. והנה ע"ע שפ"א ד"ה עוד כתב, מה שביאר דרבינו לשיטתו דהגירסא היא "מי אסורה" וספק הגמ' מן הדין, וא"כ ל"ש כרמלית ברה"י, אמנם רש"י והריטב"א ד"ה מי, לשיטתייהו דגרסינן מי קנסוה, וקנס שייך נמי ברה"י.}}.

'''מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא.''' כתוב בתוס'{{הערה|ד"ה מי, ותורא"ש ד"ה מי.}} דלא גרסינן קנסוה{{הערה|אמנם רש"י והריטב"א ד"ה מי [ועי' להלן בשמו], גרסי' מי קנסוה, וע"ע שפ"א ד"ה עוד כתב, מש"כ דרש"י והריטב"א הנ"ל אזלי לשיטתייהו דפליגי על רבינו לעיל בסוד"ה ה"ג, עיי"ש בהערה משנת"ב.}}, דהא בסמוך דמוקמינן דלאו ככרמלית דמיא, אפילו הכי אמרינן דאם הוציאה משחשיכה קנסוה להחזירה. אלא הכי גריס מי אסרו להחזירה{{הערה|ועי' ראש יוסף ד"ה בעי, דלגי' זו צ"ל בגמ' כרמלית ולא ככרמלית. והנה ע"ע אמרי בינה ד"ה בעי, שהק' דאי היד כרמלית מדינא, א"כ הרי כבר אמר מהו שתעשה כרמלית, ואמאי חזר ואמר "מי אסורה", ולגיר' רש"י א"ש דפי' צדדי האיבעיא.}}, דאף על גב דשרי לטלטולי ברשות הרבים כדתנן התם{{הערה|עירובין צ"ח: והנה עי' חי' רע"א שהק' דאף אי הוי כרמלית כלפי הרשות שהיד שם, הא בעירובין מוקמי' דמטלטל ברה"ר בכה"ג שלא נח ואל"כ חייב חטאת, וא"כ אף אי ידו כרמלית, הא הוי כמטלטל מרה"ר לרה"ר דרך כרמלית דמותר, והניח בצ"ע.}}, מכל מקום עבדוה ככרמלית לענין רשות שאינה היא שם שדומין יותר שתי רשויות{{הערה|עי' בתוד"ה מהו.}}, ונפקא [מינה] דאם הוציאה בשוגג מבעוד יום אסור{{הערה|וכ"כ בתוד"ה מי, וכעי"ז כ' הראש משביר ברד"ה בעי בד' רש"י, שכ' דעשאוה כרשות אחרת, וכוונתו ליישב כהתוס' הכא, וכעי"ז ביאר במתנת חלקו ברד"ה מי. וע"ע מהר"ם שיק בתוד"ה מי, ותפארת שאול ברד"ה כאן. וע"ע מהר"ם שביאר הנ"מ דאסור בשוגג, דאי רבנן דימו היד לכרמלית אסור גם בשוגג, אבל אי רק קנסו מותר בשוגג. והנה ע"ע אגודות אזוב מדברי, עוד נ"מ בעבר והחזיר, דאי היד היא כרמלית מכין אותו מכת מרדות, ועייש"ע נ"מ בזה.{{ש}}
אמנם בד' התוס' עי' מהרש"ל שביאר דהיינו או בשוגג או מבעוד יום. אך עי' מהר"ם בתוס' שגר' בתוס' בשוגג ומבעוד יום, וע"ע מהרש"א שקיים גיר' התוס', בשוגג מבעוד יום, כלו' דגם כשיש את שניהם יחד אסור, ועיי"ש הוכחה לזה מתוד"ה בשוגג. ועי' עוד מו"מ בזה, בפנ"י ולשון הזהב בתוד"ה מי, ובשפ"א סוד"ה עוד כתב.{{ש}}
ובעיקר הענין, עי' ריטב"א ד"ה מי, שגר' "מי קנסוה רבנן" וביאר דנוקט הלש' קנס מפני שר"ל דאי"ז כרמלית משורת הדין, דאין כרמלית רק בדבר קבוע שרגילים בו רבים ואינו בכלים, ולא בכיו"ב שהוא עומד ליטול. וע"ע תורא"ש ד"ה מי, מה שקיים עוד גירסא זו.}}.

