עריכת הדף "ריטב"א/חולין/צט/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''לא במאה''' פירש"י ז"ל וה"ק אין בהם ק"א של היתר אלא ק' של היתר מלבד האיסור מותר ופרכינן והא מדרישא בק' סיפא בס' פי' והא מדרישא שאתה הולך להחמיר תמיד מפני שהוא מין במינו ואפ"ה בטיל במאה כי ליכא נ"ט מכלל דסיפא דהוה מין בשא"מ שהוא להקל בס' דקתני רישא מין במינו או אחד ומאתים בערלה וכלאי הכרם להחמי וכו' עד אין בו להעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין אין בו כדי לחמץ אסור פי' ואין בו כדי להחמיץ היינו שאין בו נ"ט וקתני דכי אין בו להעלות במא' אסור אלמ' במאה מיהת מותר.

'''רישא במאה וסיפא במאה:''' פי' בתמיה כלומר מה יש בין רישא שהוא להחמיר לסיפא שהוא להקל וק"ל מהיכ' משמט דרישא במאה אדרבא משמע בהדיא דאחד ומאה בעינן כדקתני אין בו להעלות בא ומאה אסור ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דקס"ד דק"א דתנן ברישא היינו בהדי איסור' דה"ל ק' דהתירא. ומפרקי' רישא בק"א וסיפא בק' פי' רישא ק"א דהתירא וסיפא בק' דהתירא והקשו בתו' דהא ק"א דתרומה בספרי אסמיכינן ליה אקרא דכתיב מכל חלבו את מקדשו דבר המקדשו כשחזר עליו תרימו ממנו ובתרומת מעשר מישתעי קרא ההוא א' ממאה מעשר מן המעשר. וההוא מין במינו אלמא בק' דהיתרא סגי' לכך פי' דכי פרכי' העיל דסיפא בק' בעי לומר בק' בין היתר ואיסור. וכן לכל איסורין שבתורה. ואבי קס"ד דבעי לומר בק' דהיתרא דה"ל ק"א בהדי איסור ופריך מרישא דכיון דרישא בק"א דאיסורי' דהוי ק' דהתירא סיפא לאו בק' דהיתרא ופרקי' רישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסור' דה"ל צ"ט דהתירא ויש ספרים דלא גרסי' בפרוקא בתרא לא רישא בק"א וכו' וה"ג אין רישא בק"א ולגרסא זו יש לפרש דמעיקרא שפיר ידעינן דכי פרקי' סיפא במאה היינו בק' בהדי איסורא ורישא בק"א היינו בהדי איסורא אלא דהוי תמי' לן האיך אפשר שלא היתה הקולא ביניהם אלא המיעוט הזה וכי מפני זה האחד שנינו שזה להקל וזה להחמיר: ופרקי' דאה"נ ומסתיין לפלוגי בינייהו דרישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסורא לברורי מילתא נקט רישא בק"א וסיפא בק'.

'''ופרכינן וכ' יש בו כדי לחמץ בק"א אמאי לא בטיל. ''' פירש רש"י ז"ל ארישא פרכינן אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע"פ שיש בו ק"א אסור מי איכא דיהיב טעמיה כולי האי ובפירושו של רבינו ז"ל נראה שנסתלקה קושיא זו שהקשו האיך ס"ד דלהוי ביה טעמא ולבטל דהא הלכה רווחת היא בכל מקום דטעמא לא בטיל וזו ודאי קושיא גדולה לכך פי' רבינו ז"ל דפרכינן ארישא דכיון דמין במינו הוא דלא מינכר טעמו ועל הרוב אפי בשא"מ ליכא דיהיב טעמא כולי האי אין לנו להחמיר כך כשהוא מין במינו כנ"ל ובתוספות תירצו דקס"ד דחימוץ לא חשיב נ"ט מידי דהו' אהעמד' חלב דפ' כל הבשר דלא חשיב נ"ט ומורי הרב ז"ל תירץ דקס"ד דשאני שאור שאין המועט מחמץ את הרוב כ"כ שיש בו ק"א מפני שמתפשט השאור בכולו אלא מפני שעושה גרידא שכל א' וא' מחמץ את הסמוך לה וההיתר עצמו וחוזר ומחמץ לשאר חלקיו. דהא חזינא דבעלמא ליכא דיהיב טעמא בק"א ופרקי' דילמא שאני שאור שחמוצו קשה ואפשר שטעמו מתפשט בכל העיסה:

'''שהרי הציר שיערו קרוב למאתים''' פי' לרבי יהודה דאמר בסאתיים כי בסאתיים יש י"ב קבין ובכל קב ד' לוגין ובכל לוג ארבע רביעית דה"ל ט"ז רביעית לכל קב דה"ל קצ"ב רביעית.

