עריכת הדף "קובץ על יד החזקה/קריאת שמע/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''פעמים בכל כו'.''' בגמרא דף כ"א פליגי אי ק"ש מן התורה או מדרבנן ובמס' סוטה דף ל"ב ע"ב בתוספות ד"ה ורבי האריכו הלכה כמאן ובש"ע סימן ס"ז הכריע הלכה דק"ש מן התורה שכן הוא משמעות רבינו פה והרי"ף והרא"ש דהכי משמע רהיטת הסוגיא בהרבה מקומות. ורבינו יונה בפירקין כתב אפילו למ"ד ק"ש דרבנן עכ"פ מחוייב לקרות איזה דבר מן התורה וחייב לקרותה דוקא בזמן שכיבה וקימה ולפ"ז נדחים כל הראיות. ועיין בשו"ת שא"ר סימן א' שכ' דע"כ מוכח דקיי"ל כמ"ד ק"ש מה"ת מהא דתנן פ"ק דשבת מ"ב מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ומוקי לה בגמרא שם דף י"א בחברים העוסקים בתורה וק' מ"ש ק"ש מתפלה והא שם בעוסקים בתורה מיירי ואזדא לה סברת ר"י וא"כ הא ק"ש ג"כ דרבנן כמו תפלה ע"ש שדחק ליישב אע"ג דק"ש דרבנן מ"מ כיון דקבלת מלכות שמים היא מפסיקין ע"ש וכבר כתבתי בחיבורי שלום ירושלי' דנעלם ממנו לפי שעתו סוגיית הירושלמי בשבת דפתר לה למ"ד ק"ש דרבנן בתרין פתרי אמר ר' בא ק"ש זמנה קבוע תפלה אין זמנה קבוע ועוד ק"ש מגו דאינון צבחר פירוש דבר מועט הוא מש"ה מפסיקין עיין שם בפי' הרע"ב שם הארכתי. ולענ"ד נראה דמשמע בירושלמי ר"פ דקיי"ל כמ"ד ק"ש מן התורה דגרסינן שם דף א' תני הקורא קודם לכן פי' קודם צ"ה לא יצא ומק' שם וקודם לכן לאו ספק הוא פירוש דהא עכ"פ הוא בה"ש ואמאי לא יצא וקאמר זאת אומרת ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא הרי להדיא דסתמא דתלמודא בירושלמי הוכיח מברייתא דספק קרא ק"ש חוזר וקורא והיינו משום דק"ש מה"ת:

'''ודע ''' אף דסתמא דתלמודא סובר כמ"ד ק"ש מן התורה מ"מ מוכרח ליישב למ"ד ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא הך ברייתא והרא"פ כתב שם בתוספותיו דמוקי לה כר"י דאמר בה"ש כהרף עין ולדידיה ודאי דלא יצא דהא קרא ביום. והנה תי' זה נכון למ"ד דבה"ש דר"י הוא כה"ע קודם צ"ה אבל למ"ד בירושלמי שבכל חצי מיל ספק הוא אי השתא הוא בה"ש דר"י או לא א"כ עדיין למ"ד ק"ש דרבנן יצא בקרא קודם לכן וע"כ מ"ד ספק קרא אינו חוזר וקורא לא ס"ל הכי ור"מ דבבלי ג"כ ס"ל כהך מ"ד דהא אמרינן ברפ"ק דף ב' ע"ב דר"מ השיב לר"י מי סברת אנא בה"ש דידך קאמינא אנא בה"ש דר"י קאמינא ואי ס"ד דמספקי' בכל שיעורא דר"נ אי השתא הוא בה"ש דר"י אכתי קשיא והלא כהנים מבע"י הם טובלים:

'''ובזה ''' אפשר לומר דהא דאקשיה ר"י לר"מ ולא אסיק אדעתא אולי כר"י ס"ל אלא דהיה סובר דר"י ספוקי מספקא ליה אימתי הוא בה"ש דידי' ולפי מה דמשמע בירושלמי דוקא בה"ש דר"נ מספקא ליה דהויא חצי מיל ובזה אפשר ליישב לשון רש"י שם מ"ש בה"ש דר"י חצי מיל ועיין שם בהגהת הגאון רא"ו ודו"ק:

