עריכת הדף "ריטב"א/סוכה/כה/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''מתני'‎ שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה.''' פירוש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא וא"ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא"א לקיים שתיהן כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שישי'‎ מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות ומ"ש בשומר אבדה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרי'‎ ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישי'‎ בדוכתה וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ל"ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. וי"ל דהא קמ"ל דאפי'‎ בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו'‎ בידו סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ"ל דכיון דפטור מן האחר'‎ הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות ועוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק"ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצו'‎ אחר'‎ שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת כנ"ל: 

חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אסיקנא אפילו חש בראשו בלבד ומצטער בה פטור וטעמא משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואין כאן דחי'‎ שאין דחוי במצוה משום מיחושין וחולי אלא בשא"א לקיימן: 

'''אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.''' ‎ פי'‎ ‎שכן אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. ומעשה והביאו לריב"ז וכו'‎ פרישנא בגמרא דחסירי מחסרא וה"ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי פי'‎ ולא חשוב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה חכם או תלמיד שלא להחמיר רשאי ואינו חשוב כאינו מדקדק במצוה והא דחשבינן לאכילת עראי טעימת התבשיל היינו מפני מיעוט שיעורו ושתיית כלי של מים חשוב עראי מפני גריעותן שאין שתיית קבע במים ושאר משקין אלא ביין בלבד כדי רביעית ודקתני שתי כותבות שהוא עראי פריש רבא בפ"ב דיומא דלאו משום מיעוט השיעור אלא משום דפירי לא בעו סוכה אמרינן התם דאמר רבא כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ואותבינן ליה מהא דתנן שהביאו לר"ג שתי כותבות ואכלם עראי ומדחשיב לעראי אלמא לית בהו יותר מכביצה והיכי אפשר דליכא בשתי כותבות בלא גרעינתן כשיעור הכותבת גסה וכגרעינתה ופריק דהתם לאו משום דבצר ליה שיעורא אלא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה ולא הביאו הרי"ף ז"ל נראה דסבירא ליה ז"ל דליתיה לההוא פירוקא משום דאתמר למאי דקסבר רבא דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל לדידן דקי"ל דכותבת הגסה פחותה מכביצה וטעמא דמתניתין משום דשתי כותבות ליכא יותר מכביצה וכביצה לא בעי סוכה ומורי נר"ו אמר בשם רבותיו דאע"ג דרבא פריק הכא פירוקא לפום אוקמתא דיליה לישנא דיליה יוכיח דלאו בדרך דחויא אמר הכי אלא דהכי קים ליה דפירי לא בעו סוכה והיינו דקאמר התם משום דפירי נינהו ופירי לא בעו סוכה וכיון שכן הלכתא כרבא דהוא בתרא כ"ש דלא אשכח מאן דפליג עליה: 

וכשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו פרישנא בגמרא דהה"נ דכביצה נמי לא בעו סוכה והא דנקט פחות מכביצה משום נט"י ובה"מ דכביצ'‎ בעי נט"י ובה"מ ולית הלכתא כותי'‎ בחדא מינייהו דאפי'‎ כזית בעי ברכה וה"ה נ"י לחולין מינה ר'‎ צדוק כהן היה אוכל חולין בטהרת תרומה וקי"ל התם במסכת חולין דהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי חולין דבתרומה זהירי טפי ולא חיישי דנגעי בפת וכיון שכן אפילו יותר מכביצה אינו צריך נטילת ידים: 

גמרא מה"מ דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה שהו'‎ פטור מק"ש כשא"א לקיים שתיהם כדכתיבנא ומיותר הוא לדרשא דלא מיבעי ליה למיכתב אלא ודברת בם ואלו בשכבך ובקומך אתי לזמן ק"ש ואידך מייתרי לדרשא דהכא: 

