עריכת הדף "רשב"א/חולין/טז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''לענין שחיטה מאי.''' כלומר מי אשכחן תנא דסבירא ליה כתלוש דמי. וקשיא לי מאי תיבעי ליה, הא תניא {{ממ|לעיל טו, ב}} בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר. וניחא לי דדילמא ההיא רבי חייא דלית ליה איסור מחובר לענין שחיטה כלל, ואפילו במחובר מעיקרא, וכדאוקימנא לה לעיל, ורבא לדידן דסבירא לן כרב{{ממ|א}} קא מיבעיא ליה אי תלוש ולבסוף חברו אסרו כמחובר מעיקרו או כתלוש דמי. ואי קשיא לן לידוק ממתניתין דשרי בדיעבד ואוקימנא על כרחן אליבא דרבי, דאלמא כתלוש דמי. ויש לומר דהיא גופיה קא מיבעיא ליה, דכיון דמאן דמוקי לה לעיל בהכין סמיך אברייתא דהשוחט במוכני וכדקאמר, ומנא תימרא דתני השוחט במוכני קא מיבעיא ליה לרבא הכא משום דההיא לא מכרעה שפיר, וכדדחי לה ואזיל בסמוך, ודלמא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, הא בטלו כמחובר דמי.

'''תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה.''' קשיא לי מאי קא מייתי ליה מהא דקתני פסולה, דהא רבא לא מהדר אלא לאשכוחי כי כמחובר דמי לכולי עלמא או לא, ומיהא דקתני פסול לא שמעינן, דכולהו תנאי סבירא להו הכין, דדילמא תנא קמא דזרעים היא. ויש לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג בה בהדיא ובלא פלוגתא תני לה סתמא דמילתא כולהו תנאי מודו בה, דאי לא, הוה ליה לאיתויי בה בר פלוגתא דההוא תנא, כיון דדיני מחובר לא אזלי בכל מילי בחד גונא, דבע"ז כתלוש דמי ובזרעים פליגי בה תנאי. אי נמי יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לדחויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה מהדר ליה דאפילו תמצא לומר דההיא ליכא מאן דפליג בה ההיא בכותל מערה דומיא דקנה יוצא מאליו, והראשון נראה לי עיקר.

'''תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה שאני סכין דלא מבטיל ליה. תא שמע במחובר לקרקע וכו' דילמא פרושי קא מפרש וכו'.''' תמיה לי [א]מאי קא מייתי לה להא ברייתא מסורסת פשיט מסיפא ובתר הכי ממציעתא ובתר הכין מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא ובתר הכין להיתרא, ותו מאי קא מייתי מרישא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, והא איהו סיפא בכותל בנין הוה מוקי לה {{ממ|ואי נמי}} [ואם כן] לדידיה תקשי רישא לסיפא, אלא על כרחיה רישא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. אם כן מאי קא מייתי מינה איהו.

''' ''' ונראה לי בכל הני שמעתי' לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ולא בשל בנין. ופשיט מינה להיתרא.

''' ''' ועוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא דקא פשיט ליה, וקסבר דברייתא בכותל בנין היא, ניחא משום דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, סיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו, ועריב ותני בהדי צור יוצא מן הכותל, כלומר בכותל בנין, ולאשמעינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה עולה מאליו, ותרתי למה לי, ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו, לאשמועינן דאפילו תלוש שחברו ולבסוף בטלו אין שוחטין בו לכתחלה דשחיטתו כשרה קתני. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו, אפילו הכי שחיטתו כשרה, דאי לאו דאשמועינן הכי הוה אמינא דוקא נעץ סכין הוא דשחיטתן כשרה, משום דאיכא תרתי, חדא דלא בטלו, ועוד דליכא למיגזר ביה אטו בטלו, דכולי עלמא ידעי דלא בטלו, דסכין לא מבטלי ליה אינשי, וכדאמרי שאני סכין דלא מבטיל ליה, כלומר שאין דרכן של בני אדם לבטלו, [אבל רישא] אף על פי שזה לא בטלו ליהוי כתלוש ולבסוף חברו ובטלו קא משמע לן.

