עריכת הדף "ראשון לציון/ביצה/יז/א"

{{ניווט כללי עליון}}
גמ' ובמוספין כו' ומסיים בשל שבת כו' פי' חותם מקדש השבת וכבית הלל דקאמרי בבריתא שהביא הש"ס למעלה ולהכי לא קאמר רב הלכה כת"ק ואמר לית הלכתא כאותו הזוג וכמ"ש התו' וא"ת והא קי"ל הלכה כב"ה י"ל דרבי דחולק בברייתא ואומר שיאמר מקדש השבת וי"ט והזמנים יאמר דלא אמרו כן ב"ה כל עיקר ומה שראיתי למרן בכ"מ בפ"ב מהלכות תפילה שכתב דדעת הרמב"ם שכתב שם וז"ל שבת שחל בח"ה כו' במוסף מתחיל בברכה אמצעית בשל שבת ומשלים בענין שבת כו' יע"ש. שדעת הרמב"ם דמאי דקתני בברייתא ומסיים בשל שבת לאו אחתימה קאי אלא בענין שבת כגון ישמחו במלכותך יע"ש. פי' זה יוצדק אם היה תנא דברייתא גומר אומר וחותם בשל שבת ור"ח כמו שסיים הרמב"ם ז"ל אבל כיון דאמר ומסיים בשל שבת ותו לא פשיטא דאחתימה קאי גם מההכרחות דכתיבנא לעיל ליתא להאי פי' דמרן בברייתא. והרמב"ם ז"ל לפום דנחת לאשמועינן כל פרטי דינא ונוסחות התפילה להכי השמיענו גם האי פרטא דדינא דישמחו במלכותך ופשוט: 

שם גמרא אמר רב מניח אדם עירובי תחומין וכו' אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין ומתנה וכו' הרמב"ם כתב בפ"ו מה' י"ט וז"ל כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין ב' ימים מן הספק לפי שלא היו יודעים יום שקדשו בו בני א"י אבל היום שבא"י סומכין על החשבון כו' אין י"ט שני אלא מנהג בעלמא ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ע"כ. וכתב הר"ן במכילתין על דברי הרמב"ם וז"ל ואין דבריו מחוורי' דרבא דא"ל מסתבר' דלדידיה הוא דקאמר ואע"ג דבקי בקיבועא דירחא כו' ע"כ ואני אומר דהא לאו קו' היא כל עיקר דהא כלום מאימת קבילו עלייהו משום מנהגה הוא מזמן דבטל קידוש החדש ע"פ הראיה אבל כל זמן שהיו מקדשין על פי הראיה כלהו בני גולה על הספק היו עושין ב' ימים ותמצא שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות קידוש החדש וז"ל ומאימתי התחילו כל ישראל לחשוב בחשבון זה מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה א"י ולא נשאר שם ב"ד קבוע אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעות א"י היו סומכין ע"כ. הרי דבימי אביי ורבא על פי קידוש החדש שהיו קובעים בא"י היו סומכין וכיון דכן כל בני הגולה משום ספיקא הוו עבדי ולא משום מנהגא ולהכי קאמר רבא מתנה אדם וכו' ולא קשה מידי וכפ"ז מאי דאמרי' בריש מכילתין דף ד' שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' עליהם כחובה זה היה בימי אמוראי בתראי אחר אביי ורבא אלא אי קשיא הא קשיא מדגרסי' במכילתין דף ו' וז"ל רבינא הוה יתיב קמיה רב אשי בב' י"ט של ר"ה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל ולותיב מר האידנא מי לא לא אמר רבא מניח אדם כו' ומתנה א"ל אימור דאמר רבא בב' י"ט של גליות בר"ה מי אמר ע"כ והרי רבינא ורב אשי בתראי נינהו וקאמר ליה רבינא לרב אשי שיניח ויתנה כרבא ואמאי הא כבר הפסיק קדושת החדש בא"י עפ"י הראיה מימות רבא. וי"ל כיון דעד רבא היו מקדשין על פי ב"ד
ורבינא הוה בימיו דרבא כדמשמע בברכות פר' מי שמתו דא"ל רבינא לרבא א"כ בזמן דא"ל רבינא לרב אשי יניח ויתנה עדין הוו מקדשין בא"י ועדין הוה רבא קיים וכל ימיו דרבא היו מקדשין ע"י הראיה בא"י ולא הוה מהני להו מאי דהוו בקיאי בקיבועא דירחא כל דמקדשי בא"י על פי הראיה וא"כ מספק הוו עבדי ובזה מהני תנאה ומאי דאמרי' דף ד' ע"ב שלחו מתם היה אחר שנפטר רבא דמאז פסק קידוש החדש על פי הראיה בא"י כדעת הרמב"ם: 

