עריכת הדף "רא"ש/בבא בתרא/א/ט"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

גמ' אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו אין נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו ודוקא בקובע זמן אבל בסתם הלוואה אע"ג דאמרינן בפ"ק דמכות דף ג: סתם הלואה שלשים יום לא חשבי' ליה תוך זמנו בתוך שלשים יום. דעביד איניש דפרע בתוך שלשים יום ומילתיה דר"ל איירי כשקבע לו בפני עדים. דאי לאו הכי נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דלא קבעת לי זמן. או תפשוט מהכא דלא אמר מגו במקום חזקה. והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי. ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ואפי' מיתומים קטנים. דכי היכי דלא פרע אינש בגו זימניה ה"נ לא מיתפיס צררי בגו זימניה. וה"ר יונה ז"ל כתב דאע"ג דלא חיישינן לפרעון בגו זימניה לצררי חיישי' אף בגו זימניה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך הזמן ואף בשעת הלואה ולהכי לא פי' טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמועי' דאף בתוך הזמן אין נפרעין ולא נהירא לי דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן. ואפי' לאביי ורבא דאמרי אם יזדמנו מעות ללוה תוך הזמן זימנין דפרע לפי שירא שמא יוציא המעות וכדאתי זימניה טריד ליה. אבל מה צריך להקדים וליתן לו אחד מחפציו בתוך הזמן. אם יגשנו בזמנו עוד יש שהות ליתן לו אחד מחפציו. אבל לצררי חיישי' גבי יתמי אחר הזמן דמלתא דשכיחא היא כשהמלוה נוגש ללוה הוא מרויח לו זמן ע"מ שיתן לו משכון שיהיה בטוח ממעותיו. הלכך לא גבי מיתמי עד דגדלי שמא ימצאו עדים שהתפיס אביהן צררי ולהכי נמי אמרינן טעמא משום צררי ולא משום פרעון דחשש פרעון אינו מספיק אלא לענין שבועה ולא לדחות הפרעון עד שיגדלו. משום דאם איתא דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא. ולא חיישינן שמא יבואו עדים שפרע והניח השטר בידו דמלתא דלא שכיחא היא. וכי תימא אי מגבי מיתמי קטנים הוה ליה למימר אע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן דאיירי בקטנים אבל ההיא דהבא ליפרע מנכסי יתומים איירי אפילו בגדולים. וי"ל דאי הוה נקיט דאין נזקקין הוה אמינא דגבי בשבועה כדין הנפרע מן היתומים. להכי נקט הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לאשמועי' דהכא לא צריך שבועה. וא"ת והא אשכחן גבי אלמנה דחיישינן לצררי אפי' בתוך הזמן דתנן בפ' השולח דף לד: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה וטעמא משום דחיישי' להתפסת צררי אע"פ שלא הגיע זמן הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וי"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי ב"ד אית לה חיישי' לצררי אפי' בתוך הזמן כדאמרי' בכתובות פרק הנושא דף קב: בנותיו כיון דבתנאי ב"ד קאכלי אימור צררי אתפסה. בת אשתו כיון דלאו בתנאי ב"ד קאכלה לא חיישינן לצררי. וריצב"א תירץ דבכתובה נמי לא חיישינן לצררי תוך זמנו אלא שכיב מרע סמוך למיתתו אורחיה להתפיסה צררי כדי שלא תתבזה אלמנותו בב"ד. ובזה מתורץ מה שמקשה ר"י בפרק מי שמת דף קנח. אהך מתני' דנפל הבית עליו ועל אשתו למ"ד נכסים בחזקת יורשי האשה היכי גבו דאף אם מת הבעל תחלה לא היתה גובה כתובה בלא שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ולהאי שינויא ניחא דכיון דנפל הבית עליו ולא מת מתוך ישוב הדעת לא חיישינן שמא התפיס צררי כשהיה בריא לכך אינה צריכה שבועה. ושטר בתוך זמנו הבא לגבות מן הלקוחות כתב הרמב"ן בשם רב האי גאון דבעי שבועה. ואפשר הא דחיישינן לפרעון טפי מביתמי משום דאי איתא דפרע הוה פקיד בעידן דמית ואי טעין פרעתיך בתוך זמני אע"ג דאין נאמן יראה שצריך לישבע שבועת היסת כיון שטוען טענת ברי אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק. איבעיא להו תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה או לא ולא איפשיטא ולא מפקינן ממונא אלא משתבע שבועת היסת ומיפטר. הא דאמר במתני' בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן פי' רש"י עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן. ותימה היא דמשום שלא נתן מיד בשעה שתבעו הוי לעולם בחזקת שלא נתן. ואפילו אם אמר בפני עדים איני רוצה ליתן לך דלמא אשתמוטי מישתמיט עד דהוו ליה זוזי ואז נתן לו. ורש"י לטעמיה שפי' בפ"ק דב"מ דף יז. גבי צא תן לו ואמר פרעתיך והעדים מעידים אותו שלא פרע כגון שאמרו עדים בפנינו תבעו פרע לי ע"פ ב"ד ולא פרעו בפנינו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד שוב אינו נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ושם כתבתי שאין נראין לי דבריו גם כאן נראה לי כמו שכתב ה"ר ז"ל כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה ויודעין אנו שלא פרעו. אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב"ד לבנות עד ד' אמות וסרב על צווי ב"ד הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן. אבל אם סרב בעדים ולא עמד בדין יכול לומר שוב נמלכתי ופרעתי:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}