עריכת הדף "צל"ח/פסחים/מג/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף מ"ג ע"א'''}}

'''{{עוגן1|הרי}} אלו באזהרה מאן תנא דחמץ וכו'.''' הא דלא מ[פ]רשים ארישא דמשנתינו ואלו עוברין מאן תנא בשלמא לשטת ר"ת ניחא דאלו עוברין מעל השלחן א"כ עדיין לא נזכר שהם בלאו עד סיפא הרי אלו באזהרה אבל רס"י דעוברין היינו ב"י א"כ כבר מפורש שהוא בלאו ונראה דמתחלה הוצרך לפרש כל הני מינין שבמשנתינו מה נינהו ומתוך פירושן אנו יודעים שהם חמץ ע"י תערובת ונוקשה בעיניה אבל כל זמן שלא פירש מה הם האיך ישאל מאן תנא שחמץ ע"י תערובת ונוקשה בלאו דהיכן נזכרו כלל שישאל מאן תנא ועוד נלע"ד שעל רישא לא שייך לשאול דאולי מן הסתם הם מכלל חמץ אבל בסיפא דתנא הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת א"כ חזינן שאינן בכלל שאר חמץ לכך שאל מאן תנא שהם באזהרה.


'''{{עוגן1|והאוכלו}} בארבעים אתאן לרבי מאיר.''' הא דלא קאמר והאוכלו בארבעים בין לר"מ ובין לר"י וכך פירושו והאוכלו דר"מ לר"מ ודר"י לר"י בארבעים משום דאנן תנן בהדיא לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר"י עיין לקמן דף מ"א ע"ב לכך הוצרך לומר אתאן לר"מ אלא אי קשיא הא קשייא למה שביק נתינה לכלב דאיירי בי' ונקט והאוכלו והוה לי' למימר והנותנו לפני כלבו בארבעים אתאן לר"מ ומזה הי' ראי' קצת לשטת הרמב"ם שאפי' איסורי הנאה לא היו מלקות על ההנאה אבל לשטת שאר הפוסקים קשה ונראה דרצה להראות שלא היו עונשו אלא מלקות אבל כרת ליכא ולכן קאמר והאוכלו הוא בארבעים אבל לא בהכרת ואי הוה אמר והנותנו לפני כלבו בארבעים לא הוה מוכח דלא אתרבי גם לכרת והא דנקט בארבעים היינו משום שגם בחמץ גמור אין כרת בהנאה רק באכילה ולפי זה כבר נחית להשמיענו שאין בו כרת וקשה למה נקט רק נוקשה ולא נקט תערובת מכלל דתערובת לית ליה וכמו שמוכיח לקמן בת"כ דר"א נוקשה לית ליה מדלא חשבי' וכתבו התוס' בד"ה ואלו נוקשה וכו' דעיקר ההוכחה דהוה לי' לחשבו להודיע שאין בו כרת א"כ קשיא הכא בברייתא דר"מ כיון דחזינן דנחית ג"כ להשמיענו שאין בו כרת הי' לו לחשוב גם תערובות כיון דלדידי' תערובות חמור להשמיענו שאין בו כרת ולכן נלע"ד כיון דדבר זה אם נוקשה ותערובות אסורים כלל בהנאה מן התורה תליא בפלוגתא דחזקי' ור"א וכמ"ש התוס' דף כ"ג ע"ב מאי בינייהו ואם כן איכא למימר דרב יהודה סובר כחזקי' וכשטת רש"י לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה למאי הלכתא דחזקי' אתי גם לר"מ ואם כן לרב יהודה בלא"ה לא מצי למתני והנותנו לפני כלבו בארבעים ואם כן לא נחית כלל כאן לדין כרת ולכן לא הוצרך למתני תערובות שהוא קל וחומר מנוקשה לדידיה:


'''{{עוגן1|ר"נ}} אמר וכו' דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו.''' הנה דעל חמץ דגן ענוש כרת הוא מלתא דפשיטא וקרא כתיב ולומר שכוונתו לדיוקא דדוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת לאפוקי עירובו שאינו רק בלאו אם כן כבר נחית גם בברייתא זו למעוטי תערובת מכרת והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא למה הוצרך הת"כ להביא ברייתא אחרת הלא מברייתא זו עצמה הי' לו להוכיח ואלו נוקשה לא קתני עיין במהרש"א ולכן נראה כוונה אחרת במה דאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת לומר דבשעה שישנו על חמץ בכרת דהיינו בפסח עצמו אז הוא על עירובו בלאו לאפוקי לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר על עירובו בלאו ועיין מ"ש לעיל במשנתינו במה דאמר ואלו עוברין בפסח וכן בדברי חכמים ג"כ על כוונה זו דאפילו בשעה שישנו על חמץ בכרת דהיינו בפסח עצמו אפ"ה על עירובו בלא כלום ולשטת ר"ת דבל יראה ליפא יש לפרש על חמץ גמור ענוש כרת דהיינו על אכילה ועל ערובו בלאו לאפוקי ב"י דאפילו בחמץ גמור ליכא כרת אינו עובר על עירובו בלאו:


'''{{עוגן1|ור"נ}} מ"ט לא אמר כר"י וכו' דלמא ע"כ לא קאמר ר"מ אלא נוקשה וכו'.''' ויש לדקדק למה אמר בלשון דלמא כאלו ספוקי מספקא ליה לר"נ בדעתו של ר"מ בזה והלא לפי סברתו של ר"נ דנוקשה חמיר מתערובת שהרי לפי כל הנוסחאות שלפנינו קאמר ר"נ ושמעינן לר"א דאמר חמץ ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה בעיני א"כ פשיטא ליה לר"נ דנוקשה חמיר ומדנקט ר"מ נוקשה מכלל דתערובת לית ליה דאל"כ הוה ליה למימר תערובת והוה ידעינן נוקשה בק"ו וכדחזינן באמת אח"כ באמרו ור"י מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא חמץ ע"י תערובת אבל נוקשה לית ליה הרי שבשפה ברורה אמר רב יהודא עד כאן לא קאמר ר"א אלא תערוב' אבל נוקשה לית ליה ולא אמר ל' דלמא כלל והיינו משום דרי' יהודא לשיטתו דתערוב' חמיר א"כ על כרחך נוקשה לית לי' דאל"כ הוה לי למימר נוקשה וידעינן תערובת בק"ו והיא גופי' קשיא מדוע רב יהודא לא מספקא ליה בדעת ר"א ומדוע ר"נ מספקא לי' בדעת ר"מ ומזה יש ראיה להחזיק הנוסחא שהיתה לפני מהרש"א דגרסי' בדברי ר"נ ושמעינן ליה לר"א דאמר תערובת בלאו והה"ד נוקשה בעיני' הדק"ל ונרא' דשפיר קאמר דלמא דאף דס"ל דנוקש חמיר אפ"ה נקט בברייתא דר"מ נוקשה להודיעך כחו דר"י דאפי' בנוקש' פליג או להשמיענו גוף הפלוגתא מהו ניהו שיאור דפליגי ביה ר"מ ור"י ולכדר"נ אפי לסברתו דנוקשה חמיר אפ"ה שפיר מספקא ליה בדברי ר"מ אם גם תערובת אית לי' או לא אלא דלפי זה קשה להיפך רב יהודה דאמר בשפה ברורה ע"כ לא קאמר ר"א אלא תערובת אבל נוקשה לא אמר מנ"ל הבירור הזה ודלמא ר"א גם נוקשה אית ליה והא דתני בברייתא דר"א תערובת להודיעך כחן דחכמים דאפילו תערובת לית להו וכדלעיל בשיטתי' דר"נ אליבא דר"מ ונ"ל דרב יהודא באמת לא על ברייתא דפליגי בה ר"א וחכמים סמך לומר דר"א נוקשה לית ליה אלא על אידך ברייתא שנביא בסוגיא ת"כ ששם לא נזכרו דברי חכמים כלל רק דברי ר"א לחוד ואפ"ה קאמר תערובת ולא קאמר נוקשה ונהוי תערובת בק"ו אלא ודאי דנוקשה לית ליה.

