עריכת הדף "ריטב"א/קידושין/יג/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאת' ומתה יביאו יורשים עולתה.''' פירוש הא מתני' באשה יולדת שחייבת להביא חטאת ועולה וה"ה לכל חייבי עולה וחטאת כגון זב ומצורע וכיוצא בהם וחדא מנייהו נקט ומשום דאיירי רישא דמתני' התם באשה קתני סיפא נמי באשה ופי' שהביאה חטאתה ומתה היינו שהקריבה אותה ממש מחיים אבל בהפרש' בעלמא לא סגי דחטאת שמתו בעליה אף על פי שהפרישוה מחיים למיתה אזלא כדאיתא בכמה דוכתי וכיון דמתה וא"א להקריב חטאת' אף העולה אינה קריבה דהא תנן כל החטאות קודמת לעולה וכיון דכן אע"פ שהפרישה עולתה מחיים אינה קריבה וכ"ש אם לא הפרישתה שאין מפרישין אותה לאחר מיתה. וקשיא לן הא דקתני סיפא דמתני' הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה משום דחטאת שמתו בעליה אזלא למיתה למה לי מתה אפילו לא מתה נמי כיון שכבר קריבה עולתה שוב אין מקריבין חטאתה דהוה לה עולה קודמת לחטאת ואנן חטאת קודמת לעולה בעי' וכ"ת דהני מילי לכתחלה וקודם שיתקרב אחת מהם דאי אפשר להקריב' שתיהן ולהקדים החטאת מקריבין אותה ואם לאו אין מקריבין אותם כלל. אבל בדיעבד שכבר הקריבו העולה מקריבין החטאת אחריה הא ליתא דהא אמרי' בפסחים פ' תמיד נשחט וכ"ת כשקרב' עולתה כבר ומיקרב' עול' קודם חטאתו והתני' כו' ופריק רבא שאני עול' מצורע רחמנא אמר והעל' את העול' שהעל' כבר טעמא דרבייה רחמנא במצורע הא בעלמא אסור אפילו בדיעבד כי התם ואית דמתרצי דלעולם אין דין חטאת קודמת לעולה אלא לכתחיל' בלבד ושאני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה לעיכוב ולהכי איצטריך ריבוייא אבל בעלמא דליכא עיכובא בדיעבד תביא חטאת אחר עולה מחיים. ולא נהירא מדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחוט את החטאת אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואמאי אסור בדיעבד דהא כי כתיב זאת תהיה לאו אשחיט' קאי אלא אהקרבה. ובתוספות תירצו דכיון דרבי רחמנא גבי מצורע שאם הקריב עולתו בדיעבד יקריבו חטאתו גמרינן מינה לכל חייבי חטאת ועולה דכוותי' אבל אין למדין ממנו לחטאת ואשם שדנין חטאת של מחוסרי כפרה מחטאת ועולה של מצורע ואין למדין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי משמע קצת בפ' תמיד נשחט. ואפשר עוד לומר דסיפא דקתני הביאה עולתה ומתה לא שהקריבה ממש דומיא דהביא' דרישא דא"כ אפילו מחיים נמי לא תביא חטאתה אלא מאי הביאה הפריש' והא הביאה סתמא דמשמע הקריבה דומיא דרישא משום דמתני' איתא אפילו במצורע כדכתיבנא ולגבי מצורע אפילו הקריב עולתו כבר יקריב חטאתו מחיים מרבויי דקרא וזה יותר נכון:

'''אמר רב יהודה בר שמואל והוא שהפרישת' מחיים.''' פי' הא דתנן יביאו יורשין עולתה דמשמע שכופין אותן בכך דוקא שהפרישתה מחיים שכבר זכה בה מזבח אבל לא הפרישתה מחיי' לא פי' דחובה הוא דרמי עלה שעבודא וכיון שמתה אין כופין היורשין לפרעו אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא והיה ליה כמלוה על פה בעלמא שאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אליבא דשמואל. ומסתברא דאע"ג דסבר שמואל שעבודא לאו דאורייתא מודה הוא דמצוה איכא וכופין אותו לקיים מצוה זו וכדאמרינן בכתובות אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה פירוש מצוה בעלמא ולאו שעבוד' אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי היאך כופין אותו לפרוע ב"ח א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כופין אותו עד שתצא נפשו פי' ה"נ כופין אותו ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון היא. וכ"ת א"כ מאי האי דקאמר שמאל דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין וקאמר נמי דמהאי טעמא אין כופין את היורשין להביא עולתה דהא גבי יורשין איכא נמי מצוה דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפילו ממה שאינו משועבד למלוה כגון מטלטלין