'''כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה.''' איכא למידק למעלה מעשרה אפילו לכתחילה נמי יהא מותר להוציאה ולהחזירה, דמקום פטור הוא{{הערה|כה"ק הרמב"ן ד"ה ודאמרינן, וכה"ק בתוס' ותורא"ש ריטב"א ור"ן ד"ה כאן. ובעיקר הענין, עיי"ש בתורא"ש שתי' דאה"נ מותר לכתחילה, והוציאה דמש' בדיעבד, לאו דוקא. וע"ע ריטב"א ד"ה כאן, שתי' באופ"א דזהו גופא חידש דאין אויר רה"ר אלא עד עשרה, א"נ דכיון שזהו קנס שתהא יד ככרמלית, הוו"א דה"ה לענין למעלה מעשרה קנסוהו, וע"ז חידשו דמותר. ובשפ"א תי' באופ"א דהחידוש בכה"ג שהוציאו למעלה מעשרה, ועכשיו ידו למטה מעשרה, דגם לכתחילה מותר דברשויות דרבנן דרך למעלה יש מתירים, אולם עי' חן טוב בתוס', [לדחות זה]. וע"ע חי' מהרא"ל בתוס' שם, וע"ע באר אברהם, [משכיל לאיתן] ד"ה היתה, די"ל עפ"י תוס' לק' ק"א. ד"ה רבי בשם ר"י, דרבנן פליגי על ר"י וס"ל דההיתר להכניס מכרמלית לרה"י למעלה מעשרה, דוקא כשעושה הנחה במקום פטור.}}. ויש מי שתירץ{{הערה|כ"כ בתוס' רמב"ן ריטב"א ור"ן שם.}}, דלאו בשהוציאה למעלה מעשרה קאמר, אלא שמותר להחזירה למעלה מעשרה, כלומר: הוציאה למטה מעשרה מותר להגביה למעלה מעשרה ולהחזיר משם לפנים, משום דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומותר להוציא מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. ואף על גב דאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/ו/א|ו.]]}} גבי אסקופה ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, ואמרינן נמי לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/ח/ב|ח:]]}} ובלבד שלא יחליפו וכן נמי בעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/ט/א|ט.]]}}, הני מילי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן מותר להחליף. ויש מי שפירש{{הערה|כ"ב בביאורי הגר"א סי' שנ"ה ס"ג, בדעת התוס', ודקדק מזה דמכרמלית דרך מקום פטור אסור לטלטל, ורק ביד שרי, אמנם ברמב"ן ריטב"א ור"ן שם מבו' דלאו דוקא ביד, ובאמת גם בדעת התוס' עי' בבית מאיר סי' שנ"ה ד"ה הג"ה להוכיח דמותר. וע"ע ר"ן ד"ה כאן, שכ' ג"כ דדוקא ביד, וע"ע רמב"ן שם בסוגריים.}} דבכרמלית של יד הקילו לפי שאינה כרמלית גמורה. ואינו מחוור בעיני מדאקשינן בסמוך משחשיכה דאי שדי להו אתי בהו לידי תקלת חיוב חטאת לא ליקנסיה, ואם איתא דאפשר לאהדורה בכי האי גוונא מהדר ולא אתי לידי חיוב חטאת, ודוחק הוא להעמידה באויר שאי אפשר להגביה{{הערה|אמנם עי' מגן דוד בתוס' שם, שתי' כן.}}. ועוד דאם איתא הוו מילי דרבנן כחוכא לא ליהדר מלמטה מעשרה אלא מגביה ליה לידיה לעיל ומהדרה{{הערה|וכה"ק הריטב"א שם, ועייש"ע להק' דבסמוך מדמי' ספיקי' דאביי להדביק פת בתנור אי שרי לרדותה קודם שיבוא לידי חטאת, והכא אין לומר שמא יבא לידי חטאת שבקל יגביה ידו ויכניסנה. ועי' שפ"א בתוס', שיישב דלמסקנא דמשום קנס, מודים התוס' דאסור, וע"ע אבן שלמה ד"ה ועיין, ועי' עוד מו"מ וקו' לשי' התוס', בס' בית ארזים ד"ה כאן, וד"ה משחשיכה. וע"ע רש"ש שהק' לתוס', דמ"ש למטה מי' דאסור משום שמא יפול, ה"נ למעלה ניחוש להכי, וכמבו' לק' ח: המעביר חפץ ברה"ר אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב, [ועיי"ש ברש"י ד"ה דרך]. ובחזו"א או"ח סי' ס"ג סק"א, תי' דמן הסברא היה ראוי לאסור גם למעלה מי', אלא שחוכא הוא דאם היה מניחו למעלה מי' אין איסור ואם אין מניחו אסור.}}.