שם גמרא ת"ר אין אופין מי"ט לחבירו וכו' הקשו חכמי הישיבה וכו' למה השמיט הרמב"ם ולא כתב האי דינא דאין אופין מי"ט לחבירו והגם דכתב בפ"א אין אופין מי"ט לחול עכ"ז יש לבעל הדין לחלוק דלי"ט שרי ומה גם למאי דפסק הרמב"ם כדעת רבא דאמרי' הואיל ואי מקלעי כו' וא"כ אין איסור זה אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא מי"ט לחול אסור אבל מי"ט לחבירו לא אסרו ומה גם דמתני' נחתא להכי והודיעה איסור זה דמי"ט לחבירו. וי"ל דכיון דכתב בפ"ו וז"ל י"ט שחל להיות ע"ש אין אופין וכו' בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת עכ"ל. כ"ש הוא מי"ט לחבירו והגם דבההיא התיר לאפות ולבשל ע"י עירוב לא טענינן לו' דנעביד עירוב מעי"ט לבשל מי"ט לחבירו דלא מצינן למגמר מדין י"ט לשבת דדוקא התם כיון דלא מצי לבשל בשבת ולא סגי בלא"ה הוא דאמור רבנן תקנתא אבל י"ט מותר לעשות בו כל צרכי אוכל נפש שצריך וא"כ אתה למד מדברי הרמב"ם ז"ל איסור זה דמי"ט לחבירו כמי"ט לחול. ולמאי דקתני בברייתא נמי אין אופין כו' מי"ט לחבירו גירסא זו לאו גירסת הרי"ף וז"ל גירסת הברייתא שכתב הרי"ף ת"ר אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מיום טוב לחול באמת אמרו ממלאה אשה קדרה כו' ע"כ וזו נמי היתה גי' הרמב"ם מסתמא ובזה לא ק' מידי: 

שם גמרא רשב"א אומר ממלאה אשה כל התנור פת וכו' ע"כ פי' רש"י ד"ה ממלאה כו' דבחד טירחא סגי וכן בנחתום כו' ע"כ. משמע דוקא דאינו עושה אלא טורח א' אבל אם הוצרך לב' טירחות אסיר והטור סי' תק"ג כתב דטעם ממלאת הוא שבזה התבשיל מתוקן יותר כו' ע"כ. וכן משמע שהיא דעת הרשב"א והרמב"ם בפ"א מהי"ט כתב וז"ל ממלאה אשה קדרה בשר כו' וממלא נחתום חבית כו' וממלאה אשה תנור שבזמן שהפת מרובה נאפה יפה ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת א' כו' יע"ש ממ"ש דין ממלאה קדרה וממלא נחתום וכו' ולא כתב טעם בהם ובשכתב אח"כ דין תנור של פת כתב טעמו משום שנאפית יפה מוכח דקדרה וחבית מים טעמייהו שוה דהוי מטעם דחדא טורחא סגי להו וכפי' רש"י ולזה כשבא לדין התנור הוצרך לתת בו טעם החדש דליתיה בשני הלכות הקודמות ודין מולח כו' שכתב הרמב"ם אחר דין תנור פת הגם דאין טעמו שוה לשלפניו דהא אינו משביח במליחת חתיכות מרובות ומן הראוי הו"ל להסמיכו עם דין חבית של מים דהיתירא הוי מטעם טירחא אחת והא דכוותא י"ל דלפום מאי דכתיבנא לעיל בדף י"א ע"ב ד"ה אמר שמואל כו' דחידוש קמ"ל דאפי' בבת אחת שרי הגם דאינו צריך אלא חתיכה אחת ומכ"ש גרמא גרמא וכל חד לימא נמלך אני ולזו אני צריך דבזה נמצא שכל א' שמולח לצורכו מולח כפ"ז הכא מתיר הרמב"ם אפי' בבת א' פי' הגם שעושה להדיא ריבוי והוא אינו צריך אלא למועט מן המועט ומחזי כמבשל שלא לצורך אעפ"י כן שרי והוא אומרו בבת אחת פי' בלא הערמה דגרמא גרמא ומכ"ש אם יערים וימלח גרמא גרמא דשרי. ולא חש הרמב"ם לפרש בדבריו דמאי דקא' בבת א' פי' בטירחא אחת דא"כ הו"ל לכותבה לחלוקה זו בהדי ממלא נחתום כו' כדכתי' אלא ודאי דכונתו היא דאפילו מולח כל חתיכה בפ"ע דדכוותה בפת אסור כי לאו מטעם דנאפה הפת יפה הכא שרי למלוח כמה וכמה בבת אחת בלא הערמה מטעם דכל א' יש בה צורך י"ט דילמא בעת האוכל יחפוץ לאכול ממנה והגם שמולח הרבה יש בהן צורך יום טוב ולדרך זה הגם שתיבת בבת אחת היא קצת דחוקה אמרי' דנקט לישנא דגמרא: 