א"נ נכסים שקנה אחרי כן כגון לוה וקנה והוריש למ"ד לא משתעבד כדמוכח בהדיא בפרק מי שמת דאלו מנכסי דידהו דכ"ע ליכא עליהו שום מצוה וההיא עובדא דקטינא דאביי דאמר להו אידך זוזי מציה קא עביד בו היינו לפי שירשו אותן מעת מאביהן והיה עליהן מצוה לפרוע חוב אביהן מהם אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואומר רבינו נר"ו דאע"ג דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כופין אתו ב"ד לפרוע חובו כההוא דכתובות התם הוא דאיכא עליה מצות עשה דאורייתא ולא משום הין צדק שיהא הן שלך צדק דהוא לשלא ידבר אחת בפה ואחת בלב דרשינן ליה בב"מ אלא עשה דידה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דרמא עליה רחמנא לפרוע ב"ח ואע"ג דההיא קרא במשכון כתיב שמעי' שמצוה לפרוע חובו ומאי דדרשינן מיניה במס' גיטין דב"ח בזבורית דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו נהי דבפרעון גמור הוה עידית וכל מטלטלי מיטב הוא כדאית' בב"ק לגבי משכון בעלמא זבורית חשיב שאין דרך ליטול משכון לכוף הלוה לפרוע אלא משכון יפה. איכא למימר דתרתי שמעינן מקרא דמדחייבין לתת משכון למלוה שלו שמעינן שהוא מצוה לפרעו ומדנתן הרשות בידו לפרוע ולקיים מצותו מאי זה שירצה לתת שמעינן שידו על העליונה לפרוע [מן] הזיבורית כשם שיפ' כחו לתת לו משכון רע א"נ דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ולית ליה שעבוד' דאורייתא לא בעי קרא לזבורית דההוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא איצטריך אבל לאידך מקיים מצותו מאיזה שירצה ושוב אין כופין אותו ומייתי קרא דיוציא אליך למצות עשה שיפרע חובו וכיון דאיכא עליו מצות עשה דרמא הוא עליה כשלוה כופין אותו לקיימ' כשם שכופין אותו על שאר מצות עשה וכדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא ממש בעשה דקרא דיוציא אליך בלוה גופיה כתיב תדע דההו' קרא במטלטלין הוא ואפילו הכי קיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואפי' למאן דקסבר שעבודא דאורייתא ואלו מיניה דידיה גבי אפי' מגלימא דאכתפיה אלא ודאי דההוא קרא ליתיה אלא בלוה גופיה ולא ביורשיו ומצו' בעלמא הוא דרמייא עלייהו כדי שלא יהא אביהם לוה רשע ולא ישלם ואם לא רצו לעשות אין כופין אותם בכך דלאו אינהו רמו עלייהו ההוא מצוה והיינו דאמר להו אביי בעובד' דקטינא הנהו זוזי דפרעיתו מצוה עבידתו שלא היו כופין אתכם בכך וכן מוכיח בשלהי מי שמת דאיתבי' למ"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד כי מיית אב ברישא מאי הוי דאקני קנה והוריש הוא ותרגמה רב נחמן זעירא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביה' כלומר דאע"ג דמדינא לא משתעבד באקנה קנה והוריש כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ממה שירשו מאביהם אף ע"פ שלא נשתעבד למלוה מ"ה חולקים אי מיית אב בריש' דלגב' מלוה מנכסים שירש בן הלוה משלו שהוריש ליורשין ואתקיף לי' רב שימי בר אשי מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין פירוש כיון דאמרת דמדינא לא משתעבד הויא לה כמלוה על פה לשמואל דאמר שעבוד' לאו דאורייתא ואיהו הא קאמר דאין ב"ד כופין אותם לפרוע ואין נגבית מן היורשין דכל מידי דליכא שעבודא אין כופין את היורשין משום מצוה דרמיא עלייהו לפרוע חובות אביהם ומתני' דנפל הבית בחוב הנגבה בבית דין הוא ואידחי פירוקא דרב נחמן זעירא ושמא דמשום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אין כופין בשום דבר שאין בו שעבוד מן הדין ולהכי אמר שמואל דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וקאמר נמי לא יביאו יורשין עולתה דשעבודא לאו דאורייתא. והוי יודע דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר נמי איתא והכי מוכח בבבא בתרא ובמסכת ערכין נמי דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר פירש רב פפא טעמי' דפריעת ב"ח מצוה ויתמי נחו בני מעבד מצוה נינהו כלומר וכיון דליכא שעבודא אין נזקקין להם אלמא מאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר לה והכי אמר רבא בהדיא בפרק גט פשוט במאי דפליג בהדי עולא וטעמא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא משום דסבר שאין הקנאה לחצאים ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפילו מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר מיהת עבוד רבנן תקנתא משום נעילת דלת שיגבה מהם אבל מלוה על פה אוקמוה אדינא אפילו לגבי יורשין:

