עריכת הדף "צל"ח/פסחים/ל/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף למ"ד ע"א'''}}

'''<big>{{עוגן1|משנה}}</big> {{עוגן1|א"י}} שהלוה וכו'.''' מה שקבעה המשנה דינים הללו על אחר הפסח ללא נ"מ אלא לר"ש אבל לר"י גם חמצו של א"י אסור בהנאה מן התורה. אם כן מה לי אם הוא של א"י או של ישראל ויותר טוב היה להמשנה לבאר דינים הנוהגים בפסח ולדברי הכל וכך הוה ליה למתני א"י שהלוה וכו' אין הישראל חייב לבערו או אינו עובר עליו בבל יראה וישראל שהלוה לא"י וכו' חייב לבערו או עובר עליו בבל יראה. ולמימר דבפסח גם בא' שהלוה את ישראל ג"כ עובר בב"י הואיל ובידו לפדותו זה אינו שהרי כתב הר"ן שאינו עובר דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל. (והיבה) [והובא] במג"א [[מגן אברהם/אורח חיים/תמא#ג|סימן תמ"א סק"ג]].

ונראה משום סיפא דישראל שהלוה לא"י וכו' דבפסח אכתי אינו חייב לבערו כי שמא יפדנו הא"י וכמ"ש המג"א [[מגן אברהם/אורח חיים/תמא#ד|שם סק"ד]]. אלא {{עוגן|לג.}}שאינו תמה על המג"א בזה דמדברי רש"י בסוף הסוגיא בדף ל"א ע"א בד"ה הגעתיך לא משמע כן ועוד מה נעשה לרבינו הגדול הרמב"ם דלדידיה מיירי בהגיע זמן קודם הפסק א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה שביק דינים הנוהגים בפסח לדברי הכל ונקט הנוהג אחר הפסח ורק לר' שמעון ולדברי מהרש"א בגמרא לקמן בברייתא דמייתי לימא כתנאי שכתב שקמ"ל אפילו בכה"ג קניס ר' שמעון ניחא.

אבל באמת דברי מהרש"א דחוקים והנלע"ד דמשנתינו רצה לסתום כר"ש בחמץ לפני זמנו ולחדש דגם לר"ש בא"י שהלוה לישראל מותר משום שיש לפנינו מקום לחלק בפסח עצמו בא"י שהלוה לישראל דלר"י לא יעבור בב"י ולר"ש יעבור דהרי רבא אמר חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד והא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד אין הטעם משום שיעבור בעל החמץ בב"י שזה אינו ענין לחמץ עצמו רק לבעליו ועיקר ההפקעת השיעבוד הוא משום מה שחל על החמץ עצמו דומיא דהקדש דמפקיע מידי שיעבוד והכי נמי בחמץ שאם הוא של א"י אין איסורו רק בתוך הפסח אבל לפני הפסח אינו אסור לר"ש רק מכח מצות עשה דתשביתו עיין לעיל דף כ"ח ע"ב בתוספות בד"ה ר' שמעון וא"כ היינו של ישראל אבל בשל א"י אינו מצווה על תשביתו ומותר אפילו באכילה לדעת רש"י בדף כ"ט ע"א בד"ה לעולם ר' יהודה וכו' עיין שם ודוק. נמצא כשמגיע ערב פסח משש ולמעלה החמץ מפקיע עצמו מידי שיעבוד ונאסר ואז ממילא בפסח עובר בבל יראה וממילא הוא אסור גם אחר הפסח אבל לר"י דאית ליה תלתא קראי חד לפני זמנו וכו' ולדידיה חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו בלא תעשה ואין חילוק בין של א"י לשל ישראל דרב אחא ב"י דאמר יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' הדר ביה לעיל דף כ"ט ע"א ואם כן לר"י כיון שהחמץ גם אם נשאר של א"י הוא אסור ממילא אינו מפקיע מידי שיעבוד ואין הישראל עובר בבל יראה ובל ימצא דע"י שיעבוד לחוד אפילו לא קניא ליה הא"י לחלוטין ג"כ אין הישראל עובר בבל יראה דאל"כ למה הלכתא אמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד והרי רבא ס"ל להבא היו גובה ואם כן בלא"ה אכתי לא היו קני ליה א"י לחלוטין אלא ודאי דגם ע"י שיעבוד לחוד אף שאינו מחשב של א"י מ"מ גם של ישראל לא מחשב דומיא דאין הלוה יכול להקדיש כדאמר היכי דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי והיינו בקדושת דמים שאינו מפקיע מידי שיעבוד הכי נמי לענין חמץ אי לא היה מפקיע מידי שיעבוד וא"כ איכא למימר דלר"י באמת חמץ אינו מפקיע מידי שיעבוד ואם כן אי הוה תנן במשנה דיני פסח עצמו הוה מוקמינן משנתינו כר' יהודה ולדידיה הוא דאינו עובר בב"י אבל לר"ש עובר לפי שאין הא"י קונה קנין גמור ואפילו למסקנא דמוקמינן בהרהינו ומעכשיו מ"מ הוה אמינא דמעכשיו איננו מסלק דין אסמכתא והא"י לא קנאו רק שיעבוד בעלמא יש לו עליו ולר"י אין חמץ מפקיע מידי שיעבוד אבל לר"ש עובר דלדידיה תיכף ערב פסח משש ולמעלה חמץ מפקיע עצמו מידי שיעבוד ולכך תנן דיני המשנה לאחר הפסח וא"כ ממילא כר"ש אתיא ושפיר חמץ מפקיע מידי שיעבוד ואפ"ה קמ"ל דאינו עובר לפי שמעכשיו מסלק אסמכתא לרבא ולאביי למפרע היו גובה ואשתכח שהיה של הא"י ממש ומזה ראיה להפוסקים דס"ל דהלכה כר"ש בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו דאין לחלק בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו דאי יש לחלק א"כ אכתי אף דנקט דינו לאחר הפסח בכ"ש אכתי איכא למימר דלפני זמנו סבר כר"י וא"כ גם של א"י לפני זמנו ולא הפקיע החמץ משיעבוד ולכך לא עבר הישראל בפסח ולא קנסוהו אחר הפסח אבל לר"ש החמץ מפקיע מידי שיעבוד ועבר הישראל בפסח ואסור אחר הפסח ואם כן לא עשה מסדר המשנה שום תועלת מה דשביק תוך זמנו ואחז אחר זמנו:

'''והנה''' מה שנכנסתי בפרצה דחוקה לומר דחמץ של א"י לר"ש מותר באכילה בערב פסח וכתבתי דזה לשטת רש"י לעיל דף כ"ט ע"א עכשיו הדרנא בי וגם לשטת התוספת נכון דהרי התוספת לעיל הקשו על רשאי דממ"נ לא משכחת לה שאם נתן לו הא"י במתנה הרי הוא שלו ואם גזלו הרי חייב באחריותו ולא גרע משאר חמץ דחייב באחריותו דחייב לבערו ע"ש בתוס' וכל זה לרב אחא בר יעקב אליבא דרבי יהודה שעיקר הטעם דיליף דאכילה משאור דראיה אבל לר"ש דליכא קרא לפני זמנו ואין שם איסור אכילה רק מטעם תשביתו דמשמע שלא כדרך אכילתו ובחמץ שאינו שלו רק חייב באחריותו אינו מצווה עליו בעשה דתשביתו דבשלמא בל יראה כתיב קרא מיותר לא ימצא כדמפורש לעיל דף ה' ע"ב ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא למה נאמר לפי שנאמר לא יראה לך וגו' יכול יקבל פקדונות וכו' ת"ל לא ימצא וכן שם בסוף העמוד אלא למ"ד גורם לממון לאו כממון מאי איכא למימר שאני הכא דאמר לא ימצא ע"ש היטב ולפי זה גבי עשה דתשביתו דכתיב רק פעם אחד תשביתו שאור אז לדידן דקיימ"ל גורם לאו כממון אינו עובר בעשה דתשביתו משום אחריות [וכל זה לדעת הפוסקים דבל יראה לא שייך עד הלילה אבל לדידי שביארתי בנודע ביהודה בארוכה שעוברים בבל יראה משש ולמעלה לפי דילפינן שאור דעשה דתשביתו משאור דלא יראה בגז"ש לכל מילי אם כן גם לענין גורם ילפינן גז"ש וכאן אני מדבר לדעת הפוסקים] יצא לנו מזה דלר"ש מותר חמצו של א"י באכילה בע"פ עד הלילה אם לא נתנו לו הא"י במתנה וגם יצא לנו בחמץ שאין גופו של ישראל רק מחמת אחריות אף שעובר הישראל בפסח בבל יראה ובל ימצא א"מ עשה דתשביתו לא שייך בזה ויש לנו לפי זה חומר בחמץ שאין גופו של ישראל מחמץ שגופו של ישראל ממש שחמץ שהוא של ישראל ממש אפי' החמיצו בפסח שעבר במעשה אעפ"כ לא הי לאו הניתק לעשה ואם קיבל בפסח פקדון מא"י ובאחריות של ישראל עובר בבל יראה והיו לוקה דזה לא ניתק לעשה וראה זה דבר חדש אשר לא ראיתי בשום חיבור בראשונים ובאחרונים:


'''<big>{{עוגן1|רש"י}}</big> בד"ה {{עוגן1|א"י}} וכו' ולקמן בגמרא מוקי לה בשהרהינו אצלו וכו'.''' הנה לפי המתבאר בשטת הגמרא לא מוקמי לה בשהרהינו אלא לרבא אבל לאביי לא מוקי בהרהינו שהרי כשהקשה ממשנתינו אמר אי אמרת בשלמא למפרע וכו' אלא אי אמרת מכאן ולהבא וכו' ומשני הב"ע בשהרהינו מכלל דמאן דאמר למפרע ניח' בלא הרהינו ולפי המסקנא לרבא הרהינו לחוד לא מהני כי אם דאמר מעכשיו וא"כ אחז רש"י הרהינו ולא אחז מעכשיו והוא דלא כאביי ודלא כרבא:

'''ועלה''' בדעתי דרש"י אינו סובר כדברי התוס' בגיטין דף מ' ע"ב בד"ה הקדש וכו' שכתבו דרבא לשטתו דסובר מכאן ולהבא היו גובה הוא דמפקיע משיעבוד אבל לאביי דסובר למפרע היו גובה אין הקדש מפקיע משיעבוד וה"ה חמץ אבל רש"י סובר דאף אי למפרע היו' גובה מ"מ כיון שהגיע פסח קודם הזמן מפקיע מידי שיעבוד וכן מוכס לשון רש"י שם בגיטין בד"ה חמץ א"י שהלוה לישראל ושיעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקיע לשיעבודו דא"י והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה והנה ממ"נ בשיטת מי אזיל רש"י שם אי בשטת אביי הרי לדברי התוספת לאביי צא מפקיע מידי שיעבוד ואי בשטת רבא א"כ אי אפי' לא מפקיע מידי שיעבוד אכתי לרבא מכאן ולהבא היו גובה ועובר עליו הישראל ואף דכתבתי לעיל דאי לאו דמפקיע לשיעבוד אז אפילו דלא קניא ליה א"י למפרע אכתי ע"י השיעבוד של הא"י לחוד אין הישראל עובר מ"מ אכתי קשה בדברי רש"י שם בגיטין מאי מועיל הרהינו והרי בסוגי' דשמעתין מוכח דלרבא הרהינו לחוד לא מהני בלי מעכשיו וא"כ ממ"נ אי אמר ליה מעכשיו למה לי הרהינו והרי כי היכי דלאביי לא אמרינן מפקיע מידי שיעבוד כיון דלמפרע היו גובה ה"ה לרבא באמר ליה מעכשיו ג"כ למפרע היו גובה ולמה יפקיע מידי שיעבוד ועוד כיון דבהרהינו לא מפקיע לרש"י משיעבוד וכדמשמע מדבריו בגיטין שפי' בלא הרהינו ולא פי' דמיירי בהרהינו ולא אמר מעכשיו אלא ודאי דהרהינו לחוד ג"כ מועיל שלא יופקע השיעבוד א"כ למה לי כלל מעכשיו אפי' אי לא קני ליה ממש מ"מ כיון שלא פקע השיעבוד לא עבר הישראל אלא ודאי לרש"י שיעבוד לחוד אפי' אי לא פקע לא מהני שלא יעבור הישראל אלא צריך שיקנ' הא"י למפרע ואפי' בקנה למפרע כגון שאמר מעכשיו אפ"ה אי לא הרהינו פקע השיעבוד ורש"י בגיטין באומר מעכשיו מיירי לרבא ומינה לאביי סתמא נמי מעכשיו הוא דלמפרע קונה ואפ"ה חמץ מפקיע מידי שיעבוד וא"כ לאביי ג"כ חמץ מפקיע מידי שיעבו' ובעינן לאביי ג"כ הרהינו וא"כ רש"י אחז במשנתינו הרהינו שהוא לדברי הכל בין לאביי ובין לרבא אבל מעכשיו לא פי' רש"י במשנתינו שרש"י לא בא במשנתינו להכריע בין אביי ורבא דרש"י פרשן הוא ולא פסקן.

