עריכת הדף "ריטב"א/מכות/ג/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''מתיב רב כהנא וכו' עד כולהו בעי לשלומי.''' ויש מקשין אמאי בעי שלומי דהא קי"ל שיכול אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד ואנן נמי טענינן ליה כדקאמרינן בפרק השולח {{ממ|דף לו}}. וי"ל דאין ה"נ שיכול לתרוצי הכין אלא דאידך עדיפא ליה לתרוצי והנכון דההיא תנאי הוא כדאיתא שם ורב כהנא סבר כמ"ד נאמן ולשמואל לא שמעינן ליה הכין כנ"ל:

'''הב"ע במלוה על המשכון.''' פי’ שאינו משמע דקני מדר' יצחק כדאיתא התם בהשולח ומינה שמעינן דההיא דר' יצחק איתא אפי' במשכון בשעת הלואה כדפרישנא בדוכתא:

'''ובמוסר שטרותיו לבד.''' פי' רש"י ז"ל והיינו פרוזבול שתקן הלל שכתוב בו מוסרני לכם וכו' והקשו עליו בתוספ' שהרי במשנת מ"ס שביעית מייתי הא וממיתי בתר הכי תקנת פרוזבול אלמא תרי מילי נינהו ובספרי מייתי לה להא מן הכתוב שנאמר ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא מה שלאחיך בידך פרט למלוה על המשכון ומוסר פטרותיו לב"ד שאין משמטין אלא ודאי כל שמוס' שטרותיו ממש לב"ד דאוריית' אינו משמט דהא נגוש ועומד הוא והלל תקן פרוזבול שלא יהא צריך למסור שטרותיו וכן משום מלוה על פה שיאמר להם מוסרני וכו' וכדפרישנא בדוכתא. ואפשר כי רש"י ז"ל כך רוצה לומר דהיינו תקנת פרוזבול כלומר דהא אסמכה:

'''א"ד וכו'.''' יש שפסקו הלכה כלישנא קמא משום דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בתרווייהו לישנא ועוד דגמרא חומרא לתובע וקולא לנתע וכן כתב ה"ר אליהו באזהרתיו אם לעשר שנים ילונו בחצי ימיו יעזבנו. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא בתרא והגיה באזהרו' אם לעשר שנים ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק מי שמת גבי שושבנות שאין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש דאכתי לא מטי זימניה ובתוס' וכן הרמב"ן ז"ל דחו ראיה זו דשאני התם דשמא לא יבא לעולם לידי לא יגוש כי כמי תנאים יש בה כדאיתא התם פרק מי שמת {{ממ|דף קמה}} וכן הא דאמרינן בפ' כל הגט {{ממ|דף ל}} גבי הא דתנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליה והולך דאמרינן עלה בגמ' שאין שביעית משמטת מלוה זו משום דלא מטי זימליה דשאני התם דמסתמא לא אתי לידי פרעון דאע"ג דכהן יכול לחזור בו כדאיתא התם ומן הסתם לא ירצה הכהן לחזור בו. והרמב"ן ז"ל פסק כלישנא בתרא כדברי ר"ת ז"ל דפשטא דמתני' הכי רהטא ודרבא רווחא בעלמא הוא. ועוד דשביעי' בזמן הזה דרבנו הוא והולכין בו תמיד לקולא לתובע כדחזי' התם בכמה מילי וכן פסק הרמב"ם ז"ל והתימה על הריא"ף ז"ל שלא כתב מכל זה כלום דהא איהו כתב במס' גיטין דשביעי' נוהגת בזמן הזה וכמו שמוכיח שם בפ' השולח וכדמוכחא כולה שמעתין דהכא:

