עריכת הדף "קרן אורה/נזיר/נג/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף נ"ג ע"ב'''}}

גמ' '''{{עוגן1|רובע}} עצמות לא אי דאית בהו עצם כשעורה תיפוק ליה משום עצם כשעורה ומשני דאיקמח איקמוחיי.''' ופירש"י ז"ל דאי איקמח איקמוחי אינו מטמא כלל אפילו במגע ולפ"ז קשה כיון דלא מטמא כלל ברובע באיקמח איקמוחי א"כ חצי לוג נמי לא ליטמא כלל דהא לא אמרינן אלא דשיעור רובע הוא לתרומה וקדשים וחצי קב לנזיר ולמקדש אבל לא שיטמא חצי קב באופן דאין טומאה לרובע כלל וכה"ג כתבו התוס' ז"ל לעיל לשיטתם דבעינן רוב בנינו או רוב מנינו ברובע ה"ה דבחצי קב בעינן רוב בנינו וה"נ אי איקמח איקמוחי מטהר ברובע ה"ה שיטהר בחצי קב ונראה דמש"כ רש"י אפילו על מגעו אינו מטמא ל"ד דודאי איכא טומאה ברובע אפילו איקמח איקמוחי בין אהל בין מגע ומשא. אלא דהנזיר אינו מגלח בזה אפילו על מגע ומשא כיון דליכא עצם כשעורה ולא א"ש לפ"ז הא דקאמר הש"ס לקמן דאיצטריך למיתנייא בסיפא רובע עצמות לאשמעינן דעל מגע ומשא מגלח. וע"כ היינו דאיכא עצם כשעורה וכמש"כ רש"י לקמן והא לא איצטריך לאשמעינן דכבר תני לה ברישא דעל עצם כשעורה מגלח על מגע ומשא:

אבל התוס' ז"ל פי' בע"א דהש"ס פריך אי דאית ביה עצם כשעורה א"כ למה ליה למיתני' בסיפא לאשמעינן דעל מגע ומשא מגלח תיפוק ליה משום עצם כשעורה ומשני דאיקמח איקמוחי ובהא איצטריך לאשמעינן דעל מגע ומשא מגלח ולשיטתם לא נאמר שיעור חצי קב בנזיר אלא לטומאת אהל אבל לא למגע ומשא וכ"כ הרע"ב ז"ל בפי' המשנה וא"כ שיעור רובע ושיעור רביעית לא דמיין להדדי דברובע אין הנזיר מגלח על אהילו לחוד אבל על מגע ומשא מגלח ורביעית אינו מגלח אפילו על מגעו ומשאו ובגמרא משמע דחד דינא להו. אבל לשון המשנה לקמן משמע הכי דלא ממעט אלא אהל רובע עצמות אבל לא מגע ומשא ואי דאיכא עצם כשעורה לא איצטריך וע"כ מיירי אפילו ליכא עצם כשעורה ועל מגע ומשא מגלח:

ועוד נראה דהא דמגלח על מגע ומשא היכא דליכא עצם כשעורה לאו משום דאיכא רובע דלא אשכחן חומר ברובע עצמות במגע ומשא מאהל אלא הא דמגלח על מגע ומשא הוא משום טומאת עצם כשעורה למאי דקיי"ל דעצם כשעורה שנחלק לשנים טמא ומה לי לשנים או לכמה חלקים כל שנשא שיעור עצם כשעורה טמא הוא ונזיר מגלח עליו אלא שקשה לי מאי רבותא דאיקמח איקמוחי הא אכתי איכא עצם כשעורה ע"י צירוף החלקים ואכתי פשיטא דמטמא במשא ונזיר מגלח עליו ועוד הא דאמרינן בשמעתין דמגלח על מגעו ועל משאו והרי מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ט"מ מבואר דליכא בזה טומאת מגע כמו בתרווד רקב דאינו מטמא במגע משום דלאו חיבור הוא וע"כ צ"ל לדברי הרמב"ם ז"ל דמתני' דלקמן מיירי בדאית ביה עצם כשעורה וכפירש"י ז"ל וכן הוא כוונת הרמב"ם ז"ל בהל' נזירות שכ' דבאהל רובע עצמות אינו מגלח משמע דעל מגעו ומשאו מגלח והיינו משום דאית ביה עצם כשעורה ואי לית ביה עצם כשעורה טומאת מגע לית ביה וטומאת משא שפיר אית ביה והנזיר מגלח עליו אבל לריב"נ דמטהר בעצם כשעורה שנחלק לשנים נהי דרובע עצמות שאין בהם עצם כשעורה מטמאין במשא ואהל מ"מ אין הנזיר מגלח עליהם דטומאת רובע עצמות לא נאמרה לענין נזיר וע' תוי"ט ובתוסח"ד לקמן במתניתין ובתוי"ט ובתוסח"ד בפ"ב דאהלות ע"ש שכ' דלהרמב"ם ז"ל רובע עצמות שנדקדקו אינו מטמא אלא באהל ולא במגע ומשא וז"א דבמשא מטמא משום עצם כשעורה ומש"כ שם עוד דמשמעתין משמע כדברי הרמב"ם ז"ל אינו מובן דאדרבא מהכא משמע כדברי הר"ש ז"ל דבמגע נמי מטמא וכמש"כ לעיל:

גמ' שם אין עליהם בשר כראוי ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח ור"ל אמר הנזיר מגלח ופירש"י ז"ל דאפילו על אהילו מגלח והוא תמוה דהתנן בהדיא בפ"ב דאהלות דאין עליו בשר כראוי אינו מטמא באהל כלל אלא במגע ומשא וגם התוס' ז"ל בד"ה אין עליהם כו' לא הוי צריכי להוכיח כן מדיוקא דמתני' כיון דאינו מטמא באהל כלל ומשמע מפשטא דשמעתין דע"כ לא פליגי אלא אם הנזיר מגלח אבל טמויי לכ"ע מטמא במגע ומשא אפילו לר' יוחנן וכסתמא דמתניתין דאהלות שם ואפילו לית ביה עצם כשעורה וא"כ קשה היכי מוכיח ר"ל מקרא דגבי נגיעה דמרבינן מאו בחלל זה אבר הנחלל ואין בו להעלות ארוכה ור' יוחנן מוקי לה דווקא בדאיכא עצם כשעורה ולמה ליה הא כיון דגם ר"י מודה דטמויי מטמא מה"ת אלא דאין הנזיר מגלח כי היכי דאינו מגלח על שאר טומאות שהן מה"ת כמו רביעית דם ורובע עצמות ואין לומר כיון דאחר הני קראי דמרבינן כל הני נאמר בפרשה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את מקדש ה' טמא כו' ומדחייב עליהן על ביאת מקדש ה"ה דהנזיר מגלח דא"כ היכי מרבינן גבי קרא דאהל או בעצם אדם זה רובע עצמות הא ברובע אין הנזיר מגלח ואינו חייב על ביאת מקדש:

ובש"מ הקשה כנ"ל דלפי פשטיה דשמעתין נראה דלר' יוחנן אין עליו בשר כראוי לא מטמא כלל ובמשנה דאהלות תנן דמטמא במגע ובמשא ואין לומר דמיירי ביש בו עצם כשעורה א"כ למה תני לה התם בתרתי אבר שאין עליו בשר כראוי ועצם כשעורה כיון דחד מילתא הוא ותי' דאתי לאשמוענן דאינו מטמא באהל ואין זה מספיק דאכתי תיקשי לר' אבר מן החי שאין עליו בשר למה מטמא דליכא למימר משום עצם כשעורה דהא עצם כשעורה מאבר מן החי לא מטמא אלא לר' נחוניא ויחידאה הוא וכן יקשה לקמן דמוכיח ר"ל דע"כ אבר מן המת מיירי דלית ביה עצם כשעורה דאל"ה היינו הנוגע בעצם ור"י מוקי לה בדאית ביה עצם כשעורה ולמשא ואכתי תיקשי אבר מן החי אמאי מטמא דטומאת עצם כשעורה לית ביה ועוד דהיכי מצינן למימר דלר' יוחנן אינו מטמא כלל א"כ מאי דייק ר"ל מדלא קתני בסיפא למה ליה למיתני בסיפא כיון דאינו מטמא כלל אלא הדבר ברור דבטומאה לא נחלקו וכמתניתין דאהלות ולענין נזיר הוא דפליגי אי מגלח עליה ור"י ס"ל דטומאתו מדבריהם וכמו שיתבאר לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל מש"ה אין הנזיר מגלח ור"ל מייתי ראיה מקרא דמרבינן לה כחדא עם עצם כשעורה וכי היכי דמגלח על עצם כשעורה ה"ה דמגלח על אבר שאין עליו בשר כראוי ואע"ג דבקרא דאהל איתרבי נמי ריבע עצמות ואין הנזיר מגלח י"ל דברייתא אתיא כמקצתן דס"ל רובע עצמות לכל או י"ל כמש"כ דסמיך אקרא דואיש אשר יטמא כו' דמיכה מינה דחייב על אלו על ביאת מקדש ולא קאי האי קרא אלא אקרא דנגיעה דסמיך ליה אבל הקושיא מאבר מן החי עדיין במקומה עומדת דהיכי משני לה ר' יוחנן אם לא שנאמר דר"י מוקי לה כר' נחוניא דעצם כשעורה מאבר מן החי ג"כ טמא ותנהו ענין למשאו ועיין בפ"ג מה' ט"מ שכ' הרמב"ם ז"ל דטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי לאו דין תורה הוא ומש"ה אין הנזיר מגלח וכתב עליו הראב"ד ז"ל דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה וכתב הכ"מ דאשכחן אבר שלא יהיה בו עצם כשעורה כגון נפל נראה שהבין דקושית הראב"ד ז"ל הוא דמסתמא יש באבר עצם כשעורה וז"א דהא הכא בגמרא אמרינן בהדיא דר"ל ור"י פליגי באין בו עצם כשעורה אלא נראה דהראב"ד ס"ל כמש"כ הש"מ בשם הרא"ש ז"ל דלר' יוחנן אינו מטמא כלל כשאין בו עצם כשעורה ומתניתין דאהלות מיירי שיש בו עצם כשעורה וזה שכ' דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה והרמב"ם ז"ל ס"ל כמש"כ דטמוי כ"ע מודים דמטמא במגע ומשא אפילו אין בו עצם כשעורה וכסתמא דמתניתין דאהלות ור"י ור"ל לענין גילוח הנזיר הוא דפליגי וזה שכ' דטומאתו לאו דין תורה הוא ולדברי הראב"ד ז"ל ג"כ יקשה אבר מן החי שאין עליו בשר כראוי אמאי מטמא הא לית ביה דין עצם כשעורה וע"כ טומאתו משום אבר הוא וכן תנינן להדיא בפ"ק דכלים משנה ה':

ויש לדקדק עוד בשמעתין מ"ש דמרבינן מקרא דאפילו חסר הבשר ואין בו להעלות ארוכה דמטמא במגע ומשא ואם חסר העצם כ"ש באבר מן החי טהור לגמרי כדתנן בפ"ב דאהלות ועי' בדברי הרע"ב ז"ל בפ"ק דכלים שכ' דילפינן לה מעל הנוגע בעצם בין שיש עליו בשר בין שאין עליו בשר כראוי א"כ משמע מהאי קרא דעיקר הוא העצם וצריך שיהיה בשלימות אבל בגמ' כאן ילפינן לה מאו בחלל ועיין תוסי"ט שם בפ"ק דכלים ועי' ר"ש ז"ל בפ"ב דאהלות שדקדק שם אמאי לא תני נמי חסר הבשר טהור וכ' דאם יש בו להעלות ארוכה טמא כאילו לא נחסר ולא הוי צריך לזה דאפילו אין בו כדי להעלות לא הוי דומיא דכל הני שאם חסרו טהורין לגמרי וחסר הבשר אפילו אין בו כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא:

והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ט"מ כ' דבאבר מן המת אפילו חסר העצם ג"כ מטמא במגע ובמשא ולא הבנתי דבמאי קמיירי אי דליכא עצם כשעורה אמאי יטמא במגע ומשא הא לא איתרבי טומאת אבר אם יש עליו בשר כראוי לענין אהל ואין עליו בשר כראוי לענין מגע ומשא אלא אם העצם בשלימות אבל אם חסר העצם אין עליו דין אבר ובזה לא מצינו חילוק בין אבר מן החי לאבר מן המת ואי דאית ביה עצם כשעורה פשיטא דמטמא במגע ובמשא משום עצם. ונראה דמשום טומאת עצם הוא דמטמא אם יש בו כשעורה וכן משמע מדבריו ז"ל פ"ב הלכה ד' שם שכ' חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר בו כדי להעלות ארוכה מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות שאין עליהם בשר עכ"ל ואין זה מובן דבאין עליו בשר כראוי טמא הוא אפילו אין בו עצם כשעורה והיכי כתב דהרי הוא כשאר עצמות כו' משמע דטומאתו הוא משום העצם אבל מד' הראב"ד ז"ל בהשגתו שם נראה דגרס בדברי הרמב"ם ז"ל חסר הבשר וחסר העצם אם יש בו כדי להעלות ארוכה מטמא כמת שלם וע"ז כתב דז"א דאם חסר העצם אינו כמת שלם אפי' באבר מן המת וא"ש דברי הראב"ד ז"ל בזה כפשוטו וזש"כ דהרמב"ם ז"ל עצמו הלך בדרך זה בפ"ג שכתב דחסר העצם אינו מטמא אלא במגע ובמשא אפי' יש בו בשר כדי להעלות ארוכה וזש"כ בפ"ב ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות דאין עליו אלא טומאת עצמות ולא טומאת אבר כיון דחסר העצם אלא טמא הוא משום עצמות ודוקא היכא דאיכא עצם כשעורה והכ"מ ז"ל כתב כוונה אחרת בדברי הראב"ד ז"ל בהשגתו ותמה עליו ולענ"ד הדבר ברור כמש"כ ודו"ק ועיין תוי"ט בעדיות פ"ו מש"כ בזה:

גמ' אי לאו רובע עצמות ה"א אפילו על מגעו ומשאו לא כו' ויש לדקדק דהתינח לפי' התוס' לקמן דאהל רובע עצמות חדא מילתא היא וע"כ אתי לאשמעינן דעל מגעו ומשאו מגלח אבל לפי מה שפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דאהל היינו שנגע באהל המת. א"כ אמאי לא אמרינן דרובע עצמות אתי לאשמעינן דאפילו במגע ובמשא אינו מגלח היכא דאיקמח איקמוחי וכדאמרי' לענין רביעית שנשנית בסיפא ולפי מש"כ לעיל דלאו מטעם רובע הוא דמגלח על מגע ומשא אלא משום עצם כשעורה וכדקיי"ל דעצם שנחלק לשנים נמי מטמא א"ש דניחא ליה לאוקמי כהילכתא:

גמ' לאפוקי מר"ע כו' גירסת רש"י אינה מובנת והתוס' ז"ל לא גרסי אלא לאפוקי מר"ע היינו דאי מרישא ה"א דעל אהל אינו מגלח אלא בחצי לוג אבל מגע ומשא אפילו על רביעית מגלח וכר"ע קמ"ל סיפא דלא כר"ע ומכאן קשה לפירש"י ז"ל בשבת פ' ר"א דמילה דר"ע יליף בק"ו שיגלח גם על אהל רביעית וא"כ מאי קאמר דסיפא אתי לאפוקי מר"ע הא מרישא שמעינן דווקא חצי לוג אבל ברייתא דלעיל דחשיב בששה דברים חצי קב עצמות ורביעית דם מסייע ליה לרש"י ז"ל והתם אליבא דר"ע אמרינן כמש"כ התוס' ז"ל התם. ועוד קשה לשיטתו אמאי לא יליף ר"ע האי ק"ו רובע עצמות שיגלח על אהלו דלשיטת התוס' ז"ל ניחא כיון דר"ע לא יליף ק"ו אלא למגע ומשא א"כ ברובע עצמות לכ"ע מגלח במגעו ומשאו וכמש"כ לעיל אבל לפירש"י דשבת דיליף ק"ו לאהל רביעית דם א"כ לרובע נמי ניליף בק"ו שיגלח על אהלו ועוד אמאי לא קאמר רובע עצמות יוכיחו שמטמאין באהל ואין הנזיר מגלח וכן כתב רש"י ז"ל לקמן במתניתין דלר"ע מגלח גם על אהל רביעית דם ולא ידענא הכרח לזה וגם הוא נגד פשטא דמתניתין לקמן דאמר ר"ע התם אינו דין שיגלח על מגעה ומשאה וכבר כתבתי לעיל בשם הש"מ ז"ל דר"ע גופיה ס"ל דמגלח גם על אהלו וכברייתא דששה דברים לעיל והא דיליף בק"ו למגע ומשא ומשמע דעל אהלו לא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון לדבריהם דרבנן קאמר:

ולדברי רש"י ז"ל צ"ל דלא אמרינן דיו בזה לחלק בין הטומאות וכיון דרביעית דם חמירא שמטמא באהל ק"ו שהנזיר מגלח על כל טומאותיו בין מגע ומשא בין אהל ולקמן במתני' דסוף פירקין יתבאר באורך שיטת הראשונים ז"ל בזה בס"ד:

גמ' או במת זה אבר הנחלל מן המת ולכאורה לא איצטריך קרא לזה כיון דכבר ילפינן דאפילו אבר מן החי מטמא כש"כ אבר מן המת. ובפ"ז דעדיות ס"ל לר' אליעזר דאינו מטמא אלא אבר מן החי ולא אבר מן המת אבל אמרו ליה התם והלא ק"ו הוא כו' ע"ש וא"כ למה לי קרא לרבנן וי"ל דר"א פרכיה להאי ק"ו כדאיתא שם במתני' ולהכי איצטריך קרא ועפ"ז יש ליישב קצת מה דקשיא לי לעיל אמאי לא מוכיח ר"ל מאבר מן החי ואין בו להעלות ארוכה דמרבינן בקרא דנגיעה משום דודאי איכא טומאות בהני ריבויי שאין הנזיר מגלח כמו רובע עצמות וקבר סתום וחרב כחלל ועיקר הוכחת ר"ל הוא מדאיצטריך לרבות בקרא דנגיעה אבר מן המת שאין בו להעלות ארוכה דזה ודאי שפיר איכא למילף מק"ו דאבר מן החי כיון דכבר שמעינן מקרא דאהל דאבר מן המת ג"כ מטמא באהל תו ליכא למיפרך פירכא דר"א מרובה טומאת החיים כו':

ובאבר מן המת איכא חומר דעצם כשעורה או בשר הפורש ממנו טמא ובאבר מן החי טהור לכל חד כדאית ליה משא"כ באבר מן החי וא"כ למה לי קרא אלא ע"כ אתי לרבויי דטומאה גמורה היא לגלח הנזיר עליה ולחייבו על ביאת מקדש. וה"ה דאבר מן החי חמיר לענין זה דחד דינא להו ור' יוחנן משני דקרא דאו במת אתי לעצם כשעורה ולמשא וא"כ נהי דאבר מן החי איתרבי לטומאה אבל לא שמעינן דהנזיר יגלח עליו אלא דא"כ לא הוי צריך ר' יוחנן לאוקמא בדאית ביה עצם כשעורה והוי מצי לאוקמא באבר מן המת ואיצטריך למשא דמאו בחלל לא שמעינן אלא מגע. ועדיין אין הדברים ברורין אצלי גם בכל הני דרשי דקראי דבשאר דוכתי משמע דעיקרן בהלכה נאמרו וכדאמרי' לקמן עצם כשעורה הלכה והכא ילפינן לה מקרא ועוד דאי לר"ל דרשא גמורה היא א"כ אמאי לא ניליף מינה בק"ו דרביעית דם יגלח על מגעה ומשאה דעל ק"ו דעצם כשעורה השיבו לר"ע עצם כשעורה הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה אבל אברים אלו דמקרא ילפינן נילף מינה בק"ו לרביעית דם ויתבאר עוד לקמן בזה בס"ד:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>