'''ובלכתך בדרך פרט לחתן.''' פירוש לאו כשעוסק בנשואין דהיינו עוסק במצוה דנפקא מבשבתך אלא כי אצטריך קרא לחתן שהולך לעשות מצות נשואין או שחוזר משום דהוא טרוד מחמת מצוה זו והגיע זמן ק"ש שהוא פטור משום דטריד בטרדא דמצוה וא"א לו לקיים שתיהם יפה והיינו פירוקא דפרקינן בסיפא דשמעתא אלא דמברר לה ואזיל ולהכי לא אמרינן בה אלא משום דלאו אוקמתא אחריתי וכ"ת כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכ"ש הוא ולמה לי בשבתך י"ל דאלו לא כתב אלא בלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מק"ש ושאר מצוה אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה ופרכינן ומנא להו דייתורא ובלכתך לפטור הולך למצוה מק"ש דלמא איפכא הוא דמיותר לחייב בק"ש כיון שאינה עוסק במצוה ממש והיינו דאמר מי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה קאמר רחמנא דלחייב ומהדרינן דעל כרחין ייתורא לפטורא הוא מדלא כתיב בלכת וכתיב ובלכתך הדר אקשינן א"ה כונס אלמנה נמי דהא אזיל לדבר מצוה וקס"ד דאיהו פטור כל דאזיל לדבר מצוה ולהכי פריך בשלמא לדידי שניהם חייבים דבלכתך לחיובי אתא אלא לדידך דדרשת ליה לפטור מ"ש כונס את האלמנה דהא איהו נמי לדבר מצוה אזיל ופריק דהאי טריד וא"א לקיימן שתיהן וכו'‎ וקס"ד דטעמא משום טרוד בלחוד ואע"ג דליכא מצוה. ופריך ליה אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור מק"ש והא קי"ל אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה ואין לך טרוד בדעתו גדול ממנו. ופריק דהכי קאמינא דכונס את האלמנה לא טריד לאחר נשואיו בטרדא דמצוה ולהכי מחייב דמיבעי ליה לייתובי דעתיה לקרוא ק"ש ולשאר מצות מה שאין כן בטרדא דמצוה דלא מחייב לאהדורי בתרוייהו כדרך שמחזירין על המצוה ולא מחייב ליתובי דעתיה וכיון דהשתא לא מצו למיקרי ק"ש פטור ממנה הלכך תרתי בעינן דלהוי טרוד שאינו יכול לקיים שתיהם ושתהא טירדא דמצוה וזה נכון וברור כנ"ל: 

והא דאמרינן שאבל פטור מן התפלין מפני שנאמר בהן פאר לאו מהכא נפקא לן אלא מדכתיב פארך חבוש עליך כדלקמן אלא טעמא הוא דקא יהיב מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל המצות לפי שנאמר בהן פאר ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר: 

והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כו'. תמיהא מלתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו והלא היה ראוי בששים ריבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל מרע"ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו'‎ וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך מרע"ה לשאול מהשם על שאלתם והנכון שאנשים אלו שביעי שלהם חל בערב הפסח וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב ביום ההוא וכלהו תנאי נמי הכי סברי ור'‎ יצחק הוא דפריש להו משום הכי תלו לה בדידיה במסכת פסחים משום דאיהו אמרה בהדיא ואיכא דכותיה בתלמודא טובא. ולפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראוין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה היו סוברין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה על משה והיתה התשובה להם דכיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהם את הפסח שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אע"פ שיהיה טהור לערב ומפני שבאו בטענה גדולה הוא ששאלו מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת ותירץ האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון יהיו טובלין ומזין עליהם וכיון דלא מחסרי אלא הערב השמש שוחטין וזורקין עליהם דהא קי"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום וי"ל כי מפני שהיו סומכין על טענתם לא באו עד הערב שמש שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח וא"ת והיכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי אלו כשנטמאו ז'‎ ימים קודם לפסח ראוין הם לעשות הפסח במועדו שיטבלו בערב הפסח וישתטו ויזרקו עליהם וכ"ש לפי מחשבתם שהיו סוברין ששוחטין וזורקין על טמא שרץ והיה דעתם לקיים שתיהם ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחלה. תירצו בתוספו'‎ שאין אנו למדין מטענתם אלא ממה שהשיב משה אליהם איש איש כי יהיה טמא לנפש ואמר שכל א'‎ רשאי לטמא את עצמו אפילו ביום י"ד ולדחות את הפסח לגמרי ולא מחוור מדלא מייתי לה תלמודא הכא אבל כך י"ל כי מתוך טענתם אנו למדין זה מן הכתוב ביום ההוא לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיה סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כנ"ל: 

ר'‎ יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר שהיה קרוב לעשרה חדשים שלא נשאוהו שהיו בהר חורב בר"ח סיון דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו עד כ'‎ באייר של שנה הבאה שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש וגומר נעלה הענן וגו'‎ ויסעו מהר ה'‎ דרך שלשת ימים ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר שהרי בא'‎ בניסן מתו נדב ואביהוא וכיון שהיה להם פנאי לא היו פושעין כל כך:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: סוכה]]