עריכת הדף "רמב"ן/שבת/קו/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר.''' אוקי' לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ולזה המחלוקת לא מצינו עיקר בתלמוד ורש"י ז"ל הביאו בקשר ענין ואמר דנפקא לן מפלוגתייהו במלאכה שא"צ לגופה דשמעי' לי' לר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' וחובל ומבעיר חידוש הוא שחדשה התורה בהן שאין לך מבעיר ואפי' מדליק עצים לבשל קדרתו שיתחייב מן הדין שכולן מקלקלין ומה שהוא מתקן אצל אחרים כגון הבישול מלאכה שא"צ לגופה היא ומן הדין פטור עלי' ומדחייבה אותן תורה ש"מ מקלקל בהבערה חייב וכן בחבלה מדאיצטרך רחמנא למישרי מילה ולר"י התם מתקן הוא אצל אחרים ומלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' והיינו דמפרש בגמ' ואזיל מ"ט דר"ש מהאי טעמא גופי' גמרי' פלוגתייהו זהו פירוש רש"י ז"ל. ומזה הפירוש נתחייב הר"ר שמואל תלמידו ז"ל לומר דהא דאמר ר"י ואת"ל חובל בצריך לכלבו ה"ק לי' אין הלכה כר"ש אלא כר"י דאלו ר"ש לא בעי תיקון כלל דמנא תייתי לה וא"ת נפקא לן ממילה תיקון דמילה מאי הוא אי חשבית לי' תיקון דגופה א"כ כל טעמא של ר"ש בטל מעתה והרי חזר לדעתו של ר"י ואי לאו תיקון דגופה אלא במלאכה שא"צ לגופה היא א"כ לאו תיקון הוא כלל לדברי ר"ש וא"ת דמודה ר"ש בתיקון דחובל ומבעיר שאף על פי שאינה תיקון דגופה חיובי מיחייב א"כ היינו ר"י דס"ל דמקלקל בחבורה חייב ולמה אמרי' בכולה תלמודא במקלקל בחבורה פלוגתא דר"י ור"ש אלא ה"פ חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב יותר משאר המקלקלין דכר"י קי"ל ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והוא מתקן גמור ורש"י עצמו ז"ל כ' דחובל וצריך לכלבו לר"י כיון דמתקן הוא אצל הכלב כה"ג מלאכה הוא וזה הפירוש אינו נכון דאי ר' אבוהו כר"ש היכי משתיק לי' ר' יוחנן כדמקשי' בפ"ק חולין ורב משום דס"ל כר"י מאן דתני כר"מ שתוקי משתיק לי' ועוד דלר"ש אפילו בחובל ומבעיר בעי' שתהא המלאכה צריכה לגופה כדאמרי' בפרק כל כתבי גבי חמשה נהרגין בשבת אלא לאו ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' אלמא אפי' במקלקל בחבורה בעי' מלאכה הצריכה לגופה ובפ' ואלו הן הנחנקין אמרי' והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל בי' ומתרץ התם אי לר"י מקלקל בחבורה אי לר"ש מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור עלי' אלמא לר"ש מלאכה שא"צ לגופה בחבורה פטור וכן זו שאמר רש"י ז"ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפי' מבעיר עצים לבשל קדירה אינו נכון שהרי גופה של אש צריך לו וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין והחורש ותולדותי' אין הנאתן בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים וכה"ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי והרי בגמרא מפורש שאין טעמו של ר"ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה לפיכך אמרו דהא דאמרי' במחלוקת ר"י ור"ש בחובל ומבעיר גמרא גמירי לה כי הא דאמרי' לקמן בפ' חביות רבי יוחנן ההוא כבן בינאי מתני לה ולא שמעי' לי' לבן בינאי אלא גמרא ואמרי' בב"ב חרוב המורכב וסדן השקמה מחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן ולא מצינו בשום מקום מחלוקת זו אלא דגמירי רבנן דגמרא הכי ואחרים כיוצא בזה יש הרבה או שמא בריי' היא באחת מן החיצונות כגון משנת בר קפרא ולוי ושאר התנאים. זה כתוב בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל. ואין אני אומר כן, דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרני' בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופ' נקראת וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל איקופי מגלימא כולן דומות למילה והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומשתמש לאורה ולא שמענו מלאכה שא"צ לגופה במדליק אלא במכבה אלא ודאי תרוייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו שהנימול נשאר חבול וחולה והבערה של בת כהן כיון שאין הנאה לאדם ממנה אינו אלא כמקלקל בעצים אלא שאדם צריך לזו המלאכה גופה מ"מ ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה שהיא קיום המצוה ולר"ש אין אותו התיקון כלום הלכך לר"ש כל מלאכה שא"צ לא מחמת גופה ולא מחמת תיקון פטור עלי' אפילו בחובל ומבעיר והיינו נוטל קוצו וחבל בעצמו דמקלקל גמור וא"צ לכלום היינו מלאכה שא"צ לגופה ומ"ה בעי ר"ש חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו כדי שתהא המלאכה צריכה לגופה לא משום דבעי שום תיקון וה"ק לי' רבי יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב בדרך מקלקל מפני שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ופטור עלי' ואם תמצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. וא"ת והרי אף על פי כן מלאכה שא"צ לגופה היא דומי' דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה הוא מפני שהכל דבר א' והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופו. וכאן הבן שואל, בין לדברינו בין לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל צריך לכלבו וצריך לאפרו מתקן גמור הוא ואמאי לא מיחייב לכ"ע והשיבו בזה שכל מה שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת והטעם משום דמלאכת מחשבת בעינן ואין זו מלאכת מחשבת שיהא חובל באדם לצורך הכלב וידליק גדיש לצורך האפר אבל שוחט ומדליק עצים לבשל בהן מתקן הוא אצל שבת לד"ה דהא תנן באבות מלאכות מבעיר ומדמוסיף ר"י שובט ומדקדק ש"מ מודה בכולהו ואף על גב דלענין ע"ז אמרי' בפ"ק דחולין סכין של ע"ז מותר לשחוט בה משום דמקלקל הוא גבי שבת מיהו מחייב. ורבינו תם ז"ל מפרש דהא דחשיב מקלקל אפילו צריך לכלכו וצריך לאפרו לפי שאין התיקון בא בשעת הקלקול דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שנעשית הבערה בא האפר. ואין טעם זה מחוור ולא מסכים לדעתינו. ואשוב לדברי לפרש טעמייהו דרבי אבוהו ורבי יוחנן הוי יודע דטעמא דר"ש דפטר מלאכה שא"צ לגופה משום מלאכת מחשב' דטעמא דכל המקלקלין פטורין נמי משום דבעי' מלאכת מחשבת כדמוכח בפרק קמא דחגיגה משום הכי סבר ר' אבוהו למימר הרי למדנו לר"ש דמילה קלקול הוא לגופו של נימול ותיקון הוא ודאי אצל אחרים שעושה נחת רוח ליוצרו ודרכן של ב"א לעשות כן אלא כיון שאין התיקון ממש בגופו כתיקון (שהוא) מגופה של מלאכה מתחשב ונמצינו מחייבי' קלקול בחבורה לר"ש הלכך אפי' בשא"צ לגופה נמי מחייב דהיינו מקלקל גמור בלא שום תיקון וכוונה א"נ נוטל את הקוץ וחבל דהא גלי רחמנא דלא בעי' בהא מלאכת מחשבת וה"נ אמרי' כה"ג במס' כריתות הנח לחבור' הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב דלא קפדי' בחבורה במלאכת מחשבת דמתעסק משום מלאכת מחשבת היא פטור. ר' יוחנן סבר מילה והבערה דבת כהן תרווייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו שהרי דעתו שיהא גופו נימול ודעתו להשתמש באש הזה שהדליק ומלאכת מחשבת קרינן בהו ואין דעתו להזיק ואין לך אלא חידושו בלבד תיקון לא בעי' להו כלל אבל מלאכה הצריכה לגופה בעי' הילכך שאר חובלין ומבעירין להזיק כגון שהדליק גדיש בשבת שאין לו בגופו של מלאכה שום תשמיש פטור. והא דאמרי' בפ' כל כתבי ובפ' אלו הן הנחנקין דמלאכה הצריכה לגופה בעי' כדכתב' לעיל כולהו אליבא דר' יוחנן אתיא דלר' אבוהו לא בעי' מלאכה הצריכה לגופה. עי"ל דלר' אבוהו מלאכה הצריכה לגופה בעי דומיא דמילה ומ"ה פטרי' נוטל את הקוץ מפני שהוא מתכוין לקוץ ולא לחבורה אבל סבר ר"א דחובל בחבירו מאחר שהוא מתכוין לאותו קלקול ולא לדבר אחר ונמצינו שקלקול בחובל חייב דמלאכה הצריכה לגופה מיקרי שהרי הוא צריך לקלקול והתורה עשתה מקלקל כמתקן בחבורה ובמילה עצמה לא חייבה אותו התורה אלא מפני הקלקול והרי החופר גומא כדי שיכשלו בה ב"א ודאי צריך לגופה מיקרי אלא שהוא קלקול