ועפ"י זה {{עוגן|מ.}}נלע"ד ליישב דברי הטור בסימן תמ"ב שחושב שם ד' מיני מדינה וג' מיני אומנות שבמשנתינו שהם תערובת ונוקשה וקאמר שם הטור כל אלו לר"א הן בלאו ואין בהם כרת ותמה הב"י שזהו כדברי רב נחמן דר"א אית ליה תערובת וגם נוקשה וכיון דת"כ דרב יהודה דר"א נוקשה לא קאמר למה אחז הטור דברי רב נחמן וכתב הב"י דהך סייעתא הוא לפום סברת רב יהודה דתערובת חמיר אבל לפום סברת ר"נ דנוקשה חמיר אין כאן סייעתא לרב יהודה דאיכא למימר דהא דלא חשיב ליה הוא משום דכ"ש הוא ע"כ דברי הב"י ודבריו הם חסרים תבלין דאין שייך ת"כ לפום סברתו ודל איהו ודל סברתו ולפמ"ש ניחא ודבר גדול דבר רבינו הב"י ואין כוונת הת"כ לסייע דברי רב יהודה ולסתור דעת רב נחמן רק הת"כ אדלעיל מהדר דקאמר רב יהודה בפה מלא ע"כ לא קאמר ר"א וכו' אבל נוקשה לית ליה ומנ"ל הא אפילו לפי סברתו דתערובות חמיר מ"מ דלמא להכי נקט תערוב' להודיעך כחן של חכמים ולהכי קאמר ת"כ דרב יהודה בזה דלפי סברתו דתערובת חמיר ודאי ר"א נוקשה לית ליה דהא בהך ברייתא שהביא הת"כ לא נזכר שום פלוגתא על ר"א בזה וכנ"ל הא חדא לתרץ דברי הטור ועוד יתבארו כמה תירוצים בדברינו בסמוך:


'''{{עוגן1|תניא}} כוותיה דרב יהודה וכו'.''' עיין מהרש"א מ"ש בתוס' ד"ה ואלו לתרץ למה הוצרך להביא ברייתא זו לסייע לרב יהודה ולמה לא הוכיח כן מהך ברייתא גופיה דמייתי ר"נ דג"כ עירובו קתני ונוקשה לא קתני ולפמש"ל ממילא נדחית קושייתו והנה המהרש"א תירץ עפ"י דברי התוס' דבברייתא דלעיל לא נחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובות והנה אם נימא לפרש דמה דקאמר על חמץ דגן ענוש כרת כוונתו למעוטי תערובת מכרת כבר כתבתי דלפי זה הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא ולכן כתבתי לעיל כוונה אחרת באמרו על חמץ דגן גמור ענוש כרת וכעת אמינא דאפי' אם נימא דכוונתו למעוטי עירובו מכרת מ"מ אדרבה יותר ניחא שלא היה יכול להוכיח מברייתא דלעיל דשם שפיר יש לדחות דלא הוצרך להזכיר נוקשה משום דק"ו הוא ואין לומר דאכתי הוה ליה למתני דאין בו כרת י"ל דהא ודאי במה דאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת לא למעוטי עירובו לחוד כיון דזה לא הוצרך למימר דכיון דתני על ערובו בלאו ממילא ידעינן דלית ביה כרת דא"כ הוה ליה למימר על עירובו בלאו וכרת א"ו דנוקשה אתי למעוטי ולמימר דוקא חמץ גמור לאפוקי נוקשה ולא הוצרך שוב להשמיענו דין נוקשה כלל דעובר בלאו ידעינן בק"ו מתערובות ומכרת כבר אימעט ואדרבה משם מוכח כר"נ דנוקשה חמור דאל"כ למאי הלכתא אמר על חמץ גמור ענוש כרת אי למעוטי תערובות הרי מדאמר על עירובו בלאו ממילא ידעינן דלית ביה כרת אי למעוטי נוקשה אי ס"ד דתערובת חמור אם על תערובת ליכא כרת ק"ו על נוקשה א"ו דנוקשה חמור אבל מהך ברייתא דמייתי הת"כ אף דג"כ קאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת מ"מ אינו מיותר שעל מה שאמר יכול יהיה ענוש כרת והביא קרא כי כל אוכל חמץ על חמץ גמור ואם כן אכתי איכא למימר דנוקשה מקרי חמץ גמור והוה ליה לאשמועינן שאין בו כרת אלא ודאי דנוקשה לית ליה וממילא צריכין אנו לומר דברייתא ראשונה שהביא ר"נ דתני בה על חמץ דגן גמור ענוש כרת לאו למעוטי נוקשה איצטרך אלא כמו"ש לעיל דקאי על הזמן או למעוטי לענין ב"י:

'''{{עוגן1|וכבר}}''' כתבתי לעיל בברייתא שהביא רב יהודה מדתני והאוכלו בארבעי' ולא קתני והנותנו לפני כלבו בארבעים אתי להורות שאין בו כרת ואם כן גם שם איכא לאכותי דר"מ תערובות לית ליה מדלא הביאו להורות שאין בו כרת ודחיתי לעיל דרב יהודה ס"ל כחזקיה ואין בנוקשה ותערובת איסור הנאה ובלאו הכי לא הוה מצי למתני והנותנו לכלבו בארבעי' ולפ"ז לדידן דקיימ"ל כר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן כשם שברייתא זו דת"כ מסייע לרב יהודה הכי נמי ברייתא דמייתי רב יהודה בעצמו מסייע לרב נחמן דר"מ תערובת לית ליה ומה אולמא דהך מהך ונסתר הת"כ לגמרי ושפיר קמו דברי הטור דפסק כרב נחמן ומתורץ קושיית הב"י וזהו התירוץ השני על קושיית הב"י:

'''ועוד''' בה שלישי' ושבה והיתה לבאר דעת הטור על נכון דאליבא דהלכתא דברי רב נחמן שרירין וקיימין ודברי רב יהודה אין להם קיום דרש"י בשמעתין בד"ה כותח ושכר וכו' כלהו בני אכילה ושתיה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה נינהו ובעיני' הואיל ולאו בני אכילה נינהו לא תנינהו והיינו כדרב יהודה וכו' הרי שכתב רש"י דנוקשה לאו בר אכילה הוא ולעיל דף כ"ד ע"ב אמר ר"א אר"י כל איסורין שבתורה לא היו לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן א"ד וכו' לא היו לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וההפרש שבין ב' הלשונות הוא ללשון ראשון לא אמר ר' יוחנן הך מלתא רק גבי איסורי אכילה אבל גבי איסורי הנאה בכל ענין חייב דהנאה מיהא איכא ולאיכא דאמרי אפילו באיסורי הנאה דינא הכי והכי קיימ"ל כלישנא בתרא ולפי זה לא הוי משכחת בנוקשה מלקות באכיל' שהרי אינו ראוי לאכיל' והוה שלא כדרך הנאתו ומשנתינו דקתני הרי אלו באזהרה לדעת רש"י היינו בל יראה או בנהנה ממנו וא שמסיים ואין בהם משום כרת זה לאי על תערובת אבל בנוקשה בלא"ה לא משכחת כרת דבבל יראה ובהנאה אפילו בחמץ גמור ליכא כרת ובאכילה אפילו מלקות ליכא דהוה שלא כד"א אבל עכ"פ אזהרה משכחת גם בנוקשה או בבל יראה או בהנאה אבל לפירוש ר"ת דאלו עוברין היינו מעל השלחן ולא נזכר איסור הנאה במשנה כלל רק איסור אכילה ועל זה קאמר הרי אלו באזהרה לא שייך לתרץ כנ"ל ויבואר בדברינו בתוס' בד"ה מאן תנא] ושיאור דר"מ על כרחך ראוי הוא לאכילה דהרי בהדיא קאמר והאוכלו בארבעים ואם כן איך יליף רבי יהודה מדברי דנוקשה דאורייתא מדהיו לוקה על שיאור והרי נוקשה גרע משיאור מצד שאינו ראוי לאכילה ולמימר דגם שיאור דר"מ מיירי באינו ראוי לאכילה אי אפשר דא"כ לא הוה לקי שלא כדרך אכילתו וממילא גם הת"כ דמסיק בשמעתין נסתר שהרי התוספות הקשו בד"ה ואלו וכו' דדלמא מש"ה לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא וי"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה למתני שאין בו כרת ולפי מ"ש אפשר דשפיר בענין איסור חמץ גופיה נוקשה חמיר דיותר שם חמץ עליו הואיל והוא בעיניה ולכך לענין איסור לאו לא הוצרך למתני דכ"ש הוא ואעפ"כ כרת בלאו הכי לא משכחת ביה דבשלמא לאו שייך גם בהנאה ובבל יראה אבל כרת לא משכחת רק באכילה ממש ולענין זה נוקשה בודאי פטור שהרי כל איסורין לא היו לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכן כרת אין חייבין עליהם אלא כדרך אכילתן ונסתרו דברי רב יהודה לגמרי והת"כ נסתר וקמו דברי ר"נ וצ"ל דכל סוגיא זו סובבת על לישנא קמא לעיל דף כ"ד ע"ב דרבי יוחנן רק איסורי אכילה אמר דבעינן דרך אכילתן אבל על איסורי הנאה לא אמרו כלל ואיסורי הנאה מתוך חומר איסורייהו היו לוקין וחייבין עליהם בכל ענין שאכל או נהנה אפילו שלא כדרך אכילתו וסובר רב יהודה דגם שיאור דרבי מאיר מיירי שאינו ראוי לאכילה כך וכן פירש רש"י או כיון דשיאור עכ"פ נוקשה הוא שוב לא איכפת לן בין נוקשה הראוי לאכילה או לא דבאיסורי הנאה לא בעינן דרך אכילתן ושפיר מוקי משנתינו כרבי מאיר וגם הת"כ אתי שפיר דהוה ליה למתני שאין בו כרת אבל לדידן דקיי"ל כאיכא דאמרי לעיל דף כ"ד ע"ב וגם באיסורי הנאה בעינן דרך אכילתן אדרבה אין קיום לדברי רב יהודה והת"כ נסתר וקמו דברי ר"נ ושפיר אתיין דברי הטור אליבא דהלכתא וזהו התירוץ השלישי על קושיית הב"י:

'''{{עוגן1|וע"פ}}''' מה שביארנו דאליבא דהלכתא נדחה הך ת"כ ודעת ר"נ נשאר תורה דנוקשה חמיר מתערובות נתקיימו דברי כרי"ף שפסק דלא כמשנתינו ופסק כחכמים דפליגי על ר"א ותמה על הרז"ה איך דחה סתם משנה מהלכתא דסתם תנא כר"א והרמב"ן והר"ן יושבו דבריו שיש לנו סתמא להיפך לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור ונדחקו הרמב"ן והר"ן דניהו דנדחית סתם משנתינו בנוקשה הרי בתערובות לא אשכחן סתמא להיפך וא"כ למה פסק הרי"ף בתערובות דלא כמשנתינו ולדידי ניחא כיון דלהלכתא קיימא לן כרב נחמן דנוקשה חמיר והוכחתי דשיאור עדיף משאר נוקשה שהרי ראוי לאכילה ומעתה אם נדחית סתם משנתינו בנוקשה שוב קל ומומר שנדחית בתערובות דקיל מנוקשה.


'''{{עוגן1|ורבי}} אליעזר עירובו בלאו מנא ליה.''' ראוי לשום לב למה שבקיה לר"מ בנוקשה והקשה על ר"א בתערובות וכך ה"ל למימר ור"מ נוקשה ור"א תערובות מנ"ל ונראה עפ"י מ"ש התוס' בחולין דף כ"נ ע"ב דקאמר שם ואי דר"מ לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא כתבו התו' בד"ה ואי דר"מ וכו' וא"ת ודלמא שאני לענין פסח דרבי קרא מדכתיב כל וכ"ת נילף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן אבל האי דלא חשיב חמץ גמור לענין פסח לא חשיב חמץ לענין תודה וכו' ונראה דיש שום ייתור כתיב בתודה ובמנחות דנוקשה חשיב חמץ גבייהו יעויין שם ועיין כאן בתוספות ד"ה מאן תנא וא"כ איכא למימר דיליף פסח מתודה כי היכי דשם נוקשה אתרבי דאקרי חמץ הה"ד בפסח אלא דקשה א"כ דילפינן מתודה דאקרי חמץ פשיטא שקשה כרת נמי לחייב דבשלמא אי ילפינן מכל מחמצת לא שייך להקשות כרת נמי ליחייב דבזה לא ילפינן דאקרי חמץ סתם אלא דילפינן דכאן רבי רחמנא שיעבור בלאו גם על נוקשה או על תערובות לכל מר כדאית ליה ולכן כשרצה להקשות כרת נמי לחייב הוצרך להקדים שגם גבי כרת כתיב כל אבל אם לא היה גבי פסח שום ריבוייא רק גבי תודה וילפינן פסח מתודה על כרחך צריך למילף דאקרי חמץ א"כ תיכף יש להקשות כרת נמי לחייב והדרא קושיא לדוכתא למה הקשה ר"א תערובות מנא ליה ולא הקשה ג"כ ר"מ נוקשה מנא ליה ולכן נראה לענ"ד דאין עיקר כוונת קושיית הגמרא להקשות מנא ליה דהוא ידע דיש לרבויי מכל אבל עיקר כוונת קושיית הגמרא להקשות אם כן כרת נמי לחייב וכדמסיק וקאי בקושיא ולפי זה על רבי מאיר לא היה יכול להקשות נוקשה מנא ליה דידע דיש לרבויי מכל ולא היה קשה ליה כרת נמי לחייב דידע ג"כ דגם גבי תודה יש איזה ריבוי והתוס' שם בחולין הקדימו דלהכי ליכא למילף תודה מחמץ בפסח דמאן יימר דמחמץ שבלאו נגמר אדרבא מחמץ שחייב עליו כרת נגמר ולפי זה כיון דחזינן דאיצטרך גבי תודה למכתב ריבוי מכלל דבפסח ליכא כרת דאי הוה בפסח גם כרת שוב הוה גמרינן תודה מפסח ומעתה לא היה יכול להקשות על ר"מ אבל על ר"א הקשה שפיר דהא ודאי לא שייך למימר דיש בתודה ומנחות ריבוי לתערובות חמץ שאם אין החלות חמץ איך יצא בהן ידי חמץ שבתודה בשביל תערובת שבהם וכן במנחות ואם עירב בשעת לישה ואפילו העיסה כולה מתחמצת ולא שייך תערובות כלל בתודה ובמנחות. אלא דאכתי לא הקשה גם לר"א כלום דדלמא לר"א גם כי הלימוד ההוא בתודה לרבות נוקשה וממילא מוכח דבפסח ליכא כרת בנוקשה מדאיצטרך ריבוי בתודה וכיון שידעינן שאין בנוקשה חמץ שוב ממילא ידעינן שאין בתערובות חמץ מקל וחומר מנוקשה לרב נחמן דסבר נוקשה חמיר וצריך לומר דקושית הגמרא הוא רק לפי התניא כוותיה דסליק מינה דתניא כוותיה דרב יהודה ותערובת חמיר מנוקשה ור"א לית ליה נוקשה כלל ושפיר הקשה בתערובות כרת נמי לחייב.

ולפי זה אני אומר דעיקר פלפול הגמרא ור"א עירובו בלאו מנא ליה עד סוף הסוגיא דמסיק בקושיא אין הכוונה להעלות דברי ר"א בקושיא כלל רק עיקר הכוונה לסתור התניא כוותיה דרב יהודה ולומר דעל כרחך דלא כסברת התניא כוותיה דאי כסברת התניא כוותיה אם כן סלקי דברי ר"א בקושיא ולפי {{עוגן|מ:}}זה דמסקנת הגמרא בקושיא לסתור התניא כוותיה ואדרבה מוכח דר"א אית ליה תערובות ונוקשה וסלקן דברי הטור כהוגן דכתב דר"א סבירא ליה נוקשה ותערובות בלאו ומסולק קושיית הב"י מעל הטור וזהו התירוץ הרביעי להעמיד דעת הטור על נכון ועוד יתבארו בדברינו כמה יישובי' על דעת הטור:


'''<big>{{עוגן1|רש"י}}</big> ד"ה {{עוגן1|מאן}} תנא וכו ותכשיטי נשים בעיני' הוא אבל נוקשה הוא וכו'.''' דברי רש"י הללו נפלאו דמה ענין תכשיטי נשים שהוסיף ר"א במשנה לכאן ואיך שייך שישאל על ת"נ מאן תנא והלא שמו מפורש במשנתינו שהוא ר"א ובין שיהיה ר"א דברייתא ובין שיהיה ר"א אחר עיין במשנה בתו' בד"ה ר"א לא שייך לשאול מאן תנא והתלמוד כאן ששאל מאן תנא דנוקשה בעיניה וכולי כוונתו על זומן ועמילן וקולן שהזכיר ת"ק דמשנתינו דהני תלת נוקשה נינהו וכמו שפירש"י גופיה בתר הכי בד"ה כותח וכו' ורש"י כאן שבק כל הני ואחז תכשיטי נשים ונראה דרש"י בא להכריע ספיקא של התוספות במשנה בד"ה ר"א דמספקי להו אי תכשיטי נשים שהזכיר ר"א נוקשה הוא או תערובות ורש"י הכריע כאן דנוקשה הוא אלא שאכתי קשה מה שייכות לזה כאן ובמשנה על דברי ר"א היה לו לרש"י לפרש תכשיטי נשים נוקשה בעיניה הוא ונרא' דרש"י ראה כאן בסוגיא דפליגי אמוראי אם נוקשה חמיר או תערובת חמיר והיה קשה לרש"י קושיית מהרש"א כאן בתוס' בד"ה ואלו דלמ"ד נוקשה חמיר אם כן נקטה משנתינו סדרן בזו ואצ"ל זו ובתירוץ מהרש"א לא ניחא ליה לרש"י וגם התירוצים שכתבתי אני לעיל בתחלת הפרק לא ניחא ליה לרש"י ולכן בא רש"י להכריע דאף תכשיטי נשים שאמר ר"א היינו נוקשה בעיניה וכוונתו שגם זה מחשב נוקשה ועיין מ"ש מהרש"א במשנתינו ומעתה לפי זה הוצרך רבינו הקדוש לסדר המשנה תחלה תערובת ואח"כ נוקשה שיהיה שייך אחר כך ר"א אומר אף תחשיטי נשים שזהו הוספה על נוקשה ואין לו ענין לתערובת:


'''<big>{{עוגן1|תוס'}}</big> ד"ה {{עוגן1|למה}} מנו וכו' ותירץ ר"י דלא הוה לאשמועינן אלא תרי מינייהו וכו'.''' אין להקשות דלפי זה למה הוצרך להקדים וכי מאחר ששנינו כל שהו וכו' הרי בלאו הכי יכול להקשות למה הוצרך לפרט כולם ולתני רק חדא מתערובות וחדא מנוקשה ונראה דגם הני אינן שוים להדדי ואי הוה אוחז החמור שבד' מיני תערובות הוה אמינא דאחריני אפי' לאו לית בהו ואי הוה נקט הקל ה"א דאחרינא אפי' כרת אית בהו וכיוצא בזה בשלש מיני נוקשה אבל השתא ששנינו זה הכלל שוב לא הוה לי' למפרט רק החמור שבתערובות והחמור שבנוקשה ואם באלו לית בהו כרת ק"ו באחרינא ושעובר בכלם באזהרה ידעינן מזה הכלל.


'''ד"ה {{עוגן1|מאן}} תנא וכו' משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסור לא היה בו.''' והמהרש"א נתקשה מהיכן משמע להו כן וגם הקשה קושיית סתירה לדבריהם שהרי משנה מפורשת לקמן דף מ"א ע"ב שיאור ישרוף והאוכלו פטור הרי שהאוכלו פטור וס"ל דלא אתרבי למלקות ואפילו הכי ישרף והגאון פני יהושע תמה על מהרש"א שהתוס' כאן רצו לומר דאי לאו דאתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בדהיינו איסור תורה אבל מודו התוס' שהיה בו איסור דרבנן ולענ"ד אי משום הא אין וכאן השנה על המהרש"א והמהרש"א סובר שאין שום חולק על הטור בסי' תמ"ב שכל שאין בו איסור תור' מותר לכתחלה להשהותו ודלא כמג"א שם בס"ק א' שהתוס' בריש מכילתין פליגי עלה ובאמת לא נתבאר שם בתו' רק אפילו אינו עובר בבל יראה אבל אפשר שעל כל פנים אסור הוא באכילה מן התורה ועיין בדברינו בריש מכילתין וא"כ שפיר הוכח המהרש"א מדישרף ש"מ שאסור על כל פנים מן התורה ואמנם מה שכתב מהרש"א שלא ידע מהיכן משמע להו נלע"ד ונשים לב ג"כ למה נקטו התוס' נוקשה בלשונם והרי בשמעתין מפלפל על תערובות ונוקשה ואדרבה תערובת שנו תחלה ונראה דחדא מתורצת בירך חברתה והוא ע"פ מה שכתבתי לעיל בתירוץ הג' לתרץ דברי הטור שדחה דברי התניא כוותיה דרב יהודה וע"ש ועל פי הדברים ההם נראה דהתוס' כאן היה קשה להו דקאמר ת"כ וכו' הקושיא שהקשו בדבור הסמוך דדלמא מש"ה לא תני נוקשה משום דכ"ש הוא וצ"ל כמו שתירצו התוס' דא"כ הוה לאשמועינן דאין בו כרת ועל זה קשה בנוקשה לא משכחת כרת דבשלמא מלקות משכחת בהנא' אבל כרת צריך להיות באכילה וכיון שאינו ראוי לאכילה הוה שלא כדרך אכילתן ור"א סובר דבעינן כדרך אכילתן וכמוש"ל וצ"ל דא"כ פשיטא דלא אתיא משנתינו כר"א דהרי לשטת התוס' ואלו עוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו וא"כ משנתינו מאכילה מיירי ולא נזכר הנאה במשנתינו וע"ז מסיים הרי אלו באזהרה ואיך הוה נוקשה באזהרה על האכילה והא הוה שלא כדרך אכילתו וא"כ הרי על כרחך אי מוקמית משנתינו כר"א מוכרחין אנו לומר דנוקשה ראוי לאכילה או דלא בעינן בחמץ דרך אכילתן שהרי חזינן שהתורה חייבה על שאור כרת וא"כ הדק"ל ואלו נוקשה בעיניה לא קתני וקם הת"כ על מכונו אלא דקשיא אנן לעיל דף ך"ד ע"ב אמרינן כל איסורין לא היו לוקין עליהם אלא כד"ה והרי במשנה לא נזכר מלקות רק הרי אלו באזהרה ולכן כתבו התוספות משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי נוקשה למלקות אפי' איסור לא היה בו וכוונתן שאפי' איסור לא היה בו משום שהוא שלא כדרך הנאתן ומה שאמרו כל איסורין לא היו לוקין אלא דרך הנאתן לאו דוקא לוקין אלא אפי' איסור תורה אין בו ומש"ה כתבו זה על נוקשה ולא על תערובת הא חדא לסלק קושיית מהרש"א מעל התוס' ועוד יתבאר לפנינו ישוב אחר על כוונת התוס' דמשמע בשמעתין:

'''ובגוף''' דברי מהרש"א שרצה ללמוד ממשנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור דאפי' לא אתרבי למלקות אפ"ה אסור שהרי קאמר ישרף אומר אני שאין ממשנה זו הכרעה כלל ולא עוד אלא שאין לנו שום הכרע בדברי ר' יהודה אה מחייב מלקות בנוקשה לפי מה שביארתי לעיל בריש מכילתין בתוס' בד"ה אור לי"ד שמה שכתבו התוס' שם בסוף הדבור דאפי' נוקשה ותערובת דליכא ב"י לפירוש ר"ת אפ"ה לא פליג רבנן והביאו ראיה משיאור ישרף אין כוונתן על המשנה דלקמן דמשם אין ראיה ששם יכולים לפרש הטעם כמו שכתב בחולין דף ך"ג ע"ב דמספקא ליה אולי חמץ גמור הוא והאוכלו פטור שמא מצה הוא או שמא ברי' הוא ולכך האוכלו פטור יעויין בדברינו שם א"כ יכול להיות דנוקשה ממש גם ר' יהודה סובר דהיו לוקה והא דלא אמרינן בשמעתין דמשנתינו ר' יהודה היא הוא משום שלא מצאנו מפורש בדברי ר"י שסובר כן אבל הוא בצד האפשר ותדע שכן הוא דאי סלקא דעתך דר"י ודאי פוטר בנוקשה וא"כ לית ליה איסור תורה בנוקשה כמו שכתב התוס' כאן דמשמע בשמעתין וכו' וא"כ איך כתבו התו' שם בריש מכילתין דלא אסר ר"י אחר הפסח אלא חמץ גמור דאיכא תלת קראי אבל חמץ נוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו רבי יהודה מודה עכ"ל התוס' שם והדבר תמוה דהרי לרבי יהודה ליכא שום קרא בנוקשה שהרי קאמר שיאור האוכלו פטור אלא ודאי שאין מדברי המשנה דלקמן שום הכרע דהא דפטור הוא משום דלמא מצה או ברי' הוא אבל שאר חמץ נוקשה אפי' ר"י אפשר דסובר שהוא במלקות.

