עריכת הדף "ראשון לציון/ביצה/ב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
ע"ב גמרא אמר רבה בתרנגולת העומדת לאכילה ובי"ט אחר השבת ומשום הכנה וכו' ורבה לטעמיה ע"כ פרש"י וז"ל לטעמיה דאמר בפסחים ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא עכ"ל משמע דסובר רש"י דעיקר טעם איסור ההכנה הוא מדין המוקצה דזולת זה מה איסור איכא. וליכא למימר דאיסור הכנה הוי בידים ממ"נ קשה אם בשבת תיפוק ליה דאפילו לעצמו אסור להכין ואי בי"ט הרי רבה גופיה סבר דשרי לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת הגם דסובר דב' קדושות הם אעפ"י כן שרי מטעם הואיל וא"כ מה הוא איסור זה שאסרה תורה לעשות מזה לזה אלא ודאי דאיסור זה הוי איסור מוקצה כל דהוי שלא מן המוכן והוכן בי"ט אסור בשבת וכן להפך וכן בכלל זה הוי ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ואפילו הוכנה בידי שמים דסוף סוף לא היתה במציאות ושבת הכינה ולזה אסורה ולא תקשה לאו ק"ו הוא ומה מלאכות גמורות שאנו עושים בי"ט והכנה גדולה אנו מתירים בשבת הכנה כזו בידי שמים אסור לא קושיא היא דהלא י"ט לעצמו אנו מתירים אפייה ובישול ואנו אוסרים מוקצה לכ"ע מדרבנן מיהא וטעמא הוי דההכנה בעי' שתהיה מקודם וא"כ למאן דאמר דאורייתא נמי לא תיקשי וא"ת סוף סוף מאי מוקצה איכא בביצה שנולדה בשבת אחר י"ט מתרנגולת העומדת לאכילה הלא מוכנת היא תמיד בי"ט כל אימת דבעי שחיט לה הא נמי לאו קושיא היא דכיון דקסבר רבה כל דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה שמעינן דכוליה יומא דאתמול בכלל גמר דידה דהא לא מפלגינן בין נולד בסוף היום לנולדה בתחילת היום בכולהו אנו אומרים מאתמול א"כ לא תליא מלתא בזמן קצר או ארוך אלא באתמול וכל חלק מאתמול
בכלל המעשה אם כן כל אימת דשחיט לה בי"ט אינה גמורה לפניו ואפי' שחיט לה בסוף י"ט סוף סוף שפיר מצינן למימר לא נגמרה כיון דלא הוי כוליה יומא. ומהשתא נמצאת אינה בידו לשחטה ולמצוא הביצה גמורה כמות שהיא כשנולדה בשבת שאחר י"ט וכל שאין בידו מוקצה הוא והוצרך רש"י ז"ל לומר דאורייתא דאי דרבנן ודרשת והכינו אסמכתא בעלמא לא הוה מצי למימר דגזרינן י"ט דעלמא ושבת דעלמא והר"ן ז"ל פירש דמאי דהוצרך רש"י ז"ל לומר הכי משום דהך דרשא דאין י"ט מכין לשבת כו' לא משמע אפי' הכנה בידי שמים ומצי' לאוקומה בהכנה בידי אדם להכי אמר לטעמיה דסובר מוקצה דאורייתא וכיון דאיסור מוקצה דאורייתא אסר אפי' הכנה דבידי שמים וכבר הקשו עליו דהא הדר ביה רבה התם בפרק אלו עוברים ע"כ ובעירובין כתבו התוס' קושיא הנז' על רש"י ולע"ד אין ראיה מפסחים דהדר ביה רבה והא לך סוגיית פסחים גרסינן התם דף ע"ז גבי הך פלוגתא דרבה ור"ח אי אמרינן הואיל וז"ל איתיביה המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט כו' לוקה כו' משום מבשל ולוקה משום הבערה ואי אמרינן הואיל אהבערה לא מחייב הואיל דחזי ליה לצורכו כו' א"ל אפיק הבערה ועייל עצים מוקצה ומוקצה דאורייתא א"ל אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואזהרתיה מהכא לא תעשה כל מלאכה א"ל והא את אמרת לן בעאי מיניה מר"ה הביא שה מאפר ושחטו תמיד מהו שיקרב ואמר לי עלה שה ולא בכור אחד ולא מעשר כו' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמר' מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם יצא שאיסור דבר אחר גרם ואי אמר' שאיסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ועוד הא את אמרת לן אין חילוק מלאכות לענין י"ט אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ע"כ. משמע לכאורה דהדר ביה רבה גם ממה שאמר מוקצה דאורייתא מכח הך דממשקה ישראל וזו היא דעת התוס' אלא דמדברי רבה מדקבעי בתמיד שנשחט מוכח בבירור דסובר דמוקצה דאורייתא דאי דרבנן מי איכא ספקא שלא יקרב ומה גם אחר שנשחט מי שרפינן קדשים משום איסורא דרבנן גם מתשובת ר"ה מהברייתא דמייתי לא מוכח מידי דסובר אפילו ר"ה דמוקצה דרבנן ומצינן למימר דהגם דמוקצה אסור מדאורייתא סובר דאין לנו למעט אלא איסור בגופו דמאיס טפי מאיסורו מחמת דבר אחר וחילוק זה מורגש הוא. ובר מן דין איכא למידק לרבה הא מלתא דהכנה בפלוגתא דתנאי קיימא דלב"ה אית להו הכנה ולב"ש לית להו הכנה ואמאי קבלה מר"ה תשוב' בעייא דאיהו ודאי בעי מיניה למאן דאית להו הכנה דאורייתא ולרבה איסור הכנה משום מוקצה הוא דזולת זה מאי איסור איכא וזו היא דעת רש"י א"כ לימא ליה דלמא מתני' ב"ש היא דלא דרשי והכינו אלא ודאי דפשיטא ליה אפילו למאן דאמר דאורייתא ובזה אדרבה מתדייקא שפיר תשובת ר"ה ממה שאמר יכול אפילו מן המוקצה ת"ל כו' קשה מאי יכול האיך יעלה על הדעת לומר דגם מן המוקצה אם אין איסורו אלא מדרבנן ומה גם דאיכא למעוטיה מחמת שאין איסורו מגופו תיפוק ליה דאסור מדרבנן ואפילו דהוה איסורו מגופו שרי אלא ודאי דהגם דאמרינן מוקצה דאורייתא אפילו הכי קא פשיט ליה דשרי ממה שדקדק לומר טבל דאית ביה תרתי אסור מדאורייתא ואיסורו מגופו ודוק. ומהשתא לא הדר ביה רבה ודאי ואמר אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשרה אלא מכח פירכת ואת אמרת אין חילוק מלאכות בי"ט דהוי פירכא אלימתא אבל קמייתא לא חש לאתבותיה פתגם עלה והמקשה עלה סמיך וגילה דלדעתיה מיהא גם קמייתא פרכא משום דהוא סובר דאי הוה מוקצה דאורייתא תנא הוה תני נמי מוקצה ולא הוה ממעט ליה והגם דמדבעי רבה בתמיד מוכח דסובר דאורייתא עכ"ז מפשיט ליה דלא הוי אלא מדרבנן ודחיית דלמא הא מני ב"ש דלית להו הכנה דרך הש"ס להקשות אפילו הגם דידע דמצי למימר הא מני וכו' הא מיהא דאין לומר דרבה הדר ביה ממ"ש מוקצה דאורייתא והיא דעת רש"י שאמר רבה אית ליה מוקצה דאורייתא. ואית לן למיקם עלה דמלתא איסור מוקצה דאמר רבה דהוי דאורייתא הכי דמי אי אפילו לטלטל קשה והלא משנה ערוכה מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואפילו נתנבלה בשבת דהוי מוקצה גמור ואי תימא דמוקצה דאורייתא היכי שרינן ליה בשבת והו"ל תלמודא לאותוביה לרבה מסתם משנה אלא ודאי דמאי דאמר מוקצה דאורייתא היינו בענין הכנה בדברים הצריכין לסעודת שבת או י"ט והכי מתדייקי דברי רש"י שכתב במכילתין דף ד' ד"ה הכנה דרבה וז"ל דאמר רבה הכנה בידי שמים כו' דסעודת שבת בעי הזמנה מיום חול גזירת הכתוב ע"כ ובפסחים גם כן כתב וז"ל במזומן שמזמן כל צורכו ע"כ. א"כ הקפדת איסור מוקצה האמור שם דאסרה תורה היינו לעשות צורכי י"ט כגון עצי מוקצה שלא להבעירם לבשל בהם לצורכי י"ט ביצה שלא לאוכלה ואפילו לגומעה חיה בשר שלא לשחוט בהמה מאפר וכדומה לזה. וכפי זה הדרך מתפרש שפיר מה שפירש רש"י ז"ל בסוגיית פסחים שכתבנו למעלה כשהקשה לרבה התם מדקתני חייב משום הבערה ולא אמרינן הואיל ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופרש"י בד"ה ועייל עצי מוקצה דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש בעצי מוקצה בי"ט עכ"ל משמע לכאורה מדבריו ז"ל דחיובו הוי על מלאכת הבערה לבד אלא דכשאתה בא לפוטרו מדין הואיל אנו אומרים הכא ליכא הואיל דהא לא חזי ליה: 

