עריכת הדף "ראשון לציון/ביצה/לא/א"

{{ניווט כללי עליון}}
גמרא איבעיא להו כו' ת"ש מדקתני ר' יוסי אומר כו' ע"כ לפום גירסתינו דר"י תרתי לקולא הכי קאמר מדהוצרך ר"י לומר כל שיש לו פותחת א"כ לאו סתמא הכין הוא ומזה נשמע דלא נימא בדברי ר"י דתרתי קאמר אלא סמוך לבד הגם דליכא פותחת ושמעי' נמי דלא סביר ר' יאודה או סמוך או פותחת מדאצטריך רבי יוסי לחדית לן פותחת אי תימא דר' יאודה אומר או זה או זה קאמר אמאי אצטריך ר' יוסי לומר כל שנכנסי' כו' הלא גם רבי יאודה הכי קאמר ופשיט הש"ס כר' יוסי דתרתי לקולא מדקתני כה"ג כל שנכנסין לה בפותחת משמע דלא אתא אלא לטפויי בהתרא ולא לחלוק אהתירא דמשתמעא ממלתיה דר' יאודה דאי תימ' דר' יוסי חלוק בתרתי אדרבי יאודה דמאי דאמר דוקא סמוך ולא תוך התחום אפילו אית ליה פותחת אתא איהו ואמר דאי איכא פותחת אפילו תוך התחום דמאי דאמר ר' יאודה בסמוך אפילו בלא פותחת מהני אתא איהו ואמר לא מהני א"כ הכי הול"ל אם יש לו פותחת דאז נשמע שמתנה להיתרא אבל ממה שאמר כל כו' משמע דלא אתא אלא לטפויי היתרא דאין במלתיה כמו לשלילת התר דאדכר ת"ק וברור וכל זה לגי' דקמן והרמב"ם כתב בפ"ב מהי"ט וז"ל ומביאין מן המכונסין ברה"י ואפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה ובלבד שיהיה לה פותחת ותהיה בתוך תחום שבת ואם חסר אחת מכל אלו הרי הן מוקצה ע"כ מוכח מדבריו דר' יוסי בפותחת תליא ליה מלתא ואוסר סמוך בלא פותחת ובהכרח דלא הוה גריס כגירס' דקמן ולדרכו ז"ל הכי פשיט ליה מדקאמר ואפילו בתוך התחום דלא היה צריך לומר אלא נתכוון לומר עז"ה כל שנכנסים הוא דשרי פי' אבל בלא פותחת אסיר. ואמר עוד ואפי' וכו' פירו' ואם יש לה פותחת יש בה קולא אחרת אפילו תוך התחום ומשמעות תיבת אפילו מאמתת דרך זה דגרס אפילו כו' נשמע סמוך ואתרוייהו קתני פותחת ותו אי תימא דרבי יוסי תרתי לקולא קתני הכי הול"ל ר"י אומר אפילו תוך התחום מותר אם יש לו פותחת ואז לשתמע שפיר דלטפויי היתרא אתא דר' יאודה התיר בסמוך ואתא איהו ושרי אפילו תוך התחום אם תהיה לו פותחת ומדקתני בכה"ג שהתחיל התנאי ואמר כל שיש לו פותחת ומשמע אלה פסל הראשונים עז"ה לא הכל תלוי בסמוך לא כן הוא הכל תלוי בפותחת ומסתייעים אנו לדרך זה בטעמא דמסתבר, דע דמאי דקאמר הש"ס בצד בעיא הראשונה דר"י יאודה בדאית ליה פותחת הוא דשרי לבד פי' דס"ד הש"ס דסתם קרפף אית ליה פותחת ולא אצטריך למיתני פותחת מונח זה לא אשכחן דדחי ליה הש"ס כל עיקר אלא דקאמר דאינו מעכב אי אתרמי ולא הול"ל פותחת אבל לעולם מסתמא אית ליה פותחת. ולפום השתא מייתר רישא דמלתא דר' יוסי אמאי אצטריך למיתני כל שנכנסים בפותחת כיון דאורחא הכין הוא אי נמי רצה לפרשה הכין הול"ל ר"י אומר אפילו תוך כו' כל שנכנסים לה בפותחת ואז הוינא אמרין דפי' טעם ההתר לא לפלוגי אתא דנקשה הרי סתם קרפף אית ליה פותחת אלא טעמא קתני אמאי