עריכת הדף "ריטב"א/חולין/צח/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''והתניא אין בשלה אלא שלמה''' פרש"י ז"ל לא נתפרש באיזה לשון פי' באיזה לשון קרא לשודה בשלה ובתוס' פרשו שאינו לשון אלא דדריש בשלה כמו בלמ"ד דגושה כלומר ב"ה שיש לה כמות שהיא ואינו מחוור דבמאי חזי דשני' קרא בלישני' למדרש היכי: והנכון בעיני דפשיטא דקרא דריש ליה כיון דאמר קרא ולקח הכהן את הזרוע בשלה משמע כמות שהיתה הזרוע בתחלתה כשהיתה חי כן היא עכשיו כשהיא בשלה וה"ק אין לשון זה של בשלה משמע כאן אלא שלמה ואידך אמר שאין במשמע הלשון הזה אלא שנתבשלה עם האיל:

'''דכ"ע בהדי איל מבשל לה''' פרש"י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"ס מחתך והדר מבשל לה ומ"ס מבשל והדר מחתך לה: פרש"י ז"ל דרבנן סברי מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה היוצא שתהא שלמה ולא תהי' מחותכת לחתיכה ומ"ס מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שנתבשלה כשהיא מחוברת עם האיל. ואינו מחוור יפה דלהאי לישנא קמא מ"ס הוי רבנן ולאידך לישנא מ"ס הוי ר"ש כדפי' רש"י ז"ל גופא ועוד דלישנא שאין שלימה אלא שנתבשלה עם האיל לא משמע שבא להחמיר אלא להקל וגם אין במשמע הלשון הזה שיהא מקפיד שתה' מחובר' לכך פי' בתו' מ"ס דהיינו ר"ש סבר מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שלמה כמות שהיא מחוברת לאיל ובאידך לישנא אמרי' דכ"ע חתיך לה והדר מבשל לה פי' דהכי גמירי לה ומ"ס דהיינו ר"ש סבר בהדי איל מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי דבאנפי נפשי' מבשל לה שאין בשלה אלא שתהא היא גופא שלמה ולא מחותכ'.

'''מאן דאמר בששים סבר בשר עצמות משערינן וה"ל בששים''' פי' ויש בדבר הזה להקל ולהחמיר לדינא דעלמא שעלם האיסור בעי ביטול ולהקל שעצם היתר מצטרף לבטל ומיהו אומר מורי הרב ז"ל בשם רבותיו ז"ל שלא אמרו לשער בעצמות אלא ביש בהן מוח ובאותן עצמות שיערו רבנן שיש בכאן בהם ס' מלבד שאר עצמות שיש באיל שאין להם מוח שאינם מן המנין. ואידך הוי סבר שאפילו לעצמות שיש בהן מוח אין לצרפן למנין איסור והיתר כלל וכיון דקיי"ל כמ"ד בס' קי"ל נמי דעצמות מצטרפין להיתר ואיסור כשיש בהן מוח וק"ל שהרי בירושלמי דערלה אמרו דלמ"ד עצם ובשר משערין ס"ל שאין קלפי איסור מעלין את ההיתר מדלא קאמר דניצרף עצם של זרוע בהדי איל לבטל טעם הזרוע ומה ראיה הביאו מהא דדילמא שאני עצמות שיש בהם מוח דעדיף מקלפין וצ"ע ומ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן פי רש"י ז"ל עצם לא בעי לשיעורא דהא לא פליט טעמא מיניה וכי משערינן בשר דזרוע בהדי בשר האיל איכא מאה כי בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע ע"כ ונראה מלשונו שאין הרוטב מן המנין וטעמא דמילתא משום דסתמא אמר קרא ואפי' בצלי קדר דאיקרי בישול כדאיתא בפ' כל שעה גבי בשל מבושל במים.

'''לאו למעוטי כל איסורין שבתורה''' פי' דכוותי' דהא איסור בעלמ' לרבנן ולר"י אין בו שיעור ביטול וקשיא לתרווייהו וא"ת ומאי קושיא דלמא להכי קרי היתר הבא מכלל איסור משום דבעלמא אסור לבטל איסו' לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן ואלו הכא מצותו בכך. וכדקאמ' לקמן שהוא חידוש מהאי טעמא וי"ל דלשון זה היתר הבא מכלל איסור לא משמע איסור דלכתחילה אלא איסור דיעבד.

