עריכת הדף "ראשון לציון/ביצה/לד/א"

{{ניווט כללי עליון}}
גמרא אחד מביא את כו' בקדירה חדשה כו' ע"כ. רמב"ם בפ"ט מה' שבת כת' וז"ל אחד נתן כו' ע"כ. רמב"ם תפס מציאות משונה ממציאות דקתני בבריתא ופי' דבריו דכולן באו כא' זה נתן האור וזה נתן עצים וזה נתן הקדירה וזה נתן המים וכן ראיתי ג"כ להרב בעל כ"מ שכתב בשם הר"י בי רב ובהכי מחייבי כולהו ואפי' שופת הקדיר' ישנה דלא אצטריך תלמודא לאוקומה בחדשה אלא למאי דמשתמע מלישנא דבריתא דמיירי בזה אחר זה אבל בנדון דכתב רמב"ם אפי' בישנה חייב דגם הוא עושה צורכי בישול ודע דבברית' דמייתי הכא לפום גירסא דקמן היא דלא כהלכת' במאי דקתני אחד הביא האור תחילה חייב ופי' רש"י ז"ל חייב משום מבעיר את הגחלת כשנתנה עליה כו' ע"כ. ואנן קימא לן דעל ההבערה אינו חייב ופסקה רמב"ם בפי"ב מהלכו' שבת וז"ל הבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה צריך לאפר כו' ע"כ וסובר אני דדוקא לאפרו אבל כגון זה שהביא האור לקדירה פטור ואי לא תימא הכי אמאי הודחק רבי יוחנן התם בפר' האורג דף ק"ו למימר לתנא דתני קמיה כל המקלקלין פטו' חוץ מחובל ומבעיר כו' מבעיר דצריך לאפרו כו' ע"כ לוקמה למבעיר בכה"ג דמביא לקדירתו אלא ודאי דבכה"ג נמי לא מחייב משום הבערה ולזה תמצא שכתב רמב"ם התם בפ"ט בה' דא' נתן את האור וכו' וז"ל אבל אם שפת אחר את הקדירה תחילה כו' ובא א' ונתן את האור ובא א' ונתן עצים על האור ובא א' והגיס שנים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל ע"כ פי' האחרונים הם זה שהביא העצי' וזה שהגיס אבל זה שהביא האור לא מבעיא שאינו חייב על שלקח והביאה משום הבערה אלא אפי' משום בישול אינו חייב דהא לא היה באור זה שיעור שיתבשל שיעור בישול המתחייב עליו אי לאו עצים דהביא האיך והגם דזה שהביא האור תחילה שבהם הודלקו עצים עכ"ז כיון דקדם הבאת האור פטור וזה שהביא העצים הוא שחייב משום מבשל וכן זה שהגיס. ואי תימא דדעת רמב"ם לחייב משום הבערה אמאי פטור המבי' את האור לו יהיה דפטור משום מבשל מטעם דכתיבנא עכ"ז כשהוא מביא את האור הוא מבעיר כמו שכתב רש"י, אלא ודאי דלא מחייב אלא משום מבשל וכדעת ר' יוחנן התם בפר' האורג ודלא כר' אבהו וברייתא דמייתי הכא הש"ס דקתני אחד מביא את העצים וגו' דמיירי בזה אחר זה דקתני דכולן חייבין ואפי' המבי' האור אתיא כר"ש דסובר מדאסר רחמנא הבערה בבת כהן ש"מ דהבערה דעלמא חייב ואנן קי"ל כרבי יהודה דחובל ומבעיר פטור זולת דצריך לאפרו כו' ולהכי פסק רמב"ם כאותה תוספתא דכתב מהר"י בי רב דפטרה המביא האור. ומאי דכתב רמב"ם בפי"ב וז"ל המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב ע"כ ליכא לאקשויי דפסק כר"ש דהתם אפי' ר"י מודה דאסיר דהא הוי בצריך לאפרו ואה"נ המבעיר תחת קדירתו דחייב שתים אחת משום מבעיר וא' משום מבשל וכן ראיתי להרב המגיד שכתב התם בפר' י"ב וז"ל ובהשגות א"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו בפ"ט דהנותן עצים תחת הקדירה חייב משום מבשל כו' ע"כ. אה"נ דחייב משום מבעיר וכפ"ז מאי דכתב רמב"ם סתם בחלוקת אבל אם שפת א' את הקדירה דהנותן העצים על האור חייב משום מבשל אין הכונה לומר דאינו חייב אלא משום מבשל ולא משום מבעיר אלא משום מבשל נמי חייב וה"ה משום מבעיר דמלתא דפשיטא הויא ודוק' מבעיר עצים תחת קדירתו אבל הבאת האור לבד הגם שהוא מבעיר את הגחלת בהליכתו פטור: 

שם גמרא הכא בקדירה חדשה ומשום ליבון רעפים נגעו בה מדקאמ' משום ליבון רעפים משמ' דבדירה ליכא ליבון אלא משום ליבון רעפים כו' וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל ומשום ליבון רעפים וכו' משום הך גזירה גופה שאסרו ללבן רעפים גזרו גם בזו כו' ע"כ וקשה א"כ אמאי קתני חייב כיון דליכא איסור דאוריתא: 