אפילו בתוך התחום משום כו' מה דלא משתמע הכין במאי דקתני בכה"ג כל שנכנסין דמשמע דאתא לשלול סתם קרפף שאין לו פותחת אי נמי הוי הכי והוי הכי ואחר האמת לאו קושטא הוא דהרי דעתו דש"ס דסתם קרפף אית ליה פותחת דמן הסתם לא לימא תלמודא מלתא דלא קיימא הכי ומהשתא נתגלה לנו דעת רבי יוסי שנתכוון למיתני כה"ג כי היכי דלא תימא דדעתו היא תרתי לקולא דאי הוה תני כה"ג ר' יוסי אומר אפילו בתוך התחום כל שיש לו בלישנא דוקא כדכתיבנא דהוה בעי למיתני הוה משתמע דלא פליג אסמוך דקתני ר' יאודה אלא אמאי דהצריך סמוך קאמר איהו אפילו תוך כו' כל שיש לו פותחת ולעולם היתרא דסמוך דר' יאודה לא כהתה עינו גם לדעת רבי יוסי והוא לא כן יחשוב להכי סבל למנקט לישנא דלא מעלי כי היכי דלא נידוק הכי ואדרבה דייקינן שפיר מדקתני כל שנכנסים כו' ואפילו כו' דגם בסמוך בעי פותחת והיא דעת גדול דעת הרמב"ם ז"ל ומאי דקאמר הש"ס הלכה כר' יוסי להקל הכי פי' דהש"ס מסיק לפי' דר' יאודה דתרתי בעי ולפ"ז אתי ר"י לקולא דבפותחת לבד סגי ודע דבפי' המשנה פי' הרמב"ם דברי ר' יאודה דתרתי בעי סמוך ופותחת וזה לך האות לדרכו אם יש לך לב חכם. ולפום השתא לא סלקא פשיטות דבעיא מדיוקא דדברי ר' יוסי אלא לפי' רבי לבד ופיר' דרבי יאודה לא נתברר מהאי דיוקא דרבי יוסי ומפשיט לן מדקאמר ר' ירמיה הלכה כר' יוסי להקל שוב ראיתי להרשב"א בחידו' למס' י"ט כ"י שכתב דגירס' הרי"ף בגמ' היתה הכי איבעיא להו ר' יוסי לקולא או לחומרא ע"כ ומסתמ' הכי גריס לה הרמב"ם ושפיר: 

שם גמרא איכא דמתני לה אסיפא ולא בקופיץ כו' כתב הרמב"ם בפ"ד מה' י"ט וז"ל אין מבקעין עצים בי"ט לא בקרדו' ולא במגל כו' אלא בקופיץ ובצד החד שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום עכ"ל נראה דדעת רבינו בפירו' דסוגייא הכין הוא דללישנא קמא לא אסרינן אלא קורדום מצד הרחב אבל צד הזכרות שבו שדמי לצד נקבות שבקופיץ מותר. וללישנא בתרא מחמיר טפי דלא מבעיא צד זכרות דקורדום דאסיר אלא אפי' צד נקבות דקופיץ דדמי לצד זכרות דקורדום אסיר הגם דצד זכרות דידה שרי ודלא כפי' רש"י ועקר דלרש"י לא משתמע מיניה דפליג לענין דינא דאית לן למיתלי דבאתריה דדין כו' ובאתריה דדין: 

שם מתניתין בית שהוא מלא כו' רש"י דהגם דבין השמשות הוו אסירי מחמת איסור דאסור לפחות לכתחל' עכ"ז כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא אמרי' בכה"ג הואיל והוקצה לבין השמשות הוקצה לכוליה יומא ע"כ. ליכא לאוכוחי מהא דאם היה איסור דאורייתא דאסיר לר"ש דאפשר דלרבי הוא דקאמרינן הכי ולכשנבא להעמיד המשנה כר"ש אפי' היה הבית בנוי בנין גמור שרי. ולמאי דכתיבנא לעיל דלר"ש כיון דאיהו עביד לאיסור בידים בעינן דיושב ומצפה שיסתלק האיסור כההיא דנר דבהכי דוקא דשרי ר"ש הכא נמי נימא הכי דמיירי בפתח רעוע דיושב ומצפה שיפול הפתח להוציא פירות. אלא דהרמב"ם כתב בפ"ב וז"ל בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת נוטל מן מקום הפחת עכ"ל. ממה שלא התנה דהיה הבית רעוע משמע דבכל גוונא שרי אפי' בנין גמור ואפי' אינו רעוע וקשה דאפי' ר"ש יאסור בכה"ג דהא נר דשרי הוי מטעם דאדם מצפה מתי תכבה כיון דעומדת ליכבות כדקאמר הש"ס התם בשבת וכתבתיה למעלה. משא"כ בית שאינו רעוע לא ס"ד שיפול וכדקאמר ג"כ למעלה גבי סוכה שהקשה מי דמי נר יושב ומצפה כו' ומוקי לה ברעועה ואם כן אפי' לר"ש אסיר ומכ"ש לר' יהודה דפסקי' כוותיה בי"ט ורמב"ן כתב דשאני מוקצה הגם דהוי אסור כאיסור תורה כיון דהקצאת הפירות אינן מחמת עצמן אלא מחמת מניעת איסור סתירת הכותל מודה אפי' ר"י דלא הוו מוקצה יעש"ד. וכפי דבריו עדיין קשה סוף סוף כיון דלא אשכחן דשרי ת"ק הכא אלא בכותלא דאוירא דליבני מנא ליה להרמב"ם לומר אפילו כותל בנין. וי"ל כיון דאיסור מוקצה עיקרו מדרבנן כל דלא אשכחן להדיא דאסרו דכותיה דהאי מוקצה לית לן למיסר והכא דאוקמה תלמודא למתני' באוירא דליבני לא הוצרך לאוקומה הכי אלא לר"מ דשרי לפחו' לכתחילה והגם דאיכא למימר מדר"מ נשמע לת"ק עכ"ז איכא למימר הכי ואיכא למימר דת"ק בכל גוונא קאמר בין כותל בנין בין אוירא דליבני ור"מ פליג בהיכא דהוי אוירא דליבני וכיון דמלתיה דת"ק שקול ולא אשכחן דאסרו רבנן מין מוקצה כזה מדבעי' לומר דשרו בכל גוונא. ועוד לא סבר הרמב"ם למיתלי טעמא דת"ק דשרי משום דאיסורו מדרבנן דהא מעות שעל השלחן הגם דאיסוריה בין השמשות לא הוי אלא מדרבנן אעפ"כ אסר ר"י הגם שנפלו המעות אלא ודאי לא תליא מלתא באיסור דרבנן אלא טעמא דאיסוריה לאו מחמת עצמו וא"ת טבל דעבר ותיקנו אמאי שרי השתא דלא תלי טעמא דהיתרא מטעם דאיסורו דרבנן ומאי שנא ממעות שעל הכר. י"ל דשאני טבל שההתר שבו אינו אסור מצד עצמו ולא בסיס לדבר האיסור אלא שהוא מעורב חולין ותרומה ומעשר יחד ותרומה ומעשר שבו מונעי' אותו מהחולין שבו כמו שמונע כותל הבית לאכילת הפירות ולא דמי לשולחן שעליו מעות שנעשה בסיס לדבר האיסור. וא"ת למאי דאסיקנא לכ"ע לא שרי ר"ש כל שלא היה בדעתו בין השמשות עליו כגון סוכה וכדומה א"כ אמאי מוכיח רב נחמן ממתני' דלא מן הקורה שנשבר' בי"ט דסתם לן תנא כר"י דלמא אפי' ר"ש יודה דאסיר דאין אדם יושב ומצפה שתשבר קורתו. וי"ל דמדקתני סתמא משמע אפי' קורה שהיתה רעועה מאתמול: 

וראיתי להרשב"א בחידושיו כ"י שכתב לתרץ לזה דמיירי בקורה חדשה דעבידא דפקעא ומתניתין סתם דבכל גוונא אסיר ולהכי אוקמוה כר' יאודה ותירוצו ז"ל דחוק דסוף סוף אינו כ"כ קרוב לודאי שתשבר ולא דמי לנר דודאי שתכבה ושקול הוא הדבר שישאר בה שמן או לא משא"כ קורה חדשה הגם דעבידי להתבקע לא שכיח כ"כ דנימא שיצפה מתי תשבר להסיקה: 