''' ''' אשתכח דברייתא תנא כללא לכולהו מחוברין, וכי דחי ליה בסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל, אם כן דעל כרחין סיפא בכותל מערה מדקתני ליה בהדי קנה העולה מאליו כדקאמר, אם כן על כרחיה איכא למידק או מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי כדאמרינן [ב]מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, ומסתמא לא מסקינן ליה [תרי] דרגא על סיפא, כלומר סיפא במחובר מעיקרא ודלעיל מינה בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, אם כן נפשוט מיהא להיתירא, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו, משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי, ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא קאמר ליה סכין בדלא בטלי ליה, הוה משמע ליה דסבר דאם תמצא לומר דמחובר דמי כל שהיה ממין העשוי לבטלו בכותל אף על פי שזה לא בטלו איהו נמי כמחובר דמי, ולפיכך אייתי ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ואי אמרת דאפילו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר דמי, כל שאינו מוכיח בגופו שאין מבטלו, ורישא במוכיח היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי , ורישא ומציעתא חדא נינהו, ופרושי קא מפרש.

''' ''' ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו רישא ומציעתא על כרחין בשלא בטלו, ואין צריך לפרש אלא לדידך דקאמרת דעל כרחין סיפא בכותל מערה, אם כן מציעתא אפילו בבטלו, דאי לא היה לו לפרש והוא שלא ביטלו, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר אילו לא תנא סכין בודאי הוה ליה לפרושי, אבל סכין שאני, דאף על פי שלא פירש תנא דברייתא והוא שלא בטלו, על כרחין בהכין קא מיירי דסכין לא מבטלי ליה.

''' ''' תא שמע מרישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והא הכא לאו בסכין, דהני מחובר סתם, אלמא אפילו בטלו, דאי לא, הכא מיהא הוה ליה לפרושי, ואהדר ליה דילמא היא גופה בסכין דלא מבטלי ליה, ופרושי קא מפרש. ואף על גב דקתני כשירה כשירה תרי זמני, והוה ליה למתני במחובר לקרקע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה לא דק כולי האי, משום דלאו חדא ממש היא דניקשי כשירה כשירה למה לי דהא לאו כיצד [קאמר'] אלא דומיא דסכין, כלומר הכי קתני במחובר לקרקע שלא בטלו כשירה, ואף על גב דאינו מוכיח בעצמו שלא בטלו דומיא דסכין, ואין צריך לומר בנועץ סכין בכותל שמוכיח בעצמו שלא בטלו דשחיטתו כשירה, ובעיא דרבא לא איפשיטא.

''' ''' ומיהו לענין פסק הלכה, כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא, [ו]פשיטא להו דברייתא דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דאפשיטא ליה לגמרא ותפסינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא, והילכך בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו בין בטלו לכתחלה לא ישחוט, דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה קתני, הא לכתחלה לא ישחוט, אבל אם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשרה.

'''אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס.''' קשיא לי דמדקאמר שמא ידרוס ולא קאמר שמא דרס, משמע דדוקא לכתחלה הא דיעבד כשירה, ואם כן מאי שנא משום חשש דריסה, תיפוק ליה משום מחובר דאפילו בצואר בהמה למטה קתניח שחיטתו כשירה, דלא שנא בטלו לא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט. ועל כן נראה לי דבצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד, ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי אסורה, גזירה שמא ישחוט וידרוס ולאו אדעתיה, ודוקא בהמה אבל עופא דקליל לכתחילה לא ישחוט, משום לתא דמחובר, הא שחט שחיטתה כשירה, דאי משום דריסה כיון דקליל אין כאן חשש דריסה.

'''הכל בשחיטה ואפילו עוף.''' ואף על גב דבהדיא תניא לקמן {{ממ|כז, א}} השוחט אחד בעוף, אורחא דתנא הוא בהכין, דכיון דאיירי בדיני שחיטה איירי בדיני כולהו נשחטים, ולא נטר עד פירקא אחרינא, והילכך תנא הכא דהכל בשחיטה ואפילו עוף, ובפירקין דלקמן {{ממ|שם}} תנא הכשר שחיטתו בכמה. ואי נמי אילו מהתם הוה אמינא דוקא מדרבנן, אבל הכא דכאיל ותני הכל בשחיטה שמעינן מינה כולהו מחדא אנפא נינהו, ולאשמעינן דאפילו עוף טעון שחיטתו מדאורייתא.