'''ולענ"ד ''' נראה דמ"ד דס"ל ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ס"ל דאינו קורא בברכות משום דספק דרבנן להקל וא"כ אינו רשאי לברך משום חששא דל"ת את שם כו' משא"כ הפרשיות ודאי דצריך לקרותן דהוי ספק דרבנן באיקבע חיובא ודמי לספק איסור דרבנן באיקבע איסורא דכתב הש"כ ביו"ד סימן ק"י דאזלינן לחומרא גם מדרבנן ומקורו מדברי התוספות במס' פסחים דף ט' ע"א לחד תירוצא וע"ש. והך ברייתא דקתני לה הקורא קודם לצ"ה לא יצא מוקי לה דלא יצא וחייב לקרות מיהת הפרשיות של ק"ש אבל בלא ברכות דאין הברכות מעכבות ומ"ד ספק קרא ק"ש חוזר וקורא פירוש אפילו בברכות משום דס"ל ק"ש מה"ת וחייב לברך ג"כ וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' ק"ש. ואפילו את"ל דמ"ד אינו חוזר וקורא קאי אפילו על הפרשיות י"ל משום דאיכא למימר הגם דחיובא ודאי רמי עליו מ"מ ספק זה דקרא ג"כ מיחשב כודאי דחזקה עשה כרגילתו דרגיל הוא בכל יום לקרות ק"ש שחרית וערבית ודמי קצת למ"ש הט"ז בי"ד סי' ס"ט באשה ששכחה אם עשתה הדחה ע"ש. וכ"ז שייך בספק אם קרא או לא אזי אמרינן מסתמא עשה כרגילתו אבל בקרא קודם לצ"ה בבה"ש דספיקא דממילא הוא ואיתחזק חיובא אין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לקרות מספיקא בלא ברכות דאינן מעכבות:

'''שוב ''' ראיתי למופת דורנו הרב הגאון בספר צל"ח דקשיא ליה עליה דמ"ד ספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא הא אין ספק קריאה מוציא מידי ודאי חיובו והביא שם לדברי הש"ך בכללי ס"ס כלל כ' והאריך בקושיות והביא ראיה מפאת קושיא זו לחלק בין הפרקים באיסורי דרבנן אי יש לו עיקר מן התורה אז ספיקו לחומרא בחזקת איסור ואי עיקרו דרבנן אז ספיקו להקל גם בחזקת איסור. ולענ"ד אין מכאן ראיה כלל וכמ"ש. ואין להביא ראיה מהא דמקשה תלמודא ביצה דף ג' ע"ב אלא א"א משום גזירה ספיקא דרבנן הוא ולהקל ומאי קושיא דילמא מיירי הא דספיקא באיתחזק איסורא וביותר לפי שיטת המרדכי דסובר דהא דמחמרינן בספיקא דרבנן בדשיל"מ הוא דוקא באיתחזק איסורא וע"כ ביצה שנולדה מיקרי איתחזק איסורא ע"ש מילתא בטעמא דמוקמינן לאם בחזקת שלא הולידה עדיין והבאתי דבריו בריש ביצה בחיבורי ש"י וא"כ ל"ל לשנויי משום דשיל"מ הא בכה"ג לפי הבנת הש"ך בכל איסורא הגם דבר שאין לו מתירין ג"כ מחמרינן בספיקא היכא דיש לו חזקת איסור א"ו דז"א אלא ביש לו עיקר מה"ת אבל בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא מחמרינן גם היכא דאיכא חזקת איסור ובדשיל"מ מחמרינן אפילו היכא דעיקרו דרבנן וא"כ יש ראיה לדברי הצל"ח. דז"א די"ל דמשום דנתערבה באלף כולן אסורות מוקמא לה בטעמא דדשיל"מ ובאמת מדברי המרדכי משמע דלא כהש"כ ואין כאן מקומו להאריך בפרט הזה. ועוד נראה להביא ראיה דק"ש מן התורה מהא דאוקי בירושלמי מתניתין דפרק ג' בעל קרי מהרהר בלבו דקאי על הברכות אבל ק"ש עצמה קורא בדיבור משמע דק"ש מן התורה דע"כ לא כתב הרשב"א בחי' להתיר אפילו למ"ד ק"ש משום קבלת מלכות שמים כ"א להרהר אבל לא בדיבור ממש ועיין מ"ש לקמן בס"ד. א"ו נראה דק"ש מן התורה וכמ"ש הרמב"ם, קצת משמע שם ברמב"ם דכל ג' פרשיות הם מן התורה ובפר"ח ריש הלכות ק"ש האריך בזה וא"כ כיון דק"ש מן התורה מש"ה הביא הטור סימן רל"ה הך ברייתא דירושלמי הקורא בה"ש לא יצא ומ"ש הטור שם בשם רב פלטוי ומביא ג"כ בש"ג הקורא ק"ש קודם לצ"ה אם נתכוין לכך לא יצא י"ח ואם לא נתכוין וטעה וכו' צע"ק למה לא פירש בירושלמי גם לשון הברייתא הכי בקורא במתכוין ואף דכתב כן לדידן דקיימ"ל דעבד כמר כו' דילמא גם הברייתא הכי ס"ל ועיין בתוס' ר"פ תפלת השחר:

'''וכיון ''' דקיימ"ל ק"ש מן התורה א"כ בספק אם קרא חוזר וקורא עם ברכותיה כמ"ש הרמב"ם וכתב הפר"ח בהלכות ק"ש דיש לדקדק בזה ממ"ש הרמב"ם בהלכות מילה פ"ג קטן שנולד כשהוא מהול וכן אדרוגינוס אין מברכין עליהם וכ"כ עוד בפ"ו מהלכות סוכה טומטום ואנדרוגינוס אין מברכין לישב בסוכה מפני שאין מברכין מספק אלמא אפילו במידי דעיקרו מדאורייתא כיון דברכות דרבנן אינו מברך וא"כ קשה טובא איך כתב כאן בק"ש דחוזר וקורא הברכות ג"כ וכתב החילוק האמתי בזה כמ"ש בכנה"ג שלא כתב הרמב"ם ז"ל גבי סוכה ומילה אלא מפני שנולד הספק בגוף המצוה אי מיחייב או לא כגון כוי וטומטום ואדרוגינוס שנולד הספק בעיקר החיוב אבל היכא דאיכא חיוב ברור כמו הכא גבי ק"ש וכן בספק נטל לולב וכיוצא דאתיליד ספיקא בתר דאיכא חיובא חייב לברך ברכה הראויה לכל דבר עכת"ד וסיים שם הט אזנך וקבל האמת שהחילוק מוכרח לדעת הרמב"ם ואין לנטות ממנו ימין ושמאל ע"כ:

'''ובזה ''' יש ג"כ מקום לחלק מה שכתב בס' בני חייא במה שחידש לנו מרגניתא תותי' הרב הלבוש בא"ח סי' טו"ב היכא דיש ספק ספיקא חייב לברך ואין כאן חששא דלא תשא כגון אנדרוגינוס לברך על ציצית דהוה ספק א' אולי הוא זכר ואת"ל שהוא נקבה דלמא הלכה כר"ת דנשים ג"כ מברכות על מ"ע ובס' ל"ח חלק עליו כיון דיש כאן ספק ל"ת מה לי חד ספיקא מה לי ספק ספיקא וכתב הוא דמשמע מדברי הת"ה כשיטת הלבוש דהרי כתב מי שמסופק אם ספר לילה אחת או לא רשאי לספור בברכה דיש ספק ספיקא חדא דילמא ספר ועוד אולי הלכה כאותן שיטות דכל לילה מצוה בפ"ע הוא ע"ש וא"כ הרי דגבי ספק ספיקא מברכין ולפי דברי הפ"ח אין הנדון דומה דשם גברא בר חיובא הוא וכיון דאיכא ספק ספיקא מברך משא"כ בנדון הלבוש דהספק הוא בעיקר המצוה ובאמת עיקר מחלוקת זה אי בס"ס רשאי לברך אפילו בדבר דרבנן יש לתלות בפלוגתא אי ספק ספיקא מותר מטעם רוב או לא ואין כאן מקומו להאריך ולא באתי אלא לעורר לב המעיין ועיין עוד בס' בני חייא בא"ח סימן ר"ז:

== ג ==

'''שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כו'.''' כן הוא במתניתין אמר ראב"ע ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כו' כתב בחי' רשב"א בשם הראב"ד דגם רבנן מודים דצריך לקרות יציאת מצרים בלילה אלא דאין החיוב כ"א מדרבנן וראב"ע סובר דמה"ת מזכירין גם בלילה ולזה אמר עד שדרשה בן זומא מקרא דהוא מן התורה והביא ראיה לדבריו ע"ש. והוא ז"ל תמה עליו דאיך יפרנס לדבריו מה דאמר ראב"ע לא זכיתי שתאמר מאי נ"מ היה לו בזה כיון דעכ"פ הא מזכירין יציאת מצרים בלילה אי הוי מדרבנן או מן התורה. ונראה לענ"ד עפ"י מה דאמרינן בר"פ תפ"ה בפלוגתא דר"י ורבנן תפלת המנחה עד הערב ור"י אומר עד פלג וקיימ"ל דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ופשטא דמילתא משמע דספק הלכה היא ועפי"ז נתקשה הרב בשו"ת שא"ר סימן טו"ב על הרמב"ם שפסק זמן הקרבת תמיד בכל יום וכן בהלכות ק"פ דבדיעבד כשר עד צ"ה אמאי הא ספיקא הוא ובשל תורה להחמיר ע"ש. ובאמת י"ל דלק"מ דהרי כתבו התוספות דף כ"ז ד"ה ת"ש כו' ובהאי דפלג המנחה נמי משום דעבד כמר כו' משמע דגם תנא דמתניתין הכי ס"ל ולכאורה קשה טובא א"כ למה תני רבי לפלוגתא דר"י ורבנן במס' ברכות לענין תפלה ולמה לא הביא פלוגתא זו במס' מגילה פ"ב גבי האי דתנן דבר שמצותו כל היום כו' הו"ל להביא פלוגתא דר"י ורבנן א"ו דקים ליה לתנא דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכרבנן ועד צ"ה יום הוא לכל מילי וכל מצות של תורה שזמנם ביום אם עבר ולא עשה כל היום זמנו עד צ"ה וכן דבר שמצותו בלילה צריך להיות דוקא בלילה ממש ולא הביא רבי מחלוקת זה אלא לענין תפלה דהוא מדרבנן דאף לשיטת הסוברים דתפלה מן התורה הוא בפ"א ביום מיהו סגי באיזה זמן שיהיה ובדרבנן קיימ"ל דעבד כמר עבד ודעכ"ע וא"כ שפיר עולה פסקי הרמב"ם:

'''העולה ''' מזה לענין הלכה בדבר דרבנן יוכל לסמוך על ר"י דאחר פלג המנחה כבר הוא לילה אבל בדבר שהוא מן התורה צ"ל בלילה ממש וכרבנן דעד צה"כ יום הוא וא"כ ביצ"מ לרבנן דאינו מחוייב כ"א מדרבנן אם כן רשאי לקרות לאחר פלג כדרך שמתפללין ערבית אבל כיון דדרש בן זומא דהוי מן התורה אם כן אינו רשאי לקרותו כ"א בלילה ממש והמתפלל ערבית מבע"י צריך לקרות יציאת מצרים בלילה ושפיר אמר ראב"ע ומדייק בלשונו ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות פירוש בלילה ממש אחר צ"ה ושפיר מיושב פירוש הראב"ד ולישנא דמתניתין דייקא כוותיה:

'''שוב ''' מצאתי ברבינו יונה בר"פ שכתב כדברי לחלק בדבר דאורייתא שצריך להיות אחר צ"ה דוקא ובדבר דרבנן יוכל לסמוך על ר"י לאחר פלג המנחה אלא שכתב שם דיש מפרשים כיון דלא נפיק אלא מדרשא דכל שפיר רשאי לקרותו אחר פלג וצ"ע עליו דהא מנ"ל ואף אם דעתו כן מ"מ הראב"ד חולק בזה וסובר אע"ג דמדרשא נפקא הוי כשל תורה ממש והדברים ברורים:

== ד ==

'''הקורא ק"ש כו' אומר בלחש כו'.''' אע"ג דאמרינן בגמרא פסחים אר"א התקינו שיהו אומרים בקול רם מפני תרעומות המינין מ"מ עכשיו בזמנינו ליכא חששא דמינין כלל. ועיין בטור או"ח סימן א' במ"ש לומר עשרת הדברות בכל יום ובתבואות שור:

