עריכת הדף "צל"ח/פסחים/ט/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ט' ע"ב'''}}

'''{{עוגן1|תשע}} ציבורין וכו'. {{עוגן1|רש"י}} ד"ה תשע ציבורין פסקי הלכות הן.''' והנה מה רצונו של רש"י בזה ומי לא ידע שפסקי הלכות הן ואמנם כבר ביארנו [[צל"ח/פסחים/ז/א|לעיל דף ז' ע"א]] בסוגיא דמעות שנמצאו כו' שטעם רש"י בשמעתין שמיאן מלפרש כפירוש ר"י בתוס' בד"ה היינו תשע וכו' שקאי על הככר עצמו אם מותר באכילה משום דרש"י סובר דחמץ מקרי דשיל"מ ולא אמרי' ביה כל דפריש מרובא פריש אלא דאכתי דלמא הפירוש כפי' ר"י וסוגיין אתי' כרבי יהודה דחמץ גם אחר זמנו בלאו ולא הוה דבר שיל"מ ולכן פירש רש"י דהלכות פסוקות הן ולא יפסוק הש"ס הלכה פסוקה כר"י דקיימ"ל לאחר זמנו כר"ש:

'''{{עוגן1|ועפ"י}}''' מ"ש דדעת רש"י דחמץ מקרי דבר שיל"מ נלע"ד לתרץ מה שהוקשה להרא"ש על שפסק בשלהי ע"ג דף ע"ד שפרוסת חמץ שנתערב חד בתרי משליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ותמה עליו הרא"ש למה לא יהיה תערובת חמץ ביבש מותר אף באכילה ולפירוש רש"י שאסור באכילה אם כן ה"ה בהנאה.

ואני אומר שטעמו של רש"י דלא בטיל משום דבר שיל"מ וכבר ביארתי בחידושי במס' ביצה {{ממ|}} גבי יום טוב דנולד בו אסור במשהו משום דשיל"מ וכתבתי דהא דלא בטיל היינו לענין איסור אכילה אבל לענין איסור טלטול לא שייך דשיל"מ דהא הטעם דדבר שיל"מ לא בטיל הוא משום עד שיאכלנו היום ע"י ביטול הרי יכול לאוכלו לאחר זמן בהיתר והיינו אכילה שממ"נ שמה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שיאכל היום באיסור יוכל לאכול למחר בהיתר אבל טלטול יכול לטלטלו היום וגם למחר והטלטול שיטלטל היום הוא בפ"ע ולמחר בפ"ע וכן אני אומר לענין הנאה כיון שבכלל הנאה ישנו גם הנאה שאינו של כילוי כגון להריח בו וכדומה שיכול להריח היום וגם למחר ולא שייך לאסור משום דבר שיש לו מתירין וכיון שלא יכלנו לאסור הנאה של ריח וכיוצא אין בידינו לאסור הנאה של כילוי כגון נתינה לכלב שלא לחלק בין הנאה להנאה אף שמצינו גבי טבל שאסור הנאה של כילוי ומותר הנאה שאינו של כילוי כמבואר במס' שבת [[תוספות/שבת/כו/א#אין|דף כ"ו ע"א]] בתוס' בד"ה אין מדליקין התם דין תורה הוא כך אבל בדשיל"מ שחכמים אמרו שאינו בטיל לא חילקו בין הנאה להנאה וכיון שבכלל הנאה יש גם הנאה דלא שייך יש לו מתירין לא גזרו על שום הנאה רק על אכילה ושפיר פסק רש"י דמשליך לכלבו ובאכילה אסור משום דשיל"מ והפר"ח בסי' תל"ט כתב שגם לקולא אמרינן קבוע כמחצה דהיינו ט' צבורין חמץ ואחד מצה ואתא עכבר ושקל ונכנס לבית בדוק וביטל שאז הוא ספיקא דרבנן אמרינן שקבוע כמחצה ומחשב ספק דרבנן לקולא ולפי זה יש לדקדק דה"ל לסוגיא דשמעתין לאחוז בדרך זה שהוא רבותא יותר דאפילו לקולא אמרינן קבוע כמחצה ואולי משום סיפא דקמ"ל בפירוש אמרינן מרובה פירש ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע ועוד דגם בקבוע עצמו קמ"ל רבותא דלא מוקמינן הבית בחזקת בדוק כקוש' התוספת:


'''{{עוגן1|תוס'}} ד"ה {{עוגן1|ספק}} גררוהו וא"ת האי בור היכי קאי וכו' וי"ל דגרירת חולדה הוה ספק הרגיל וכו'.''' והנה יש לדקדק אכתי המקשה מנ"ל להקשות ודלמא הבור הוה קאי ברה"ר ולכך טהרוהו מספק ונראה דגם בלי ספק גררוהו ואפילו לא היו מצוים שם חולדה וברדלס יש כאן ספק שמא לא האהיל נגד הנפל שהרי הנפל לא מילא כל חלל הבור ועוד שהרי הציץ ולא ראוהו וא"כ למה קתני שטהרוהו מפני שחולדה וכו' וה"י בלא"ה ג"כ הוא טהור מצד הספק שמא לא האהיל על הנפל וספק טומאה ברה"ר טהור אלא ודאי דברה"י איירי ואפי' הכי טהרוהו ואין לומר שמטעם ס"ס טהרוהו שמא גררוהו ואת"ל לא גררוהו שמא לא האהיל על הטומאה שכיון שהמקשה היה סבור שודאי הטילה נפל לבור וכבר אפשר לנו להסתפק שמא האהיל עליו ויכול אתה להתחיל בספק זה ושוב לא היה ס"ס המתהפך שאם אתה מתחיל שמא האהיל שמא לא האהיל שוב אי אתה יכול לומר ואת"ל האהיל שמא גררוהו שאם אתה אומר שהאהיל איך גררוהו והא דקאמר ואתי ספק גררוהו ומפיק מידי ודאי ולא קאמר וקאתי ספק האהיל ומוציא מידי ודאי יש לומר דספק האהיל היה ברור לו שאינו מפיק מידי ודאי שהרי ספק טומאה ברה"י הוא רק ספק גררוהו או אכלוהו היה סובר שהוא ספק הרגיל ומוציא אפילו מידי ודאי וכמ"ש התוס' [[תוספות/פסחים/ט/א#|לעיל עמוד א']] בסוף ד"ה ואת"ל:

ומשני ליה התרצן כמין נפל וכאן אין להקשות דלא הוה ס"ס המתהפך שאם אתה מתחיל שמא גררוהו שוב אי אתה יכול לומר ואת"ל לא גררוהו שמא רוח הפילה שאם אתה אומר שלא גררוהו שוב כבר הודית שהוא נפל י"ל דכאן אי אתה יכול להתחיל כלל בספק גרירה שאי אתה יכול לדון על הגרירה עד שתדע תחלה אם היה כאן נפל כלל וא"כ מתחלה אתה צריך לדון אם היה נפל או רוח וכמבואר כל זה בש"ך בכללי הס"ס יעויין שם:


'''בד"ה {{עוגן1|היינו}} תשע חניות וכו'. ועוד קשה דגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק.''' לקמן ב[[צל"ח/פסחים/י/א#ספק|דף י' בתוספת ד"ה ספק]] שם אבאר דלדעתי לא שייך בזה חזקת בדוק כלל ואמנם כעת אדבר בדעת התוספת ולפי הנראה מדברי התוס' כאן מועיל חזקת בדוק אפי' לא ביטל וקשה מ"ש גבי שני צבורים וכו' ולפניהם שני בתים מסיק בגמ' שלא אמרינן שאני אומר כי אם בביטל ולדברי התוס' הללו קשה אפילו לא ביטל נוקמי הבית הבדוק על חזקת בדוק והמרש"א לקמן דף יו"ד בד"ה ספק על הרגיש בזה ולדעתי דבריו תמוהים דהרי גם כאן בתשע צבורים וכו' ג"כ אין הספק על הבית אלא על מה שנכנס לבית.