וכפי דרך זה מאי דקאמר אפיק הבערה הכי פירושה אפיק הבערה סתם ועייל הבערה בעצי מוקצה. גם מאי דקאמר ליה ואיסור מוקצה דאורייתא הכי פירושו דאי לאו דאורייתא הגם דאיכא איסור מוקצה דרבנן ולא חזי ליה וליכא הואיל כיון דמדאורייתא מיהא הוה חזי ליה לא הוה לקי על ההבערה ולהכי הוצרך לומר מוקצה דאורייתא ותמה עליו מנא ליה הא ומשני אין דכתיב והכינו ומאי דגמר אומר ואזהרתיה מהכא דכתיב לא תעשה כל מלאכה צריך לדחוק דאין זה אלא אסמכתא דסמכו על ריבוי דכל מלאכה ולעולם אין לאו על ההכנה ללקות עליו ולהכי לא כתב רש"י ז"ל שחייב מלקות על המוקצה אלא על ההבערה כמ"ש דאי הוה חייב על המוקצה מלקות הכי הו"ל לרש"י למימר וחייב על טלטול מוקצה של גיד עצמו ושל עצי מוקצה ולדרך זה עלה פי' דסוגיא דחוק ולפי מה שפירשתי דאיסור מוקצה הוא דוקא לעשות צורכיו במוקצה יעלה פי' דסוגייא על נכון. דמאי דקאמר אפיק הבערה פי' לא לקי על ההבערה דהא אמרינן הואיל ועייל עצי מוקצה פי' דלקי על שעשה צרכיו בי"ט בעצי מוקצה ופירש"י דאיסור זה דעשה צרכיו בעצי מוקצה לית ביה הואיל דהא לא חזי ליה דהא אסור להשתמש באותם עצים של מוקצה שהבעיר ולזה תמה עליו וכי מוקצה דאורייתא ומשני אין דכתיב והכינו ולפי דמפסוק והכינו לא משמע אלא לאו הבא מכלל עשה ואינו אלא עשה להכי גמר אומר ואזהרתיה מהכא לא תעשה כל מלאכה כפשטיה ולהכי לקי על שנשתמש בעצי מוקצה. וא"ת סוף סוף האיכא נמי הבערה וא"כ לילקי גם עלה וליתני תנא לוקה ששה מלקיות לאו קושיא היא כיון דעל הבערה בשאר עצים לא לקי לזה ה"נ לא לילקי עלה דמאי דאנו אומרים לקי היינו משום דעל כל חד וחד מתחייב עליו בפני עצמו גם בלא צירוף חבירו משא"כ הבערה דבפני עצמה לא לקי והכא לא מחייב אלא משום שנשתמש בעצי מוקצה אין אנו יכולין להפריד לאו דהבערה לחייבו עליו ג"כ והבן מסקינן דלדעת רש"י ז"ל לסברת רבה כל דבר שאינו מן המוכן בין בי"ט בין בשבת אסור לעשות בו צרכיו ולא זו אף זו אפילו הוכן מאתמול אם הוא שבת לפני י"ט או י"ט לפני שבת אעפ"כ אסור לעשות בו צרכיו פי' לאוכלו או לשורפו לצורכו או לנסכו ע"ג המזבח למאי דס"ד רבה לאסור אפי' במקדש ואיסור הכנה דדרשינן מוהכינו הוא משום מוקצה דבעי' כל צורכי י"ט יעשה אותם מהמוכן. אבל לטלטלו ממקום למקום אפי' לצורך עצמו וליקח אותו בידו אין בו איסור דאורייתא כל עיקר אלא רבנן הוא דאסרוהו ולהכי לא אסרו אלא בי"ט ולא בשבת כמובן מסתמי' דמתני' דסתם לן רבי:

ומהשתא אסורה נא ואראה את המראה הגדול דברי הר"ן שפירש טעם דברי רש"י ז"ל הוא משום דאיסור הכנה לא משמע אפילו בידי שמים ומצינן לאוקומה בידי אדם כו' קשה היכי יס"ד לאוקומה בידי אדם בשלמא מאי דקתני ולא מיום טוב לשבת יוצדק לומר דקאי על הכנת ידי אדם הגם דעלה נמי אני דן כאשר אבאר אלא משבת לי"ט היכי משכחת לה בידי אדם דהא כל המלאכות אסורות אפילו לעצמו ומכ"ש לי"ט וכי מיירי על ידי גוי שמים וגוי בהא מלתא שוין הם דלא מפקד מה תאמר דמיירי בהכנות שיכול לעשות בשבת כגון עניני הכנה באוכלין המותרים א"כ מאי קא עביד וכי תימא סוף סוף קא עביד מלתא דהכנה הגם דמותר' ליומה אסורה לי"ט שלאחריו א"כ קשה ע"ז תרתי חדא דכפי זה דברי רש"י שאמר דרבה אזיל לטעמיה דאמר מוקצה דאורייתא נפקא לן מינה קולא דהא אי הוה מוקמינן לאיסור זה בהכנה בידי אדם הוה אסרינן אפילו מלתא דלית בה מוקצה כל עיקר כגון לקנב ירק ולערוך שולחן וכדומה ולמאי דמסיק אי' מחמת מוקצה אינו אסור אלא דברים שהיו מוקצים ואין בידו. ותו איך תיסק אדעתין דמן התורה אסור להכין בשבת ליום טוב הכנות שאין בהם שום מיחוש מלאכה. ותו קשיא אפילו מיום טוב לשבת נמי הכנה בידי אדם דחש עלי רש"י ז"ל דנוקי בה דרשת והכינו היכי משכחת לה אם באפיה ובישול אדרבה שרי להו רבה להדיא בפסחים דקאמר ליה רבה לר"ח לדידך דלא אמרת הואיל היאך מבשלין ואופין ביו"ט לשבת ע"כ מוכח דלדידיה ניחא ואמאי תיפוק ליה משום והכינו ואין יום טוב מכין לשבת אפילו תימא דליכא איסור במלאכה זו משום הואיל אעפ"כ הא איכא הכנה מי"ט לשבת ואנו אומרים דאיסור הכנה מיום קדש ליום קדש כה"ג אסורה אפילו אין בה שום מיחוש מלאכה וכדמשמע מדקאמר ולא שבת מכינה לי"ט ודו"ק. ותמצא דהר"ן גופיה חיפש לאוקומי איסור הכנה היכי מצי קאי ולא אשכח אלא כה"ג דביצה ועיין בדבריו וסעד לפירושו בדברי רש"י ז"ל והעיקר בדברי רש"י כדכתיבנא ועיין מ"ש בדברי התוס' ד"ה והיה ביום הששי. והרמב"ם דעת אחרת אתו שכתב בפירוש המשנה ז"ל הכנה שהיא ההכנה הטבעית אסורה משום גזירה מדרבנן ובה חולקים ב"ש ומתירים אותה אבל אם ההכנה היא במלאכה מי"ט לשבת הרי זה אסורה לדברי הכל ע"כ. הנה הרב ז"ל מפרש דדרשת והכינו אינה אלא אסמכתא בעלמא והגם דגזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כיון דכ"כ איכא למיטעי ולא מחלק גזרו גם עליו הגם די"ט אחר השבת אינה אלא אסמכתא ומאי דקאמר רבה לטעמיה פירוש דדרש והכינו ואסמך עלה הכנה טבעית לזה מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בהכי והגם דבפסחים קאמר דמוקצה דאורייתא לא קיימא הכי מטעם דלא קאמר רבה התם דמוקצה דאורייתא אלא מכח פירכת לוקה משום הבערה אבל למפרע כד מוקי לה בעצי אשרה אין לנו הכרח למימר הכי ומסתבר לי גם כן למימר דהך דהתם לאו היינו  רבה אלא רבא באל"ף איהו ס"ד למימר מכח הפירכא הכי וראיה לזה דקאמר ליה אביי התם את הוא דאמרת לן כו' ואי איתא דרבה בה"א מי מצי למימר ליה בהאי לישנא והלא רבו הוא והול"ל והא מר הוא דאמר לן וכו': 

תו תמצא בהך מימרא דאין חילוק מלאכות בי"ט רבא הוא דקאמר לה במכלתין להדיא והגם דהתם לא איירי רבא כל עיקר אלא רבה מ"מ מדברי אביי נשמע דגם רבא הכין סביר ואותביה אביי ולא קאי הך שינוייא דמוקצה דאוריי' משום דמשמע דבכוליה תלמודא לא סבר הכין. ועיקר טעמו של הרמב"ם הוא דאי איסור הכנה דאורייתא היכי מבשלינן מי"ט לשבת וטעמא דהואיל לא מהני דהא ביצה בידי שמים גמורה ואסרינן לה כדכתיבנא לעיל ולא מסתבר ליה למימר דאפיה ובישול לא חשיב הכנה כביצה. גם טעם רש"י דהוי מוקצה מכח הך דפסחים לא קיימא דאם כן אמאי לא אתאמרא במסכת שבת מלאכה זו בכלל מלאכות שבת כיון דאזהרתיה מלא תעשה כל מלאכה אלא ודאי דהך דפסחים לא קיימא ואי גרסינן רבה בה"א אמרינן שפיר דרבה לחדודי לאביי קא