רבי יוחנן אמר אפילו לא הפרישתה מחיים כופין את היורשין להביא עולתה קסבר שעבודא דאורייתא דאף על גב דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותיה מיהת הילכך אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשויין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לקחם לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות:

ואמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' משום דשעבודא לאו דאורייתא אלא דבמלוה בשטר עבוד רבנן תקנתא אבל במלוה על פה לא עבדין תקנתא שהרי אפשר לו להלוות בשטר דליזדהרו לקוחות ורבי יוחנן אמר אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין הלקוחות מן הקרקעות דקסבר שעבודא דאורייתא:

'''צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר שמואל כו'.''' ואי איתמר בהא בהא אמר רבי יוחנן דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוה דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא. ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא. {{ממ|אי נמי דהכא קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא}} אי נמי דהכא קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר הא עבוד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת ולא פלוג רבנן בתקנתיהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וזה נ"ל נכון:

'''אמר רב פפא''' הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. קשיא להו לרבנן ז"ל דהכא משמע דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא והתם בפרק גט פשוט אמרינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא ומדקא מפרש טעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת משמע דמדינא אינו גובה מהם דשעבודא לאו דאורייתא דהא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מדינא גובה מן היורשין כדאיתא בשמעתין. תירץ רבינו תם ז"ל שזה מהסברות המתחלפות בתלמוד והוה ליה כאיכא דאמרי ומשום דלא איתאמרו תרווויהו לישני בחד דוכתא לא אמר בהו תלמודא איכא דאמרי. ואינו מחוור דכל כה"ג הוה ליה לפרושי בגמ'. ורבינו אלפסי ז"ל תירץ דרב פפא א"ל שעבודא דאורייתא כי הכא והתם ה"ק גובה מן היורשין דאוקמו' רבנן אדינא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחו' דאפק' רבנן לדיניה משום דל"ל קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא אפסידו אנפשיהו ואיהו אפסיד אנפשיה דאוזפיה על פה. ולא מחוור חדא שלא היה צריך לתת טעם למה העמידוה רבנן לגבות מן היורשין כדינו דהא פשיטא שאין חכמים יכולין לעקור דבר מן התורה בלא טעם. ועוד דאשכחן ליה לרב פפא בעלמא דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאמרינן בההיא דכתובות דכתיבנא דאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושיע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ובמס' ערכין נמי אמרינן גבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מאי טעמא אמר רב פפא פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא אמר אימר צררי אתפסה. ורבינו חננאל ז"ל תירץ דרב פפא דאמר הכא שעבודא דאורייתא לא אמר אלא בהא דעולה בלחוד ומשום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל במלוה על פה