ולי נראה דאפילו להוציא למעלה מעשרה אסור לכתחילה, דחיישינן דילמא שדי להו, וכדאמרינן בסמוך אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא{{הערה|עי' מיוחס לר"ן ד"ה ואי, הא', שהבי' גי' רבינו "אידי ואידי וכו' ולאו ככרמלית דמיא" וכו', עיי"ש, ובאמת כ"ה הגי' לפנינו, אמנם עיי"ש במיוחס לר"ן שהבי' גי' אחרת, אידי ואידי למטה מעשרה וככרמלית דמיא, ול"ק כאן מעו"י כאן משחשיכה, מבעו"י לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן", והק' לגיר' זו, דאי יד ככרמלית, הרי מדינא אסור ולא משום קנס, ויעו"ש בשם הרא"ה, ליישב דכיון שכרמלית גמורה בעלמא מדרבנן היא, והכא אפי' מדינא אינה כרמלית אלא שרבנן עשאוה כרמלית, לכן כשהוציא מבעו"י דלא עשה איסור התירו לו להחזיר, אבל משחשיכה קנסוהו, ועייש"ע מש"כ בשם פירש"י, דהגי' היא ולאו ככרמלית דמיא, וכ"ה ברש"י לפנינו בד"ה ואיבעית, אמנם הריטב"א ד"ה גירסת רש"י, הבי' דגרסתו כרבינו, וביאר דהכל ענין אחד.}} ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה, דאלמא דאף על גב דלאו ככרמלית דמיא אפילו הכי קנסוה כשהוציאה משחשיכה או משום דשדי להו או משום דילמא אתי לאפוקי לכתחילה מרשות היחיד לרשות הרבים, והכא נמי למעלה מעשרה אף על גב דלא קנסוה ליה מ"מ אסור לעשות כן משום דילמא משתלי ושדי, וכל דאי שרית למעלה מעשרה אתי לאפוקי למטה מעשרה ולאו גזירה לגזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא. ורבנו הרב כתב דלכתחילה אסור משום דדמיא למוציא למעלה מעשרה דאסור, כדאמרינן בפרק הזורק {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/צז/א|צז.]]}} א"ר (אלעאי) [אלעזר] המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב{{הערה|ועי' חת"ס ד"ה כאן, דלשי' רבינו לא קנסו למעלה מעשרה בדיעבד כמו בלמטה מי', משום דהקנס היה לעשות היד כרמלית, ולק' י. מבו' דכרמלית אין תופסת למעלה מי'.{{ש}}
ולענין הלכה, אי למעלה מעשרה מותר להוציא, עי' שו"ע או"ח סי' שמ"ח ס"א, דמותר. אמנם המאירי ד"ה ואם הוציא, נטה דלכתחילה אסור, ויעו"ש דכ"פ גדולי הפוסקים והמחברים. ועי' כס"מ שבת פי"ג ה"כ, דהרמ"ך נק' כן בד' הרמב"ם שלא חילק בין למעלה ללמטה מי', ומשום הכי השיג עליו. ועי' פמ"ג או"ח סי' שמ"ח משב"ז סק"א, להוכיח כן מרד"ה למעלה, שכ' לש' פטור, ומש' דאסור. ועי' חדש האביב שם, עוד הוכחה ממש"כ רש"י דלאו איסורא עבד, עיי"ש, [אולם יש שדקדקו מלש' זה, דאדרבה לד' רש"י מותר]. וכן צידד הביאור הלכה שם ס"א ד"ה בתוך. והנה עי' עוד מו"מ לענין הלכה, אי התוס' כ"כ רק להוו"א דיד ככרמלית, אבל למסקנא דמשום קנס אסור להחזירה בכל גווני, דהנה כ"כ השו"ע הרב או"ח סי' שמ"ח בקו"א אות ב', ובמהר"ם שיק בן אורי ושפ"א בתוס' שם, וכ"כ באבן ישראל בתוס' שם וע"ע אבן שלמה ד"ה ועיין.}}.