מכוין בהך שינוייא דמוקצה כדאמר הש"ס בכוליה תלמודא כד פריך ורבה לחדודי לאביי קא מכוין. ואל תקשה מדקאמר תלמודא בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספקא דאורייתא כו' הרי דלאו אסכמתא י"ל דה"ק בשלמא לרבה מצינן למימר דטעמא הוא משום דסובר דדרשא גמורה היא והוי דאורייתא כי היכי דלא תיקשי ליה מהברייתא והגם דאיכא לאותובי מאופן אחר הא מיהא לא תיקשי ליה ואחר האמת דמתוקמא ברייתא אפילו למ"ד דרבנן כדמסיק רב אשי מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין לרבה נמי מוקמינן דמדרבנן הוא דקאמר ושפיר א"נ אפשר לומר דסובר הש"ס כיון דאסמכוה אקרא עבוד ביה דרבנן חומרא בדאורייתא לאסור ספיקא ותדע דלר"ג לא פריך הש"ס הגם דאיהו מוקי לה במוקצה דרבנן. ותי' בתוס' ישנים דהוי מטעם דמוקצה חמיר ואשכחן דאסרו ספקא הכא נמי דכוותה ולעולם לא הוי אלא מדרבנן ולזה פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות יום טוב וז"ל יש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו' שמא יבאו לזלזל בו כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים כו' ופירות העומדים לסחורה כו' אסור לאכול מהם בי"ט כו' אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ע"כ. הרי דלא פסק כההיא דאמר רבה בפסחים איסור מוקצה דאורייתא דאי דאורייתא אפילו בשבת אסור מד"ת במכ"ש די"ט גם ממ"ש בפ"ה מה' איסורי מזבח וז"ל אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל כו' מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה וכו' ומביאין נסכים מן המוקצה בי"ט ע"כ. מוכח דסבר דאתקפתא דאביי הטעם דמביאין מן המוקצה הוא מטעם דהוי דרבנן מדקאמר מן המוקצה בי"ט ואי תימא דמוקצה דאורייתא כדרבה מה לי י"ט מה לי שבת. גם מדיהיב טעמא מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה ואי מוקצה דאורייתא גם מן המוקצה אסור והול"ל מפני שאיסורייהו מגופו. אלא דחש לומר כן שלא תטעה דמוקצה דשרי מטעם דאיסורו אינו מחמת עצמו ושרי הגם דהוי איסור תורה וכדפרישנא לעיל לדעת רבה אמת דאי לאו דבריו בפירוש המשנה בביצה שנולדה בי"ט בפלוגתא דב"ש וב"ה שכתב שאיסורו מדרבנן הוה אמינא דסובר דהכנה מיהא בביצה הוי איסור דאורייתא וכשיטת התוס' ז"ל ועיין מ"ש בסמוך ד"ה אמר ר"י. והוא ז"ל טרקיה דשא באפיה קושיא דאי אמרינן הכנה דאורייתא לא הוה שרינן לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת ולא הוה מהני הואיל להתיר הכנה וכדכתיבנא ועיין מ"ש בפירוש התוס' ד"ה והיה:


גמרא ובי"ט שאחר השבת. הגם דכפי האמת מסיק דאפילו י"ט דעלמא אסיר מ"מ דייק לאוקומי מתניתין בי"ט אחר השבת לומר דב"ש וב"ה פליגי בעיקר דינא דהכנה דלא תימא דפליגי בגזי' י"ט דעלמא ולפום האי אוקמתא מתדייקא מתניתין דקתני תאכל ולא תאכל ולא קתני אוסרין ומתירין משום דמאי דגמרינן מוהכינו הוי לענין אכילה ולא לענין טלטול דטלטול בכל גוונא לא הוי אלא מדרבנן והבן וענין מש"ל בדבור שלפני זה וגם לדברי הרמב"ם דדרשא זו אינה אלא אסמכתא לא אסמכוה אלא אאכילה בלי טלטול: 