ובזה אמרתי לתרץ קושיית התוספת לקמן דף ל"א ע"ב בד"ה אלא הב"ע וז"ל תימא לריב"א אביי איך יתרץ הך וכו' וסיפא אמאי לדברי הכל עובר אף דלא קני כיון דלמפרע הוא גובה ורישא אמאי אינו עובר לר"מ כיון דלמפרע גובה ע"ש מה שתירצו ולדידי ניחא דאביי לא מוקי בהרהינו רק כדקא ס"ד מעיקרא דפליגי אי למפרע היו גובה ואביי כר"מ וסיפא לדברי הכל משום דחמץ מפקיע משיעבוד אפי' למ"ד למפרע היו גובה ושוב ראיתי שגם הפני יושע מתרץ קושיית התוס' כן ואמנם לפי זה דגם לאבי' חמץ מפקיע משיעבוד א"כ משנתינו מה תהא עלה דא"י שהלוה לישראל אחר הפסח אינו אסור ואמאי הרי לד"ה חמץ מפקיע משיעבוד וצ"ל דמשנתינו איירי בהרהינו ואז אינו מפקיע משיעבוד וברייתא דר"מ ורבנן בלא הרהינו ועכ"פ גם לאביי משנתינו בהרהינו:

'''אלא''' דלפי זה קשה מתחל' אמאי הוה ניחא לי' לאביי א"כ על כרחך בהרהינו מיירי ומאי קשיא ליה לרבא והרי בהרהינו גם לרבא ניחא וכדמשני לי' הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו ועוד מדמשני התרצן הב"ע מכלל שהמציא לו דבר חדש מה שלא עלה על דעת המקשה וא"כ למה הוה ניחא ליה לאביי ונראה דהמקשה מתחלה באמת היה סבר כסברת התוספת בגיטין דלמ"ד למפרע היו גובה אינו מפקיע משיעבוד ולהכי הוא ניחא לי' לאביי אף בלא הרהינו והמקשה לא הוה ידע מסיומא דברייתא דא"י שהלוה וכו' לד"ה עובר וראיה לדבר שהרי אמר לימא כתנאי והתרצן הוא שהשיב ותסברא אימא סיפא אם כן המקשה לא הוה מסיק אדעתא הך סיפא ולכך הוה ניחא ליה כסברת התוספת דלמ"ד למפרע היו גובה ליכא הפקעת שיעבוד אבל התרצן שהביא מסקנת הבריית' דד"ה עובר וא"כ קשיא לאביי וצריך לומר משום דחמץ מפקיע משיעבוד אפי' לאביי אם כן באמת גם לאביי משנתינו בהרהינו:

'''אך''' דא"כ איך קאמר ותסברא וכו' אימא סיפא וכו' והא איפכא מבעיא ומה קושיא ודלמא טעמא דסיפא משום דחמץ מפקיע משיעבוד בשלמא לסברת התוספת בגיטין אתי שפיר דהרי אי ר"מ סובר למפרע היו גובה על כרחך לית ליה דחמץ מפקיע משיעבוד אבל לדידי דגם להתרצן דבר"י פליגי ע"כ לא ס"ל סברת התוס' דאל"כ קשיא לאביי א"כ איך בא להשיבו ותסברא ולהכריחו דלא פליגי בלמפרע היו גובה:

ונראה דהך לימא כתנאי אדלעיל חוזר שהקשה ממשנתינו לרבא ומשני הב"ע כשהרהינו אצלו ובא להשיב על זה לימא כתנאי ולומר שאין הכרח להוציא לרבא משנתינו ממשמעה שהרי משנתינו סתמא קתני א"י שהלוה לישראל ולא הזכיר הרהינו כלל ואת מפקת לה מפשטה ולומר שבקה למשנתינו דהיא דחקה ומוקמה בהרהינו כדי שלא יוקשה לרבא נימא דרבא באמת קשיא ליה משנתינו אלא דרבא אמר משנתינו ר"מ היא ואנא דאמרי כרבנן וזה כוונתו במה דאמר לימא כתנאי ולמה מוקמת משנתינו בהרהינו ועל זה השיבו ותסברא סיפא וכו' ואפי' א"ת דסיפא משום חמץ מפקיע משיעבוד אכתי כיון דד"ה מפקיע משיעבוד היכי קתני משנתינו דא"י שהלוה וכו' מותר הרי היא דלא כמאן ועל כרחך תאמר שמשנתינו אף שסתמא קתני מיירי בהרהינו וכיון דע"כ בהרהינו מוקמת לה א"כ גם ברייתא בהרהינו מוקמינן לה וכ"ע כרבא והכא בדרבי יצחק פליגי וכל זה לרבא אבל לאביי ודאי תנאי היא:

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>