עריכת הדף "צל"ח/פסחים/מב/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''פרק ואלו עוברין'''}}

'''דף מ"ב ע"א'''

'''ואלו עוברין.''' מלשון ואלו משמע שקאי אדלעיל ונלע"ד לפי שהמשנה בסוף כל שעה מסיים מי תשמישו של נחתום ישפכו והיינו לאבדן מן העולם וכדתניא לעיל שופכן במקום מדרון תנן כאן ואלו עוברין וזה סיוע לפירוש רש"י או לפירוש ריב"א אבל לפירוש ר"ת כאן שעוברין היינו (שעל) [מעל] השלחן שאסור לאכלן קשה דהוה ליה למתני אלו עוברין:

ועכ"פ מפורש לעיל במשנה דמי תשמישו של נחתום צריכין ביעור מן העולם והרי אין המים בעצמו חמץ אלא מעט בצק שנשרה בהם מידיו של נחתום מחמיץ והוא מעורב במים וחזינן שתערובת חמץ צריך ביעור עכ"פ אי מדאורייתא אי מדרבנן וקשה על מה שרצה הרא"ש לומר דלטעם שפירשו התוס' בריש מכילתין דהא דהחמירו לבער חמץ מן העולם הוא מטעם שהחמירה התורה לעבור בל יראה אם כן נוקשה ותערובת שאינו עובר לר"ת בבל יראה מותר להשהותן עיין ברא"ש ולפי מה שנתבאר דבריו תמוהים דהרי מפורש דמי תשמישו של נחתום ישפכו וצריך לומר ע"פ מה שכתב הטור בסי' תמ"ב דכל הנך דמשנתינו אינן עשויים לטעמא רק לקיוהא בעלמא אבל מה שיש בו טעם חמץ גם לרבנן מחייבי עליו דטעם כעיקר דאורייתא יע"ש. א"כ יש לומר דמי תשמישו של נחתום נשאר במים טעם חמץ ועובר בבל יראה ולכך ישפכו ואם כן חזינן דטעם כעקר שייך גם לענין בל יראה אע"ג דטעם כעקר ילפינן מגיעולי מִדְיָן ושם לא שייך בל יראה מ"מ כיון דילפינן דטעם כעקר ממילא הוא לכל דבר כעקר גם לבל יראה ולכרת:


שם '''ואלו עוברין בפסח.''' הנה תנא במכילתין בפסח איירי ולמה הוצרך לומר בפסח ובפרק דלעיל אין שורין המורסן וכו' האשה לא תשרה וכו' קאמר סתמא ולא הוצרך לומר בפסח ואף שגבי לא ילעוס אדם חיטין קתני גם כן ויתן ע"ג מכתו בפסח התם אפשר הא קמ"ל דוקא כשנותן בפסח שתכף עובר על בל יראה ועל איסור הנאה מחמץ קודם שנמאסים אבל בנותן קודם פסח איזה זמן אף שמונחים על גבי מכתו בפסח כבר נמאס ונבאש מן המכה ואינו עובר עליו ועוד דשם אין האיסור משום הנאה רק משום בל יראה עיין במג"א סימן תס"ו סק"ב מ"ש בשם הרמב"ם ולדעת רוב הפוסקים אין איסור בל יראה חל עד הלילה [ובאמת אני אין דעתי כן כאשר ביארתי בנודע ביהודה חלק א"ח סי' ך'] ולכן נקט בפסח לאפוקי בערב פסח מחצות ולמעלה שמותר וגם במשנתינו לפירוש רש"י דעוברין היינו בל יראה ניחא ג"כ מה דנקט בפסח לדעת רוב הפוסקים הנ"ל אבל לר"ת דמפרש משנתינו לענין איסור אכילה יש להסתפק אם הא דנקט בפסח לאו דוקא הוא ועיקר האיסור נקט או דלמא התנא דייק ותני בפסח דוקא בפסח אבל קודם הפסח אף דלרוב הפוסקים הלכה כרבי יהודה לפני זמנו ולא סתם התנא כרבי שמעון אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו הלכה כרבי יהודה שעובר עליו בלאו מ"מ היינו בחמץ גמור דאיכא קראי מיוחדים לרבי יהודה לפני זמנו ולאחר זמנו ולתוך זמנו אבל בנוקשה ותערובת דאתרבי רק בחד קרא כל מחמצת די שנוקי ריבוי הזה לתוך זמנו ולא ללפני זמנו ולאחר זמנו. וכן כתבו התוספות בריש מכילתין בדבור הראשון בסוף הדבור שכתבו דלא אסר רבי יהודה אחר הפסח אלא חמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו רבי יהודה מודה עכ"ל ואם כן כשם שאינו אסור לרבי יהודה אחר זמנו הוא הדין לפני זמנו דהא לרבי יהודה לפני זמנו ולאחר זמנו שוים ובלא"ה לדעת התוס' אי אפשר לומר בענין אחר רק שנוקשה אפילו למאן דסובר שהוא דאורייתא מ"מ לפני זמנו ודאי הוא מדרבנן שהרי בדף ו' ע"ב בתוס' בד"ה משש שעות ומעלה כתבו בשם ר"ת דהיינו מסוף שש ולמעלה ומייתי ראיה מחיטי קורדנייתא שהם קשים והוה חמץ נוקשה שאינו אסור נמי אלא מדרבנן עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה דמנא לה להגמרא להביא ראיה מרב דאמר המקדש בחיטי קורדנייתא ודלמא רב סבר כר"מ דנוקשה הוא מן התורה והיו לוקין עליו ולכך אין חוששין לקידושין אלא ודאי דאף אם סבר רב נוקשה הוא מן התורה היינו בתוך הפסח אבל לפני זמנו לכולי עלמא הוא מדרבנן:

'''וכן''' נלע"ד מוכח מדברי הרמב"ם כן בהקדמתו להל' חמץ ומצה שכתב שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות וכו' להשבית וכו' שלא לאכול חמץ כל שבעה שלא לאכול תערובות חמץ כל שבעה הרי שלא הזכיר איסור תערובת אלא כל שבעה ולא בערב פסח וכן בפ"א הלכה ו' אין חייבין וכו' וכל הדומה מדברים שהחמץ מעורב אם אכלן בפסח והיה לוקה ואין בו כרת. ובהלכה (א') [ח'] אסור לאכול חמץ ביום י"ד הרי שביום י"ד לא הזכיר תערובת בשום מקום:

'''ודע''' שדין נוקשה לא מצאתי מפורש בדברי הרמב"ם בשום מקום ורוב המפורשים אחזו שער שהרמב"ם פוסק דנוקשה אינו אסור מן התורה רק מדרבנן ואני לא מצאתי בדבריו הכרע בדבר זה ואדרבה מצאתי בפ"ה מהלכות חמץ הלכה י"ג שכתב ואם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי זה אסור לאוכלו ואין חייבים כרת ומדכתב שאין חייבים עליו כרת משמע דמלקות היו חייבים עליו וכרבי מאיר שאמר והאוכלו בארבעים ויותר מזה לא מצאתי בדבריו דין נוקשה לא לקולא ולא לחומרא:


שם '''כותח הבבלי וכו'.''' התנא הקדים תערובת לנוקשה ולפי אוקימתא דרב יהודה לקמן דף מ"ג ע"א דתערובת חמיר מנוקשה אתי שפיר דנקט התנא לא זו אף זו אבל לרב נחמן שם דסובר נוקשה חמיר א"כ חשיב התנא בדרך זו אצ"ל זו וכבר הרגיש בזה מהרש"א לקמן דף מ"ג ע"א בתוס' ד"ה ואלו וכתב דכיון דתנא דידן נחית נמי למתני שאין בהם כרת והוה ליה נוקשה לא זו אף זו לסברת רב נחמן ע"כ דבריו. ואני אומר יתכנו דבריו לשטת ר"ת אבל לשטת רש"י דאלו עוברין בב"י א"כ סיפא דהרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת הוא ענין בפני עצמו דעד עכשיו מיירי מבל יראה ועכשיו קאמר בבא חדשה הרי אלו באזהרה לענין אכילה ואין בהם משום כרת ולא קאי אין בהם משום כרת כלל ארישא והדק"ל לרב נחמן הוה ליה רישא זו ואצ"ל זו אך לפמ"ש לעיל דמשנתינו קאי על סיומא דפ' הקדום דמי תשמישו של נחתום ישפכו וזה הוא תערובת להכי סמוך ליה מילי דתערובת והקדימם לנוקשה ויותר יתכן ישוב זה לשטת ריב"א שפירש עוברים מן העולם ולא נזכר במשנתינו כלום מבל יראה דהרי יכול להיות שאף שאינן בבל יראה אפ"ה מדרבנן צריכין ביעור מן העולם ואם כן שפיר משנתינו קשורה למשנה דלעיל שג"כ שנינו ישפכו דהיינו שמתבערין מן העולם אבל לרש"י דפירוש עוברין בבל יראה הוא קצת דוחק דהרי לעיל במי תשמישו של נחתום לא נזכר בל יראה כלל רק נזכר שישפכו ובל יראה מאן דכר שמיה שם ואמנם אולי סובר רש"י דזה תלוי בזה דכל מה שאינו עובר עליו בבל יראה אין צריך ביעור וגם בריש מכילתין פירש רש"י אור לארבעה עשר בודקין שלא יעבור בבל יראה. ובזה הונח לי דברי הברטנורא שבמשנה ב' פ"ק דחלה ששנינו הרי זה עובר בפסח פירש שעוברים בבל יראה וכאן במשנתינו פירש שמתבערין מן העולם והיינו כפירוש ריב"א והתוס' יו"ט בכאן הרגיש בזה וכתב שבמסכת חלה נקט הרע"ב שיטת רש"י והרמב"ם וכאן נקיט שיטת ריב"א אבל לא ביאר לנו למה שינה את טעמו ולכן נלע"ד דשם לא נזכר רק תערובת ולכן פירש שעובר בבל יראה אבל כאן במשנתינו כיון ששנינו תרווייהו תערובת ונוקשה ולרב נחמן נוקשה חמיר א"כ הוה משנתינו זו ואצ"ל זו לכן פירש מתבערים מן העולם ולכך הקדים תערובת למסמכיה למי תשמישו של נחתום ומיירי רישא דמשנתינו באין בהם כזית בכדי אכילת פרס דאז ליכא איסור תורה וכמבואר כאן בברטנורא וסיפא הרי אלו באזהרה מיירי ביש כזית בכדי אכילת פרס וכן משנה דחלה בהכי מיירי לדעת הברטנורא ולקמן בדברי התוספות נדבר עוד מזה:


שם '''הרי אלו באזהרה וכו'.''' לפירוש רש"י דרישא דמשנתינו הוא לענין בל יראה אין כאן כפל לשון דסיפא הרי אלו באזהרה לענין אכילה קאי וכדמסיים ואין בהם משום כרת אבל לפירוש ר"ת דרישא גם כן לענין איסור אכילה קאי ועוברין היינו מעל השלחן קשה למה כפל דבריו והוי ליה למיתני ואלו שבאזהרה ואין בהם כרת כותח הבבלי וכו' וצריך לומר דקמ"ל דעוברין מן השלחן וגזרינן בהו דלמא אתי למיכל מנייהו אף דלית בהו כרת ועיין בדברי התוספות בריש מכילתין:


'''תוס' ד"ה ואלו עוברין וכו'. וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברין דמשמע שעוברים מן העולם וכו'.''' לשון זה משמע שריב"א מדקדק להוכיח פירוש רש"י דעובר בבל יראה מדתנן עוברין דמשמע שצריך לבער מן העולם והדבר יפלא דאכתי אין ראיה מזה שריב"א מסכים עם רש"י דהרי התוס' עצמם כתבו בריש מכילתין דאפילו לר"ת שאינו עובר על נוקשה ותערובות בבל יראה אפ"ה צריך לומר דהחמירו חכמים בכל חמץ אפילו בנוקשה ותערובת לשרפו דאמר שיאור ישרף והיינו נוקשה ואיכא למאן דאמר התם כ"ש חמץ ע"י תערובות ואי מותר להשהותן למה ישרף יעו"ש וא"כ מנ"ל להתוס' שריב"א מדקדק מזה להוכיח פירוש רש"י והרי אפילו לר"ת צריך לבערו מן העולם ולקמן בפירושו של ר"ת יבואר יותר:


'''בא"ד ונראה לר"ת דאלו עוברין פירוש האוכלין ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא.''' כבר מבואר בדברינו לעיל דלר"ת צ"ל דלרב נחמן דנוקשה חמיר מ"מ לא מחשב משנתינו זו ואצ"ל זו כמו שכתב המהרש"א דלענין לפוטרו מכרת נוקשה הוא רבותא יותר ועוד נ"ל דאף דלענין איסור תורה לרב נחמן נוקשה חמיר מ"מ לענין העברתו מעל השלחן שהוא משום גזירה דלמא אתי למיכל מיניה נוקשה הוא רבותא יותר דהרי נוקשה הוא חמץ רע כמ"ש הר"ן ויש הוה אמינא דלא נצטרך למגזר ביה דלמא אתי למיכל מיניה קמ"ל דאפ"ה כיון דעל כל פנים בר אכילה היא גזרינן בו דלמא אתי למיכל מיניה:

'''והא''' דמיאן ר"ת בפירושו של ריב"א דעוברין היינו מן העולם דהרי מודה ר"ת דצריך לשרפם כמבואר בתוספות בריש מכילתין שוב ראיתי שגם הגאון בעל פני יהושע הרגיש בזה ונכנס בכמה דוחקים ואחר כל הדוחקים אכתי נשאר קשה מה שהקשיתי לעיל דהאיך דקדק ריב"א מלשון עוברין פירוש רש"י שעובר בבל יראה דמה בכך דעוברין היינו מן העולם אכתי אפילו אם הוא רק אסור באכילה מן התורה אע"פ דליכא בל יראה מתבערין מן העולם משום לא פלוג כמו שכתבו התוס' בריש מכילתין ולכן נלע"ד דלהתוס' ג"כ היה קשה דלרב נחמן דנוקשה חמיר הוה משנתינו דרך זו ואצ"ל זו ובשלמא לפי' רש"י דעובר על בל יראה איכא למימר אף דלרב נחמן נוקשה חמיר היינו לענין אכילה אבל לענין בל יראה אדרבה תערובת חמיר כמו שכתב המג"א בריש סימן תמ"ב שהרי עכ"פ יש כזית חמץ גמור בביתו וא"כ שפיר הוה משנתינו לא זו אף זו אבל לר"ת דליכא בל יראה כלל ומשנתינו רק באיסור אכילה מיירי הדק"ל וצריך לומר כתירוץ מהרש"א דלענין שאין בהם כרת הוה נוקשה רבותא טפי ולכן הוצרכו התוספות לפרש לר"ת דעוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ובאכילה שייך כרת ושפיר קאי מה שסיים במשנה וא"ב משום כרת ארישא ושייך תירוץ המהרש"א ודו"ק בלשונו הזהב של ר"ת שכתב ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ולכאורה מה חסר לו לר"ת למימר שעוברין מעל השלחן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ולפי מ"ש ניחא דא"כ לא שייך בזה כרת כלל ואטו בחמץ גמור או בשאר איסורי כרת יש בהעלאתו על השלחן כרת והרי זה רק גזירה דרבנן דלמא אתי למיכל מיניה ואם כן לא היה שייך אין בהם משום כרת ארישא כלל והיינו צריכין למימר דהרי אלו באזהרה הוא בבא בפני עצמו ועל זה מסיים ואין בהם משום כרת וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דרישא הוה זו ואצ"ל זו ולכן פירשו דעוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ומאיסור האכילה גופא איירי רישא דמתניתין ועל זה שייך שפיר כרת והוצרך לומר שאין בהם משום כרת ושייך תירוץ מהרש"א אבל ריב"א שפירש עוברין מן העולם ואם כן לא שייך בזה כרת והדרא קושיית מהרש"א לדוכתה ולכן דקדק ריב"א מזה פירושו של רש"י דעובר בבל יראה ושפיר (הוא) [הוה] נוקשה רבותא טפי אפילו לרב נחמן:


'''ד"ה ר"א וכו'. ובגמרא אמרינן דרבי אליעזר סבר נוקשה בעיניה בלא כלום וכו'.''' לכאורה יתכנו דבריהם לפירוש רש"י דעוברין היינו בל יראה כיון דרבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים מודה לתנא קמא דאיכא בל יראה וק"ו דאיכא אזהרה באכילה אבל לפירוש ר"ת דעוברין היינו מעל השלחן ועדיין לא נזכר בדבריו תכשיטי נשים שיש בו לאו ועל זה שפיר מוסיף רבי אליעזר אף תכשיטי נשים עובר מעל השלחן וסיפא דמתני' הרי אלו באזהרה שוב אינו סיום דברי רבי אליעזר רק סתמא דמתני' קתני כן ועל זה סובבת סוגיית הגמרא לקמן מאן תנא ועל זה קאמר דלרבי אליעזר נוקשה בלא כלום אבל אעפ"כ איסור אית ביה וצ"ל דהתוס' לשטתן לקמן דף (ע"ג) [מ"ג] ע"א בד"ה מאן תנא שכתבו דמשמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו ומזה משמע דכוונת התוס' דאפי' איסור דרבנן לא היה בו ולקמן דף מ"ג ע"א בתוספות ד"ה מאן תנא יתבאר יותר:
{{ניווט כללי תחתון}}