עריכת הדף "ריטב"א/מכות/טו/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''ותנינא הבא אל המקדש טמא.''' ואיכא למידק ור' יוחנן דהדר ביה ורב פפא נמי דאזיל בהאי שיטתא לקמן היכא לא קשיא ליה הא מתניתין. והר"ז הלוי ז"ל תירץ דשאני מתניתין דחייב כרת הוא דחמיר ולא דמי ללאו דחסימה לנתוקי לעשה וכדאמרינן לעיל דרבינהו רחמנא למלקות מלעיני לעיניך ובתוס' תירצו לאינהו הוו סברי דמתני' לאו משום דקודמו עשה אלא משום דאיכא תרי לאוין ולא יטמאו ואל המקדש לא תבא ואמרינן במסכ' תמורה גבי תמורה שלוקין על אותו לאו דלא אתי חד עשה ועוקר תרי לאוין. ואע"ג דהתם תרי לאוין מקורבין והכא מרוחקין לא שני להו במילתא אבל רבה סובר דשאני התם דהוי מקורבין אבל מרוחקין אפילו תרי לאוי עוקר וטעמא דהכא משום דקודמו עשה. עוד אמרו בתוס' דר"י ורב פפא סברי דטעמא דלוקין בלאו דטומאת מקדש לאו משום דקודמו עשה אלא משום דאין העשה הבאה אחר עקירת הלאו מתקן כלום למפרע בעבירות הלאו כי מה שנטמ' המקדש כבר בכניסתו שם לא נתקן בו כלום למפרע בשלוחו דלאחר כן אלא שאמרו כן תורה כדי שלא יוסיף טומאה על טומאתו והוי לי כלאו שניתק לעשה שבו שלא לתקן כלום בלאו שלוקין עליו וכלאו דחסימ' אבל באונס שגירש תיקון יש באש' לחזרה שלא הועיל מעשיו ושנסתל' בזיונה דלמפרע ורב סבר דכיון שהשלוח הזה מציל מן הלאו שלא תוסיף טומאה על טומאתו תיקון הלאו יש בו וטעם דלוקין משום דקודמו עשה הוא. ולתירץ זה הסכים הרמב"ן ז"ל:

'''אלא מ"ט הדר ביה וכו' עד ואמאי ל"ת שקודמו עשה הוא.''' פי' דהא כתיב ולו תהיה לאשה מעיקרא. ולא עוד אלא דחייב לקיימו קודם הלאו דהא קיי"ל שכופין אותו שישאנה:

'''אמר עולה וכו’.''' פי’ עולא אתא לפרושה טעמא דלא תקשי אונס לר' יוחנן וכדמפרש ואזיל. ואיכא נוסחי דגרסי ואלא מאי טעמא אמר ר' יוחנן דלוקין פי' דכיון דקשיא אונס דמתני' דמקדש הא כתיבנא דלא הויא סייעתא הכרחית ואמרינן אמר עולה וכו' והכל דרך אחד:

'''ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה.''' פי' שאין כאן אלא דבור דאפילו למ"ד דעקימת פה הוי מעשה מ"מ אינו כל כך כמעשה דבעילה שפגמה אונס לא כ"ש והא דחשיב לחומרא קיום עשה דלו תהי' לאשה משו' דכופין עליו וכדתנן אונס שותה בעציצו ואפילו היא חגרת ואפי' היא סומא כדאי' בפ' נערה שנתפתה:

'''תנהו ענין לאונס לאחריו.''' פי' ונמצא כי עשה זה דלאחר עקיר' הלאו אינו קודם ללאו כלל לא בכתיבה ולא במעשה שהעשה שהוא קודמו עשה אחרינא הוא:

'''שהרי אשתו היא.''' פי' ולא שייך ביה ל' ולו תהי' לאשה דמשמע הויה דהשתא:

'''ואימא תנהו ענין לאחריו דידיה.''' והא דלא פריך לעיל משום דלעיל עבדי' ק"ו ומשמע לן דאונס קל ודאי הכי עדיף טפי למשדייה באונס הקל אפי' לאחריו ולא דיליף מינה מוציא שם רע לגמרי בק"ו אבל השתא דלא אתינן עליה אלא משום לישנא דלו תהיה לאש' דלא שייך לפניו שהרי אשתו היאייש לנו לומר שניתן אותו לאחריו דידיה דשייך ביה ולא נשדייה אקרא אחרינא כנ"ל:

'''אלא אמר רבא כל ימיו בעמו' והחזר קאי.''' פי' דכל ימיו מיותר ואתא למידרשה לעמו' והחזר ולמכתב עשה אחר הלאו לנתקו לעשה. ופירש"י ז"ל דדרשינן הכי קרא לא תהא בשלוח כל ימיו דהיינו על כרחין לעמו' והחזר. ור"מ הלוי ז"ל ואחרים פירשו דדרשינן ליה כאלו הוא מקרא מסורס וכל ימיו אלו תהיה לאשה קאי כאלו אמר לו תהיה לאשה לעולם ואפי' לאחר שלוח ואין צורך לכך דכיון דכל ימיו מיותר הוא עצמו לחודיה משמע עשה ודדרשינן בפ"ק דר"ה מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הרי שמוצא שפתיך לחודיה משמע ליה מצות עשה:

'''א"ל רב פפא לרבא והא לא דמו ללאו דחסימה.''' דעבדי מיניה כמו מלמ' לחייבו מלקות דההוא לית ביה שום עשה:

'''א"ל רבא וכי משום דכתיב ביה עשה מיגרעי גרע.''' פי' אין אנו למידין מלאו דחסימה אלא לפטור ממלקות למה שקל מלאו דחסימה אבל כל שחמור ממנו כ"ש דלוקה וכל שהוא עשה ול"ת טפי חמיר מל"ת גרידא ודבר זה פשוט הוא ודאי ולא נתכווין ר' פפא בקושיא זו אלא משום אידך דבעי לאקשויי:

'''א"ה לאו שניתק לעשה.''' כלומר שהלאו קודמו נימא דלוקה משום דאית ביה עשה לא גרע. אל ההוא לנתוקי לאויה הוא דאתא. פי' דכיון שאינו מתקיים לעולם אלא אחר הלאו לא בא להחמי' בעביר' ע"י עשה ול"ת אלא לנתוקי ללאו דאי מקיים לעשה ליקלוש איסורי' ואין לוקין עליו. גרסת כל הספרים הישינים וכל הספרים שלנו הניחא למאן דתנא קיימו ולא קיימו אלא למאן דתנא בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר לי' ר"י לתנא תני קיימו ולא קיימו דתני תנא קמיה דר"י וכו'. עד תני קיימו ולא קיימו. ור"ל אמר בטלו' ולא בטלו וקמפלגי בהתרא' ספק וכו'. אבל רש"י ז"ל הפך הגרסא כולה וגורס כן הניחא למ"ד דתנא בטלו ולא בטלו אלא למאן דתני קיימו ולא קיימו מא"ל מידי הוא טעמא אלא לר"י האמר ליה ר' יוחנן לתנא תני בטלו ולא בטלו דתנא תני וכו' עד תני בטלו ולא בטלו ור"ל תני קיימו ולא קיימו וקמפלגי בהתרא' ספק וכו'. והוצרך להגיה כן רש"י ז"ל משום דמשמע ליה דלא שייכא התרא' ספק אלא לביטלו ולא בטלו וכדבעינן למימר בפירושא דיליה ולכולהו נוסחי וכי' מאן דתני קיימו ולא קיימו ס"ל דלא פטור הכתוב לאו הניתק לעשה ממלקות אלא בשקיים העשה אבל אם לא קיים ואפי' מחמת שנחתם מלקיים לוקה ולמאן דתני בטלו ולא בטלו לעולם אינו לוקה עד שיבטל בידים אותו עשה בענין שלא יכול שוב לקיימו כגון בשלוח הקן ששיבר כנפי האם או שהרגה וכן בכל כיוצא בזה וכדמפרש גמרא לקמן בשמעתין דבתר הא. והשתא הדרינן לפירש"י ז"ל בשמועתינו לפי גרסתו והוא ז"ל פי' דקושיין על מאי דתריצו רבא ורבין משמא דר' יוחנן גבי אונס דפטוריה דידיה משום דכל ימיו בעמו' והחזר קאי דבשלמא למאן דתני בטלו ולא בטלו איכא למימר דכל ימיו בעמו' והחזר קאי דהא לא מיחייב מלקות עד שיבטל העשה בידים ומסתמא לא יבטלנו אלא למאן דתני קיימו היאך עומ' בעמו' וחוזר כל ימיו לפוטרו ממלקו' דהא כל שאמרו לו ב"ד וסירב ולא החזיר מיד לוקה ופרי' דמידי הוא טעמא דתירוצא דרבא ורבין אלא לרבי יוחנן הא איהו מני בטלו ולא בטלו דתני תנא קמיה דר"י כל מצות ל"ת הניתק לעשה קיים עשה שבה פטור בטל עשה שבה חייב וא"ל ר' יוחנן מאי קאמרת. ה"פ שהרי דבריך סותרין זה לזה אמרת קיים פטור משמע הא לא קיים חייב והדר אמרת דוקא ביטל חייב הא לא ביטל פטור אע"פ שלא קיים את תני בטלו ולא בטלו. ור"ל תני קיימו ולא קיימו. ואמרי' דקמפלגי ר"י ור"ל בהא במאי דאיפליגו בעלמא בהתרא' ספק דר"י סבר שמיה סתראה ור"ל סבר לא שמיה התראה ופי' רש"י ז"ל דאי אמר' בטלו ולא בטלו כי מתרינן ביה בשעת עברות הלאו הויא התרא' ספק דמי יימר דמבטל העשה בידים כי היכי דלילקו וכי תימא דמתרה ביה בשעת ביטול העשה הא ליתיה דבעינן התרא' בשעת עברת הלאו וכדאמרינן במס' שבועות {{ממ|דף כח}} גבי שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אכליה לתנאיה והדר אכלי' לאיסורי' חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה באנו למחלוקת ר"ל ור' יוחנן לר"י דאמ' התרא ספק שמה התרא' לקי לר"ל דאמר לא שמה התרא' לא לקי והיינו משו' דלעי' לאתרויי ביה בשע' אכילת התוסו' ולא בשע' אכילת התנאי אבל למאן דתני קיימו ולא קיימו כי מתרינן ביה בשע' עברת הלאו התראת ודאי היא דהא אם לא קיים העשה לאלתר לוקה הוא מיד הלכך ריש לקיש דס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה לא מני תני אלא קיימו ולא קיימו דהויא התראת ודאי אבל ר"י דס"ל שמה התראה תני בטלו ולא בטלו. זו היא שיטת רש"י ז"ל ולשיטה זו נצטרך לומר דכולי עלמא כל היכא דמצינו לאוקמא בבטלו ולא בטלו כ"ש דמתוקמא ליה בקיימו ולא קיימו דהתרא' ודאי היא והא דקאמר ואזדא לטעמייהו לא בעי יהיב טעמ' לר"י אמרי דקאמר בטלו ולא בטלו דמידי הוא טעמא לר"י אף דס"ל התראת ספק שמי' התראה מ"מ מצי תני קיימו ולא קיימו אלא וודאי בעי למיהב טעמא לריש לקיש דמשמע דהוה מוקים לה בבטלו אי לאו דהתרא' ספק לא שמה התראה מזה משמע ודאי דתרווייהו סבירא להודכל דאפשר לאוקומא בבטלו ולא