שם גמרא איבעיא להו עבר ואפה מאי ת"ש מי שלא הניח כו' איכא לספוקי בכונת הבעיא אי לא מספק' ליה אלא במזיד אבל שוגג פשיטא ליה להתירו או דילמא אפי' בשוגג מבעיא ליה והגם דאמר עבר דמשמע ל' עבירה וכההיא דאמרי' בס"פ כל שעה דף מ"ב דאמרי' התם בדין אין לשין אלא במים שלנו וקאמר עברה ולשה מהו ופי' רש"י ז"ל וז"ל שקרובה למזיד היא ע"כ. משמע דמפרשה בשוגג וכ"כ בב"י סי' תנ"ה יע"ש וא"כ הא נמי דכוותה וליכא למימר דהא לא מצי לספוקי בה דהא אפילו בשבת משנה ערוכה היא המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' א"כ כ"ש הוא מבשל בי"ט הא ליתא דהתם מאי דקתני מתני' יאכל היינו במ"ש אבל ליומו אסיר והכא נמי יש מקום להסתפק אי אסרי ליה לאכול בשבת עד מ"ש א"ד לא קנסינן ליה וכתב הרא"ש ז"ל התם בעברה ולשה וז"ל כתב אבי העזרי דוקא עברה במזיד דומיא דעבר ואפה בפ"ב די"ט וכו' יע"ש. משמע דפשיטא ליה דעבר ואפה הכא לא מיבעיא ליה אלא במזיד ואין אני רואה הכרח דה"נ מצינן לפרושה בשוגג והגם דתלמודא בעי לפשט הבעיא מההיא דקתני ואם הערים אסור ש"מ דבעיא במזיד היא דאי בשוגג שאני מערים דמזיד הוא וערום יערים עכ"ז מצינן למימר לעולם דבשוגג קא בעי ולאו דמזיד פשיטא ליה אלא בתרווייהו מסתפק והש"ס מפשיט ליה דמזיד מיהא אסור ואה"נ דקיימא שוגג עדין בבעיא ודחי רב אשי דאפי' מזיד לא תפשוט ושאני הערמה וס"ד תלמודא למפשט מה מעשר פירותיו והמטביל כליו בשבת דקתני במזיד אסור דאחמור רבנן במלתייהו אפי' איכא עונג שבת והא נמי דכוותא דאסור מיהא במזיד ודחי דהתם מיירי דאינו מבטל עונג שבת דאית ליה פרי ומאני אחריני אלא דבמאי דקאמר הש"ס לא צריכא ק' דהא לא צריכה לא שייך למימר אלא לקו' היתור והפשיטות אבל הכא הול"ל שאני התם כו' ונראה לומר דהך דלדעת הרא"ש דבשוגג פשי' ליה דשרי ולא מיבעיא ליה אלא במזיד א"כ מתני' דקתני בשוגג יאכל תקשי פשיטא ומוכרח אתה לומר דלא צריכא אלא דאית ליה פירי ומאני אחריני ואעפ"כ קיל"ן דבשוגג יאכל וישתמש והיינו דקאמ' הש"ס לא צריכא פי' משנה זו מכח רישא דשוגג יאכל מתוקמא דלא צריכא אלא דאית ליה פירי אחריני ומהשתא לא תפשוט מינה וא"ת א"כ תפשוט לאידך גיסא טעמא דאית ליה פירי אחריני הא לית ליה אפי' מזיד יאכל לא היא דאיכא למימר דמזיד לא יאכל בכל גוונא קאמר ודוקא רישא דשוגג מכח קו' פשיטא אנו מפרשי לה בדאית ליה אבל בסיפא תשאר בסתמ' בכל גוונא וכפ"ז רישא דבשוגג יאכל בכל גוונא וסיפא דמזיד לא יאכל בכל גוונא: 

והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' וז"ל עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו ולמה החמירו ואסרו על המערים כו' יע"ש פסק לקולא כיון דהוי ספיקא דרבנן. או אפשר דלפום שינוייא דרב אשי דההיא ברייתא דקתני ואם הערים אסור דהערמה החמירו בה דייקינן מדלא אסר התנא אלא הערמה ש"מ דמזיד אסור ורב אשי נמי אפשיטא ליה מהך ברייתא מדלא קאמר דילמא שאני הערמה ותלמודא דמהדר למפשט בעייא מהמעשר והמטביל והמבשל בשבת הוא לסתור מאי דמשתמע מדברי רב אשי דשרי בעי לאוכוחי דאסיר ודחי תלמודא לכולהו וממילא קיימא מילתיה דרב אשי והגם דרב אשי קאמר למילתיה בכה"ג הערמה קאמרת כו' דמשמע דאינו אלא דוחה לפשיטותא ולא מוכח מידי מהערמה עם כל זה מינה דמפשטה נמי ועיין בדיבור שאחר זה:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}