'''וע"פ''' זה הונח לנו דברי הרשב"א לעיל דף ך"ג ע"ב בתוספות בד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א דא"ב חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור על ידי תערובת וכו' ולכאורה קשה שהרי כתבו התוספת בדף ך"ב ע"א בד"ה ורבי שמעון דחזקי' ור"א אליבא דר"י פליגי אבל אליבא דרבי מאיר מודה חזקיה דלא תאכל גם כן משמע איסור הנאה וא"כ איך יאמר דנוקשה ותערובת א"ב והרי ר"י לית ליה נוקשה כלל אלא ודאי דגם ר"י אית ליה נוקשה וזה יש לדחות דכוונת הרשב"א בקושייתו שם למסקנא דהכא דת"כ דרב יהודה ותערובת חמיר מנוקשה דר"א אית ליה תערובת ונוקשה לא קתני ואם כן גם רבי יהודה אף דלית ליה נוקשה אפ"ה אית ליה תער ובת וא"כ לימא א"ב בין חזקיה לרבי אבוהו תערובות חמץ אלא אף שהחזקנו תורף קושייתו של הרשב"א אבל אכתי לשונו אינו מתוקן שהרי הרשב"א קאמר דנימא נוקשה ותערובת א"ב וע"פ הדברים הללו יש לנו עוד יישוב ליישב דעת הטור שדחה הת"כ דסוגיא זו משום דהטור היה קשה לו קושיית הרשב"א הנ"ל למה לא אמר דא"ב בין חזקיה לר"א נוקשה ותערובת והיה ניחא ליה כמו שכתב משום דפלוגתייהו הות רק אליבא דר"י ור"י לית ליה נוקשה שהרי קאמר והאוכלו פטור והיה קשה לו תינח דלית ליה נוקשה אכתי תערובות אית ליה כי היכי דאית ליה לר"א תערובת ונוקשה לית ליה ואכתי הוה ליה למימר תערובת א"ב ומדלא קאמר שם הך א"ב מכלל דסתם גמרא שם סובר כרב נחמן דנוקשה חמור מתערובת וכיון דלית ליה לר"י נוקשה ק"ו דלית ליה תערובת וא"כ סתם ומרא לית ליה הת"כ ופסק הטור כסתם גמרא וזה התירוץ החמישי ליישב דברי הטור ועוד הארכנו לברר דעת רבי יהודה ור"מ בנוקשה ואם יזכני ה' להוציא לאור חידושי למסכת חולין שם בדף ך"ג ע"ב יבואר באריכות:

'''הנה''' הארכנו קצת בפרטי הסוגיא ועכשיו אדבר בסוגיא דרך כלל והנה נחלקו תרי אמוראי ר"נ ור"י אם תערובת חמיר מנוקשה או להיפוך ועל כל פנים שניהם מודים דלא כי הדדי נינהו ולכן מוקי ר"י משנתינו כר"מ דלר"א תערובת הוא דאית ליה ולא נוקשה ור"נ מוקי כר"א אבל רבי מאיר נוקשה הוא דאית ליה ולא תערובת ויפלא בעיני א"כ להאי תנא דאית ליה תרוייהו דהיינו או ר"מ או ר"א לכל מר כדאית ליה מנ"ל באמת למילף תרווייהו כיון שאין לנו אלא ריבוי אחד נוקמי למסתבר להאי דחמיר טפי וראיתי שהרז"ה הרגיש בזה וכתב דכל רבוייא הוא ומרבינן הכל ואומר אני שתי תשובות בדבר חדא דהרי באמת יש לנו עוד ריבוי דהיינו מחמצת אלא דמוקמינן ליה לנתחמץ מחמת דבר אחר כמבואר בסוגיא שלפנינו ואי ס"ד דכל ריבוי הוא ומרבינן הכל א"כ למה לי מחמצת לנתחמן מחמת ד"א ג"כ נילף מכל שמרבה הכל ונרבינהו כולהו נתחמץ מחמת ד"א ונוקשה ותערובת אלא ודאי דאי לאו שהיה לנו לימוד מיוחד לנתחמץ מחמת ד"א הוה מוקמינן ריבוי דכל רק לנתחמץ מחמת דבר אחר שהוא מסתבר יותר מכולהו וא"כ חזינן לא אמרינן דמרבה הכל ומנ"ל לרבות נוקשה ותערובת ונוקי למסתבר להאי דחמיר טפי. ועוד תשובה דהרי חזינן בין לרב יהודה ובין לר"נ על כל פנים חד מהני תנאי חדא אית ליה ויליף ליה מכל והיא גופה קשיא למה לא מרבה הכל ולמימר דבהא פליגי הני תנאי דהאי תנא דאית ליה תרווייהו סובר דכל ריבוי הוא ומרבינן הכל ואידך ס"ל דלא מרבינן הכל הוא דוחק לעשות פלוגתא בזה. ונראה לפי מה שכתב התוספות כאן בסוף דבר המתחיל מאן תנא שיש שום קרא בתודה לרבות נוקשה א"כ א"צ ריבוי בפסח לרבות נוקשה דילפינן מתודה ואייתר כל לרבות תערובות אלא דזה תינח לר"נ דס"ל נוקשה חמיר אבל לרב יהודה דסובר תערובת חמיר א"כ קשה אי ילפינן פסח מתודה לנוקשה שוב תערובות הוא ק"ו ולמה לי כלל קרא בפסח כל מחמצת לרבות שום דבר ואי לא ילפינן פסח מתודה א"כ קשה להיפוך מנ"ל נוקשה בפסח כלל ודלמא כל לרבות תערובת אתי ונראה דבאמת לרב יהודה לא דריש ר"מ כל וילפינן נוקש" מתודה ותערובת בק"ו מנוקשה ומה שכתבתי לעיל בדברי הגמרא דקאמר ור"א עירובו מנ"ל דאי ילפינן מתודה קשה כרת נמי לחייב זה כתבתי שהמקשה היה יכול להקשות כרת נמי לחייב אבל אליבא דמסקנא דממעט קרא מכרת דכתיב כי כל אוכל וכו' על חמץ ענוש כרת ולא על דבר אחר נתמעטה נוקשה ותערובות:

'''ובזה''' הונח לנו דברי התוספת בחולין וכאן בסוף ד"ה מאן תנא שכתבו ואומר ר"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבה נוקשה ולכאורה יפלא ועל סמך זה נשען שם לומר לרבי מאיר מדלקי עליה שמע מינה חמץ הוא והלא זה משענת קנה רצוץ היא דהיא גופיה מנ"ל שיש שום ריבוי בתודה עד שהקשה כן בפה מלא מדלקי עליה שמע מינה חמץ הוא ולפי מ"ש ניחא דשם קאי למסקנא כאן דתניא כוותיה דר"י ואם כן תערובות חמיר וקשה היכי מחייב רבי מאיר מלקות בנוקשה מנא ליה ואי מכל מחמצת נוקי לתערובות דמסתבר טפי אלא ודאי דאית ליה ריבוי בתודה ויליף חמץ מתודה זה הנראה לענ"ד בישוב הסוגיא ואמנם רש"י לא פירש כן שהרי רש"י פירש באוקימתא דרב יהודה בסוף ד"ה שיאור דהאי לאו דנוקשה {{עוגן|מא.}}נפקא לי' מכל מחמצת:

'''ועוד''' נראה לענ"ד לפרש פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן דרב יהודה סבירא ליה דנוקשה ודאי אינו חמור יותר מתערובות אבל אפשר דכי הדדי נינהו ואפשר דתערובות חמיר ולכן לא מוקי משנתינו כר"א משום דלא אשכחן לר"א שמחייב אלא בתערובות ואולי סבירא ליה לר"א דקרא לא מרבה רק תערובות ולית ליה נוקשה כלל אבל רבי מאיר מדחזינן ליה דמחייב בנוקשה על כרחך דמחייב גם בתערובות שהרי על כל פנים נוקשה אינו חמיר מתערובות ועל כרחך סבירא ליה לרבי מאיר דכי הדדי נינהו ומרבה תרווייהו מחד קרא ולכן מוקי משנתינו כר"מ ורב נחמן סבירא ליה להיפך דתערובות ודאי אינו חמיר יותר מנוקשה אבל הוא אפשר דכי הדדי נינהו ואפשר אפילו דנוקשה חמיר טפי ולכן לא מוקי משנתינו כרבי מאיר דכיון דלא שמע ו לר' מאיר דמחייב אלא בנוקשה ואין מזה ראיה דמחייב גם בתערובת דאולי תערובות קיל אבל ר"א דשמעינן ליה דמחייב בתערובות על כרחך דמחייב גם בנוקשה שהרי על כל פנים אין נוקשה קיל מתערובות ומדמחייב בתערובות על כרחך דסבירא ליה לר"א דכי הדדי נינהו ומרבה תרווייהו ולכן מוקי משנתינו כר"א ובזה מתורץ שיטת הבית יוסף בסימן תמ"ב שגרס בסוגיא זו הוא הדין והאחרונים תמהו עליו ולפי מה שכתבתי נסתלקו התמיהות מעליו דוק ותשכח:

'''ובגוף''' דין נוקשה ותערובות אם אסורים מן התורה נחלקו הפוסקים ודעת הרי"ף לפסוק דלא כסתם משנתינו וכבר פירשו הפוסקים טעמו שסמך על סתם משנה דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור ויש לדקדק הרי לא אמרו במשנתינו שהיו לוקין על נוקשה ותערובות אבל אמרו שהם באזהרה והרי גם בחצי שיעור אמרו ביומא [[בבלי/יומא/עד/א|דף ע"ד ע"א]] חצי שיעור שאינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כל וכו' ולר' יוחנן שם אינו אסמכתא רק דין תורה ממש ואם כן דלמא משנתינו ומשנה דלקמן לא סתרי אהדדי כלל וכולהו סתמא דרשי כל לרבות נוקשה ותערובות אבל הוא כמו כל חלב שמרבה חצי שיעור לאזהרה אבל לא למלקות לכן קאמר במשנתינו הרי אלו באזהרה וגם במשנה דלקמן קאמר האוכלו פטור אלא דלרב יהודא דמוקי משנתינו כרבי מאיר ורבי מאיר בהדיא אמר והאוכלו בארבעים ולדידיה ודאי שאינו דומה לחצי שיעור ושפיר סתרי הנך סתמי אהדדי אבל רב נחמן דמוקי משנתינו כר"א והרי בדברי ר"א לא נזכר מלקות רק קאמר על עירובו בלאו והרי גם בחצי שיעור אמרו שישנו באהזרה ואזהרה היינו לאו ושפיר לא סתרי הני סתמי אהדדי אלא דלפי זה קשה מאי מקשה ורב נחמן מ"ט לא אמר כרב יהודא והרי יש לנו טעם נכון דלאוקימתא דרב יהודא קשיא סתמא אסתמא ולאוקימתא דרב נחמן אתיין הנך סתמי יחדיו על נכון ולכן צריך לומר שאין זה דומה לחצי שיעור דבשלמא גבי חצי שיעור אף דרבי' קרא מכל מקום ודאי לא לעונש רבי' דהרי כתיב ביה אכילה ושיעור אכילה בכזית ואי אפשר למעקר לשון אכילה לגמרי לכן אמרינן דאהני ריבוי דכל לאזהרה ואהני מה דכתיב אכילה למעוטי ממלקות אבל גבי חמץ אי דרשינן כל ממילא חייב מלקות שאין לנו דבר המכריח אותנו לחלק בין איסור למלקות ועוד דגבי חצי שיעור איכא טעמא שאף שאין בו מלקות אסרה רחמנא משום דחזי לאצטרופי אבל גבי נוקשה ותערובות לא שייך האי טעמא ולכן לא מחלקינן בין אזהרה לעונש ואולי לזה כיוונו התוספ' בד"ה מאן תנא שכתבו משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בו שהיה קשה להו מאי דקאמר ורב נחמן מאי טעמא לא אמר כר"י ודלמא טעמיה כדי שלא יהיו סתרי הני תרי סתמי ולכן מוקי כר"א ולא אתרבי למלקות רק לאזהרה אלא ודאי משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בו לפי שאינו דומה לחצי שיעור וכנ"ל ואמנם נראה דבלאו הכי אי אפשר לפרש משנתינו כן דהרי מסיים ואין בהם משום כרת מכלל דמלקות אית בהו דאם לא כן הוה ליה למימר הרי אלו באזהרה ואינם במלקות והוה ממעטינן ממלקות וקל וחומר מכרת ומדפירש ואין בהם משום כרת מכלל דאיסור מלקות אית בהו:

'''עוד''' נראה לי לדקדק על דעת הרי"ף דמנא ליה דמשנה דלקמן גבי שיאור פליגא על משנתינו ודלמא משנה דלקמן אתיא כרבי יצחק דאמר בריש אלו הלוקין דמלקות בחייבי כריתות ליכא ואף דבשיאור ודאי ליכא כרת מכל מקום כי היכי לדידן דחייבי מיתות אינן במלקות אז לאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין אף שנכלל בלאו זה גם דבר שאין בו מיתה אפילו הכי גם על הדבר שאין בו מיתה אינו לוקה משום כיון שיש בכלל לאו זה דבר שיש בו מיתה לא ניתן לאו זה למלקות כלל וכמבואר בשלהי שבת דף קנ"ד ע"א גבי מחמר ועיין שם בתוספות בד"ה בלאו וכו' ועיין בסוף פרק קמא דעירובין גבי תחומין ועיין שם בתוספות בדבור המתחיל לאו שניתן להזהרת מיתת סנהדרין ואם כן גם כאן גבי כל מחמצת לא תאכלו כיון שיש בכלל לאו זה גם חמץ גמור שהוא בכרת ואין בו מלקות לר' יצחק הכי נמי נוקשה ותערובות שישנן בלאו זה אף דלית בהו כרת מכל מקום אין בהם מלקות ולכך שנינו לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור אבל לעולם דגם משנה דלקמן סוברת כמשנתינו שהרי אלו באזהרה ומשנתינו דסיים ואין בהם משום כרת לגופיה איצטרך דלא אתרבי לכרת ואי הוה נקט ואין בהם מלקות הוה אמינא דכרת אית בהו ומלקות מטעם זה גופיה לית בהו לפי שהם בכרת והא דקתני נוקשה ותערובות ולא תני חמץ גמור דהא גופא קמשמע לן דנוקשה ותערובות הם באזהרה ואף דלפי זה על כרחך משנה דלקמן אתיא כרבי יצחק דחייבי כריתות אינן בכלל מלקות ארבעים והרי ה"א סותרת לסתם משנה דאלו הן הלוקין דחשיב שם חייבי כריתות ואוכל חמץ בפסח חשיב שם בין הלוקין ומה לנו אם סותרת משנה דאלו עוברין או אם סותרת משנה דאלו הן הלוקין אומר אני דאף על פי כן יותר ניחא דסתרי תרי סתמי בתרי מסכתות ואפילו בשני סדרים שזו דשיאור היא בסדר מועד וזו דאלו הן הלוקין היא במכות בסדר נזיקין משנימא דסתרי הני סתמי דאלו עוברין ושיאור אהדדי שהם במסכתא אחת ובפרק אחד.