== ז ==

'''כל המשנה ממטבע כו'.''' וכן הוא בהלכות ברכות פ"א הלכה ה' ובגמרא ברכות דף מ' ע"ב ת"ר כתנאי ראה פת ואמר כ"נ פת זו ב"ה שבראה יצא ר"י אומר כו' דברי ר"מ ר"י אומר כל המשנה ממטבע שט"ח בברכות ל"י י"ח א"כ רבינו פסק כר"י ולא כר"מ. ונראה דהא דאמרינן שם מנימין רעיא כריך רפתא ואמר בריך מריה דהאי פתא ואמר רב יצא היינו אליבא דר"מ אבל לר"י לא עדיף בריך מריה דהאי פתא מהא דאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה דלא יצא אליבא דר' יהודה וכן הא דאמרינן פרק הרואה דף נ"ד ע"ב דא"ל בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא ואמר להו ר"י דפטרתון יתי מלאודויי ר"י הוא תלמידיה דרב וכרב ס"ל הלכה כר"מ אבל לדידן דקיי"ל כר' יוסי באמת לא יצא ידי ברכת הגומל באמירת בריך רחמנא כו' וכן לא יצא באם אומר על הפת כמה נאה פת זו וכו' וכן באמת לא העתיק רבינו להלכה הך דאמר כמה נאה פת זו והך דבריך רחמנא דיהבך ניהלן ובטוש"ע או"ח סימן קס"ז שהעתיקו להך כמה נאה פת זו כו' ובסימן רי"ט דבריך רחמנא דיהבך ניהלן הם לא העתיקו הך דכל המשנה ממטבע שט"ח ובזה סרה קושי' הרמ"ך שהביא הכ"מ מעל רבינו וצ"ע שלא העירו בזה מפרשי הטור והרמב"ם. והא דמקשה בגמרא מאי קמ"ל עיין בס' צל"ח שם:

== ח ==

'''הקדים כו'.''' עיין בכ"מ ועיין בחי' רשב"א במתניתין בשחר מברך שתים לפניה וכו' דסובר דברכת אהבה רבה ואהבת עולם לא מיקרו ברכה הסמוכה והא דקרי לי' ברכה י"ל לפי מ"ש הב"ח בשם מהר"י פאלק דדבר זה שכל ברכה שאין בה שם ומלכות לא נאמרה כ"א בברכת פירות וברכת המצות אבל לא בברכת השבח והוכיח הדבר דהא בי"ח ברכות לא נזכר מלכות והכ"מ סובר כמ"ש התוספות דף מ' דאלהי אברהם היינו מלכות וכל ברכות שלאחריה מיקרו ברכות סמוכות וא"צ מלכות ודו"ק ועיין בתשובת רשב"א שנשאל ג"כ קושיית הכ"מ:

== ט ==

'''אי זהו זמן ק"ש כו' עד חצי הלילה כו'.''' מתני' ריש ברכות וחכמים אומרים עד חצות כו'. עיין רבינו יונה די"מ דרבנן עבדו הרחקה אם לא קרא שוב לא יקרא עוד דיש כח ביד חכמים לעקור מ"ע מן התורה בשב וא"ת וי"מ דלא עבדו רבנן הרחקה כ"א לכתחילה ולפ"ז ר"ג דאמר עד עלות השחר סובר דלא עשו הרחקה כלל אפילו לכתחילה אבל לפי פירוש הא' א"כ י"ל דר"ג לא פליג כ"א משום דשמיע ליה לת"ק דסובר דעשו הרחקה גם בדיעבד והוא חולק בזה וסובר דבדיעבד זמנה עד שיעלה עמוד השחר אבל מודה ר"ג דלכתחילה לא יקרא אחר חצות משום הרחקה. ובזה פי' הב"ח הא דאמר בגמרא דף ח' ע"ב אמר ר"י א"ש הלכה כר"ג פי' דהרחקה אינו כ"א לכתחילה וזה הוא שיטת הרמב"ם דפסק ע"ח אע"ג דבגמרא אמר הלכה כר"ג והב"י דחק עצמו ליישב בסימן רל"ה ומביאו בתויו"ט. ועיין בגמרא בהא דאמר ור"ג מי קאמר ע"ח לפירוש הב"ח צע"ק:

'''והנה ''' היה נראה בישוב דברי הרמב"ם דסובר כפירוש הב' דחכמים ור"ג פליגי אי עבדי הרחקה כלל ולמ"ד ק"ש דרבנן מסתבר טעמיה דר"ג ולמ"ד ק"ש מן התורה שורת הדין נותן למיעבד הרחקה לד"ת ומסתבר טעמייהו דרבנן וא"כ ר"י א"ש דאמר הלכה כר"ג אזיל לשיטתיה לפי מה דגרס הרי"ף והרא"ש ברכות דף כ"א ע"א אמר ר"י א"ש ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר וקורא משום דס"ל ק"ש מדרבנן משום הכי פסק כר"ג והרמב"ם דס"ל להלכה דק"ש מן התורה כמ"ש לעיל וא"כ מש"ה שבק דברי ר"י א"ש ופסק כחכמים דלמ"ד ק"ש מן התורה מסתבר כרבנן. אבל העיקר נראה לי כמ"ש הב"ח והחזיק בשיטת הי"מ דרבנן עבדו חיזוק אפילו בדיעבד דהכי משמע פשטא דברייתא דף ד' חכמים עשו סייג לדבריהם דמלת לדבריהם למ"ד ק"ש מן התורה קשה ולפ"ד י"מ ניחא דעשו סייג להרחקה דידהו אפילו לבטל המצוה:

== יא ==

'''עד סוף שלש שעות כו'.''' עיין בש"ג י"א עד ולא עד בכלל ואע"ג דמשמע בירושלמי עד סוף שלש שעות ס"ל להי"א דבדאורייתא אמרינן לחומרא כדמשמע במס' נדה דף נ"ח ע"ב ואנן הא קיימ"ל כמ"ד ק"ש מן התורה ודעת הרמב"ם וכל הפוסקים דלפי מה שכתב הכ"מ בהלכה י"ג דזמן ק"ש מן התורה זמנה כל היום וזמן דשלש שעות אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר י"ל דעד ועד בכלל:

== יג ==

'''ומברך לפניה ולאחריה כל היום כו'.''' וי"א עד חצות. ומסקנת הש"ע או"ח סימן נ"ח כרבינו האי עד ד' שעות ודעת רבינו שכל היום זמנה מפני שסובר כמו שכתב הכ"מ דק"ש זמנה כל היום מן התורה כמו דדרשינן בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים כן ה"נ דרשינן ובקומך כ"ז שבני אדם עומדים והא דקשה ע"ז מהא דאמר בגמרא דף י"א א"כ נימא קרא בבוקר ובערב ומאי קושיא הא בוקר ודאי דלא הוי כל היום ע"ש, נלענ"ד דאדרבה משם ראייה לדברי הכ"מ דלכאורה קשה למה לא משני הגמרא הך קושיא על ב"ה אלא נראה דב"ש לטעמייהו דס"ל כר"א עד אשמורה ראשונה דר"א מתלמידי דב"ש וכמו שכתבו התוס' בפרק משילין בשם הירושלמי וא"כ דרשי בשכבך כל זמן שבני אדם הולכים לשכב א"כ גם ובקומך הכי משמע שפיר קאמר נימא קרא בבקר כו' וב"ה כחכמים ס"ל דדרשי כ"ז שבני אדם שוכבים וא"כ באמת מה"ט לא מצי למכתב בקר כקושיית מ"א. ועי' במ"ר דלאו דוקא קאמר לכתוב בקר וערב אלא יום ולילה ועי' ר"פ תמיד נשחט:

'''והוי ''' יודע דענין השעות האלו האריכו האחרונים אי חשבינן להו שעות זמניות ורובם הסכימו כן כמ"ש הרע"ב והרמב"ם בפי' המשנה ריש ברכות דחשבינן לשעות זמניות וכ"ה עיקר לדינא ועיין בספר עטרת ראש הרחיב ביאור ובספר לחם שמים ראיתי שכתב וז"ל ואפשר עד שעה שמכה זוג המקשקש בזמנינו ט' רשאי עדיין לקרות הברכות ולא הפסיד הברכות אליבא דכ"ע. ונראה לתלות דבר זה במחלוקת הלבוש והמע"מ שהבאתי דבריהם בהלכה א' אי אמרינן במקום ס"ס ספק ברכה להחמיר שיברך ה"נ איכא ספק ספיקא דחשבינן לשעות זמניות או לא ואפילו את"ל דחשבינן לזמניות דילמא קיימ"ל כשיטת הסוברים עד חצות לא הפסיד הברכות וא"כ לפי מאי דמסיק בספר בני חייא לברך במקום שיש ספק ספיקא א"כ כל אדם רשאי לסמוך על זה שלא להפסיד הברכות:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}