'''אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל''' פי' דהאי מתניתא לא נאמרה אלא אליבא דר"י דזהו היתר שהותר מין במינו במאה או בס' מכלל איסור שנאסר בעלמא דמין במינו לא בטיל אפילו מדאורייתא וכי אמרינן הכא לרבנן בר פלוגתי' דשרי בעלמא אפי' מין במינו כל היכא דאיכא ס' או מאה וליכא טעמא. ומאי חזית דגמרי' מהתם ליגמור מהכא וק"ל דהא אדרבא קולא וחומר' מחומרא ילפי' וי"ל דשאני הכא דאיכא למידרש ההיא דדם הפר ודם השעיר כדדרשי ליה רבנן למימרא שאין עולין מבטלין זה את זה כדאיתא פרק הקומץ כן פי' בתוס' עוד יש לפרש דה"ק מאי חזית דגמר מהתם לגמרי נגמור נמי מהא ונימא דמין במינו חד בתרי לא בטיל אבל בטיל בס' או במאה ונמצא מקיים שתי המקראות ופרקינן חידוש הוא פרש"י ז"ל שהוא מבטל איסור לכתחלה ולפי הלשון הזה אפי' מן התורה אסור וכן הדעת נוטה. אבל אפשר הי' לפרש חידוש הוא שמצותו בביטל איסור משא"כ בעלמא שהוא רשות.

'''איהכי לס' ומאה נמי לא ליגמר''' פי' דקס"ד דדרשה גמורה הוא דרשינן מהאי קרא ולהכי פרכינן דאם איתא משום דחדית בה רחמנא לכתחיל' לא גמרינן מיניה לדיעבד לס' ומאה נמי לא ניגמר לה לר"י בשא"מ ולא רבנן במין במינו ופרקינן אטו אנן לקולא גמרינן וכו' דמאורייתא חד בתרי בטיל. וא"ת תינח למין במינו אבל אנן הא גמרי' לשאינו מינו דלא בטיל חד בתרי למ"ד טעם כעיקר דאורייתא דהכי ס"ל לאביי לקמן בפ' כל הבשר וכן בפסחים כדפרישנא התם וי"ל דהא ל"ק דקים לן ודאי שהטעם מתבטל אפילו בפחות מס' ורבנן הוא דבעי ס' או מאה לחומרא דלא בעי לבטולי בפחות משיעור שיש באיל נזיר והא דאמרי דלר"י מן במינו לא בטיל כבר פרשנוה בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומי' דדם או ע"י בישול דיהיב טעמא דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל כשהוא יבש ביבש מודה הוא דבטיל חד בתרי כדאיתא בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן שנפלו תוך היתר ונתפצעו:

'''רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכ' שרי''' פירוש רש"י ז"ל נ"ט קיי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים. אבל חולין שפיר גמרינן למאה וס' דהא קייל"ן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובה וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה או בס' לרבא דלית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעי' לה בפ' כל הבשר וכן לר' יוחנן במס' ע"א כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. והא דילפי' במס' פסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכת' בעלמא הוא: ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי א"ה שני כתובי' הבאי' כא' א"נ גיעולי א"ה חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור עכ"ל רש"י ז"ל וקשה לפי' היכא אמרינן טעם כעיקר שרי' רחמנא הכא גבי איל נזיר דאע"ג דס"ל השתא דבקדשים לא אמרי חד בתרי בטיל וכדגלי רחמנא גבי חטאת מ"מ הא אמרינן בסוגין אליבא דריב"ל ובר קפרא דבאיל נזיר ליכ' שום טעם דהא אית בי' מאה או ס' לבטלו ומשם ילפי' לכל איסורין שבתורה ויש שתרצו לדעת רש"י ז"ל הטעם כעיקר דקיי"ל דהוא אסור בקדשים לאו טעם ממש הוא אלא טעם כל דהו. וכי פרכינן דליגמור מיני' היינו דליגמור מיניה לשאר קדשים דלישתרו בס' או במאה כמו בזרוע בשלה: ופרקי' גלי רחמנא בחטאת וכדפי' רש"י ואין לתירוץ הזה טעם. חדא דטעם