הא דאמרינן:''' אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסיה, משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה וכו'.''' איכא למידק היכי דמי אי בשוגג ולא אידכר למאן אסרו ולמאן התירו להחזירה, ואי בשוגג ואידכר חטאת מי מיחייב וכדאקשינן בסמוך {{ממ|[[בבלי/שבת/ד/א|ד.]]}} אדרב ביבי. ותו מאי קא מדמי ליה לדרב ביבי, דהא אסיקנא בדרב ביבי דלאו שוגג קאמר ומשום חיוב חטאת אלא במזיד{{הערה|וכה"ק הר"ן ד"ה ומדלא. ועי' חלקת בנימין ד"ה אבל, בשם המאירי ד"ה שכח, די"ל דמיירי בנזכר, וחיישי' שמא ישכח ויניח, ויתחייב בחטאת ממש, ועיי"ש במאירי בד"ה ויש לדון, להק' לפי שיטתו דחייב בחטאת ממש, דלמ"ד לק' ק"ה. דיש ידיעה לחצי שיעור, וא"כ הכא שהושיט ידו ושכח אח"כ והניח אמאי חייב חטאת, ויעו"ש די"א דסוגיא זו אזלא כמ"ד אין ידיעה לח"ש, והמאירי עצמו תי' דהכא אין הידיעה מפסקת באמצע, דההנחה היא עיקר המלאכה והכל נגרר אחריה, משא"כ בכותב אות אחת או באוכל חצי זית חלב. ובחלקת בנימין ד"ה משחשיכה בסו"ד, תי' באופ"א, דהכא דמי לזורק ונזכר וחזר ושכח דחייב אף למ"ד יש ידיעה לח"ש, משום דאין בידו לחזור בו, וה"נ אין בידו לחזור כיון דמדרבנן אסור להחזיר ידו, ובזה מהני דרבנן לדאו', ועייש"ע עוד מו"מ וביאור בזה, וחילוק מרדיית פת. ובעיקר הענין, כ"מ ברש"ש לק' ד. ד"ה ואלא. ועי' עוד מו"מ בד' המאירי, בתוצאו"ח סי' ז', וסי' י' אות ב' ג'.}}. ואי אפשר לומר דהכא לישנא דמעיקרא נקט ומיניה אתה שומע למזיד דמסקנא, דשאני מזיד דהכא משום דמזהר זהיר ביה כי היכי דלא ליתי לידי חיוב סקילה מה שאין כן בדרב ביבי דממילא קא אתי, וכדמוכח בסמוך דאמרינן איבעית אימא לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד, כלומר: וממזיד דהכא לא תפשוט דרב ביבי דהכא שאני דמזהר זהיר ביה וכדפירש רש"י ז"ל{{הערה|עי' רד"ה בשוגג.}}. ותדע לך דהא במסקנא אמרינן דבמזיד דהכא קנסוה רבנן, ובעיא דרב ביבי איפשיטא דהתירו.