'''שבתחילה נאסר להן בשר תאוה.''' פירש רש"י ז"ל דכתיב {{ממ|ויקרא יז, ד}} ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש. ואיכא דקשיא להו לפירושו דהא לכולי עלמא ההוא בקדשים קא מיירי, ותדע מדלא אדכר ליה רבי ישמעאל כלל, דאם איתא הוה ליה למימר שבתחלה נאסר להן בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ועוד דאם איתא, הוה לן למימר בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר, וליפרוק רבי עקיבא מוקי ליה בקדשים הנשחטים בחוץ וכדאקשינן ופרקינן לקמן בשמעתין בכי האי גוונא מכל הנך קראי. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן {{ממ|יז, א}} בשלמא לרבי עקיבא היינו דכתיב {{ממ|דברים יב, כב}} אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, ואם כדברי רש"י ז"ל מאי קשיא, דהא לא אסרה תורה בשר תאוה אלא בראויין לפתח אהל מועד וצבי ואיל אינן ראויין פתח אהל מועד, ובהדיא כתיב {{ממ|ויקרא יז, ג}} אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה.

''' ''' ולפיכך יש מפרשים דכל עצמו של רבי ישמעאל אינו בא אלא ממאי דכתיב בההוא קרא דקאמר דכתיב {{ממ|דברים יב, כ}} כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך דמכלל הן אתה שומע לאו, כלומר כי ירחיב בכל אות נפשך תאכל בשר הא במדבר לא תאכל בשר. ומיהו במדרש {{ממ|אלה שמות רבה}} מפורש כדברי רש"י ז"ל דאמר התם רבנן אמרי הרבה דברים אסר אותן הקדוש ברוך הוא וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר {{ממ|דברים רבה פ"ד, ו}} אל פתח אהל מועד לא הביאו מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכאן חזר והתירן להן שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שכתוב בענין כי ירחיב ה' אלהיך וגו'. [וכתב] הרמב"ן ז"ל שכן נראה עוד בברייתא השנויה במדרש ויקרא רבה {{ממ|פ' כב, ד}} במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

''' ''' על כן נראה לי לפרש וליישב לפי פירושו של רש"י ז"ל כי ממה שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך למד רבי ישמעאל שאסרה להן תורה במדבר לאכול לתאבון. ומעתה ממילא אגלי דהכל בכלל ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ואפילו רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אהל מועד, ואילו רצה לאכול יביא שלמים ויאכל, ואי לאו דכתיב כי ירחיב היייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו אלא קדשים ששחטן בחוץ, אבל חולין לא, והילכך עיקר דברי רבי ישמעאל אינן אלא ממקרא שהביא שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, ולפיכך לא הוצרך רבי ישמעאל להזכיר אלא עיקר מקרא שהביאו לידי מדה זו, ולכולי עלמא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ הוא, אלא לדרבי ישמעאל כיון שאסרה תורה לאכול אפילו חולין אלא אם כן הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול. {{ממ|וכן}} [וכי] אקשי לקמן {{ממ|יז, א}} אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, הכי קאמר אם איתא דאסרה תורה אפילו חולין לשחוט ולאכול אלא אם כן הביאן אל פתח אהל מועד, אלמא כל אכילת בשר דאסרה תורה כל שלא הביאן אל פתח אהל מועד, ואם כן שור וכבש ועז דאפשר בראויין לפתח אוהל מועד מקדיש ומביא ושוחט ואוכל, אבל צבי ואיל דלא אפשר ואינן ראוין לפתח אהל מועד ליתסר לגמרי, דמאי שנא שור וכשב מאיל וצבי זה חולין וזה חולין ולמה אסור זה יותר מזה, ואהדר ליה אפילו הכא לא אסרה תורה אלא בראויין להביא פתח אהל מועד, אבל צבי ואיל דאינן ראויין לפתח אוהל מועד בהיתירא הן עומדין, כן נראה לי.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

[[קטגוריה:רשב"א: חולין]]