ואחר העיון נראה דלא קשה מידי ולרבי יצחק עצמו ליכא למפטרי משום כרת דבשלמא לדידן דקיימא לן עקיבא דלאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין לא היו לוקין עליו דבזה הטעם משום דלאו זה לאזהרת מיתה נאמר דלא ענש אלא אם כן הזהיר שפיר אמרינן דלאו שניתן על אזהרת מיתת סנהדרין לא היו לוקין משום לאו זה כלל אפילו בדבר שאין בו מיתה כגון מחמר ותחומין לר' עקיבא משום דלאו זה לא ניתן בשביל מלקות אלא בשביל מיתה שהרי לא היה אפשר לחייבו מית' בלא אזהר' אבל לרבי יצחק בחייבי כריתות שאינו לוק' אין הטעם משום שהלאו ניתן לאזהרת כרת שהרי מצינו שנענש כרת אע"פ שלא הזהיר כמפורש שם בריש אלו הן הלוקין אבל טעמיה דרבי יצחק הוא משום שיצאה כרת באחותו למעוטי ממלקות ואדרבה נתקשו שם התוספות בדבור המתחיל ר' יצחק דלמה נכתב לר' יצחק לאו כלל בחייבי כריתות ונדחק' שנכתב לעונש יתירה ואם כן מאחותו ילפינן שמיעטה הכתוב לדונה בכרת ולא במלקות די שנילף דומיא דאחותו דהיינו חייבי כריתות ממש אבל על מה שאינו חייב כרת אף שנכלל בלאו אחד עם חיוב כרת אי אפשר למילף מאחותו ושפיר היו לוקה לר' יצחק:


'''<big>{{עוגן1|בגמרא}}</big> {{עוגן1|תלמוד}} לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ גמור ענוש כרת וכו'.''' בכוונת דברים הללו נחלקו הראשונים דעת רש"י כפי משמעות לשונו בדבור המתחיל לענין כרת וכו' הוא שאין לנו מיעוט מפורש למעט נוקשה ותערובות מכרת אלא כיון דלא כתיב בכרת מחמצת אין לנו ריבוי לרבות נוקשה ותערובות וכיון דלא אתרבו ממילא לית בהו כרת וזו הוא שטת התוספות בדבור המתחיל ההוא כל וכו' ועיין מהרש"א אבל דעת בעה"מ והר"ן דקרא דכל אוכל חמץ מיותר דכיון דכתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וידעינן שאפילו נתחמץ מחמת דבר אחר ענוש כרת קל וחומר לנתחמץ מאליו ולמה לי קרא דכי כל אוכל חמץ אלא דאתא לדיוקא כל אוכל חמץ גמור הוא דענוש כרת אבל האוכל נוקשה ותערובות אינו בכרת ושורש החילוק הזה שבין פירוש רש"י ותוספות לפירוש הבעה"מ והר"ן הוא דלרש"י ותוספות מה דדרשינן מכל אוכל מחמצת ונכרתה נתחמץ מחמת דבר אחר לאו ממשמעותיה דמחמצת שמעינן לה אלא מיתורא דקרא שהרי כתיב כי כל אוכל חמץ ואייתר קרא דמחמצת לנתחמץ מחמת דבר אחר ולדעת הרז"ה והר"ן נתחמץ מחמת דבר אחר ממשמעות מלת מחמצת שמעינן לה בלי שום ייתור וממילא אייתר קרא דכי כל אוכל חמץ למעוטי נוקשה ותערובות מכרת ועיין כל זה במהרש"א בשמעתין:

'''ואומר''' אני דיתכן דעת רש"י ותוספות לשטת תנא קמא דר"י לעיל דף ך"ח ע"ב שהוא ר"ש דצריך תלתא קראי וחד לנתחמץ מחמת דבר אחר אבל לרבי יהודה הא קאמרינן לעיל ורב יהודה מחמת דבר אחר מנא ליה מדאפקיה בלשון מחמצת ואם כן לר"י ודאי גם כן גבי כרת דרשינן מדאפקי' בלשון מחמצת ואם כן לר"י ודאי אייתר כי כל אוכל חמץ למעוטי נוקשה ותערובות מכרת שוב ראיתי שגם המהרש"א כתב כן ואמרתי על פי זה לתרץ קושיית הרשב"א לעיל דף כ"ג ע"ב בתוספות בדבור המתחיל מאי ביליהו שכתבו תימא לרשב"א נימא דאיכא ביניהו חמץ נוקשה ותערובות וכי תימא כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה אם כן כרת נמי לחייב עד כאן לשון התוספות ולכאורה אין מקום לקשוייתם דאיך אפשר לחייב כרת והרי מיעטינהו קרא מכרת מדכתיב קרא מיותר כי כל אוכל חמץ ונכרתה אלא שהתוספת לשטתייהו כאן שפירש מהרש"א דבריהם כפירוש רש"י ולא אייתר קרא למעוטינהו מכרת אבל לפי מה שכתבתי דלרבי יהודה ודאי אייתר קרא מיוחד למעוטינהו מכרת אם כן לא קשה קושיית התימא של הרשב"א רק לרבי שמעון ובדף ך"ב ע"א בתוספו' בדבור המתחיל ור' שמעון כתבו בסוף הדבור וזה לשונם א"נ חזקיה לא סבר כר' שמעו אלא כר"י וכו' יע"ש וא"כ דפלוגתא דחזקיה ור"א היא רק אליבא דר"י נסתר קושיי' הרשב"א:

'''וליכא''' למימר שקושיי' הרשב"א היא כך דאם נימא לר"י כיון דאתרבי לאכילה אתרבו נמי להנאה אם כן לר"ש כרת נמי לחייב ומדר"י נשמע לר"ש כי היכי דחזינן דלר"י כיון דאיתרבו לאכילה איתרבי נמי להנאה אם כן הוא הדין לר"ש נימא כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה ולכרת דלר"ש ליכא קרא למעוטי וזהו כוונת הרשב"א בקושייתו ואמנם אף הא לא תברא ואדרבה מן הסתם לא אמרינן כיון דאתרבי להא אתרבי נמי להא אלא דלר"י כיון דאיכא קרא מיותר למעוטי מכרת מכלל דאי לאו דאימעוט הוה אמרינן כי היכא דאתרבי ללאו אתרבי נמי לכרת ואם כן מכרת הוא דאימעוט אבל לענין הנאה שפיר אמרינן מדאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה אבל לר"ש דליכא קרא מיותר למעוטי מכרת אמרינן למה דאתרבי אתרבי ולמה דלא אתרבי לא אתרבי לא להנאה ולא לכרת אלא דבהנאה ממילא אסירי לר"ש ממשמעות לא תאכל דמודה חזקיה אליבא דר"ש ואם כן לא היה יכול לומר איכא ביניהו נוקשה ותערובת:

'''אך''' אם יש ליתן מקום לקושיית הרשב"א הנ"ל הוא על דרך זה דאם לימא דהלכה כר"ש אף בחמץ לפני זמנו כדרך שהלכה כמותו לאחר זמנו והא ודאי דחזקיה ור"א אליבא דהלכתא פליגי וא"כ אף דבהא דלגר בנתינה הלכה כר"י נגד רבי מאיר ואמרינן דברים ככתבן ולהכי לא יליף חזקיה מנבילה מ"מ אם בחמץ לפני זמנו הלכה כר"ש שפיר הוה מצי למימר איכא בינייהו נוקשה ותערובת דכיון דלפני זמנו הלכה כר"ש אייתר קרא דכל מחמצת לא תאכלו לגמרי למדרש מיניה נתחמץ ע"י דבר אחר כמפורש לעיל דף ך"ח ע"ב ומוכח דלא משתמע ממשמעותיה דמחמצת וא"כ גם גבי כרת צריך קרא מיותר לנתחמץ ע"י דבר אחר ולית לן קרא מיוחד למעוטי מכרת ושפיר קשה נימא איכא בינייהו נוקשה ותערובת וליכא למימר כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה דאם כן כרת נמי לחייב ומדלא קאמר הש"ס הך איכא בינייהו מוכח אחת משתי אלה או דחמץ לפני זמנו הלכה כר"י אף דלאחר זמנו הלכה כר"ש מכל מקום לפני זמנו הלכה כר"י ואם כן ללפני זמנו ונתחמץ מחמת ד"א ילפינן {{עוגן|מא:}}ממשמעותיה דמחמצת וממילא גם בכרת שמעינן ממשמעותיה ואייתר חד קרא לגמרי למעוטי נוקשה ותערובת מכרת ומדמעטינהו מכר' מכלל דלהנא' שפיר אתרבי ולא היה יכול למימר איכא בינייהו נוקשה וכו' או דקיימא לן כחכמים דפליגי על ר"א ואפילו לאכילה לא אתרבי נוקשה ותערובת ולכך לא אמר איכא בינייהו נוקשה ותערובת:

'''ובזה''' נראה לפי עניית דעתי הראב"ד והרמב"ם לשטתייהו דהראב"ד בהשגות בפ"א מחמץ הלכה חי"ת פסק גם לפני זמנו כר"ש ולכך פסק שם בהלכה ו' כחכמים דעל עירובו בלא כלום ולא אשגח בסתם משנה דאלו עוברין משום דחזינן דסתם גמרא דלא קאמר איכא בינייהו לחזקיה ור"א בכך שמע מינה שהלכה כחכמים:

'''ובדעת''' הרמב"ם לפי דעת רוב מפרשי דבריו פסק בנוקשה כחכמים [עיין לעיל בדברינו במשנה ששדינו נרגא בזה] ובתערובת נלאו לעמוד על דעתו אם פסק בתערובת כר' אליעזר או כחכמים ונראה משום דלעיל דף ך"ח ע"ב דסבר ר' יהודה חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו בלאו ותוך זמנו בלאו וכרת ודריש תלתא קראי דכתיבי בחמץ דהיינו כל מחמצת וגו' ולא יאכל וגו' ולא תאכל עליו וגו' חד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו ורבי שמעון דפליג וסובר לפני זמנו ולאחר זמנו בלא כלום מוקי חד לתוך זמנו וכל מחמצת מוקי לנתחמץ מחמת דבר אחר ולא יאכל חמץ מוקי לדרבי יוסי הגלילי דחמץ מצרים אינו נוהג אלא יום אחד ור"י נתחמץ מחמת דבר אחר נפקא מדאפקיה בלשון מחמצת ודרבי יוסי הגלילי נפקא מדסמיך ליה היום אי נמי לית ליה דרבי יוסי הגלילי והרמב"ם חילוק בין הפרקים ומזכי שטרא לבי תרי לפני זמנו פסק כר"י כמבואר בדבר בהלכה ח' הנ"ל ולאחר זמנו פסק כר"ש כמבואר שם בהלכ' ד' וא"כ מצריך רמב"ם תרי קראי לגופייהו חד לתוך זמנו וחד ללפני זמנו וקרא השלישי מיותר לדרשה ועתה יש לנו ספק איזה קרא שנשאר לדרש' אם קרא דלא יאכל דריש כדדריש ר"ש דאתי לדר' יוסי הגלילי וא"כ קרא דכל מחמצת מצריך לגופיה ללפני זמנו וא"כ סבר בהא כר' יהודה דנתחמץ מחמת דבר אחר ילפינן ממשמעותי' מדאפקי' בלשון מחמצת וא"כ אייתר גם גבי כרת קרא מיותר למעוטי נוקשה ותערובת מכרת מכלל דסבר כר"א דתערובת עובר בלאו מדאיצטרך למעוטי מכרת או דלמא דקרא דכל מחמצת דריש הרמב"ם כר"ש דאתו לנתחמץ מחמת דבר אתר וקרא דלא יאכל חמץ דריש כר"י ולא מפיק ליה לכדר' יוסי הגלילי ולא יליף נתחמץ מחמת דבר אחר ממשמעותיה דמחמצת אלא צריך קרא מיוחד לזה וא"כ גם גבי כרת צריך קרא מיוחד לזה ולא אייתר שום קרא למעוטי תערובת מכרת וממילא מוכח דהלכה כחכמים ולכן יש פנים בדברי הרמב"ם לכל אחד מהצדדים ונחלקו מפרשי דבריו בדעתו בזה אבל רוב מפרשי דבריו המה שפטו דבריו דפוסק בתערובת כר"א וכן דעתי נוטה שהרי הבי' בהקדמתו לאו מיוחד לתערובת ואפ' אם נרצה לדחוק לפרש דבריו שם ביש בו כזית בכא"פ ממש וכרבנן מ"מ. אי אפש' שהרי הבי' ע"ז קרא דכל מחמצת והיינו הך קרא דדריש ר"א לרבות תערובת ובהדיא אמרו כאן על זה הדרוש בעצמו מאן שמעת ליה דאית ליה עירובו בלאו ר"א ואף שכתבתי לעיל בהשמטות בסוף פרק ראשון דגם ר' יהודה דריש כל מחמצת ומוקי ליה לטעם כעקר מ"מ למיתו הך לימוד על כותח ואינך לא מצינו בגמ' מפורש רק ר' אליעזר ובמחמצת נלע"ד להכריע דסובר הרמב"ם כר"י דמשמעותיה דמחמצת משמע גם מחמת דבר אחר דאי סלק' דעתך מיתור' דקרא ואם כן אייתר הך קרא רק למחמצת ויש לאו בפני עצמו מפורש בתורה בנתחמץ מחמת דבר אחר ולאו בפני עצמו בנתחמץ מאליו והוה ליה להבינו הרמב"ם למנותו בהקדמתו להלכות חמץ לשני לאוין וכך הוה ליה למימר בהקדמתו שלא לאכול חמץ כל שבעה שלא לאכול חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר כל שבעה וכדרך שחשיב תערובת ללאו בפ"ע וכן במנין המצות בסמ"ק שלו הוה ליה לענות חמץ שנתחמץ מאליו וחמץ ששתחמץ ע"י דבר אחר לשני מצות לא תעשה א"ו דסובר כר"י דגוף קרא ללפני זמנו ונתחמץ מחמת דבר אחר ממשמעותיה מדכתיב מחמצת ולא כתיב חמץ ואתי רק מריבויא הל' ולא נחשב למצוה בפ"ע כמבואר בשרשיו שורש ב' ואף דתערובת אתי גם כן מריבויי דכל ואפ"ה מנאו למצוה בפ"ע היינו משום ששנינו במשנתינו הרי אלו באזהרה וכבר ביאר בשרשיו במקום שאמרו רז"ל בהדיא שהוא לאו שפיר נמנה למצוה אפילו אתי רק מדרשה:

'''ובזה''' נלע"ד הרמב"ם והתוספות לשטתייהו שהרמב"ם פסק בתערובות שעובר בבל יראה וכמפורש בדבריו בפרק ד' הלכה חי"ת וכתב הה"מ שהוא פירש משנתינו ואלו עוברין בב"י [וכן הוא באמת בפירוש המשניות] והתוס' בריש פרקין כתבו בשם ר"ת עוברין מעל השלחן אבל ב"י ליכא שאפילו באכילה לא הוה מחייב אי לאו דרבי' קרא ומהי תיתי ב"י עיין בתוספות והנה נוכל לדחות תמיהת התוספ' דמהי תיתי ב"י והרי איכא למימר כיון דרבי רחמנא לאכילה ממילא הה"ד לבל יראה וכדרך שרצו התו' לומר לענין הנאה לחזקיה אמנם התוס' לשטתם שגם הם דחו הדבר מטעם דא"כ כרת נמי לחייב ומש"ה נמי ליכא למימר דאתרבי לב"י דא"כ כרת נמי לחייב ומש"ה נמי ליבא למימר דאתרבי לב"י דא"כ כרת נמי לחייב וכ"ז לשטתייהו דליכא קרא מיוחד למעוטינהו מכרת אבל הרמב"ם לשטתו לפי מה שהוכחתי לעיל דסבר כרבי יהודה דמדאפקיה בלשון מחמצת ילפינן נתחמץ ע"י דבר אחר א"כ אייתר קרא מיוחד למעוטי מכרת אם כן מכרת דמיעטי' קרא אימעט מבל יראה דלא מיעטי' קרא בפירוש אמרינן כיון שאתרבי לאכילה הה"ד לבל יראה:

'''אך''' דברי רש"י נאחזים בסבך שרש"י פירש במשנתינו עוברין בב"י וכאן בשמעתין משמעות דבריו דליכא קרא מיוחד למעוטיה מכרת ועיין מהרש"א ואפשר לומר שגם רש"י סובר כשטת הר"ן והרז"ה ומה שפירש דלגבי כרת לא כתיב כל מחמצת זה כתב לפום ריהטא שעדיין לא הביא קרא דכל מחמצת וק"ל:

'''ודע''' דלשטת רבינו תם דליכא ב"י בנוקשה ותערובת מטעם דגם לאכילה אי לאו דרבי קרא לא הוה ידעינן ומהי תיתי ב"י א"כ גבי נתחמץ מחמת ד"א נמי נימא דלאכילה רבי' קרא אבל בב"י לא יעבור ולא מצינו מזה זכר בכל הפוסקים שיהיה שום זכרון בדבריהם שעל מה נתחמץ ע"י ד"א לא יעבור בב"י ונראה דראוי לומר כיון דאתרבי לאכילה ולכרת שוב אמרינן דאתרבי לב"י דהרי איתקש ב"י לאכילת חמץ שיש בו כרת בקרא דשבעת ימים שאר לא ימצא וגו' כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועיין מה שכתב בפני יושע במשנתינו:

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>