ויש לומר דהכא ודאי בשוגג ואידכר, וחיוב חטאת דקאמר לאו חיוב ממש שיביא עליו קרבן חטאת קאמר אלא חלול שבת שיש בו חיוב קאמר{{הערה|וכן תי' הר"ן שם, ועייש"ע בזה.}}. ורב ביבי בהכי נמי מתוקמא למסקנא, כלומר: בין במזיד גמור בין בשוגג ואידכר כדהכא, דלאו חיוב סקילה ממש קאמר, דהא אי אפשר דאפילו במזיד גמור מעיקרו כיון דעכשיו הוא בא לרדות ואינו נמנע אלא מחמת שסבור שהוא אסור לעשות כן אם כן סופו אינו אלא שוגג ואינו חייב סקילה{{הערה|וכ"כ בר"ן ד"ה ומדלא, ועי' אור גדול סי' א' עמ' ה: דמש' דלולא זה שלא ישמע לנו, לא התירו לו לרדות, אף שמתחייב בנפשו, ומוכח דמי שהביא על עצמו את הפשיעה אין חיוב להצילו, וכן יעו"ש דמוכח מרש"י סוד"ה בשוגג, אמנם עי' דברי נב"א ברש"י שם בבא"ד אבל, שפי' בד' רש"י שם דהיינו לענין איסור מיתת ב"ד, ועייש"ע באור גדול שם לדון בזה מתוס' לק' ד. ד"ה קודם. ובעיקר יסוד האור גדול, כ"כ בקובץ הערות סי' כ"ג אות ג', סי' מ"ט אות ז'. אמנם עי' שו"ת אגרו"מ או"ח סי' קכ"ז, דברור שפיקו"נ דוחה שבת אף כשפשע, ולק' ד. הנידון אי לינצל ממיתת בי"ד חשיב פיקו"נ לענין זה. וע"ע גליוני הש"ס בתוס' שם.}}, אלא קודם שיבא לידי איסור סקילה קאמר, כלומר: קודם שיתחלל שבת שהוא באיסור סקילה על ידו{{הערה|ובאמת עי' קרית מלך רב שבת פ"ט ה"ה [בביאור ד' המ"מ שם בד' הרמב"ם], שכ' דלתי' זה, מוכח דרב ביבי מיירי נמי בשוגג, וא"כ הרמב"ם שבת פ"ט ה"ה, שפ' דהדביק בשוגג מותר לרדותה, כ"ש למזיד, וכ"כ בחק נתן בליקוטי הרמב"ם שם, ובזרעו של אברהם לק' ד. ד"ה גופא. וע"ע יצחק ירנן שם. וע"ע אמרי בינה לק' ד. ד"ה מתקיף, ובויברך דוד שם ד"ה הרמב"ם, וכן עי' באמת ליעקב שם ד"ה רמב"ם. ובעיקר הענין, ע"ע לח"מ שם משה"ק להמ"מ איך מוכח בסוגיין דר"ב מיירי לענין אונס.}}. והא דאקשינן בדרב ביבי אילימא בשוגג ואידכר מי מחייב, ודאי הוה מצי לתרוצי הכין, [אלא דתירץ איסור סקילה משום] דההוא לישנא כולל הכל ולא חיוב חטאת (שאני) [שאינו כולל], אבל הכא לא דק בלישנא (מכל מקום) [למימר] דאי שדי [ליה אתי לידי] איסור סקילה משום דלישנא דמעיקרא דרב ביבי נקט.