שוב ראיתי להתוס' בריש מכילתין ד"ה אין שתירצו כמו שכתבתי אלא דמ"ש התם דסואר של קורות הקצאתו היא לר"ש וטעמו משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. למאי דכתיבנא למעלה בד"ה רבינא אמר כו' בדעת הרי"ף והרמב"ם בכרכי דזוזי הגם דקיימי לסחורה לא חשיבי מוקצה מחמת חסרון כיס. הני קורות נמי הגם דקיימי לבנין לא חשיבי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא דהתוס' ז"ל אזלי לשיטתם דלא פירשו ההיא דכרכי דזוזי כדפירשוה הרי"ף והרמב"ם אלא משום דהוו מוקצה מחמת מיאוס וכבר כתבתי למעלה מה ששייך לפ' בזה שוב שבתי לראות ואראה דקושיא זו דאמאי מוקי רב נחמן סתמא דלא מן הקורה כו' כר"י לאו קושיא היא דטעמא משום דמאי דקתני ולא מן הקורה שנשברה לא קאי אקורות דרישא דקיימי לבנין אלא אקורה דלא קיימא לבנין ואי בעי להסיקה שרי אפילו לר' יהודה מידי דהוה דמסיקין בכלים לכ"ע אלא כיון דמעי"ט לאו להכי קיימא פליגי ר"י ור"ש דר"י סבר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים והכא דקתני ולא מן הקורה שנשברה שמע מינה דסתם כר"י וכן תמצא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט וז"ל אין מבקעין עצים מסואר של קורות מפני שהן מוקצה ולא מן הקורה שנשברה בי"ט מפני שהיא נולד וכן כלים שנשברו בי"ט כו' ע"כ. הרי להדיא דמפרש הרמב"ם טעם איסור קורה שנשברה כטעם איסור שברי כלים דר"ש שרי ור"י אסיר. ומהשתא הרי ראיה חותכת דסתם לן תנא כר"י והיינו דברי רב נחמן תו שבתי לראות לדברי רמב"ם אמאי השמיט איסור סתירת בית דאוירא דליבני כיון דאיכא פלוגתא דתנאי הו"ל לאשמועינן דשרי וליכא למימר דכל דלא אמר דמותר משתמעא מלתא ממילא דאסיר הא ליתא כיון דאיסור זה אינו איסור גמור אלא מדרבנן לא הוי מלתא דפשיטא דאסירא ובפי' המשנה כתב וז"ל ומה שאמר ר"מ פוחת אינו רוצה לומר שיסתור הכתלים בי"ט אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו החצר לבנים סדורים מבלי בנין ואין הלכה כר"מ עכ"ל. איכא למידק בדבריו אבל לפי סברתו הוא מותר כו' פשיטא שכפי סברתו הוא מדבר דבריו ולא היה צריך הרמב"ם לומר אלא עז"ה אינו ר"ל שיסתור הכותל אלא אם היו כותלי אותו החצר לבנים כו': 

ונראה שדעת רמב"ם ז"ל היא שסובר דבין לר"מ בין לת"ק ליכא איסור בזה משום סתירת אהלא דהא אפילו עשית אהל לא אסיר אלא מחיצה המתרת וכדכתיבנא לעיל דף כ"ח ד"ה בעא מיניה כו' יע"ש ולא אתא ר"מ אלא לשרויי טלטול אבנים משום דסובר דליכא בי"ט איסור מוקצה אפילו באבנים ולזה דקדק הרמב"ם ואמר כפי סברתו הוא מותר כו' פי' כפי סברתו דסובר להקל במוקצה והכא בי"ט הקל גם באבנים לזה אמר דמותר לפחות לכתחילה פי' אפילו ליקח בידים האבנים ולהסירים ואצ"ל אם יכול לדחותם מן הכותל ולפחות הכותל דהוי טלטול מן הצד דשרי. והגם דאמרינן בפר' כירה טלטול מן הצד שמיה טלטול כבר יישב הרי"ף והתוס' דלא אמרינן הכי אלא בענין טלטול המת שאין בטלטולו צורך שבת אבל בשאר טלטול דהוי לצורך אכילה קי"ל דלא שמיה טלטול ומשמע מדבריו דאפילו לטלטל מן