'''א"ר ענן לדידי מפרשא לי וכו' עד ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה.''' פי' רש"י ז"ל הוא התנה עמו שאין מאונהו במכר זה והרי אנו רואים שיש בו אונאה ובהא מודה שמואל דיש עליו אונאה ע כ"ל והקשו עליו דהא פשיטא דאפי' לא הזהירה תורה באונאה יכול להתנות שלא יאונהו ותנאו קיים בכל דבר שבממון שאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה ואולי נאמר דהא קמ"ל שיש עליו אונאה ואפילו בפחות משתו' דכל דאמר תנאה דלא צריך לטפויי מילתא קא אתי כדאי' בפ' המוכר את הבית. אבל אין לשון רש"י ז"ל נראה כן מדקא כתב ובהא מודה שמואל דיש עליו אונאה אלמא הודאה הוא מודה דיש בזה דין אונאה. ועוד קשה לפי' זה דא"כ מאי האי דקאמר לענין שמיטה ה"נ ע"מ שלא תשמטנו וכו' שאין זו דומה לזו כלל דאלו בהונאה התנאי האחד היה לחובתו של מוכר והתנאי השני לחובת של לוקח ואלו באידך דשביעית שני התנאים לחובתו של לוה אלא דבחדא מהנה ליה תנאה למלוה ובאידך לא מהני ליה. ויש לנו לפרש דלא מדמה להו בטכסיסא דתנאה אלא משום דה"נ בחד תנאה קיים ובאידך תנאי בטל וזה דוחק. לכך הנכון דכי אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה תנאו קיים לפי שהתנאי הוא ביניהם וכאלו מוחל לוקח הונאתו אבל כשהתנה ע"מ שאין בו אונאה התנה שאין במקח הזה דין אונאה כלומר שלא תחול עליו והוא מתנה על מה שא"א דע"כ תחול בו דין אונאה ודכותה בשביעית כשהתנה שלא ישמטנו לו בשביעית התנאי היה בין שניהם שלא יתבע לו כן וכשהתנה שלא תשמטנו שביעית התנה שלא יהיה כח בשביעי' להשמט וזה אין בידם להתנות ולפיכך בטול וכן פי' הרמב"ן ז"ל ורבו' ז"ל וגם בתוספ' מצאתי כן. וא"ת וכיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול. וי"ל דהא ליתא דאין כל אדם זכור להפנות כן בשעת הלואה וגם אינו רוצה שנראה כאלו מתיאש מלגבות חובו בזמנו ועוד שנראה כאלו מראה עין הרעה לשמיטת השביעית. ועוד שתשתכח תורת שביעית אבל בפרוזבול יהא זכר לשביעית דאושא מילתא כשבאין כולם לעשות פרוזבול ולענין המתנה עם חבירו ביובל במכר קרקע שלא תהא יובל משמטת כבר כתבתיה בב"מ וכן בפר' השולח שיאן תנאו כלום לדעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל דיובל בקרקעות אפקעתא דמלכא היא ורחמנא אמר כי לי הארץ וכאלו לא התנה שום דבר בה ושם הארכתי בס"ד:

'''ה"מ במלוה בשטר וכו’.''' ולא שמיעא ליה הא דלקמן דאמר לה רבנן מדכתב קרבה שנת השבע דלפום ההוא קרא ליכא הפרשא בין מלוה בשטר למלוה שבע"פ:

'''הכי אמר חביבי בין מלוה בשטר וכו’.''' וכן הלכה ומיהו דעת רבותינו ז"ל וכן בתוספות דבמלוה ע"פ אם טען שפרעו תוך שלשים יום נאמן בשבועת היסת ולא דמיא לקובע זמן לחבירו דקי"ל שאם אמר פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא. דהתם הוא בקובע זמן בפי' כדאמר בהדיא אבל בסתם מלוה בלא קביעת זמן עביד אינש דפרע תוך שלשים יום וכן עיקר:

'''לא תיתוב אכרעיך.''' פי' ר"ת ז"ל כי לשון קצר הוא לא תיתיב אלא עמוד על כרעיך עד דמפרשת וכעיך רגליך כדאמרינן צריך למדחסי' לכרעיה. ויש לפרש עוד לא תשב אפילו במקום שכרעיך עומדין. י"מ כרעיך מלשון כרעי המטה כלומר בכסאך:

'''ואיזו שמיטה שהיא כזו.''' פי' שדומה לזו קצת שהיא בלא יגוש שאינו יכול לתובעו פחות מל' יום.