ואם תאמר מכל מקום אכתי היכי אתי למיפשט דרב ביבי מיהא דשאני שוגג ואידכר, דהכא משום דמזהר זהיר ביה כדאמרינן בסמוך בלישנא דלא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. איכא למימר ההיא דבסמוך במזיד גמור דאי שדי להו אתי לידי חיוב סקילה מזהר זהיר ביה, אבל בשוגג מעיקרו אף על גב דאידכר כיון דאינו מתחייב סקילה ואפילו כרת נמי לא מחייב{{הערה|וכ"מ בר"ן שם דפטור מכרת, ועי' בהערות חזו"א [נדפס בסוף קובץ ענינים סי' א' אות ט"ז] שהק' מהמבו' בד' רבינו והר"ן דבהוציא ידו בשוגג ואח"כ נודע וזרק אינו חייב סקילה, להאומרים דעקירת טועה בדבר מצוה הוי כעין אנוס ומיצטרפת עם הנחתו לחייבו קרבן, [יעו"ש להק' כן על הגרא"ו במאסף אהל תורה עמ' כ"ד אות א', ונדפס בקוב"ש ח"ב סי' י' אות ט"ז, שתי' כן קו' הגרע"א סוכה מ"ב. ד"ה ל"ש, דהעקירה מיצטרפת עם הנחה כיון שטועה בדבר מצוה הוי רק כעין אונס, וכ"כ בקה"י סי' ה']. ובעיקר הענין כ"מ בשפ"א סוכה שם, כעין ד' הגרא"ו, ועי' קה"י שבת סי' ב' טעם אחר. וע"ע שו"ת נפש חיה או"ח סי' ז'. ובעיקר הענין אי טועה בדבר מצוה הוי פטור אפי' מאיסור, לכאו' כ"מ בסמ"ג עשין מ"ד, ובאשכול הל' חנוכה ופורים, אולם עי' אחיעזר ח"ג סי' פ"ג סק"ג, לתמוה דדין טועה בדבר מצוה ילפי' מע"ז, ושם הוא רק לפוטרו מקרבן. וע"ע גליוני הש"ס לירושלמי כרך ד' אות ע"ג, דטועה בדבר מצוה הוא גם באיסורים דלית בהו חטאת, ויעו"ש להוכיח כן מירושלמי פסחים פ"ו ה"ה, לגבי אכילת נבילה.{{ש}}
והנה עוד יל"ע לפי הנ"ל, אי החסרון בזה עוקר וזה מניח, הוא מצד שאין "צירוף", ולא מצד עצם הדבר שלא עשה עקירה, ועי' לש' רש"י לק' ה. ד"ה כשני, דמש' לש' דאין החסרון מצד צירוף, ועי' בד' רבינו ותורא"ש שם.}} לא זהיר ביה כיון דאית ליה טרחא יתירתא למינקט ידו הכין כוליה יומא{{הערה|וכ"כ הר"ן ד"ה ואיבעית. והנה מבו' בד' רבינו דמחמת כרת נזהר ומחמת איסור גרידא לא, אמנם עי' ראש יוסף ד"ה ומסקנא, דמבו' דמחמת איסור גרידא נמי נזהר, ועיי"ש הוכחתו מסוגיין.}}.

ואם תאמר מכל מקום אכתי לא דמיא לדרב ביבי, דהכא אפשר דאפילו בשוגג גמור ולא אידכר דלא שדי ליה, אבל בדרב ביבי דודאי אתי לידי כך ממילא לא ליקנסוה{{הערה|וכה"ק הריטב"א ד"ה תפשוט, ור"ן ד"ה ומדלא, ותו"י אות א' ותורא"ש ד"ה תיפשוט, ובמהר"ם ברד"ה בשוגג, בסו"ד.}}. איכא למימר דהכי קאמר מדקנסוה הכא שמע מינה דליכא למיחש כלל שמא יבא לידי איסור שבת ואפילו באיסורא דאתי ודאי ממילא, דאם איתא דחיישינן הכא לא ליקנסוה כיון דאפילו החזירה ליכא איסור כלל ואפילו דרבנן, אלא מדלא חיישינן הכא וקנסוה ביה ודאי בבעיא דרב ביבי דאיכא איסור מלאכה מדבריהם שנאסר במנין לא התירו ולא חיישינן לאיסור הבא לו ממילא{{הערה|וכ"כ בתו"י ור"ן שם.}}.