הצד דבר האסור שרי כל דלצורך אכילה עביד וכן פי' הרשב"א בחידושי שבת וכדברי התוס' והשוה דעת הרי"ף לדעת התוס' דעיקר החי' הוא אם הוא בשביל דבר המותר או בשביל דבר האסור וכל דהוי בשביל דבר המותר שרי וכההיא דגרסינן התם בפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלת תוחב בכוש או בכרכר ונוטלן כו' ע"כ והתם פשיטא דלא אפשר דלא דחי לתבן ולגחלים אנה ואנה קצת כשתוחב הכוש ואע"פ כן שרי ולא שנא טלטול דהרבה ואה"נ אי לא הוה סגי דלא לטלטל טובא הוה שרינן ליה לטלטל מן הצד. ותדע מההיא דתנן בפרק תולין הקש שעל המטה מנענעו בגופו הרי דאפילו טלטול דבר האסור עצמו שרי כל שצורך טלטולו הוא בשביל דבר המותר הכא נמי דכוותה ומה שמוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל ליכא הוכחה כמ"ש במקומו בס"ד ולפ"ז אפשר לומר דהיינו טעמא דהרמב"ם דהתיר סתם בית דמשמע אפילו בית בנין משום דאי ת"ק לא שרי אלא באוירא דליבני נהי דאסרי טלטול סוף סוף הוה ליה למשרי לדחויינהו מן הצד ומדלא אשכח היתרא אלא אם נפחת שמע מינה דמיירי אפילו בבית בנין ואתא ר"מ ושרי לפחות אפילו כדרכו בכל גוונא ולטלטל הלבינים להדיא אם הוא במציאות דאינו יכול ליפחת אלא ע"י שיקח הלבינים להדיא ולהוציאם וכפ"ז אמרינן נמי דטעמא דרמב"ם דלא כתב האי דינא דאוירא דליבני משום דעיקר דינא דקתני הכא רבי מאיר ופליגי עליה רבנן הוא איסור מוקצה דאבנים דבנין והאי דינא כבר השמיענו רמב"ם בהל' שבת ובהל' י"ט בדין עצים המוקצים בפ"ב הלכה י"ב ועדיפה מינה אסר אפי' קורה שנשברה. ונפיק לן דינא כפום השתא דשרי לסתור כותל דאוירא דליבני כל דלא מטלטל להדיא אלא כלאחר יד ותדע דאפי' מחיצה המתרת עצמה אמרינן בעירובין ופסקה רמב"ם פ"ד מהל' סוכה שאם לא ידעו בני אדם העושים מחיצה שרי אפי' לכתחלה וז"ל רמב"ם עושה אדם את חבירו דופן בי"ט כו' ע"כ. ועיין מה שכתבו התו' בעירובין דף מ"ד ד"ה פקק כו' וגם לבנות כותל בית כזה מותר אי לא הוי מטעם איסור טלטול אבנים ונפקא מינה לעשות כותל מהכלים זה ע"ג זה שפיר דמי זולת אם נעשה כן להתיר טלטול בשבת או להכשיר סוכה אבל אפי' בסוכה בדופן רביעי שרי וז"ל רמב"ם שם בפ"ד מה' סוכה וכן עושה בכלים דופן רביעי בי"ט עכ"ל. הרי דשרי לכתחלה לבנות כותל מכלי כל שאינו מתיר ע"י כך מה שהוא צריך אליו ומינה נשמע דהוא הדין לסתור דשרי אלא דאיכא למידק לפי דרך זה מאי דקאמ' בש"ס בסמו' כדפריך לשמואל מההיא בריתא דקתני חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע וחותך ומשני ר' מאיר דאמר אף פוחת לכתחילה כו' ע"כ דמאי דאתא ר"מ לאשמועינן הוא התירא דסתירת בנין. וי"ל דהכי קאמר הא מני ר"מ דמקיל בי"ט משום שמחת י"ט במלתא דאסרי' בשבת וכי היכי דשרי מוקצה דליבני בי"ט הגם דאסר בשבת כדקתני בברייתא ה"נ בהאי מקיל בי"ט הגם דאיכא מיחוש אסור בשבת. וליכא לאקשויי מדאמרינן לקמן