תוספות ד"ה והיה ביום הששי תימא הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת. ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאמר הואיל וכו' ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה מעיקרא כלל כו' יע"ש. ואיכא למידק מה שהוצרכו לתת טעם לדידן ממ"נ קיימי' כרבה הא איכא הואיל ואי לא קי"ל כרבה דאית ליה הואיל אלא כר"ח דפליג עליה התם בפסחים הא ר"ח גופיה משני להא מלתא
דצורכי שבת נעשים בי"ט ד"ת אלא דרבנן הוא דגזור וכי עביד עירובי תבשילין הא איכא היכירא ולא טעו לעשות צורכי חול בי"ט והיה נראה לומר דלדידן פי' למאי דפסקי' הלכה כרבה לאסור הכנה ולא קי"ל כוותיה בדינא דהואיל ותו דמסקי' התם בפסחים דר"א ור' יאושע פליגי בהואיל מ"ס אמרי' הואיל ומ"ס לא אמרינן הואיל ואמרינן התם דר' אמר הלכה כר"א וקי"ל הלכה כר' מחבירו א"כ אמרי' הואיל והיכי מסקי התו' לומר דלית לן הואיל והתם בפסחים כתבו התו' ד"ה ר' אומר כו' וז"ל הר' יוסף פסק כר' דקי"ל הלכה כר' מחבירו וכן מנהג. ור"י דוחה דשמא לא אמרי' הכא הלכה כר' מחבירו דהא איפליגו רבה ור"ח בהכי והא דהלכה כר' מחבירו היינו היכא דליכא פלוגתא דאמוראי עכ"ל הרי דנהגו הואיל כרבי ואפי' ר"י שדוחה אינו אלא בדרך שמא והיכי אמרי הכא התוס' בפשיטות לדידן דמשמע דהכי מסקי תו איכא למידק אמאי לא תירצו התו' ז"ל תי' זה דאפויי ובשולי לאו הכנה גמורה מתחילה ולא הוו דחקי דרך יש ליישב דהא משמע דתי' דאפיה ליכא הכנה תי' נכון מתי' א' מדאפקיה בהאי לישנא וקאמר ניחא ולפחות הו"ל למימר א"נ דאפיה ובשול לא שייך ביה הכנה ואם רצו לומר דניחא לדידהו הול"ל לבסוף ובזה גם לדידן ניחא. תו איכא למידק בדבריהם שכתבו דיש ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה אמאי אמרו לה בדרך ויש ליישב והרי רבה להדיא אמר הכי דמאי דשרינן לבשולי מי"ט לשבת הוי מטעם הואיל דקאמר לר"א וז"ל א"ל רבא לר"ח ולדידך דלא אמרת הואיל היאך אופין מי"ט לשבת כו' וא"כ אמאי אמרי לה בדרך ויש ליישב תו איכא למידק או' רבה גופיה אמאי הוצרכו לומר גופיה דלא הול"ל אלא וי"ל דרבה אזיל לטעמיה וע"ק אי אמרי' דהתו' לית להו הואיל ק' היאך מחללין י"ט ומבשלין לצורך שבת ואע"ג דהכנה שהיא ד"ת עכ"ז מלאכה שלא לצורך י"ט אסורה והיינו דהקשה רבה לר"ח בפסחים ובהכרח לומר כמו שתי' התם ר"ח לרבה דצורכי שבת נעשים בי"ט פי' דחדא קדושה נינהו א"כ בהכרח לומר דהכנה שריא דמיום טוב לשבת דמי"ט לי"ט גופיה כיון דחדא קדושה נינהו וא"ת דהתו' אזלי לשיטתייהו שכתבו בד"ה ואי אמרת שפי' דטעמו של ר"ח לא הוי כמו שפי' רש"י דהוי מטעם דחשיב להו קדושה א' ופירשו הם וז"ל כלו' הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די"ט עכ"ל ולפי זה או' ולדידן פי' דקי"ל הכנה דרבה ולית לן הואיל ואנו מתירין אפיה מטעמו דר"ח ק' דאי נקטי להך טעמא דר"ח לענין היתר אפיה יתחייבו בהכרח להתיר הכנה דהא כל מאי דעביד י"ט לשבת חשיב כאלו לעצמו הוא דעבוד א"כ גם ביצה דדבר חדש בעולם כמו שתרצו אעפ"כ יתחייבו להתיר ולא משכחת לה איסור הכנה מי"ט לשבת דהא הכל חשיב כאלו אוכל נפש דיו"ט ואם יודו בהכנה דרבה בהכרח להכחיש בהך סברא דהכנת י"ט לשבת לא חשיב אוכל נפש די"ט שוב ראיתי להרב בעל מאיר עיני חכמים ז"ל שישב כן דלדידן דקאמרי פי' דלית להו הואיל ותמיהני איך נעלמו מעיני איש חי מה שהקשינו לדרך זה. גם ראיתי בספר חכמת שלמה שפי' וז"ל פירו' לדידן שאין לנו בזמן הזה אורחין שיבואו בי"ט כמו שהיו בימיהם ע"כ ובעיני נפלאי' הדברים דמי אמר