דעלמא מודה הוא שעבודא לאו דאורייתא. וגם זה אינו נכון חדא דהא רב פפא סתמא קאמר הכא מלוה על פה דמשמע כל מלוה שבעולם. ועוד דלמאן דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דאכתי לכלהו פירושי תיקשי מימרא דרב פפא דפרק גט פשוט היא גופא רישא אסיפא דמעיקרא יהיב טעמא דגובה מן היורשין משום שלא תנעול דלת בפני לווין ולאו מדינא דשעבודא לאו דאורייתא והדר אמר ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא הא מדינא גובה אלמא שעבודא דאוריית'. והנכון דרב פפא אליבא דנפשיה סבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא כדאמר בכתובות ובערכין והכא והתם בפרק גט פשוט לא אתא אלא למיפסק הלכתא ולומר דבין למאן דאמר שעבודא דאורייתא ובין למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ובהא דהכא פירש טעמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא דמלוה על פה גובה מן היורשין כדינא משום דשעבודא דאוריית' ואינו גובה [מן] הלקוחות בר מדינ' דאפקעיה רבנן לשעבודי' משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא מצו לאזדהורי ואיהו מצי לאזדהורי דלא לוזיף אלא בשטרא ובכל כה"ג דאיכא טעמא רבא יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה והתם בפרק גט פשוט פירש טעמא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין מתקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין דהא ליכא פסידא ליורשין מדידהו מידי ולהאי אית ליה פסידא ואינו גובה מן הלקוחות דאלו מדינא לית ליה למגבי דשעבודא לאו דאורייתא ותקנתא נמי לא עבוד בה ואוקמוה אדינא משום דלית לה קלא ואינהו לא אפסדו אנפשייהו והאי אפסיד אנפשיה והני תרתי מימרא דר' פפא בהדי הדדי אמרינהו אלא דמאן דסדר תלמודא פלגינהו וסדר חדא הכא ואידך התם בפ' גט פשוט. ואליבא דהלכת' מסתברא ודאי דהלכתא כמ"ד שעבודא דאורייתא חדא דהא רבי יוחנן ור"ל הכי ס"ל ולית הלכתא כרב ושמואל לגביהו ועוד דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בגיטין פרק הניזקין בשמעת' דשטר שכתוב בו שבח דקאמר דמדאוריית' נזקין מן הזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאוריית' כלהו מיתמי לא גבי מדאורייתא וגבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אמרינן בערכין שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ולאפוקי מדרב פפא דאמר טעמא משום דפריעת דב"ח מצוה. וכ"ת וכיון דפסק רב פפא הלכתא דלמ"ד שעבודא דאורייתא ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות מאי נפקא לן השתא אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא וכ"ת דנפקא מיניה לענין מלוה ע"פ ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם דלמאן דאמר לאו דאורייתא מלוה בשטר דאית לה קלא קודם בתקנתא דרבנן ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא מלוה ע"פ קודמת הא ליתא דודאי מלוה בשטר בכל דוכתא לגבי מלוה ע"פ כנכסים משועבדים דלקוחות חשיבא וכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף ממלוה בשטר וכדאמרין בריש פרק מי שהיה נשוי בכתובות ש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני ראשונה ולטרוף מבני שנייה וכיון דכן כי היכי דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא משום דלית לה קלא ומתקנתא דרבנן הכי נמי אינה גובה במקום מלוה בשטר מנכסים בני חורין וכ"כ הגאון אלפסי ז"ל בתשובת שאלה. ומסתברא דנפקא מינה לענין ערב דפרעינן למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים מקמי דלודעינהו ליתמי כדכתיב' בפ' גט פשוט. וכן קבלנו פירוש שמוע' זו מפי רבינו מורי הרב נר"ו. והנה אמת דינא נכון. והא דאמרינן דמלוה על פהי גובה מן היורשין היינו היכא דליכא למיחש לפרעון כגון דמית לוה בגו זמניה דקי"ל חזקה לא פרע אינש בגו זימניה וגבי אפילו מיתומים קטנים. א"נ כגון דאודי ליה בשעת מיתה דלא פרעיה א"נ דשמתוה ומית בשמתיה הא כל היכא דליכא חדא מהני לא גבי מיורשיו כלל דאלו היה הלוה קיים הוה מצי טעין פרעתי וקי"ל דטענינן ליורשין כל מאי דמצי טעין הלוה וזה פשוט:

הא דאמרינן מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכהן הדיוט שריא מקשו עלה בירו' דילמא כי איצטריך למיסר לכ"ג היינו היכא דנפלה לו יבמה דלישראל שריא ולדידיה אסורה ואפילו מן האירוסין. ובגמרא דילן דחי לה באנפא אחרינא ולא חשו להא:

'''ודילמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה בעי רבנן ז"ל הכא האי עשה מהיכ' אתי לן.''' איכא מינייהו מ"ד דאתי לן מדכתיב ודבק באשתו ודרשי' התם בסנהדרין באשתו ולא באשת חבירו והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתיב ואפילו מחיים דבעל הא אמרי' התם שכל פרשה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ואחרים אמרו דאתי לן מדכתיב ושלחה ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר בגט אבל לא במית' ולאו הבא מכלל עשה עשה וכל אלו דברי' של הבאי דא"כ הוה לן לפרושי בגמרא ומימר בתר הכי האי עשה מאי עבדינן ליה. ועיקרן של דברים דעשה דאמרי' הכא לאו דוקא עשה ממש אלא דאע"ג דפקעא איסור לאו וחנק במיתת הבעל אכתי רכיב עליה איסורא ומשו' דליכא איסור דקיל מעשה קרי ליה להאי איסור עשה ואמרי' האי איסור מאי עבידתיה כי' אי דאהניא לה מיתת הבעל שריא לגמרי ואי דלא אהניא ליה מיתת הבעל אוקמה באסורה ומתמהינן אלמא לא אפיקתה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוי אפסולי המקדשין דפרקינהו דפקע מינייהו מעילה ואסורי בגיזה ועבודה וכ"ת מי דמי שאני התם דרביי' קרא לאיסור גיזה ועובד' מדכתי' תזבח ולא גיזה ועבוד' אבל הכא דלא רבי' קרא אימ' לך דכיון דאתי' מית' הבעל ואפקת' מלאו ומיתה שריי' לגמרי הא לא קשי' כלל דאנן לאו מפסולי המוקדשין אתינן למילף לאשת איש אלא דאמרינן אשה זו בחזקת איסור היתה בחיי בעלה והרי באיסורה לעולם עד שיתברר לך שהותר ואף על גב דמית בעלה ונפקא מלאו וחנק אכתי אימא דקיימא באיסורא ועליה להביא ראיה שיצתה להיתר גמור ודקאמרת היכא מצינו איסור שפקע מקצתו ולא הותר כלו אימא לך שמצינו כיוצא בפסולי המוקדשין והתם הוה ליה פדיון שמוציא להיתר גמור בכל מקום איצטריך קרא למרמי עלייהו איסור גיזה ועבודה אבל הכא מעולם לא ראינו לה היתר גמור ולא מצינו שהתירה תורה במיתת הבעל לגמרי וזה מבואר:

'''אמר רב אשי חדא דיבם לא מקרי אחר.''' איכא למידק דהא אמרינן בכתובות גבי תנאי כתובה שכתב לה כשתנשאי לאחר תטלי עה שכתוב ליכי דיבם נמי איקרי אחר ורב אשי גופיה אמר לה התם. ויש שתירצו דלא דק הכא וחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו. ואחרים תירצו דלשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד ולא נהירא. והנכון הוא דהתם הוא גבי דידיה דאיהו לגבי דידהו לכולה עלמא אחר קרי להו אבל אינשי דעלמא לא קרו ליה ליבם אחר והיינו דאמרי' התם בסוטה פ"ק והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"נ איכא למימר דה"ק דאע"ג דבעלמא יבם אקרי אחר הכא בהאי קרא יבם לא איקרי אחר שהרי זה רצונו ללכת למלחמה והתורה באת להפחידו כדי שישיב לביתו וכיון שכן אינו מן הראוי שידבר הכתוב בשום לשון שיהא במשמע שהיב' יקח אשתו דאי אמר קרא הכי כ"ש שיחזיק ללכ' במלחמה כשידע שאם ימות תתיבם שהיבם יקח אשתו ולא ימחה שמו מישראל ולפיכך אלו היה במשמע אחר יבם לא היה אומר כן אלא היה הכתוב אומר פן ימות במלחמה ואיש נכרי יקחנה א"נ פן ימות במלחמה ותו לא שאע"פ שמן הדין אלו מת אשתו זקוקה ליבם הרי יש כאן כמה ענייני' שאפש' שלא תתיב' ואפי' למ"ד מצות יבום קודם וכיון שכן היה להפחידו שיקח נכרי אשתו או שלא להזכיר לשון שלא יהא יבם במשמע אלא ודאי דבמקום זה אין יבם במשמע אחר אבל בעלמא זמנין דמקרי אחר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: קידושין]]