עריכת הדף "ריטב"א/חולין/קט/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

ודברי חכמים בשניער וכיסה וכו ופירשנא שניער מתחלה ועד סוף ולפיכך מותר הכל ואפי' חתיכה העליונה ולא חיישי' שמא לא ניער יפה ולא כסה יפה ואמרי' מכלל דרבנן סברי דאפי' ניער בסוף ולא ניער בתחלה מותר: פי דכיון דקאמ' ר' נראין דבריהם בזה מכלל דאינהו אפי' בניער בסוף שרי. וא"כ היינו משום דסברי אפשר לסוחטו מותר: ודבר פשוט הוא בשמועתינו דלר' יהודא אין האיסור בשלא ניער בתחלה אלא משום דאית ליה תרתי לחומרא. חדא אפשר לסוחטו אסור: ואידך דמין במינו לא בטיל: וכל מאן דלית ליה חדא דר' יהודא מתיר בשאר חתיכות ואע"ג דמודה לר"י באידך: והשתא אמרי' דמאי דשרי רבנן לאו משום דפליגי עלי' במין במינו לא בטיל ומודו לי' באפשר לסוחטו אסור: אלא אדרבה מודי' לי' דמין במינו לא בטיל אלא דפליגי עליה באפשר לסוחטו דסביר' להו אפשר לסוחטו מותר והיינו דאמרי אפשר לסוחטו תנאי היא. ופריך עלי' רב אחא מדפתי לרבינא דממאי דמודו כולו במין במינו לא בטיל ופליגי באפשר לסוחטו דילמא איפכא הוא דלרבנן אפשר לסוחטו אסור כר"י ולא פליגי עלי אלא במאי דסבירא להו דמין במינו בטיל בס': וכ' רש"י ז"ל דבעיקר הדין טובא איכא בינייהו דאי אמרת טעמא דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר אפי' החתיכה העליונה חזרה להיות מותר' שכבר נסחט כל האיסור ממנה וחזרה להתירא: והאי עד שיתן טעם ברוטב דאמרי רבנן אטיפת חלב קאי. אבל אי אמרת דטעמ' דרבנן משום דמין במינו בטיל חתיכה ראשונה אסור לרבנן ולא פליגי אלא בסיפ' דמילת דר"י דאסר את השאר אפי' הן אלף מפני שהן מינה ובהא פליגי רבנן שאין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיתן טעם בכולו דאי לא הא בטילה בס' ולפי הפי' שכתבנו לעיל דאפי' תימ' אפשר לסוחטו מותר החתיכ' גופי' אסורה באכילה אין הפרש בעיקר דינם של רבנן בין הני תרי טעמי.

האי מאי אא"ב רבנן דהכ' כר"י סביר' ליה דמין במינו לא בטיל ובאפשר לסוחטו הוא דפליגי היינו דקאמר רבי נר' דברי ר"י בהא אלא א"ל בדאפשר לסוחטו לא פליגי דאסור והכא במין במינו פליגי האי נראין דברי ר"י ואין נראין דברי ר' יהודה מבעי' ליה. לפי פי' רש"י ז"ל נר' לפר. דאנן משמע לן כי כשבא לר' לומ' כי כר' לו דברי חכמים כשניער בתחלה. כך רצה לומ' כי מה שאמרו הם בשלא ניער בתחילה אנא בסוף נר' יפה בשניער בתחלה וע"כ בשניער בתחלה מתיר ר' אף החתיכה העליונה דהא לית ליה דר"י דאמר חיישי' שמא לא ניער יפה יפה וכיון שכן אף כשהתירו חכמים בשניער בסוף אפי' החתיכה הראשונה התירו והיינו דקאמר נר' דברי חכמים המתירן בשניער בתחלה כלומר נר' דבריהם שהתירו בשניער בסוף לדון כדבריה' בשניער בתחיל' ואין לעשות הדמיון הזה לדין בשניער בתחלה מה שאמרו חכמים בשלא ניער בתחלה אל כל היכא דאמרת דטעמ' דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר ושרי אף באחרונה דאלו כשהטעם שלהם משום דמין במינו לא בטיל הרי הם אוסרים את החתיכה העליונה וכת שלא נתכוין להשמיענו כל זה אלא שבא להכריע דברי חכמים להתירא בשניער בתחלה א"כ למה תלה דבריו בדברי חכמים ור"י. כיון דרבנן ור"י פליגי בתרווייהו בין בשניער בסוף לנקוט חד מנייהו בלחוד ולימ' נר' לי דברי ר"י בזה ולא בזה א"כ נר' דברי חכמים בזה ולא בזה א"ו לפיכך תלה מקצת דבריו בר"י לאשמועינן חומרי של ר"י וכמו שר"י אוסר בשניער בתחלה כמו כן אוסר ר' בשלא ניער אלא בסוף והיינו לאסור אף האחרות ותלה מקצת דבריו בדברי חכמים לאשמועינן כי כמו שהוא מתיר הכל בשניער בתחלה כן חכמים מתירין הכל בשלא ניער אלא בסוף.