ופטור הלכך בחובל שמקלקל בו חייב ואלו היה צריך לדם כאותה שאמרו בריש כתוב' אי דם חבורי מחבר חייב דלדם הוא צריך. א"נ ר"א לא פליג מידי ברייתא קא תני ורבי יוחנן פירשה ניהליה דצריך לגופה מיהא בעי' ומתכוין לקלקל לא כלום הוא הלכך מלאכה שא"צ לגופה הוא עד שיהא לו תשמיש בקלקולו שמחמתו הוא עושה זה הקלקול שנמצא קלקול חבלה זו מלאכה הצריכה לגופה מצד א' ואף על פי שאין צרכו כנגד קלקולו בדברים שבני אדם עושין כן כמו שפירשתי זהו מה שהעליתי בשמועה זו מתוך פלפולו של רש"י ז"ל ואין בדבריו ממש ודבר נכון הוא ועולה כהוגן. וא"ת ומה ראו לומר כן לר"ש בחובל ומבעיר מחייב במקלקל משום דלא חשיב תיקון דמצוה אדרבה ליגמר מינייהו מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וממילא הו"ל מתקן כדרבי יהודה י"ל מלאכה שא"צ לגופה מקרא מלא הוא מלאכת מחשבת וחידוש הוא שחדשה תורה באלו שתיהן. והא דאמרי' בטעמא דר"י מה לי לתקן מיל' מ"ל לתקן כלי. לפי עניינו ודברי רש"י ז"ל צ"ל דה"פ מ"ל לתקן כלי מ"ל לתקן מילה כיון שהתור' פסלה בנו ערלה ה"ז תיקון במצו' מה לי לבשל סממנין מה לי לבשל פתילה הרי אנו צריכים לבישול הזה לשם מצוה וצרכנו זה כצורך הנאה של בישול אוכלין שאם תפרש דלרש"י תיקון נמי דגופו משוי לי' הרי כל הפי' שלנו בטל דמנל"ל דר"ש הוא לא חשיב תיקון דגופו דאי לא ברייתא אמאן תרמייה אכתי לר"י ל"ל לשויי תיקון דגופו לימא משום דמצוה הוא ולפ"ד הללו הא דאמרי' במס' פסחים בפ' א"ד כי אזלת לקמי' דר' זריקא בעי מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט שלא לאוכליו מאי תיקן להוציא אבר מן החי דוקא לר' יהודה פריך דאמר מקלקל בחבורה פטור דלר"ש דאמר חייב אע"פ שאין בו שום תיקון נמי מחייב בין לר' אבוהו בין לר' יוחנן דהתם מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא שוגג וסבור לשחוט יפה ומלאכת מחשבת קרינא בי' וזה סיוע לדברי. ולדברי רבותינו הצרפתים ז"ל דלר' יוחנן בעי ואליבא דר"ש הוא דקבעי והוא ניהו מ"ד מקלקל בחבורה פטור והביאו ראי' לדברי' משום דההוא מתני' דהתם דמחייבא שוחט שלא לאוכליו לאו ר' יהודה היא דקתני רישא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואוקימנא בגמרא בטועה והיינו מתעסק אלא למאן דמחייב מקלקל בחבורה. ואין זה נכון דמ"ד מקלקל פטור היינו ר' יהודה ועליו אמרו כן בכ"מ ובכמה מקומות אמרו לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ודקא קשי' להו רישא דלא כר"י ניהו דרישא דמתני' לאו ר"י הוא מ"מ יכול הוא לישאל מה תיקן שלא מצינו מי שחולק בזה לפטור. ועוד שאינו אלא שאלה ואלו לא מחייב מ"ד מקלקל בחבורה פטור בשוחט שלא לאוכליו הי' יכול להשיב מאן שמעת לי' דאמר הכי ר"י לר"י ה"נ דפטור ועוד יש חילוק גדול בין מתעסק דשני תינוקות לשאר הזבחים. ובירושלמי בר קפרא אמר אפי' א"צ לדם ולאפר ר"י אמר והוא שיהי' צריך לדם ואפר מתני' פליגא על ר"י שורו שהדליק גדיש בשבת חייב בתשלומין הוא שהדליק גדיש בשבת פטור מן תשלומין לפי שמתחייב בנפשו שורו שלא לצורך אף הוא שלא לצורך ומ"מ מתחייב בנפשו אמר רב חנינא ברי' דרב הלל ויאות מאחר שאלו לצורך היה מתחייב בנפשו פטור מתשלומין מן הדא מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא חלקת לחייבו אלא לפוטרו ממון וקשי' על בר קפרא (וכו') (אי) סבר כרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת על עצמה, שאינה במיתה. ולית לי' חילוק מלאכות בתמי' אשכח תנא דדריש מאחת מהנה לחייב על כל אחת ומזה ילפינן חילוק מלאכות ולא מהבערה. ודניחא הבערה, חבורה, אב לצורך ותולדה שלא לצורך, מחליף פי' חבורה אב ושוחט תולדה ולמה תנינן עמהון פי' דתני שוחט בין האבות משום סדר סעודה תני עמהן פי' סדר סעוד' תני (אופ' חורש) [מחורש עד אופה] תני ג"כ שוחט וה"ל למיתני חובל. והוצרכנו לכתוב כ"ז כדי שלא יתקשה אדם בו על דברינו:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:חידושי הרמב"ן: שבת]]