דבימי התוס' לא היו אורחים ותו הכי הול"ל והאידנא לדידן. ותו ק' לדבריו מאי מקשה ריב"ם שכתבו בתוס' בפסחים דף מ"ו היכי משכחת לה איסור הכנה אי אמרינן הואיל וכו' והוצרכו לתרץ תי' דחוק כאשר אבאר בסיומא דמלתא ואמאי לימא אצטריך לדידן דלית לן אורחים אלא ודאי דליתא להאי ישובא דרש"ל. ולהבין דברי התו' איכא למידק במלתייהו א' אומ' הקושי בלשון תימה דמשמע דתמהו לרוב עוצם הקושי ואפי' תינוק בן יומו לא יחוש אפי' להקשות קו' קלה כזו ואצ"ל לתמוה כיון דרבה גופיה תריץ למלתיה להדיא התם ומכיפיה מבריך ואם כל עצמן לא באו אלא לומר ולדידן לא הול"ל אלא בדרך וא"ת תו ק' או' ויש ליישב דמשמע דמולידים ישוב מדעתם והלא רבא להדיא קאמר ליה: 

אכן כונת דבריהם ז"ל היא עז"ה תימה הואיל והכנה דאו' כו' פי' בשלמא אי הוה אמינא דהכנה דרבנן הגם דלא שרי רחמנא לאפויי ולבשולי אלא לצורך י"ט אבל שלא לצורך י"ט אסור ד"ת עכ"ז הא אמר רבה דאמרי' הואיל ושפיר דמי אלא למאי דאמינא דהכנה אסורה ד"ת האיך אופין ומבשלין מה שצריך לשבת בי"ט ואפי' תימא דליכא איסור במעשה שאינו קרוי מחלל י"ט ס"ס מטעם שאין י"ט מכין לשבת אסור והלא ביצה אין איסור בעשייתה וגומרה בשבת הוא בידי שמים נעשית וכמו כן ביצה שנולדה בי"ט דאנו אוסרים אותה בשבת שאחר י"ט משום הכנה דרבה כדלקמן הגם דמותרת לבו ביום אי לא הוה משום גזירה די"ט אחר השבת הגם דכבר הוכנה בי"ט לעצמו ולא נעשית בשום איסור בהכנתה אפ"ה אנו אוסרים משום הכנה דרבה וא"כ מאי מועיל הואיל ותי' ז"ל תירוץ דחוק ואמרו ויש ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה פי' כיון דאיהו גופיה אזיל לטעמיה וחזינן ליה דאמר הואיל בהאי מלתא דהכנה ואיהו גופיה דאסר הכנה מי"ט לשבת הכא ועכ"ז אמר אופין מי"ט לשבת מטעם הואיל ש"מ דמהני טעם זה אפי' לענין הכנה ודוקא מטעם דרבה גופיה דאית ליה הכנה אמר הואיל במלתא דאיכא הכנה אבל אי הוה אמורא אחרינא דאסר הכנה לא מצינן לתרוצי דטעם דשרי מטעם הואיל ומהטעמים הנז' וישוב הדברים הן דכיון דבהיתר נעשית אין בו איסור הכנה משא"כ ביצה דאין בידינו לעשות ולא אמרינן אינו מוכן אלא אם אינו בידינו לעשות או מצד איסור או מצד מניעה ודרך זה אינו דרך ברור וצח אלא דרך ישוב. ואמרו עוד ואפילו לדידן ניחא כו' פי' לא דייקי' התר להכנת י"ט לשבת ממלתיה דרבה דבלאו האי דיוקא ניחא פי' לא קשה דכל דהוי אפויי ובשולי כו' והגם דלא הוה אמ' רבה דין הואיל אית לן טעמא אחרינא לשרויי הכנה ולא אצטריכנא לטעמא דהואיל אלא לענין איסור מלאכה מצד עצמה. אי נמי נראה לפרש דברי התו' ז"ל עז"ה שלא אמרו כאן אלא תי' א' והכי פירושו תימה כיון דהכנה דאו' כו' ויש ליישב דרבה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל לענין התר מלאכה בי"ט שלא לצורך ולטעם זה אפי' לדידן פי' לנדון דידן דאנן קיימי ביה השתא יסבור רבה מעין הואיל עז"ה דהאי דאופין ומבשלין הואיל ומעיקרא נמי חזי ליה מאי דאופה ומבשל לא הוי הכנה אלא תיקון בעלמא ודרך זה אינו אלא לדרכו של רבה דאמר הואיל התם יסבור גם כאן ולהכי אמרי' רבה גופיה אבל למאן דלית ליה הואיל לא מצינן לשנויי דלא חשיב אפיה ובישול תיקון מטעם דמעיקרא נמי חזי ליה ובזה מתדייק כל מה שדייקנו בדברי התו' ודרך זה דאפיה ובישול אין בו דין איסור הכנה הוא מכוון למה שהעלתי לס' רש"י