'''ורש"י ז"ל עשה תערובות אחרת בזה''' פי' כל היכא דאמרת דלרבנן אפשר לסוחטו אסור ולא שרי בשניער בסוף אלא משום דמין במינו בטיל ואסרו ליה לחתיכ' ראשונה מיה א"כ אף בשניער בתחלה סבי להו שתהא החתיכה ראשונה אסורה מיהת גזירה שמא לא ניער בתחל' יפה עד שנתנה הטפה טעם בחתיכה העליונה ונמצא שלא נר' לי לר' בשניער בתחל' לא דברי ר"י ולא דברי חכמים כי ר"י אוסר הכל וחכמים אוסרים החתיכה העליונה מיהת ואלו ר' מדתלי טעמא דהיתרא בשניער בתחלה מכלל דשרו בקמיית' משום דלא בלעה אלא על כרחין רבנן ס"ל כשניער בסוף שרו אף החתיכה העליונה והשת' כ"ש דשרו הכל בשניער בתפלה ולית להו שום גזירה וכשניער בתחלה הודה ר' לדבריהם ואמ' כמותם ממש שהכל מותר וזהו שבא רבי להשמיענו כשתלה היתירו בדברי חכמים שאם לא בא אלא ללמדנו דעתו דלא חיישי' שמא לא ניער יפה למה תלה דבריו בדברי חכמים לומ' נראין דברי ר"י בזה ואין נראין בזה: ואין זה טעם האחרון מחוור דמנ' לן דרבנן איתא להו גזירה דשמא לא ניער והטעם הראשון הוא המחוור לפי שיטתו ז"ל: ועוד יש לפ' פי' יפה דר"י בא להכריע ואסור בשלא ניער אלא לבסוף הא אכרע תלמוד' דסביר' ליה אפשר לסוחטו אסור וכיון דכן בזה מסתמ' להכריע כדברי ר"י: ובהא מפליג בין ניער ללא ניער וכאלו אמ' נר' דברי ר"י במאי דסבר אפשר לסוחטו אסור ונר' דברי חכמים במאי דלא חייש לגזירה: אבל אי ר"י ורבנן כולהו סביר' להו דאפשר לסוחטו אסור ובזה לא הכריע כלום לא היה לו לתפוס שניהם אלא שיאמר נר' דברי ר"י בזה ולא בזה או דברי חכמים בזה ולא בזה ותו לא מידי:

מתני' כחל קורעו ומוציא את חלבו ובו אמרי' כיצד אמר רבי יהודא קורעו שתי וערב וטחו בכותל: ופרש"י ז"ל התם דלהתיר בקדירה בפני עצמו מיירי דאלו לצלי בקריעה שתי וערב סגי ואפי' לכתחלה וכדר אליעזר דאמר קרע ליה ואנא איכול. ולבשלו עם הבשר אפי' קריעת שתי וערב לא מהני ליה וכדקתני במתני' קורעו ומוציא את חלבו וכו': אבל ר"ת פי' דקורעו ומוציא את חלבו ומותר לבשלו אפי' עם הבשר והיינו דפסק ותני' הכ' דאלמא למשרי בכל אנפא קחני וכדקתני סיפ' גבי לב קורעו ומוציא את דמו שהוא מוכשר בכך לכל דבר וכן דעת הגאוני ז"ל והרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