'''שאני ציר דזיעה בעלמא הוא.''' פי' שאין איסורו אלא מדבריהם וה"נ משמע בפ' אין מעמידין דמפלגינן למטבל בגופן למטבל בצירן גבי קרבי דגים וכדפרישנא התם בס"ד ואע"ג דבת"כ דרשינן הטמאין לאסור צירן ורוטבן. אסמכתא בעלמא הוא. משא"כ בצירין של שרצים ונבילות שהו' מן התורה כדמוכח בבכורות וכדכתבנו לעיל ויש רוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מין במשהו אלא באיסורן של תורה. ונראה דשאני הכא שהאיסור בעצמו הוא גרוע שהוא זיעה בעלמא וכשם שהתירו במיא דביעי לפי שהוא ולא כלום והכי דייק לישנא בגמרא וכשם שהקיל בו רבי יוסי נדונו בששה עשר ואע"פ שכל איסורין של דבריהם בס' וכן עיקר:

'''כבשר בראשי לפתות''' פירש"י ז"ל שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר אינו ניכר אלא בשיעור גדול משא"כ בזנבות הלפתות שטעם הבשר ניכר בהם בשיעור מועט ויש שפי' בדרך אחרת מפרש"י ז"ל והוא עיקר ונראה שהשיעור הזה הוא ס' שכבר פסק ר"נ לעיל גיד הנשה בס' ולא משמע דפליג על מתניתין: והא דאמר לעיל כל איסורין שבתורה רואין אותו כאילו האיסור בצל או קפלט שנ"ט גדול יותר מבשר בראשו לפתות י"ל דקסבר דשאני גיד הנשה שטעמו מועט ואפילו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל שאר איסורים בעי טפי ופליג אפסקא דרבא דלעיל ולשאר אמוראי דאמרי כל איסורין שבתורה בס' ולית הלכתא כר"י אלא כרב ושארא אמוראי. ומיהו בי"נ ואיסור ע"א וכן בטבל וכל דבר שיש לו מתירין קיי"ל דכולן במינן במשהו ושלא במינן בנ"ט. וההוא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי שבפ' השוכר מיירי שהוא של טבל וכדברירנא בדוכתי' לדעת הגאונים ז"ל שהוא העיקר ואין הלכה כר"י דאמר כל איסורין שבתורה במשהו: דר"י יחידאה הוא וכולה שמעתן פליגי עליה וזה ברור: ואין לפקפק על הראי' שהביא ר"ת ז"ל שכולן תשובתן בצידן: מהדורא קמא:

'''מתניתין גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט:''' פי' מסלקו והשאר בנ"ט דקסבר יש בגידין בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורות והרוטב בנ"ט פי' דאע"ג דברי' בטיל כדאיתא בגמרא טעם שלו בטל בס' וכן לכל הדברים האוסרין בכ"ש טעמא דידיה בנ"ט אפילו הם עצמן אם נתפצעו או נחתכו עד שבטלו חשיבתן אין אוסרין אלא בשיעורן וכדבעינן למימר לקמן:

'''גמ' וליבטל ברובא.''' פי' האי לישנא בכל דוכת' רובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי וזה ראיה למה שכתבנו למעלה דכל שהוא יבש ביבש ולא יהיב טעמא בטל חד בתרי ואפי' מדרבנן ולהכי פרכי' הכא אמאי כולן אסורות. אדרבה ליבטל חד בתרי כיון דלא מנכר ואע"ג דנתבשלו ביחד וקסבר האי תנא דיש בגידין בנ"ט מ"מ דיוקא דמתני נקטי' כיון דגבי רוטב קתני והרוטב בנ"ט וגבי גידין תני סתמא כולן אסורו' משמע אפי' היכא דליכא טעמא קאמר דכולן אסורות וכו' ומ"ה פרכינן כיון דליכא טעמא ליבטל חד בתרי. ופרקינן ברי' שאני פי גיד הנשה ברי' הוא וכל שהוא ברי' כשם שחשוב לענין מלקות שלוקין עליו בכ"ש כך חשוב לענין איסור שאוסר בכ"ש במינו ואיכא דקשיא ליה מהא דאמרי' בזבחים בשור שנסקל שנתערב בשוורים אחרים אפי' באלף כולן ימותו ופרישנא טעמים משום דבעלי חיים לא בטילי הא לאו הכי בטיל ואמאי והא ברי' הוא וי"ל דלא מקרי ברי' אלא כל שאסור מתחל' ברייתו כגון גיד ונמלח וכיוצא בהם אבל כל שאינו אסור מתחלת ברייתו כגון נבילה ושור הנסקל וכיוצא בהם לא חשיב ברי' וכדאמרינן לקמן אבל ציפור טהורה בחיה בכל שהוא משום אבר מן החי במיתתה עד שיש בו כזית וציפור טמאה בין בחיה בין במיתתה בכ"ש דברי' הוא וכי תימא גיד וצפור טמאה במיתתה היכא חשבינן ברי' דהא בעינן ברי' נשמה דגרסינן בפרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כ"ש וחכמים אומרים כזי' א"ל ר"ש אי אתה מודים באוכל נמלה כ"ש שהוא חייב א"ל מפני שהוא כברייתא א"ל אף חטה א' כברייתא ורבנן בריה נשמה חשיבי הא לא קשיא התם לאו דבעינן בריה שיש בה עכשיו ברי' נשמה אלא ברי' שהיה לו חיות נשמה כגון צפור טמאה וגיד שהיא מבעל חי ולאפוקי חטה שלא היה לו חיות ומ"ה אמרו רבנן שאע"פ שאיסורי מתחילת ברייתו לא חשיב ברי' וא"ת והא חלב שאסורו מתחלת ברייתו והוא משל ב"ח ואינו חשיב ברי' שהרי אין לוקין עליו אלא בכזית ואינו אוסר אלא בנ"ט בשא' איסורין ותירץ רבינו יצחק ז"ל שאין קרוי ברי' אלא כל דבר כשנחלק אין שמו עליו כגון צפור טמאה דבעודה שלימה נקראת צפור וכשנחתכה נקראת חתיכה של עוף טמא וגיד נמי נקר' חתיכה גיד אבל דבר שנחלק ושמו עליו כגון חלב שכשהו' מהותך ג"כ נקרא חלב אינו בריה ורבי' הגדול ז"ל תירץ דלא חשיב בריה אלא דבר החולק ועומד בעצמו כציפור טמא וגיד הנשה שהוא אבר בפ"ע אבל שאינו אבר חלוק לעצמו אלא שהו' בהרבה מקומות לא חשיב ברי' נמצאת אתה אומר שאינו קרוי' בריה עד שיהיה בו ג' דברים שיהא אסור מתחלת ברייתו ושיהא דבר חלוק לעצמו ושיהיה מבריה נשמה וכולם בגיד הנשה ואפילו כשיש בו ג' דברים אלו אין עליו דין בריה ללקות בכ"ש ולאסור באלף אלא כשהוא שלם כולו כמו שהיה מתחלה אבל אם אינו שלם לא ושרץ שנפל לקדרה ונימוח כולו או מקצתו או נחתך ממנו אבר בטל בס' כשאר איסורים וכדאמרינן במסכת מכות לענין מלקות. ריסק ט' נמלים וא' חי מצטרפין לכזית וכדאמרינן באגוזי פרך ורימוני בדן שאוסרין תערובתן באלף מפני שהן דברים חשובים נתפרדו הרימונים וכו' הם בטילים אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא במינו ובחשיבתו ודין הו' שהרי מפני חשיבותו או מפני שהוא בריה יש לו אותו חימר שאינו בטל וכיון שבטל חשיבתו בטל חומרו וכן אמרו בתוספת גבי חתיכה הראוי להתכב' לפני האורחים שאינה בטילה ואם נמוח' בטיל' וברי' שנחתכ' ממנו אבר שהנשמ' תלויה בה פשיטא דלאו חשיב ברי' אבל כשנחתך אבר שאין הנשמ' תלויה בה בזו יש להסתפק דשמא לא בטיל חשיבתו ולענין מלקות איבעיא לן במס' נזיר ולא איפשטא וא"כ אפשר דלענין איסורא נקטינן לחומרא.

אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דכיון דהאי איסורא דרבנן הו' דמדאוריית' ברי' בטלה כשאר איסורים השתא בספיקא נקטי' לקולא ואפי' נחתך ממנו אבר שאין הנשמם תלוי בה בטילה והא דתנן האיברים אין להם שיעור אע"פ שאין בהם כזית ההוא לענין טומאה אתמר אבל אכילתו בכזית. והכי' אמרי' בירושלמי וכן מצינו בתשובה לריא"ף ז"ל אם ימצא מכל השרצים בקדרה בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורין שבתורה כתב ר"ן ז"ל אף על גב דבריה לא בטלה ה"מ בפחות מאלף אבל באלף בטלה והביא ראיה מירושלמי ממס' תרומות פ' בצל. הורה ר' אבין בהדין עכבר חד באלף בטלה ואינו נכון דבכל התלמוד אמרי' סתמא בריה לא בטלה ומשמע לא בטל' כל' וכדאמרי' בשור הנסקל שנתערב ברבוא כולם ימותו דבע"ח לא בטלי ואפי' ברבוא וההיא דירושלמי אינה ראיה דהתם לאו לבטל עכבר אמר שהרי העכבר דבר הניכר הוא ואיסור הניכר אין לו ביטול עולמות אלא לבטל טעמו הוא דאמרו דס"ל דלא בטיל טעמי' אלא באלף. וכן הביאו שם דין הציר ששיערו בקרוב למאתי ואפילו לענין טעמא ליתי' דהאי ירושלמי דהא אסקינא בפ' בתרא דע"ז דעכבר בשיכרא בטיל טעמ' בס' ודוקא בשיכרא דמשבח אבל בחמרא ומשח' נ"ט לפגם הוא ומותר כדכתיב' התם וכתב הגאון ז"ל בתשובה לענין שמן של נרות של בית הכנסת כל שאסור באכילה אסור בהדלקה משום שנ הקריבהו נא לפחתך מפי מורי נר"ו.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: חולין]]