ובתוס'{{הערה|כ"ה בריטב"א תו"י ותורא"ש שם, וכ"ה במיוחס לר"ן ד"ה ואי בעית. וע"ע מלא הרועים לק' ד. בתוד"ה וכי, מש"כ עפי"ז. וכן עי' בחיי אברהם שם, ובפני אפרים שם.}} נראה שהם סבורים לומר דאפילו ממזיד גמור דהכא איכא למיפשט מזיד דרב ביבי, דהכא נמי אי אפשר לעכב שם ידו כל היום מלאה{{הערה|ובמהר"ם שם יישב באופ"א דל"ש שיהא נזהר מלהשליך בכדי שלא יבוא לחיוב דאו', רק בהושיט במזיד, כיון שעי"ז יתחייב מיתה, וכדמת' בסמוך כאן בשוגג וכו', משא"כ הכא דמיירי בשווגג בזה ודאי יבוא להשליך מידו, ועי' בד' רבינו לעיל כעי"ז. וברש"ש ד"ה תפשוט, תי' דספק דאו' חמור מודאי דרבנן, וא"כ כמו דחזי' שהעמידו דבריהם נגד סד"א, כמו"כ נגד ודאי דאו', [וזכר לדבר ביבמות ז. מ"ל חומרא זוטא מ"ל חומרא רבה]. וע"ע ישוב בזה, ביד מרדכי ד"ה אדרבה, ועי' רע"א ד"ה תפשוט, מה שיישב דספק איסור בקום ועשה שוה לאיסור ודאי בשוא"ת.}}. והא דאמרינן בלישנא דאיבעית אימא לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. יש לומר דהכי קאמר לעולם מתניתא תרווייהו איכא לאוקמינהו בין בשוגג בין במזיד, ואפילו הכי לא תפשוט{{הערה|יעוי' בתוד"ה ואיבעית, מש"כ בשם ר"י דל"ג לא תפשוט, דודאי יש לפשוט דמעיקרא כשבאו בני הישיבה לחלק בין מבעוד יום לחשיכה לא רצו לשנויי איפכא, עוד הבי' שם בשם רשב"א דגרס לעולם לא תפשוט, ופי' בזה בב' אופנים, א' דהיינו לא תפשוט בעיא דאביי, ב' דלעולם פשטי' מינה בעיא דרב ביבי, ועיי"ש מה שביארו בדרך זו.}} [ד]דילמא תרווייהו מבעוד יום, ואי בשוגג מוקמת להו מדתניא מותר להחזירה ליכא למיפשט בדרב ביבי דהתירו דהתם מבעוד יום ולא קנסוה אבל בדרב ביבי דמשחשיכה קנסוה, ומאידך דאסר ליכא למיפשט לחומרא, דשאני התם דלא אתי לידי איסור סקילה, אבל בדרב ביבי דאתי לידי איסור חששו, ואי במזיד מוקמת להו נמי ליכא למיפשט מידי מהאי טעמא דאמרן. והיינו דלא פשטיה לה נמי משנויא דקאמר דאף על גב דשנינן כאן למעלה מעשרה כאן למטה מעשרה ליכא למיפשט מינה דלא התירו דדילמא התם מבעוד יום.

'''כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת.''' ואף על גב דאסור להחזירה קאמר, להחזירה לרשות היחיד קאמר. ולחצר אחרת דקאמר בששתיהן מאדם אחד, אי נמי בשעירבו{{הערה|וע"ע תוס' לק' ד. ד"ה כאן, עי' אמרי בינה ד"ה כאן, שביאר דהלש' 'חזרה' הוא לש' חרטה, שרוצה להוציאה מרה"ר לחצר אחרת, ולא לש' השבה, ועי' עוד ביאור בלש' חזרה, בחי' מהר"ם מבנעט. ובאדרת אליהו ד"ה כאן, ביאר הלש' חזרה, דאפי' אם כיון מתחילה לחצר אחרת רחוקה, ועתה רוצה להניחה בחצר אחרת קרובה, דלא נעשית מחשבתו הראשונה, ואעפ"כ משום שנעשית מחשבתו לפנותה מחצר שהוא בה. ובעיקר הענין אי אפי' כוון לחצר זו והניח בזו אסור, כ"מ במאירי ג: ד"ה שכח. וכ"מ ברש"י ד. ד"ה מחשבתו, וכ"כ בד' ברש"י המג"א או"ח סי' שמ"ח סק"א. ועי' הגהות הרא"מ הורביץ ברש"י שם, הכרחו. אולם עי' דרך המלך שבת פי"ג ה"כ בד' הרמב"ם שם, דרק בכיון לזרוק מתחילה לאותה חצר אסור, [ועי' חלקת בנימין ד"ה התם, לדחות]. ועי' שער הציון סי' שמ"ח סק"ג, דכ"מ בר"ח ד"ה ושקלינן, וע"ע משנ"ב שם סק"ד.}}.
<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>