כעיקר משמע שנתן הטעם כאילו הוא עיקר ממשו של איסור ולא אשכחן לרבנן דלימרו שיהא העיקר אוסר בקדשים במשהו אפי' מין במינו אדרבא פליגי על ר"י במאי דדרש ולקח מדם הפר שהוא קדשים. ועוד שאלו היתה זאת כוונת רש"י ז"ל מי דחקו לפרש דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל דהו וגם ההיא דרבא בפ' כל הבשר וההיא דר' יוחנן במס' ע"א ונזיר וגיעולי א"ה שהביא רבינו כולם בטעם גמור הן וכיון דכן דבר הלמד מענינו דהכא איירי ג"כ בטעם גמור: והנכון מכל מה שאמרו בתירץ קושי' זו לדעת רש"י ז"ל. מה שתירץ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהכי קים להו דלגמרי שרי' רחמנא זרוע בשלה שנתבשלה עם האיל בין שהיה האיל כולו שלם ובין שלא היה כולו שלם שאבדו מקצת איבריו ונמצא פעמים היה בו טעם הזרוע. ומיהו כיון שעל רוב מתבשל כולו ויש בו ס' או מאה עמדו חכמים על הרוב ולמדו ממנה ס' או מאה. ועוד הקשה ר"ת ז"ל על פי רש"י ז"ל דהא האי קרא דחטאת מייתי ליה בפסחים לענין היתר מצטרף לאיסור דטעמו כעיקר נפקא להו לרבנן ממשרת ולר"ע מגיעולי א"ה וזו אינה קושי' חדא דההוא קרא שפיר שמעי מיני' תרווייהו דכל הנוגע בה יקדש כמוה' לטעם כעיק' ולהיתר מצטרף לאיסי' ועוד שזו מן הסוגיו' המתחלפות שהרי במסכת נזיר הביאו לענין טעם כעיקר בפ' ג' מינין דאמרי התם ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני ההיא לנ"ט כעיקר הוא דאתי ואע"ג דמשרת ליתן טעם כעיקר אתי מצריך צריכי כדאית' התם וסוגי דהכא כסוגי דמס' נזיר. משמע דסוגי' דמס' פסחים סוגי דאביי היא דאית ליה טעם כעיקר וההיא דנזיר סוגיא דרבא דהכא כדפרשנו במס' פסחים בארוכה בס"ד. ומ"ש רש"י ז"ל אבל חולין שפיר גמרי' למאה וס' דהא קיי"לן מאחרי רבי' להטות דבטיל ברובא וכו' זה בלשון הגמ' הוא ג"כ ומה שיש לדקדק עליו דהיכי גמרי הכא אפי למין בשא"מ דלא בטי' ברובא כבר פרשנוה לעיל ומאי דאמר מרן ז"ל דהכי נמי שמעי' ליה לרבלא בפ' כל הבשר זהו ממה שאמרו גבי טיפת חלב אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב וכו' ואמ' ליה רבא דרך בישול אסרה תורה. ומלשונו של רבא נראה שלא בא לעשות דחיי' בעלמא אלא לבטל ראיה שלו דלעול' טעם כעיקר לאו דאורייתא. ומאי דבעינן התם טעמא משום דדרך בישול אסרה תורה וכדבעי לבאר בדוכתי' בס"ד וזהו בודאי ראי' ברור' גם מה שהביא ראיה מדברי ר"י במסכת ע"א ראיה נכונה היא וליכא לפרושי דר"י אסור מן התורה קאמר אלא שאין לוקין עליו דמהיכא ילפינן איסורא ולא מלקות דאי ממשרת הא איכא מלקות ואי מגיעולי א"ה דלית ליה אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב תעבירו באש מ"מ כיון דגלי רחמנא דטע' כעיקר לכללי' אהדרי' שיהא כעיקר עצמו אף למלקות כיון שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס ופחות מכאן ליכא מלקות אפי בעיקר וכדאמר גבי גוזז ועובד בכורות המוקדשים שהוא לוקה דכיון דכתב רחמנא תזבח ולא גיזה ועבודה לכללי אהדרי וכן הורה בזה ר"ת ז"ל ומיהו מהא דהכא ליכא ראיה דס"ל לרב' דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא דהא דאמר דבקדשים אסור לאו משום דבחולין שרי אלא דהכא שייך לישנא למהוי הא דאיל נזיר חידוש כיון דהני קדשים. וקדשים דעלמא אסירי ואיהו שרי דאי בכולו קדשים שרי. משום דלהוי אסור בחולין לא שייך כולי האי לומר שהוא חידוש. ור"ת ז"ל גורס כאן מפני הקושי שאמרנו לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור וכו'. אבל טעם כעיקר אפי' בחולין הוא מן התורה דילפינן ממשרת ליתן טעם כעיקר דההוא לא אפשר דלהוי אסמכת דהא מדר"ע דדריש לה הית' מצטרף לאיסור למילקי עלה כדאית' התם שמעי דרבנן דדרשי לי' ליתן טעם כעיקר דלאו אסמכת היא וההיא דרבא בפרק כל הבשר לדחוי' בעלמא א"ל ומההיא ליכא למשמ' מיני' וההיא דר' יוחנן דע"א י"ל כל היכא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס קרי עליה טעמו ולא ממשו. והוי ליה כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו ועוד האריך בענין זה הרבה ואין דבריו מחוורים בכל המימרות התם כ"ש שהגרס בכל הספרים בכאן הוא כגרסת רש"י ז"ל ולכן שיטת רש"י היא נכונה. וכן פוסק מורי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דטעם כעיקר בחולין לאו דאוריית' כרבא ור"י ונ"מ שאם נפל איסור לתוך היתר ונימוח שם וקודם שנשער אותו נשפך מן המרק ואין בו ס' עכשיו ואין ידוע אם היה בו קודם שנימוח כדי נתינת טעם דאורייתא דלרש"י ז"ל איסורא דרבנן הוא ותלינן לקולא ולשיט' ר"מ ז"ל איסור' דאוריית' ולחומר' ומיהו כל שאפשר לעמו' על עיקרו של דבר בעינין או קפילא ולא סמכינן אספיקא ובמידי דלא אפשר למיקם על מאי דפליט שפיר משערינן בכול' כדאמרי' בכחל דאיסור' דרבנן ופי' טעם כעיקר האמור בכל מקום הוא כשאין בה ממשו של איסור אלא טעמו בלבד וכלשון טעמו ולא ממשו שאמר ר"י במסכת ע"א כפי' רש"י ז"ל שהיא הנכון והמוכרע מן הלשון ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו של איסור בתחילה כזית בכדי אכילת פרס אלא שנימוח אחרי כן או שלא היה שם כלל ממשו של איסור אפילו בתחילה כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו בהם טעם יין כדי רביעית תוך אכילת פרס. וכגון גיעולי א"ה או שנפל חתיכת האיסור לתוך ההיתר והיא ניכרת וסלקוה משם שהרוטב בנ"ט. אבל היתר מצטרף לאיסור הוא דבר אחר שיש שם ממשו של איסור מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד ואכל בין שניהם כזית שנמצא אוכל ממשו של איסור בתערובת היתר ואפשר לדון טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כגון שנמחה שם האיסור וכשאכל מן ההיתר לא היה במה שאכל טעם האיסור שיהא בו כזית בלא צירוף היתר וע"י צירוף ההיתר יש בו כזית שאם אתה אומר בו טעם כעיקר לכל דבר הרי אתה דן עליו שתי חומרות ומחייב אותו למאן דס"ל לתרווייהו באיסורא נמצאת למד שאפשר לאסור באחד מהם ולפטור בחבירו. ואפשר לחייב בשתיהם יחד והיינו דאמרינן דאפשר לדרוש כל הנוגע בה יקדש לטעם כעיקר ולהיתר מצטרף לאסור וזה נכון מפי מורי בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. וא"ת והאיך אפשר לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כל הבשר אלה הטמאי לרבות צירם ורוטבם וציר אינו טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן דבמס' בכורו' אמרי' הא לאו הכי אמינא חלב שרי והתניא הטמאים לרבות צירם. ומצירם פרכי דדמיא לחלב ולא מרוטבם דהוי שומנה דקרוש. והנכון דציר בשר טמא דאורייתא וציר דגים טמאין בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאיתא לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובת אבל כשהוא מופרש בעיני' הוא ודאי אסור וכל היכי דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתי' בעיני' חשיב.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: חולין]]