אמתני' דאין מקיפין א"ר נחמן אבנים של ב"ה מותר לצדדם ואותביה מדתנן אין מקיפין ב' חביות כו' ומשני שאני התם משום דעביד אהלא ופריך אלא מעתה בנה אצטבא בי"ט דלא עביד אהלא הכי נמי ומשני בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה וגזור רבנן בנין עראי משום בנין קבע והכא משום כבודו לא גזרו ע"כ משמע דאפילו העמדת אבנים בלא בנין גזרו בו רבנן משום בנין. ב' תשובות בדבר חדא הכא נמי בבית דאוירא דלבני לית בה איסורא משום דאיכא שמחת י"ט כי הך דאבני בית הכסא ותדע דהרא"ש פי' דכבוד י"ט קאמר א"כ חדא מלתא היא כהך דבית מלא פירות. שנית דהכא באבנים של בית הכסא עושין אותם כעין בנין שלא ימוטו הנה והנה כשיושבים עליהם ואפשר שהמקום שיושבים האבנים יש בו טיט תיחוח ודמי לבנין ולהכי נמי פריך מבנין של אצטבא ומשני אהל קבע מדרבנן ולא גזור ואפילו דמישבי להו בטיט ליכא איסורא כדאמרינן התם דהוו שרקי ליה תנורא בארקתא דפרת משום דבטיט ליכא משום גיבול ופשוט וזה בבנין ומכ"ש במאי דקמן בבית דאוירא דליבני דליכא אלא סתירה כ"ש דשרי ולית ביה משום סתירה, אלא דקשה מהא דאמרינן התם האי מדורתא כו' ופסקה רמב"ם פ"ד מהלכות י"ט וז"ל העושה מדורה בי"ט כשהוא עורך עצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה ואעפ"י שהוא בנין עראי אסור אלא או כו' ע"כ. הרי שהגם שאין כאן בנין כלל ודמי לכותל דאוירא דליבני אעפ"כ אסיר דדמי לבנין. דע דבפי' דהאי מדורתא מצאתי להרי"ף שכתב וז"ל פי' כשהוא עושה מדורה של אש לא יהא מניח עצים מלמטה ומניח אחרים עליהם מלמעלה שנמצא כדרך בנין אלא אוחז העץ מלמעלה ומניח אחר תחתיו שאין זה דרך בנין כו' ע"כ. וכתב הכ"מ על דברי רמב"ם וז"ל דברי רבינו הם כדברי הרי"ף וכתב עליו הרא"ש ז"ל פי' לפירושו כשעושים מדורה גדולה עושים ארבע שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנין עליהם העצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחילה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחר יעשה הדפנות כו' עכ"ל משמע מדבריו דמדין אהל הוא דנגע בה דבזה הוא דמיחזי כבנין אבל אם לא היה אלא דפנות המדורה לא הוו אסרי רבנן אלא כיון דעושה דפנות מכאן ומכאן ונותן עצים מלמעלה הרי זה כבונה. הרי לנו דבנין הדפנות מצד עצמן שרו אם הקדים העליונים ואדרבה מהכא אית לן לחזוקי מאי דכתיבנא דליכא איסור סתירה בפתח בית דאוירא דליבני דהא אפי' לבנות דכוותה שרי לכתחילה מדורתא אי אקדי' עצים העליונים ומכ"ש לסתור: 