בדבר שלפני זה אבל לא מטעמים שכתבתי דאינהו סבור דליכא איסור מוקצה מן התורה כל עיקר ורבה חזר בו משא"כ לדרכו של רש"י. שמעי' מיהא דבישול ואפיה בי"ט לשבת אינו אסור מדין אין י"ט מכין לשבת מהשתא קו' ריב"ם ז"ל שכתבו התוס' בפסחים דף מ"ו ד"ה רבה אמר שכתבו וז"ל וא"ת דאמרי' בהמצניע הרודה חלת דבש כו' הזיד בי"ט לוקה מ' וכו' אמאי לוקה לימא הואיל ומקלעי ליה אורחים כו' וי"ל כו' אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפי' יבואו האורחים אין שהות ביום לאכלו ובהאי שינוייא אתי שפיר מה שהק' ריב"ם דשמעי' ליה לרבה דאית ליה הכנה כו' דאמר אין י"ט מכין לשבת אי אמרינן הואיל היכי משכחת לה דאין י"ט מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ע"כ קושית ריב"ם ז"ל מעיקרא לא הבנתי כלל דמה מעלה ומוריד טעם לאיסור הכנה וכדכתי' ועוד לתי' התוס' התם נפקא לן איסורא דאסור לבשל ביום טוב לשבת סמוך לשקיעת החמה גם אסור לבשל דבר שלא יגמר בישולו בי"ט לפחות כמאכל בן דרוסאי ויהיה שהות ביום לאכול ממנו האורחים דמה בכך אם יש שהות ביום לביאת האורחים ואין שהות לתבשיל להתבשל להיות ראוי להם ולא אשכחנא מאן דמזדהרי אהאי איסורא ופשיטא דלא הוו מעלימין עין מאיסור תורה וכ"ע לא מזדהרי ביה ואופין ומבשלין כל י"ט עד זמן שהוא ספק שבת הגם דליכא שהות לגמור חצי בישול בי"ט אפילו של מאכל בן דרוסאי אלא ודאי דמה שכתבו התוס' ז"ל הכא עיקר וכוליה יומא טבא שרי לאפויי ולבשולי בכל גוונא והקושיא מעיקרא ליתא דלא אמר אין י"ט מכין לשבת וכו' אלא בדין ההכנה פי' דבר המוקצה או לא היה בעולם או שהיה ולא היה ראוי ונראה דזה אסור בזה אבל המלאכות שמותרות ביום טוב לצורך יום טוב עצמו הגם שעשאם לצורך שבת שלמחר לגבי מלאכות אלו חול גמור הוא והגם דביצה שנגמרה בשבת שלפני י"ט ליכא איסורא בגמרה שהרי בידי שמים נאסרה עכ"ז אודי לי מיהת דשבת גמרה והמציא אותה בעולם ואין זה מכין לזה ודרך התו' ז"ל צ"ע דא"כ אסור ד"ת לאפות ולבשל בי"ט לשבת אלא אי איכא שיעור דלקלעו אורחים ויאכלו מהאפוי והמבושל והא מלתא ליתא וכדכתיבנא ותירוצם התם אזדא ליה דהאי אפיה ובישול לא אסרי מטעם הכנה ואפילו בין השמשות שפיר דמי מדין הכנה אם כן הכנה דאסר רחמנא מי"ט לשבת היכי דמי בהכרח לומר דדוקא ביצה כדברי התו' הכא או דבר מוקצה כגון קורה שנשברה בשבת אסור להשתמש בה בי"ט דאין שבת מכין לי"ט וכדומה ובתר דסלקא לן שמעתא תריצא לדעת רש"י ז"ל אל זה אביט מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט וז"ל ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה אסור בי"ט ומותר בשבת מפני שי"ט קיל משבת אסרו בו כו' כיצד תרנגלות העומדת לגדל ביצים ויוני שובך כו' אסור לאכול מהם בי"ט כו' ע"כ מוכח מדבריו ז"ל דהגם דלא הוו מוכנים מאתמול מותר להשתמש ליהנות מהם בי"ט ד"ת אלא משום די"ט קיל החמירו רבנן והנה ממה דלא נקט הרמב"ם פירות שבמחובר מוכח דמוקצה כה"ג אפילו בשבת אסור אלא דממה דגמר אומר וכשם שהמוקצה אסור כך הנולד אסור משמע דה"ה בנולד מפלגינן בין י"ט לשבת דבשבת שרי וכפ"ז דעת הרמב"ם ז"ל כדעת התוס' דליכא אלא איסור הכנה דדוקא בביצה דהויא כבריה חדשה הוא דאסור משום הכנה אבל איסור מוקצה ליכא וחזר בו רבה מההיא:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}