'''דא"מ שלשים יום בשנה חשוב שנה.''' פי' ואפילו למ"ד במס' ר"ה {{ממ|דף י}} דיום א' בשנה חשוב שנה בהא מודה דהוי שלשים יום שאין אדם לוה מחבירו לפרוע ליומא אוחרי. ומכאן מביא מורי הרא"ה ז"ל ראיה לדברי רש"י ז"ל שסובר דדוקא סתם מלוה שלשים יום לפי שניתנה להוצאה ולא הדרא בעינא אבל שאלת כלים דהדרו בעינייהו רשאי לתובעו תוך שלשים יום כל זמן שירצה אלא א"כ שאל בפירוש לזמן ידוע או לדבר ידוע. והוא ז"ל מביא ראיה מדקאמרינן בפ' השואל הלויני אתי למכתב השאליני לא אתי למכתב טעמא משום דהלויני כיון שאינו יכול לתובעו בתוך שלשי' יום אתי למכתב אבל השאילנו שיכול לתובעו כשירצה לא אתי למכתב ור"ת ז"ל דוחה ראיה זו שאין הטעם מפני שיכול לתובעו אלא מפני שדרך השואל להחזירו תוך שלשים יום. והוא ז"ל כתב דסתם שאלה ג"כ שלשים יום מדאמרינן במנחות טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת והטעם משום מדאורייתא אינה חייבת בציצית אלא כסות שלו כדכתי' כסותך. ורבותינו חייבו בשאולה לאחר שלשים יום לפי שהלה יכול לתובעו ומיחזיא כדידיה אבל תוך ל' יום שאין הלה יכול לתובעו אוקמוה אדינא דאורייתא ופטורה דהא ידעה דשאולה היא וש"מ דסתם שאלה שלשים יום ואינה ראיה דהתם אינו מפני דסתם שאלה שלשים יום אלא מפני שהרבה בני אדם משאילין אותה לשלשים יום או שמשאילין סתם ואינם רוצים לתובעה עד שלשים יום ולכך תולין העולם בשאולה אבל יותר משלשים יום אין דרך להשאיל ותלו עלמא במכירה. ורבי' הרמב"ן ז"ל הביא ראיה דלא אמרינן סתם שאלה שלשים יום דתניא באבל רבתי המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית אבל א"א ליטלו עד שיעברו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיעברו ימי המשתה משמע דמסתמא שאפילו בתוך הרגל ובתוך המשתה שהם ח' ימים אפשר ליטלו. ואיכא דדחי דדלמא ההיא בשואל רחוק מן הרגל והמשתה שלשים יום או יותר שאלו היה סתם היה אפשר ליטלו לאחר שלשים יום מיהת והשתא אי אפשר ליטלו עד שיעבור הרגל והמשתה. ולאו מילתא היא חדא שאין דרך לשאול ולהשאיל לרגל ולמשתה ולאבל שלשים יום קודם שיהא בטל ברשותו. ועוד מדקאתני ברגל ובמשתה משמע דאפילו בשואל ברגל עצמו ובמשתה עצמו כנ"ל לפי דבריו ז"ל ומשמעותנו לדברי רש"י ז"ל דהא קרא דשנת השבע שנת השמטה במלוה היא ולא בשאלת כלים דומיא לשמיטה דשמטה עצמה שאינה אלא במלוה ולא בשאילת כלים מדכתיב משאת מאומה:

'''א"ר יהודה א"ר הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת.''' מייתי תלמודא להך איידי מילי דלעיל דאיירו בהו רב ורב כהנא. ופירש"י ז"ל פותח בית הצואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב מפני שתקן כלי פי' דנהי דלא מחיי' משום קורע ע"מ לתפור מחייב משום תיקון כלי משום דהוי גמר מלאכ' ותולדה דמכה בפטיש דהא איתיה אפילו בכלים ואפילו למ"ד שאין בנין וסתירה בכלים וכדאיתא במסכ' שבת:

'''מתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למגופת חבית.''' פיר' רש"י ז"ל דאמרינן בפרק חביות שנשברה שמתיזה בשבת בסייף לפותחה להוציא ממנה פירות. ופרקי' זה חיבור וזה אינו חיבור זה דבית הצואר היה חיבור הילכך פותח הוי תיקון חדש אבל מגופה אף על פי שהיא טוחה על פי החבירות בטיט אין זה חיבור וה"ל כפתוחה ועומדת עד כאן לשונו ז"ל. והקשו עליו ז"ל דודאי רב כהנא מסתמא לא מתקיף ממגופת חבית {{ממ|שבת דף מח}} אלא לפי שמתיז בגופה של חביות חדא דמפותח במגופה עצמה לא היה מקשה לפותח בית הצואר שלא נפתח מעולם. ועוד דההיא שמתיזה בסייף הכי משמע שמתיז בגופה וכדאמרינן התם בשבת {{ממ|דף קנח}} בעו מיניה דרב ששת מהו למיברז בבורטיא בחביתא בשבתא ואמר להו אסיר ופרכינן מאי שנא התם דתניא מביא אדם את החבית ומתיזה בסייף אלמא במתיז בגופה היא דומיא דבורטיא ופרקי' התם לעין יפה מכוין וכו'. ומעתה קשה היכי אהדר ליה רב לרב כהנא זה חיבור וזה אינו חיבור דהא גופה של חבית חיבור גמור הוא והוה ליה לאהדורי כדהדר התם רב ששת התם לעין יפה מכוין ובדרך קלקול הכא לפתח קא מכוין. ועוד הקשו דלרב כהנא דמדמי הא לההיא דחבית אם כן הכי נמי מותר לפתוח בית צואר חדש לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן ליכא דההיא דחבית והיאך אפשר שלא יהא בתיקון בית הצואר זה איסורא דרבנן מיהת. ויש לתרץ פי' רש"י ז"ל דהא דמתרץ זה חיבור וזה אינו חיבור הכי קאמר שזה של בית הצואר שאין בכל הבגד שום פתח אחר אלא זה חיבור גמור הוא והוי חייב משום גמר מלאכה דמכה בפטיש וזה של חבית אינו חשוב חיבור להתחייב משום מכה בפטיש דכיון שיש לה פתח אחר אלא שהוא טוח בטיט בעלמא כפתוחה חשובה לענין זה ולא חשיב פתח של התזה גמר מלאכה ודקא קשיא להו דא"כ לד"כ מותר לפתוח בית הצואר חדש לכתחלה מדמדמה לה לההיא דחבית הא לא קשיא כולי האי דרב כהנא לא קשיא ליה איסורא בעלמא אלא דחשיב ליה לרב גמר מלאכה דאורייתא משום דמכוין לפתחא ולהכי פריך מאי שנא ממגופה דשרו לכתחלה משום דלא מיכוין לפתחא דאלמא כי מכוין לפיתחא לא הוי מלאכה דאורייתא דאי לא הוה אסרי רבנן לכתחל' היכא דלא מכוין לפתחא אטו מכוין לפתחא אבל הא ודאי קמ"ל דאי בפת' חדש הוא היכי ס"ד דרב כהנא דכי מכוין לפתח' לא מחייבי חטא' משום גמר כלי והלא הלכ' רווחת היא במס' שבת דכל שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אפילו מישקל אקופי מגלימא או שוויי קופינא דמרא חייב משום מכה בפטיש. והנכון כמו שפי' ר"ת ז"ל דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכב' בפתח בחול אלא שסגרו אוו על ידי תפירת חוט או בגד באמציעתו כדרך שעושין מכבסי בגדים או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד ופתח בשבת או חוט או אותו בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי. ופריך רב כהנא ומ"ש ממגופת חבית שמותר לפתחה וכדתניא התם אין נוקבין במגופה דברי ר"י וחכמים מתירין וקי"ל כרבנן ואקשי מינה סתם משום דכולהו אמוראי שקלו וטרו בה התם כרבנן אלא דמפליגי בין נוקב' מן הצד או מלמעלה. ופריק זה של בית הצואר חיבור דתפירת החוט או הבגד באמצעיתו חיבור גמור הוא לענין כלאים ולכל דבר וזה של מגופה אינו חיבור וכפתוחה ועומדת היא ולהכי שרי לכתחלה נמי:

'''וא"ר יהודה אמר רב שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו.''' הא מיירי לענין פיסול שאובה סמקוה דקי"ל דמים שאובין פוסלין את המקוה מדרבנן. והוא על שלשה דרכי' בתחלת המקוה פוסל ברביעית דחזי לטבול בה מחטין וצנורות אפילו הוסיף עליו בהמשכה כל מים שבעולם פסול. דאמצע פי' קודם שנשלם המקוה במ' סאה פוסלין לו שלשת לוגין. ובסופו דהיינו לאחר שנשלם המקוה במ' סאה רשאי למלא אפי' בכתף כל מה שירצה וכדתנן במשניו בהדיא ואיתא נמי בספרי. ויותר מזה אמרו במשנה שאפי' שתי גומות בזו עשרים סאה ובזו עשרים סאה ושופפרת נוד ביניהם שהוא עירוב מקואו' יכול למלא בכתף בכל א' מן הגומות. ועוד אמרו שם שאם היה שם מקוה ריקן וג' גומות שיש בכל א' מהם ך' סאה סביבותיו האחת שאובה והשתים שאינן שאובות ונפתחו ונפלו למקוה כשר שאני אומר אותן שאינן שאובות נפלו בתחלה והשאובה בסוף וספק מים שאובין שנפלו למקוה כשר כדאיתא התם במשניות. אלו ג' דינים בשאיבת מים. ויש דין רביעי לענין שאר משקין שנפלו למקוה ודינן שוה לעולם שפוסלין בשנוי מראה אפילו מקוה שלם ואין פוסלין לעולם בלא שנוי מראה לא בתחלה ולא באמצע אלא שאין משלימין והא דרב מיירי באמצע מקוה כלומר במקוה שלא היה שלם שאלו היה שלם אפי' מראיהן כמראה מים לא פסלוהו וממלא בכתף כמה שירצה אבל לפי שהיה המקוה חסר אלו הי' מראה מים פסלוהו לד"ה אבל עכשיו שממראיהן כמראה יין אמר רב שלא פסלוהו דאע"ג דאיכא שיעורא דמיא חזיתא דחמרא הוא. וסבר רב דבתר חזיתא אזלינן והוו להו מי פירות וכיון שלא נשתנה מראה המקוה מן הסתם מפני ג' לוגין אלו לא פסלוהו ומשלימו במים כשר:

'''מתקיף לה רב כהנא ומה בין זה למימי צבע.''' פי' מים גמורים שהצבע נוטל בהם ידיו ומשתנים מראיו בכך והם כמראה צבע דתניא ר' יוסי אומר מי צבע פוסלין את המקוה בג' לוגין כדין מים וקי"ל דהא דר' יוסי דברי הכל היא או הלכה הם. א"ל רבא התם מיא דצבע וכו' כלומר דהתם רבנן אחמור בה משום גזרה דקרו ליה אינשי מייא דצבעה ואלו לא היו פוסלין את המקוה היו סבורין שאפי' מים גמורי' אינן פוסלין בשלשת לוגין. ופריך והא תני ר' חייא בכי הא ממש ורבו' התירו את המקוה שפסלו אותו כיון דאיכא שיעורא דמיא. א' רבא ל"ק הא ר' יוחנן בן נורי והא רבנן. פי' דמימרא דרב כריב"נ דסבירא ליה דבתר חזיתא אזלינן ודר' חייא כרבנן דסברי דבתר שיעורא לחוד אזלינן ואע"ג דליכא חזיתא דמיא דתנן שלשת לוגיחן מים חסר קרטוב הכי הוה תני לה רבא וכדמפרישנא בסמוך שנפל לתוכן קרטוב יין ומראיהן כמרא' יין לא פסלוהו פי' דהא ליכא לא שיעורא דמיא ואל שיעורא דחזיתא הא אלו לא היה חסר קרטוב פסלנוהו רבנן לפי גרסא זו דגרים רבא דהא איכא שיעורא דמיא ור' יוחנן הבן נורי פליג אף ארישא זו דאמר הכל הולך אחר המראה לומר דכיון דחזותא דחמרא הוא אפילו איכא שיעורא דמיא לא פסלוהו ומשום הא הוא דאמרינן דרב כרבי יוחנן בן נורי ור' חייא כרבנן:

'''שלשת לוגין מים שאובין חסר קרטוב שנפל לתוכו וכו’.''' בסחיפא הכל גורסין חסר קרטוב שנפל לתוכן קרטוב חלב ה"ג והיא גרסת רש"י ז"ל ומראיהם כמראה מים דהשתא איכא חזיא דמיא וליכא שיעורא ואמרי רבנן לא פסלוהו וכדפי' רש"י ז"ל טעמא דאע"ג דאיכא חזיתא דמיא כיון דליכא שיעורא דמיא לא פסלי דשיעורא בעינן:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: מכות]]