'''לא קרעו אינו עובר עליו''' פי' עליו בגמ' בלישנא קמא דרב אינו עובר עליו ומותר בדיעבד לאחר בישולו אע"פ שלא קורעו ותני' כלישנ' קמא דרב. ולפום פשט' אע"פ שלא קרעו כלל קאמר: ומיהו דוקא כשבשלו בפ"ע דאלו כשבשלו עם הבשר ליכא מאן דשרי ליה בלא קריעה אפי' בדיעבד וכדאמרי' בפרקי' לע"ל כחל בס' דהיינו לכל הפחות היכ' דלא קרעי' שתי וערב ובשליה בהדי בשרא. וכדאי' ברוב' נוסחי דהתם: ולרב ללישנא קמא לא אתי רישא וסיפ' בחדא גוונא לפי' ר"ת אלא תנא מילי מילי קתני וריש' קתני דבק ריעה שתי וערב מתכשר לכל דבר: וסיפ' קתני שאם לא קרעו אינו עובר עליו ומותר כשבשלו בפני עצמו מיהת ופן דעת הגאונים ז"ל: ואף רש"י זכרונו לברכה כך פירש בשלא קרעהו כלל אלא שהוא סובר דסיפא מיירי בצלי וה"ק לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לצלי מיהת. אבל ללישנא בתרא דרב אילו עובר עליו ואסור לפי' מתני' בחדא גוונא וסיפא נמי בקדרה של בשר ולפיכ' אסור' והכי מתפרש' נמ' לר"נ כדבעי' למימר לקמן: ור"ת ז"ל פי' דכולה בקדרה של בשר ה"ק הכחל קורעו קריעה גמורה שתי וערב מותר לכתחלה אפי' עם הבשר לא קרעו קריעה גמורה אלא שקורעו שתי או ערב בלבד אינו עובר עליו ומפ' בגמ' אינו עובר עליו ומותר ואפי' בקדרה של בשר דכיון שיצא מקצת חלבו לא גזרו בי חכמים כלל. והא דאמרי' לעיל כחל בס' בשלא קרעו כלל:

'''הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו''' פי' רש"י ז"ל דבמס' כריתות פרישנ' דדוקא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה שיש בו כזית חייב עליו כרת אם לא קרעו אחר בשולו. והקשו עליו דהא אמרינן בפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו. ואפשר שרבינו ז"ל סובר דההיא בדם קדשים דוקא. אבל בדם חולין אע"פ שבשלו עובר וכדאמרי' בגמ' גבי כבדא עלוי' בשרא דם דאורייתא. ובתו' פי' דדם שבשלו אפי' בחולין אינו עובר עליו וכי אמרי' בגמר' דם דאורייתא לומר שעיקר דם אסור מן התורה כשהוא חי ולפיכך החמירו בו במבושל: ובכריתות ה"ק לא שנו שאינו עובר עליו כלל ואפי' חי אלא בלב עוף. אבל בלב בהמה שיש בו כזית עובר עליו כשהוא חי מיהת. עוד כ' רש"י ז"ל דאפי' לב בהמה אין הבשר נאסר אם בשלה בלא קריעה אלא קורע לאחר בישולו ומותר שהלב חלק ואינו בולע. והכי אמרי' בפסחים שאני לב דשיע ע"כ פי' מדאמרי' התם אמר רבא האי מוליית' שרי בצלי אפי' בלא מליחה דכבולעו כך פולטו: ואמרי' לימא מסייע ליה דתני' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קורעו קורע לאחר בישולו ומותר. וקס"ד דבצלי דוקא קאמ' ומשום דכבולעו כך פולטו: ומהדרי שאני לב דשיע. כלומ' אפי' בקדרה לא מיתסר. ואומר ר"ת ז"ל דליכ' למסמך על ההיא דהא בדרך דחיי' איתמרא דלא לסיוע מינה לרבא וכיון דקיי"לן כרבא הדרי' כדמעיקרא ובצלי מיירי דומיא דויבשלו את הפסח משום דבכל בצלי לענין דם כבולעו כך פולטו והרמב"ן ז"ל קיים דברי רש"י ז"ל מדאמרי' התם להדי' שאני לב דשייע ולא אמרי' בלשון דילמא: אלמא פשיטא להו דהכין דינא. ואתי נמי מתני' כפשטא אף בשבשלו בקדירה ומיהו אף לפי' רש"י ז"ל דוקא שבשלו בפני עצמו שאם בשלו עם הבשר הרי נבלע דמו בבשר ונאסר הבשר כשאין שם ס' וחזר הכל כנבלה וחזר הלב ונאסר דאע"ג דשיע ולא בלע דם שמנונית בלע וכן פי' בתו': ורבי' הרמב"ן ז"ל פסק כפרש"י ז"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: חולין]]