והנלע"ד בדעת התוספת לחלק בין הך דהכא ובין הך דשני בתים ואומר אני דבשני בתים על כרחך צריכין אנו להוציא מהחזקה ונקדים מ"ש התוס' בריש מסכת נדה בסוף ד"ה והלל שהקשו התוס' איך ילפינן מסוטה לטהר ספק טומאה ברה"ר אפילו ליכא חזקת טהרה האסוטה יש לה חזקת טהרה ותירצו דהיכא דקינה לה ונסתרה איתרע חזקתה והקשו א"כ איך ילפינן לטמא ברה"י אף לסתור החזקה והרי סוטה איתרע חזקתה ותירצו דאף שאין לסוטה חזקת טהרה ודאי שהרי איתרע חזקתה מ"מ יש לה חזקה שאינה טמאה ודאי והכתוה עשאה ודאי טמאה ולפי זה בשני בתים {{עוגן|ח.}}{{עוגן|ח־א}}אחד בדוק ואחד אינו בדוק אף שהוא אינו בדוק מ"מ אין כאן ודאי חמץ רק ספק ובעי בדיקה וכשאתה אומר שהעכבר הכניס לתוכו חמץ שהרי כל סוגיא זו מיירי בכבר גדול כמ"ש התוס' א"כ אתה אומר שיש בו בודאי חמץ והרי עד עתה היה לו חזקה שאינו בחזקת ודאי שיש בו חמץ וא"כ בכל מקום שתאמר שנכנסה העכבר עם החמץ אתה מוציא הבית מחזקתו ומה לי אם אני אומר שיני מסתפק לאיזה בית נכנס ואינני מחליט כלל על בית מיוחד ואני מוציא בית הבדוק מידי ודאי בדוק ומביאו לספק ומה לי אם אני מחליט שנכנס לבית שאינו בדוק ואני מוציאו מידי ספק ומביאו לידי ודאי שיש בו חמץ וזה דומה לסוטה ממש וכיון שע"כ אנו צריכין לסתור חזקה לכך נשארו שני הבתים בספק ולכך א"א להקל רק מטעם שאני אומר והיכי דביטל:


'''{{עוגן1|בא"ד}}. {{עוגן1|ונראה}} לר"י דלענין שהביא העכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכיל' וכו'.''' והקשה ה[[פני יהושע/פסחים/ט/ב|פ"י]] אם כן מאי קמ"ל והרי היינו תשע חניות גופי' ומה לי נבילה ומה לי חמץ ועוד קשה לי לפירושו של ר"י עכבר למה הוזכר ולמה לא אמר ממש כהך דחניות תשעה ציבורים של מצה ואחד של חמץ ולקח מא' מהם ואינו יודע מאיזה מהם היינו תשע חניות פירוש א' מהם היינו סיפא.

ונראה דחדא מתורצת בחבירתה, דקמ"ל רבותא דמה דשקל העכבר בפנינו מחשב קבוע כאלו לקחו האדם עצמו משם וכמ"ש התוס' כאן ומה דנקט פירש ואתי עכבר הוא ג"כ רבותא לח מבעיא אם האדם לקחו ממקום שפירש דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שהוא קבוע דאורייתא וכמ"ש התוס' בסוף ד"ה היינו תשע וכו' אלא אפילו אתי עכבר וכו' דהוה אמינא דנגזור שמא יקח העכבר ממקום הרביעות וזה יקל בעיניו שיסבור דלקיחת העכבר לא מקרי קבוע וכקושיית התוס' קמ"ל דגם בזה לא גזרינן אלא דאכתי קשה חמץ מה עבידתי' הנך רבותות יכול להשמיענו בנבילה עצמו או בשאר איסורים וע"י עכבר או ע"י א"י:

'''{{עוגן1|ולענ"ד}}''' נראה להרכיב פירוש רש"י עם פירוש התוספות ומיירי שלקח עכבר ונכנס לבית בדוק ונכנס אחריו ומצא כבר ויש עלינו לדון אם זה ככר הנמצא הוא כבר שלקח העכבר לפנינו מן הקבוע או הוא ככר אחר אבל עכ"פ אף אם הוא ככר אחר הוא מן הציבורים הללו שאין כאן שום ככר אחר רק ציבורים הללו והיה לנו לדון להתיר הככר עצמו באכילה מטעם ס"ס שמא מצה לקח שאף שהחמץ הוא קבוע מ"מ ספק הוא דקבוע כמחצה וא"כ ספק שמא מצה לקח ואת"ל חמץ לקח שמא זה' ככר הנמצא איננו ככר שלקח העכב וא"כ זה ככר הוה כמו סיפא דחניות דבנמצא הלך אחר הרוב והוא מותר אלא דלכאורה אין זה ס"ם שהרי בין ספק הראשון שמא מצה לקח העכבר ובין ספק האחרון שמא זה הככר הוא פירש ומרובא פריש דהיינו מצבורי מצה א"כ הכל ספק אחד שמא מציבורי מצה ולכך בשאר איסורים ודאי שאין זה ס"ס אבל כאן שפיר הוה ס"ס שהספק שמא מצה לקח העכבר וזה ככר הנמצא א"כ הככר מותר וגם החדר ח"צ בדיקה וכשאנו אומרים ואת"ל חמץ לקח שמא זה הככר הנמצא אינו הככר שלקח העכבר ודין ככר זה כככר הנמצא דמרובא פריש א"כ הככר מותר אבל החדר צריך בדיקה והיכא שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון שפיר הוה ס"ס ואעפ"כ קמ"ל דהיינו תשע חניות הטעם דלא אזלינן כאן בתר ס"ס משום שאם אתה מתיר הככר מטעם ס"ס צרין אתה לומר הספק השני שמא אין זה הככר שלקח העכבר וכשאנו רוצים לפטור החדר מבדיקה צריכין אנו לומר ס"ס שמא מצה לקח ואת"ל חמץ שמא זה הככר הנמצא הוא עצמו הככר שלקח העכבר נמצא שלהתיר הככר צריך אתה לומר שאין זה הככר הראשון פטור החדר מהבדיקה צריך אתה לומר הפרו שזה הוא עצמו הככר ולכן אין אומרים בזה כלל ס"ס כמו שכתבו התוס' במס' ב"ק [[תוספות/בבא קמא/יא/א#דקא|דף י"א ע"א]] בד"ה דקא מטהרת וכו' והככר אסור בין לרבי ובין לרשב"ג דלקמן בשדה שאבד בו קבר ונמצא בו קבר דלרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר הנמצא וסומך על זה לקולא א"כ כודאי חשיב ליה וא"כ הככר נשאר באיסורו שאין כאן רק ספק הראשון שמא מצה שמא חמץ והבית א"צ בדיקה ולרשב"ג דחשיב לי' ס"ס א"כ בין בככר ובין בבית אתה צריך לבא לידי ס"ס להתיר ואי אפשר להתיר שום אחד שהספיקות סותרים זה את זה כנ"ל ולכ"ע הככר אסור אבל בדיקת החדר תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן.