שם גמרא ואמר רב נחמן הני ליבני כו'. והגם דר' נחמן סובר בשבת כר"ש דמוקצה שרי ומסקינן בשלהי מי שהחשיך דאינו מודה ר"ש אלא במוקצה מחמת חסרון כיס ואסיקנא לעיל בד"ה מי דמי כדעת רמב"ם דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא דבר שמקפיד עליו שיש לו הפסד אבל דבר שאינו מקפיד כ"כ עליו בהפסדו כגון כלים דקיימי לסחורה שאין לו הפסד כ' אם ישתמש בהם כגון כרכי דזוזא דהיינו מחצלאות שעומדים לסחורה לא הוה מוקצה וא"כ הני ליבני הגם דשרגינהו ויחד אותם לבנין להוו כוותיהו ואמאי אסירי לר"ש וגם רמב"ם פסק להאי דינא דר"נ בפ' כ"ו מה"ש וי"ל דשאני אבנים דאין איסוריהו מחמת הקצאתן לבנין אלא כיון דאין תורת כלי עליהו אסירי אפי' לר"ש וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו מודה בו ר"ש דאסיר אלא בכה"ג דחזו למזגא אנו דנין בהם דין כלים ולהכי כל דשרגינהו אהדרינהו לאיסוריהו ולא אמרינן דהגם דקיימי לסחורה כיון דלית ליה הפסד כ"כ שרי אלא דוקא בכלים ודעתיה דאיניש לאישתמושי בכלים וכל דברים דחזי ליה אבל אבנים כל דאקצינהו לבנין מודה ר"ש דמוקצים: 

ומאי דלא אתמר התם אלא מלתא דאפילו בכלים ודברים דקיימי לתשמיש ונקט איסור כולל ואה"נ דה"ה האי ודכותיה מעות וקורות וקנים דלאו כלים נינהו יודה ר"ש: 

שם גמרא אמר שמואל חותמות שבקרקע כו' ע"כ. רמב"ם ז"ל השמיט מהלכותיו דין החותמות בשלמא חותמות שבכלים אמרינן דבמאי דכתב בפ"י מהלכות שבת וז"ל חותלות של תמרים וגרוגרות מתיר ומפקיע וחותך וגם ממה שכתב בפ' כ"ב דשבת ופ"ד דהלכות י"ט אין בנין וסתירה בכלים משתמע דינא דחותמות של כלים דשרי כדשמואל אבל חותמות שבקרקע הו"ל לאשמועינן דאסיר לפקוע ולחתוך דלהתיר אמרי' דלא איצטריך כיון דלא הוי של קיימא שרי מכללא דכל קשר שאינו של קיימא שכתב רמב"ם בפ"י דשבת. ובשלטי הגבורים מצאתי שכתב וז"ל והמיימוני השמיט הפקעת חותמות וכלל אותו בדין מגופת החבית פכ"ג מהל' שבת עכ"ל. קשה אי דעת הרב לומר שכלל במגופת חבית דין הפקעת חותמות שבקרק' הא ליתא שמגופת חבית כלים ולא קרקע ואם כונת הרב במה שאמר כלל אותו כו' קאי אהפקעת חותמות דכלים לא היה צריך לומר וכלל דכבר כתבתי דבמה שכתב בפ"י מהל' שבת בחותלות ובמה שכתב בפכ"ב מבואר דינם לומר דמאי דנדחק הרב לומר דכלל אותם במגופת חבית קשיא דמגופת חבית משנה שלימה היא ואי תימא דמשתמעא מינה הך דינא דשמואל מאי קמ"ל מתני' היא בשלמא אמאי דכתיבנא דרמב"ם רשם האי דינא בההיא דחותלות כו' ההיא לאו משנה היא ואיכא למימר דלא ידעה שמואל אלא לדברי שלטי הגבורים קשה ומוכרחים לומר דדעת רמב"ם ז"ל היא דלא אצטריך שמואל לאשמועינן איסור הפקעת חותמות שבקרקע אלא משום דחש דלא תטעה לומר דמאי דאצטריך לומר דמותר להפקיע חותמי הכלים הוא לאפוקי ר' נחמיה דאסר מטעם אין כלי ניטל כו' להכי אקדים לומר איסור דחותמות קרקע. ובתר הכי שרי חותמות כלים לומר דמאי דאצטריך לאשמועינן היתירא דחותמות שבכל' הוא משום דחותמות שבקרקע אסירי וכי היכי דלא תדמה להו אהדדי ואסרינן אפילו חותמות שבכלים קמ"ל דזה אסור וזה מותר ולעולם לא אצטריך לאסור חותמות שבקרקע ולזה רמב"ם לא הוצרך לכותבו וצריך אני להתישב עוד בדבר:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}