בטלו מוקמינן לה דכיון דניתק לעשה הוא הכי עדיף לה למיפטריה ממלקות כל מאי דאפשר נופי. כנ"ל. ויש שהקשו על שיטה זו והיכי אמרינן הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו ואמרינן נמי דלר' יוחנן דתני הכי ניחא ההיא דאונס דהאע לקמן אסיקנא דלא משכחת באונס בטלו ונראה דלא קשיא דהא כל שכן דניחא טפי מאי דאמר רבא כל ימיו בעמו' והחזר קאי דמפטר ממלקות דאפילו משכחת ביה בטול עשה לא שכיח דמבטל ליה בידים וכ"ש כי אמרינן דלא משכחת ליה כלל. אבל הא ודאי קשיא על שיטה זו דאפילו למ"ד קיימו ולא קיימו א"ש מאי דאמר רבא כל ימיו בעומ' והחזר קאי שהרי לא נתכוונו רבא ורבין בלשון זה שיהא כן לעולם כל ימיו אלא לומר דכל ימיו דמיותר אתא למיתן עשה אחר שיגרשנה לעמו' ולהחזירה מיד ואפילו גירש וחזר וגירש כמה פעמים וכדומוכחא סוגיין להדיא דכל היכא דשדינן עשה לאחרותו לא קשיא אונס כלל. ועוד דאפילו למאן דתני קיימו ולא קיימו אמאי לא הויא התראת ספק דהא כי מתרינן בשעה שגירש יאמר אני מחזיר וכיון שבידו להחזי' התראת ספק היא ועוד דבכל הנוסחאות גורסין הפך מגרסתו לכך פירשו כל רבותינו ז"ל בתוספות וכן הר ר' מאיר הלוי ז"ל והרמב"ן ורבותינו נוי נפש כגרסת הספר וקושיין על מאי דקיימינן לומר ההוא לתקוני לאויה לפוטרו ממלקות שהרי אלו לא קיים העשה הוה לוקה אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו שאפי' לא קיים העשה אינו לוקה מפני עברת הלאו ואינו לוקה עד שיבטל העשה בידים שלא יוכל להתקיים היכי אמרינן דאתי עשה לתקוני לאוי הא בלא קיום עשה מיתקים לאויה דלא לילקי עליה וביטול עשה הוא דמייתי ליה לידי מלקות. ואמרינן מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא איהו תני קיימו ולא קיימו ור"ל תני בטלו ולא בטלו וקא מיפלגי בהתראת ספק וכו' ולמאן דתני קיימו ולא קיימו הויא התראת בשעת עברת הלאו והויא התראת ספק דיכול לומר אקיים העשה וכדכתיבנא אבל למאן דתני בטלו ולא בטלו הויא התראת ודאי דמתרינן ביה בשעת ביטול העשה שאם יבטל יתחייב מלקות על הלאו למפרע דהשתא הוא דמטא זמן חיוביה ודקא ק"ל לרש"י ז"ל דבעי התרא' בשעה שעובר על הלאו ואקשה לההיא דלא אוכל זו אם אוכל זו דלא מהני' התראה דבשעת אכילת התנאי לא דמו כלל דהתם אין בככר התנאי שום חלק איסור של הלאו אבל ביטול העשה שניתק בו ל"ת ונתלה בו מלקותו של לא תעשה מגופו של לא תעשה הוא חשוב לענין ההתראה כי עקרו של לאו זה הכתוב תלאו בעשה זה למלקות. וזה ברור. ור' מאיר ז"ל הוסיף עוד בזה דכיון שניתק הכתו' את הלאו בעשה הרי הן כחדא מילתא וכאלו הלאו התחלת העברה והעשה גמר העברה וכשהתרינו בשע' נטילת האם ובא ושחט כאלו התרינו בשעת שחיטה ממש דכולה חדא עברה עבדה רחמנא וכשם שמתרין על כל עובר בלאו בשעת התחלת עקירת הלאו ואע"ג דאינו נגמר עד שעת גמר העברה. וגם זה נכון ומפולפל אבל התירץ הראשון מרווח יותר ובו הסכים רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותינו נוחי נפש. ולכולהו פירושי ר"ל פליג אדר"י ולא שני ליה בין לאו שקדמו עשה לשאין קודמו דלא איתוקמא הכי אדר' יוחנן אלא כאוקמתא דרבא ורבין דאמרי כל ימיו בעמו' והחזר קאי וההוא לית ליה קיום אלא בסברא דאית ליה לר' יוחנן בקיימו ולא קיימו לגרסא דידן או בבטלו ולא בטילו לגרסי' ז"ל. ומיהו הלכתא כר"י חדא דר"ל לור"י הלכה כר"י ועוד דרבה ורבא הכין משמע דסבירא להו ועוד דהא תליא בפלוגתא דהתרא' ספק וקי"ל התראת ספק שמה התראה כר' יוחנן וכן פסקו הגאונים ז"ל. ולפום האי גירסא דילן אית לן דבין לריש לקיש ור' יוחנן כל היכא דאפש' לאוקומה בקיימו ולא קיימו לא מוקמינן לה בבטלו ולא בטלו הפך מה שכתבנו לעיל לגרסת רש"י ז"ל וטעמא דמילתא להאי שיטתא משום דלאו שניתק לעשה הכי משמע טפי שקיים עשה להודיע כחו של לא תעשה דלא ליהוי כלאו דחסימה דלית ליה עשה דמתקן ליה כלל. כנ"ל. ובזה עלתה שמועתינו טפי בס"ד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: מכות]]