עריכת הדף "קרן אורה/הוריות/ד/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
ע"ב במאי טעו בהדין קרא כו' בזמן דאיכ' חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה כו' ק"ק לפי מאי דדרשי בחריש ובקציר אשבת א"כ ליכא קרא לאסור שביעית בחרישה והכי קיי"ל דאין לוקין על החרישה רק איסור דאוריית' איכא מקרא דבחריש ובקציר וכיון דטעו ודרשי אשבת א"כ לא אסירא חריש' בשביעית כלל וי"ל דקצירה ודאי אסירא בשביעית וקטעו בקציר ויש ליישב עוד בכמה אנפי וק"ל וע' בטעם המלך בהל' שביעית שהביא גירסת הרא"ש ז"ל אין חרישה בשבת בשביעית ולא הבנתי גרס' זו דהא בעינן שיורו לעשות והכא א"א דהא איכא איסור' מחמת שביעית ותוספת הרא"ש אין נמצאין בגבולינו לעיין בו. לביטול מקצת ולקיום מקצת ר"ש פוטר ע' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' יסודי התורה ומבואר מדבריו ז"ל שם דלעיקר הדין אינו דומה ביטול מקצת של נביא השקר לביטול מקצת של הוראה דבהוראה הוי ביטול מקצת כל שהורו בדבר שאין מפורש בתורה כמו דם הלב וחלב הקיבה או איזה מלאכה מותר בשבת משום דיש לתלות דבר זה כהוראה אבל לענין נביא השקר אפילו נתנבא בשם ה' להתיר כה"ג הרי הוא חייב דנביא אינו יכול לעקור דבר מן התורה לעולם בין מתורה שבכתב בין מתורה שבע"פ:

דמצות התורה אינן זמניות שיבוא השינוי בהן והא דפטור לביטול מקצת היינו דווקא אם אמר להתיר האיסור לפי שעה ולצורך שעה בזה אנו יכולין לסמוך על הנביא משום דכזה אפשר שיתנבא בשם ה' באמת להתיר דבר לצורך שעה כדי לקדש שמו כמו מעשה אליהו בהר הכרמל ועכ"פ שפיר ילפינן מינה לענין הוראה דאין שבת בשביעית חשיבא ביטול מקצת וקיום מקצת כי היכ' דמצינו לענין נביא דקרו לה ביטול מקצת וקיום מקצת אף דלדברי הרמב"ם) ז"ל יש לחלק דהתם קרינן לה שפיר ביטול מקצת כיון דאינו מתיר אלא לפי שעה אבל אין שבת בשביעית דהוראה עולמית היא בכל שביעית אלא דמ"מ שפיר שמעינן דלפי שעה לא חשיב עוקר כל הגוף וע' בלח"מ שם:

תוס' בד"ה בעי רב יוסף כו' יש חסרון בדבריהם וצ"ל אבל קשה דחרישה כו'. וראיתי בפני משה בריש מכילתין על הא דאמר שמואל התם והן שהורו מותר שכתב להוכיח מהא דתנן במתניתין אבל אמרו שומרת יום כנגד יום פטור דהוי הוראה אלמא דאין צריך שיורו דווקא להיתר אלא אפי' הורו פטור הוי הוראה ובמחילת כ"ת נשמט ממנו לשון הרמב"ם ז"ל ששינה לשון המשנה וכתב במקום פטור לשון מותר והיינו דמתני' נמי פטור ומותר קתני ואיידי דתני בנדה עצמה חייב תנא הכא פטור אבל באמת פטור ומותר קתני:

ומהא דמיבעיא ליה לרב יוסף בהוראת חרישה בשבת. יש קצת ראיה ג"כ למה שכתבו התוספ' בריש שבת דהא דאמר איסי בן יהודא דאינו חייב על אחת מהן היינו סקילה אבל כרת וחטאת חייב אכולהו דאל"ה אלא כרת נמי ליכא א"כ אין לחייב הוראת ב"ד ע"ז משום דדלמא ליכא כרת על מלאכה זו וק"ל משנה הורו ב"ד וידע אח' מהן כו' כבר כתבתי לעיל ביאור המשנה וע' לשון רש"י בד"ה או שלא היה מופלא כו' ואיכא למימר נצטרך אח' מהן לצאת לדרך ומינו אחר במקומו ואינו מובן למה הוצרך לזה וע' בלח"מ שכתב לפרש מה דקשיא ליה לרש"י ז"ל מפני מה אין ראוי להוראה משום דגרסתו דחדא קתני זקן שאין ראוי לבנים ע"ש ובדבור שלפניו נראה דגירסת רש"י נמי זקן או שאין ראוי לבנים ונראה דקושית רש"י היא מפני מה אינו ראוי להוראה כיון דפסול זקן ושאין לו בנים אינו אלא משום שהוא אכזרי והיינו בדיני נפשות. אבל לענין הוראה מפני מה אינו ראוי להורות באיסור והיתר וגר וממזר שאני דפסולין בגופן וכן מצינו בזקן ושאין לו בני' דראויין להוראת דבר שאין צריך רחמנות כמו במסית כדאית' שם בסנהדרין:

או שלא היה כו' מנלן אמר רב ששת כו' ובירושלמי יליף לה מדכתי' מעיני העדה מי שהוא להם לעינים הייינו מופלא שבב"ד דבעינן שנעלם דבר ממנו ודברי הירושלמי אלו נשמטו מעין רואה של ז"ל שתמה על הרמב"ם ז"ל שכתב ומנין שעד שיהיו כולם ראוין להוראה שנאמר ואם מעיני העדה עד שיהיה להם כעינים ולהלן הוא אומר ושפטו העדה מה להלן כו' ותמה הלח"מ למה הביא דרשה זו דעד שיהיה להם כעינים. ע"ש מה שכתב ליישב בדוחק ופשוט הוא דכוונת הרמב"ם ז"ל לדברי הירושלמי למילף מינה דצריך שיהיה מופלא שבב"ד שם ואף ע"פ שבש"ס דילן לא ילפינן מהא מ"מ דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא דרשת הירושלמי היותר פשוטה וק"ל:

הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן כו' קודם שנבאר דברי הרמב"ם ז"ל הצריכין עיון בזה צריך לבאר תחלה מחלוקת ר"מ ור"י ור"ש דמתני' לפי פרש"י ז"ל ופשטיה דסוגיא וממילא יבואר דברי ז"ל בס"ד והשי"ת יאיר עינינו:

הנה ברישא דמתני' תנן אם עשו כל הקהל או רובו היינו רוב י"ב שבטים. בזה ס"ל לר"מ דאין מביאין אלא פר אחד מפני שב"ד לבד מביאין ור"י ס"ל דהצבור מביאין וכל שבט איקרי קהל מש"ה מביאין י"ב פרים. ור"ש סבירא ליה דהביא דין ג"כ חייבין וא"כ מביאין י"ג פרים י"ב פרים לצבור) דאיהו נמי ס''ל שבט אחד איקרי קהל) ופר לב"ד ובתר הכי תנא בבא אחריתי אם עשו ז' שבטים או רובן והוי נמי רוב ישראל כמו שפרש"י ז"ל. לר"מ חייבין ב"ד בפר כיון דאיכ' רובא בשבטים ורוב ישראל אבל אם חסר אחד מהן היינו דהוי רוב שבטים אבל לא רוב ישראל או רוב ישראל ולא רוב שבטים פטורין ור"י ס"ל בהא נמי כיון דאיכ' רובא נגררין כל השבטים אחריהן וחייבין להביא י"ב פרים ור"ש לית ליה גרירא ואין מביאין אלא ז' פרים ופר לב"ד ואם לא עשה אלא שבט אחד בלבד בהוראת ב"ד הגדול לא נתבאר במתני' בהדיא מה דינו לר"י ור"ש אבל שמעינן לה אליבא דר"י דחייבין מאידך בבא דשבט את' בהוראת בית דינו חייבין לר"י וכ"ש בהוראת ב"ד הגדול ובברייתא קאמר ר"י בהדיא חטאו שני שבטים מביאין ב' פרים חטאו שלשה מביאין ג' פרים ומפרשינן בגמ' טעמא דלר"י אייתר ליה תרי קהלא חד לחייב על כל קהל וקהל וחד לגרירה ולר"ש לא אייתר אלא חד קהל לחייב על כל קהל וקהל וגרירא לית ליה. ואכתי לא שמעינן דין גרירא לר"י אם לא עשו אלא שבט אחד ומיבעי לן האי מלת' בגמ' אליבא דר"י ואיפשיט' דלר"י נמי אית לי' גרירא בזה ג"כ וכיון שעשה שבט מחוייבין כל הי"ב שבטים להביא י"ב פרים ולפ"ז לר"י שבט אח' לבד הוי דינו כרוב ישראל. והיינו כיון דאיתרבי לחייב על כל קהל וקהל ממילא שמעינן דשבט אחד לחוד נמי בר חיובא הוא וכי איתרבי תו דין גרירא ממילא איתרבו שיגררו אפי' אחר שבט אח' לבד ולר"ש לא מצינו מפורש אלא בז' שבטים שחטאו חייבין להביא ז' פרים משום דהוי רובא אבל שבט אח' שעשה לא שמעינן אליביה אם הם עצמן מביאין משום דשמא לא איתרבי אליביה לחייב על כל קהל וקהל אלא אם רוב שבטים עשו כמו שנאמר כי לכל העם בשגגה ומיבעי לן בגמ' אליבא ואיפשיטא דבזה ס"ל כר"י דשבט אח' נמי חייב אם עשו בהוראת ב"ד הגדול אלא דאכתי אין דעתו שוה לגמרי עם ר"י גם בזה לשיטת רש"י ז"ל דלר"י בכל גוונא צריכין להביא לפי מספר השבטים שעשו ולר"ש אין מביאין לכל שבט ושבט אלא אם עשו ז' שבטים דהוי רובא אבל אם לא חטאו אלא ששה אין מביאין כולן אלא פר אח' כמו שבט א' ומוכרח לומר כן מבריית' דמה הן מביאין דלא מיתוקמא אלא בהכי והתוס' ז"ל תמהו ע"ז דהיכן מצינו מחלוקת זו בין ר"ש ור"י ולקמן יבואר עוד מזה:

והנה לר"י לשיטת רש"י ז"ל דאפי' אחר שבט א' נגררין כל הקהל א"כ הא דאמר ר"י בבריית' חטאו שנים מביאין ב' חטאו ג' מביאין ג' למאי נפקא מינה קאמר האי חושבנא הא אפי' ע"י שבט א' כל השבטי' מביאין וצ"ל דקאי אהוראת בית דינו:

והא דבמתני' משמע דר"מ בעי תרתי רובא רוב שבטים ורוב ישראל איתמר בבריית' פלוגת' ע"ז דרשב"א אומר משמו דחד רובא סגי או רוב שבטים או רוב ישראל ובאמת צריך להבין טעמו של ר"מ במתני' דבעי תרי רובא כיון דאליביה שבטים לא רמיזא הכא וסתמא נאמר כי לכל העם בשגגה היינו רוב ישראל. ומנ"ל דבעינן נמי רוב שבטים וצ"ל דמסברא קאמר הכי דלא חשיב רוב קהל אלא אי איכא גם רוב שבטים. תדע דלרשב"א נמי דווק' חטאו ששה שבטים והן רובו של קהל חייבין אבל מיעוט שבטים אפי' הן רובו של קהל אין מביאין דאלת"ה אלא לאו דוקא ששה א"כ למה הוצרך לאוקמי בריית' דמה הן מביאין כו' בחטאו ששה שבטים דקשיא ע"ז מ"ט דר"ש וכמו שהקשו התוס' לוקים בחטא שבט אחד והיא רובו של קהל אלא ודאי גם רשב"א לא קאמר אלא בחטאו ששה שבטים דוק' ומספקא ליה ג"כ בהא דאמר או חטאו ז' אע"פ שאינו רובו של קהל אי דוק' קאמר שאינו רובו אבל מחצה בעי כמו בשבטים או דלמא אפי' הוי מיעוט הקהל חייבין ומצאתי בירושלמי מפורש דתרווייהו דוק' רוב קהל ומחצית שבטים. או רוב שבטים ומחצית קהל זו היא שיטת רש"י ז"ל ומאי דקשיא ליה לשיטתו הא דאמרי' לקמן בשלמ' לר"י משכחת לה שנים עשר פרים כגון שחטאו י"ב שבטים אוז ' שבטים ואינך ע"י גרירה ולמה ליה ז' שבטים אפי' אחר שבט אח' נגררין אליב' דר"י ועוד קשה ר"י מאי עביד ליה בקרא דכל העם בשגגה כיון דאליביה לא בעינן רובא דכל ישראל וברוב שבט אח' סגי ועוד קשה קצת הא דאמר רב אסי לעיל ובהורא' הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל ולשיטת רש"י ז"ל ע"כ כר"מ אתיא ואנן קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יהוד'. ונראה דמטעם זה לקח לו הרמב"ם ז"ל דרך אחרת בסוגיין שכ' בפי' המשניות ובחבורו דהא דאמר ר' יהודה דכל ישראל נגררין אחר שבט אח' היינו אם השבט הוא רוב ישראל דוק' ולפ"ז פלוגתייהו במתני' הכי הוא דר"מ בעי דוקא רוב ישראל ורוב שבטים והכי דווקא הוא דאיקרי קהל ור"י ס"ל דשבט אח' נמי איקרי קהל היכא דהוא רוב ישראל אבל שבט אח' בלא רוב ישראל אפי' לר"י אין הצבור נגררין אחריהן ולא עוד אלא נראה דאף הן עצמן אין מביאין כיון דהוי מיעוט' וכן נראה מדבריו ז"ל בחיבורו דפסק כר"י ולא כתב לחייב אלא ברוב שבטים אפי' מיעוט ישראל או רוב ישראל ואפי' שבט אחד אבל שבט אחד והוא מיעוט ישראל משמע דפטור לגמרי אלא דלפ"ז הא דשבט אחד חייב לר"י בהוראת בית דינו ע"כ ג"כ דוקא אי הוי רוב ישראל. דאל"כ יקשה השתא ע"י הוראת ב"ד חייבין אפי' הוי מיעוטא כ"ש ע"י הוראת ב"ד הגדול אלא ודאי גם בזה בעינן שיהיה רוב ישראל וא"כ איך יפרש הא דתניא אליבא דר"י חטאו ב' מביאין ב' פרים ואמאי כיון דע"כ ליכא בחד שבט רוב ישראל א"כ אמאי הן חייבין דלא מסתבר לומר שיצטרפו שני שבטי' לרוב ע"פ הוראת בית דינם ולפי הנ"ל הא דפשטינן לקמן לר"ש דשבט אח' מייתי היינו נמי דוקא אם הוא רוב ישראל וכן משמע קצת בלשונו ז"ל בפי' המשניות שכתב שם ויראה שאף ע"פ שלא בא בזה מקרא שכשיהיה השבט ההוא רוב קהל שעשו בהוראת ב"ד הגדול שב"ד לבדם מביאין פר והיינו לר"ש אלא שאין מדוקדק לשון ב"ד הגדול לבדם הא אותו השבט נמי חייב ויש לי עוד לדקדק בלשונו ז"ל שם בפי' המשנה אלא שלא רציתי להאריך:

ויש להביא ראיה עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרי' לעיל דף ג'. ואיבע"ת אימא בשבט שעשה בהוראת בית דינו קמיפלגי ומאן חכמים ר"י דקשה לכאורה הא דתני ר"מ פוטר:

ומאי אריא בהוראת בית דינו אפי' בהוראת ב"ד הגדול נמי פליג ר"מ כיון דליכ' אלא שבט אחד אבל לפי הנ"ל דמיירי שאותו השבט הוי רוב ישראל יש לומר דהא דר"מ פוטר הוא דוקא בהוראת בית דינו אבל לא בהוראת ב"ד הגדול והיינו ר"מ אליבא דרשב"א ולאו דוקא ששה שבטים קאמר אלא אפי' שבט אחד וכדמשמע מלישנא דש"ס דילן דמעיני משמע מיעוט' ובתר הכי מוקי התם בחטאו ששה שבטים ומאן חכמים רשב"א וה"ה דהוי מצי למימר מאן חכמים ר"י:

ולפי שיטה זו ניחא נמי תמיהת התוס' בהא דמוקי לקמן בריית' דמה הן מביאין בחטאו ששה כו' ואמאי לא יביאו ששה פרים לששה שבטים כיון דס"ל לר"ש דשבט אח' מייתי ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא קאמר ר"ש דשבט אחד מייתי אלא אי הוי רובו של קהל ומש"ה ששה שבטים והן רובו של קהל נמי אין מביאין אלא פר אח' וע"י בכ"מ ובלח"מ ז"ל שלא ביארו כל הצורך בזה:

וראיתי בת"כ דגרסינן התם בדברי ר"י חטאו שנים מביאין ב' פרים חטאו ג' מביאין ג' ושאר כל השבטים שלא חטאו מביאין ע"י פר:

ולפ"ז א"א לפרש דמיירי בהוראת ב"ד של השבט וא"כ הדק"ל מנינא למה לי הא אפי' בשבט א' כל השבטי' מביאין ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דשבטים שלא חטאו אין מביאין למנין השבטים אלא כולן מביאין פר אח' דדוקא אותן השבטים שחטאו כ"א מיקרי קהל וכל שבט בפ"ע מביא פר. אבל אותן שלא חטאו אין מביאין כולן אלא פר אח' והכי משמע לישנא דמתני' ובריית' אלא דלקמן לא משמע כן בהא דאמרי' באנשי הגולה שחטאו ז' שבטים ואינך ע"י גרירא אלמא דגם אותן שלא חטאו מביאין לכל שבט ושבט:

וראיתי בתוס' מנחות פרק התכלת דף מ"ה בד"ה בז' שבטים כו' שכתבו והא דלא כר"י דבעי פר לכל שבט ושבט. ונראה דאפי' לר"י ניחא דמיירי במיעוט שבט עכ"ל ודבריהם ז"ל תמוהין אצלי דמיעוט שבט כמאן דליתא הוא ובהדיא תנן במתני' ז' שבטים שחטאו או רובן ולכ"ע בעינן רוב שבט אלא דבאמת קשיא טובא כמאן אתיא מימרא דר' יוחנן שם במנחות אי כר"מ ב"ד מביאין פר אחד לבד. ואי כר"ש הא איכא ח' פרים דפר לב"ד והתם איתא שבעה ועוד לשיטת רש"י ז"ל בכה"ג דשבעה שבטים ולא הוי רובא של קהל גם לר"ש אין מביאין אלא פר אחד. ולא מצאתי דרך ליישב זאת אם לא ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל דאין גרירא לר"י בשבט אח' אלא אם הוא רובו של קהל. ונאמר אליביה דשבט עצמו חייב אפי' אם הוא מיעוט הקהל ודלא כמו שכ' לעיל וא"כ תו לא איצטריך לן לאוקמי בחטאו ששה כו' אלא מיירי בשבט אחד והוא מיעוט הקהל ות"ק ר"י הוא דאין מביא אלא פר אח' ור"ש אמר ב' פרים אבל היכא דהוי ז' שבטים ואפי' מיעוט הקהל מודה ר"ש דכל שבט ושבט מביא ואתיא הא דמנחות כר"ש או שנאמר דהא דכתיב וספרתם שבעה לאו ז' פרים קאמר אלא אשבעה שבטים קאי ועי' פירושו ז"ל שם אבל דברי התוס' ז"ל לא זכיתי להבין. ובירושלמי ראיתי דאמרי' התם מאן תנא רוב דתני ר"מ אומר הוא מחצית כל השבטים הוא מחצית כל שבט ושבט ובלבד רוב ר"י אומר חצי כל שבט ושבט ובלבד רובי שבטים שלמים. ומשמע קצת מזה דלר"י לא בעינן רוב כל שבט ושבט אלא חצי כל שבט רק שיהיה ז' שבטים מ"מ במיעוט שבט ליכא למ"ד והדברים עתיקים. שוב ראיתי במ''ג סי' רי"ח שהעיר בזה ע"ש מש"כ:

יש לדקדק למאי דפסק הרמב"ם ז"ל הכא כר' יהודה דשבט והנה אחד איקרי קהל. א"כ אמאי לא פסק כוותיה נמי לענין פסח הבא בטומאה דאמר ר"י התם דאפי' בשביל שבט אח' עושין כולן בטומאה וכן אית' בירושלמי כדרך שחלוקין כאן כך חלוקין לענין פסח וי"ל דלסוגית הש"ס דילן לא שייכין להדדי דהא אמרי' הכא דהיינו טעמ' דר"י דכתיב הקהל יתירא לחייב על כל קהל וקהל. אבל אי לאו קרא יתירא לא הוי מחייבינן על כל קהל וקהל וא"כ התם גבי פסח מנ"ל ועוד דלשיטת הרמב"ם ז"ל לא מחייבין הכא על כל קהל וקהל אלא אם הוא רוב ישראל או רוב שבטים אבל שבט אחד והוא מיעוט הקהל פטורין לגמרי וא"כ אמאי קאמר ר"י גבי פסח דבשביל שבט אח' עושין הכל בטומאה אלא ש"מ דלא דמיין אהדדי והכא בקראי פליגי דמסברא בעלמ' לא הוי מחייבינן על כל קהל וקהל אי לאו דכתב רחמנא הקהל יתירא לר"י ור"ש. ור"מ נמי מודה דשבט אחד איקרי קהל אלא דלא דריש קרא דהקהל לחייב על כל קהל וקהל והתם לענין פסח בסברא פליגי במאי דכתב רחמנא איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין צבור נדחין. ת"ק ס"ל אע"פ דשבט אחד איקרי קהל מ"מ לא מסתבר שידחה את הטומאה אלא ברוב ישראל ור"י ס"ל דשבט אחד נמי לאו בכלל איש הוא ודוחה את הטומאה ולפ"ז א"ש דגבי פסח קיי"ל כת"ק וכדסבירי להו לכל אמוראי שם בפסחים והכא פסקינן כר' יהודה דדריש הקהל לחייב על כל קהל וקהל ודו"ק היטב:

ויש להסתפק לענין פסח אי רוב שבטים טמאים ולא הוי רוב ישראל מה דינו. אי נימא כי היכי דלענין הוראה רוב שבטים הוי כרוב ישראל או דילמא התם בעינן דוקא רוב צבור ומסתברא דהתם בתר רוב ישראל אזלינן וכדמשמע כולי סוגיא דפסחים שם. ודרך עיוני בסוגיין ראיתי בירושלמי פסחים דבר נוסף מה שלא נאמר בירושלמי דמכילתין דקאמר התם טעמ' דר"י דאית ליה גרירא שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל משמע דכולן צריכין סליחה אפי' אלו שלא חטאו ור"ש דלית ליה גרירא יליף מלכל העם בשגגה דאין חייבין אלא אלו שהיו בשגגה וקאמר התם ר"ש מאי עביד ליה בקרא דונסלח פרט לנשים וקטנים משמע מזה דנשים נמי לא שייכי למנין רוב צבור גבי הוראה. והוא דלא כמו שכתבתי לעיל בפשיטות דנשים משלימות לרוב וע' בק"ע שם. וגבי פסח אמרו בהדיא דלמ"ד נשים חובה משלימות לרוב:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}