ונראה לפרש בריתא דהכא דא' הביא כו' דמיירי דבאו כאחת וכתוספתא שהביא מהר"י בי רב ולזה כולהו חייבין ואפי' זה ששפת קדירה מטעם דקא עביד צורכי בישול כמ"ש רמב"ם ומאי דקאמר הש"ס אלא שופת מאי קעביד לא קאי אבריתא דכולן חייבין אלא אבריתא דקתני אחרון חייב וכולן פטורים דמשמע פטור אבל אסור לזה קאמר אמאי אסור מאי קעביד ומשני משום ליבון כו' אלא דדרך זה דחוק. ונראה בהקשות עוד מי לא אסקינן דתכף שנתן זה הקדירה בא חבירו ונתן המים ואעפ"י כן קתני כולן חייבין ואמאי הרי כיון דלא שהתה הקדירה בלא מים על האש לא נתלבנה וליכא מיחוש לחיסום דאין חיסום אלא אם הכלי ריקם בלי מים כההיא דרעפים וא"כ אמאי חייב זה ששפת הקדירה והרי לא עביד מידי. אלא ודאי דהיינו דמשני תלמודא הכא בקדירה חדשה וכו' פי' דלא תימא דכל ששופת קדירה חייב אלא משום ליבון רעפים הוא דנגעו בחיוב זה וכפי זה בעי' עד שתשהא על האש שיעור ליבון הרעפים דבזה הוא דמחייבי' אבל פחות מהכי לא מחייב ותלי מלתא ברעפים משום דבהו מסיימא מלתא שיעור המתחייב עליו משא"כ בקדירה דאין דרך ללבנה לצלות עליה להכי נקט ליבון רעפים ודין זה דחיסום רעפים דקדירה דכוותיה דחייב עליה בשבת כללו רמב"ם במה שכתב בפ"ט מה' שבת וז"ל וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו של דבר כו' או שהקשה גוף רך ה"ז מחייב ע"כ. ובמה שכתב בה' י"ט דהמלבן רעפים אית ביה משום מחסם. גם מההיא דכתב רמב"ם בפי"ב מה' שבת וז"ל המכבה גחלת של מתכת כו' אם נתכוון לצרף חייב שכן לוטשים כו' עד שיעש' גחלת ומכבין אותו במים לחסמו כו' ע"כ. מכל הני שמעתתי שכתב מישתמעא מלתא דכל דלחסם חייב עליו הי מינייהו משום מבשל הי מינייהו משום מלאכה אחרת: 

שם גמרא ואם בשביל לאפות מותר ע"כ. והגם דאסרינן ליבון רעפים משום חיסום לא דמי האי חיסום דע"י הפגה במים לחיסום דע"י האש דהוי חיסום גדול וגזרו בו רבנן. והתו' חילקו דההיא דרעפים ודאי חוסמן משא"כ הני דתנור דלא הוי ודאי ע"כ. וקשה לי דההיא דתנור כיון דלא קא אפו בו עד דמפיגין בצונן כדקתני בבריתא ואין מפיגין בצונן כדי לחסימן הרי מוכח להדיא דמתחסם בהכי. ותו לכשתאמר דמאי דקתני ואם בשביל לאפות כו' פי' הוא דקאי אמאי דאסר דהיינו דמותר להפיגן בצונן לחסימן כדי לאפות בהן כפ"ז קשה ממ"נ אם מתחסמין בהכי אסור ואם לא א"כ הו"ל טרחא שלא לצורך בי"ט אם לא שנאמר דדעת התו' כפי' רש"י ז"ל דמאי דקתני ואם בשביל לאפות כו' לא קאי אמאי דאסר אלא למעשה דמותר להפיג לאפות הפת שלא ישרף הפת וזה אינו פשט הבריתא אלא דמותר להפיג כדי לחסמו לצורך אפיה והאי תנא לא חייש לפקיעה ולדידיה מאי דקתני אין מלבני' הרעפי' הוי טעמא משום חיסום ולא מפני שצריך לבודקן גם הכא דקתני אין אופים בפורני חדתא שמא תפחת אין הכונה שמא תפחת ונמצא טורח שלא לצורך אלא מפני שיש לחוש לנפחת ויפסד הפת והתבשיל שבה ונמצא שמתבטל משמחת י"ט וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות י"ט אין אופין בפורני חדשה גזירה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט עכ"ל. ובהכרח דסובר הרמב"ם דהטעם דברייתא הוא זה דאלת"ה ואמרינן טעמא דברייתא משום טרחא שלא לצורך לדידיה דפסק דטעמא הוי משום שמחסמין ליתא להאי חששא דטרחא שלא לצורך ושרי לאפות בפורני חדשה. אלא ודאי דסובר דפי' הבריתא הוי מטעמא דביטול שמחת י"ט ולעולם לחששת טרחא שלא לצורך לא חיישינן וכן כתב הרשב"א ועקר. 

שם גמרא אין נופחין במפוח כו' התוס' צדדו להתיר מה שהיו נוהגי' לנפוח במפוח של בעה"ב ע"י שהיו הופכין אותו כו' והעולם נוהגין בזמן הזה לנפוח בו בלא הפיכה ואולי דסמכו על מה שדחה הר' פרץ. ורמב"ם כתב בפ"ד וז"ל אין נופחין במפוח בי"ט כדי שלא יעשה כדרך שהאומני' עושים אבל נופחין בשפופרת עכ"ל ונראה כיון דהאידנא כל בעלי בתים נפחין תמיד במפוח לא מנכרא מלתא דהוי מעשה אומן לחוש עלה דמלתא ושרי:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}