'''{{עוגן1|ואם}}''' תאמר כיון שעל כרחי אני תופס גם פירש רש"י דקאי לענין בדיקת החדר א"כ מה בצע בהרכיבי גם פירוש התוס' דמיירי גם לענין הככר ומה חסר לי בפירוש רש"י לחוד ואומר אני שעל פירוש רש"י לחוד ג"כ קשה דאטו דין קבוע צריך להשמיענו והלא ברייתא מפורשת היא תשע חניות ואם לאפוקי מסברת התוס' דנימא דכאן יש להבית חזקת בדוק וקמ"ל דלא מהני חזקת בדוק קשה דבר זה אינו ענין לקבוע ובשני צבורין א' של חמץ וא' של מצה ואתא עכבר ושקל דצריך בדיקה ג"כ מוכח דלא אזלינן בתר חזקת הבית ואם נימא דרבותא היא דמה שלקח העכבר בפנינו מקרי קבוע ג"כ קשה דזה אינו ענין לחמץ וגם בשאר איסורים שייך חידוש זה ואפילו אם נצרף שני הרבותות דקמ"ל דזה מקרי קבוע וגם קמ"ל דבספ' לא מהני חזקת הבית אכתי קשה דדבר זה דשקל עכבר בפנינו מקרי קבוע אין זה שום רבותא דהרי מפורש בברייתא ההיא בתוספתא דטהרות שפירש בפנינו מקרי קבוע ולא עדיף נטילת העכבר מפירש בפנינו וזה לשון התוספתא הביאה הר"ש במסכת טהרות [[ר"ש/טהרות/ה#א|פרק ה' סוף משנה א']] ט' שרצים וצפרדע אחד ברה"ר נגע בא' מהם וא"י באיזו ספיקו טהור [כדין ספק טומאה ברה"ר דצפרדע אחד דקבוע כמחצה דמי]. פירש א' מהם לרה"י ספיקו טמא לרה"ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב וכו' וכתב הר"ש צריך לדקדק הי נינהו נמצא והי נינהו פירש ויש לפרש דפירש היינו שפירש בפנינו שנולד הספ' במקום הקביעות לפיכך כמחצה ועיין שם. הרי שדבר זה שפירש בפנינו דינו כקבוע מפורש בתוספתא ואין צורך להשמיענו בעכבר.

וצריך לדחוק דעיקר כוונתו דשקל עכבר לא גזרינן היכי דשקל אחר שפירש שמא ישקול העכבר מן הקבוע וזה דוחק אבל לפי פירושי על כרחך צ"ל בקבוע ובעכבר משום דאי נקט בשני ציבורים אחד חמץ ואחד מצה אין כאן ס"ס רק שמא חמץ שמא מצה דגם אם הוא ככר אחר והוה פירש מכל מקום אין כאן רוב ודו"ק:

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>