עריכת הדף "צל"ח/חולין/קי/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ק"י ע"ב'''}}

גמרא למיסר נפשה לא קמבעיא לי לפי מ"ש התוס' בפסחים {{ממ|דף עד ע"א}} בד"ה כבכ"פ דאפילו לפי מנהג העולם שאין מבשלין כבד אחר שום מליחה מ"מ כיון שנמלח כמליחת קדירה נתמעט דמו ולא אסר טפי משאר בשר שלא נמלח וכו' עיין שם בדבריהם ומנהג העולם היינו דעת ועוד יש לומר בכאן בד"ה כבדא וכו' ולפי זה אפילו אם מליחה לא מהני מ"מ שוב אין בו ריבוי דם כל כך והרי הוא אחר מליחה כשאר בשר שלא נמלח ולפי זה איך אמר למיסר נפשה לא מבעיא ליה והרי גם למיסר נפשה מבעיא ליה שאם אין מליחה מועלת בו ובשלו אחר מליחה הרי הוא נאסר כמו שאר בשר שנתבשל בלי מליחה כלל. וצריך לומר דלא כתבו התוס' דאחר מליחה הוה כשאר בשר אלא לענין דאינו פולט כל כך בשפע עד דלא נימא בשאר בשר שתחתיו כבכ"פ אבל מ"מ אינו פוסק לפלוט כלל ואמרינן בי' מפלט ולא בלע ותדע דאל"כ למה לא נהגו לבשלו אחר מליחה הלא אחר מליחה הראשונה לדברי התוס' הרי הוא כשאר בשר שלא נמלח וימלחנו שנית ונימא כשם שמועיל מליחה לבשר שלא נמלח כלל יועיל נמי לכבד מליחה אחר מליחה הראשונה אלא ודאי שדמו אינו יוצא ע"י שום מליחה ופולט והדר פולט:

אלא דהיא גופא מנ"ל לאביי דגם אחר מליחה פולטת תמיד הרי כיון דכבר אסיק אדעתא לחלק בין קודם מליחה לאחר מליחה מסברא להקל לענין שאר בשר דמספקא ליה דלמא שוב אינו אוסר ה"נ יש סברא לספוקי להחמיר לאסור נפשה אחר מליחה ולמימר דאחר מליחה הוה לגמרי כשאר בשר שלא נמלח וצריך לומר דמשמע ליה סתמא דאינה נאסרת דמיירי בכל ענין גם אחר מליחה. ומינה דגם אוסרת מיירי גם לאחר מליחה שהרי ג"כ סתמא קתני אוסרת:

ובזה ניחא מה שלא השיבו מתחלה ממתני' דתרומות וכאשר באמת הרגישו בזה בעלי התוס' ולדידי ניחא דהוה מוקמינן ואינה נאסרת קודם מליחה ובעיא דיליה אחר מליחה אבל כאשר השיבו למיסר נפשה לא מבעיא לי אפילו אחר מליחה שפיר השיבו למיסר חברתה נמי וכו'. ולפי מ"ש א"כ כאשר השיבו ר"ז אנא שלקי מוכרח לומר שאמר לו בפירוש שאחר מליחה שלק דאל"כ אכתי נשאר ספיקא דאביי ובזה אתי שפיר דברי הרשב"א בת"ה הא' דף עד ע"ב) דמינה תפשוט דאחר מליחה אינה אוסרת חברתה דאל"כ למה מלחו לה. ולכאורה דברי הרשב"א תמוהין דמהיכא מוכח דר"ז מלח לה והא דפשיט ליה היינו אם בלי מליחה אינה נאסרת ק"ו ע"י מליחה ולדידי שפיר שהרי יש לומר להיפך דדוקא בלי מליחה אינה נאסרת וכנ"ל:

אלא דלפי זה אין הוכחה שאינה אוסרת חברתה והא דמלחוה היינו להורות הלכה שאינה אוסרת עצמה אפילו לאחר מליחה וכעין שכתב ר"ת לשטתו בההוא קניא בקופיא שלא מלחו הכבד להורות הלכה ה"נ איכא למימר בעובדא דר"ז להיפך אלא הרשב"א לשטתו דאיהו באמת דחי שטת ר"ת מכח ההוא דקניא בקופיא וכתב דאין לומר בדידעי דלא מלחו הכבד דאטו להורות הלכה הוא דבעי:

עוד נלע"ד לתרץ קושיית התוס' על שלא השיב רב ספרא תכף מאותה משנה משום דאיכא למימר הכבד אוסרת ואינה נאסרת בצלי מיירי ואוסרת בשר הנצלה תחתיו כמ"ד לקמן כבדא עלויי בשרא אפילו דיעבד אסור ואינה נאסרת מכבד שכמותה כגון כבדא עלויי כבדא אף שבדם הכבד שהוא לח אמרינן בי' שבכ"פ וכמ"ש התוס' בד"ה דמא משריק שריק מ"מ כבד שכמותה אינה נאסרת ממנה דטריד למפלט ג"כ בשפע. ואין להקשות אם איתא דבצלי מיירי הנה המרדכי הביא ראי' וכן הוא בתוס' פסחים {{ממ|דף עד ע"ב}} ד"ה שאני דלגבי שמנונית לא אמרינן בלב דשיע ולא בלע מדתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת ולמה לא תנן גם גבי הלב הלב אוסר ואינו נאסר. ואי איתא דמתני' בצלי איירי ומשום דמא והא ודאי שהלב אינו נאסר בצלי משום דמא אי משום דשיע ואי משום כבכ"פ דהרי בהדיא תנן קרעו לאחר בישולו וא"כ למה לא תנן נמי הלב אוסר ואינו נאסר. שתי תשובות בדבר חדא דלב ג"כ אינו אוסר בשר אחר הנצלה תחתיו דדם הלב לא מקרי בשפע שדם הלב מתייבש בתוכו כמו שכתבו התוס' בסוף ד"ה דמא משריק וכו' ועוד דהלב עצמו למ"ד כבדא עלויי בשרא אסור גם עלויי לב אסור דלדעת התוס' לעיל {{ממ|דף קט ע"א}} דלדחייה בעלמא הוא דאמרינן לב שיע אבל לפי המסקנא הטעם דקורעו אחר בישולו הוא אחר צלייתו ומטעם כבכ"פ א"כ דוקא לגבי דם דידי' שמתייבש בחללו וליכא דם בשפע הוא דאמרינן כבכ"פ אבל לגבי דם הכבד שהוא בשפע לא אמרינן בלב כבכ"פ ונמצא הלב נאסר לפעמים ג"כ אפילו בצלי אבל הכבד לעולם אינה נאסרת בצלי ושפיר קאמר הכבד אוסר ואינה נאסרת ובבישול שפיר נסתפק אביי כבדא מאי אתון בי':

אבל השתא דקאמר למיסר חברתה שפיר פשיט ליה ממתני' שאם תפרש המשנה בצלי אם כן מנא לך שאינה נאסרת בבישול אלא על כרחך שמתני' איירי בבישול וא"כ איירי בבישול אחר מליחה כדרך הבישול ועפ"י מה שכתבתי יובן דברי הרא"ש שכתב שמתוך פירוש רש"י משמע דלבשלו בקדירה קאמר אחר מליחה ומספקא ליה משום דיש בו ריבוי דם ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהוא מבשלו חוזר ונבלע בו:

והנה אנחנו רואים שרש"י מפרש כדברי ר"ת שמספקא ליה אם דם הכבד אסור או מותר וזה משמע מלשונו בד"ה כי קא מבעיא לי' למיסר חברתה וכתב רש"י אם דם היוצא ממנו אוסר בשר אחר וכו' מלשון זה משמע שזה פשוט שיוצא ממנו דם אלא שמסופק אם הדם אוסר וכן משמע יותר מפורש מלשונו בד"ה ומשום שמנונית וכו' אבל דמא דנפיק מינה דכשרה מספקא ליה וכו' דאיכא למימר דמא דהתירא הוא שהרי עיקרה דם וכו' עיין שם וא"כ איך כתב הרא"ש להיפך שרש"י מפרש דמבעיא ליה אחר מליחה. והנה אף שאין מדברי רש"י סתירה גמורה דאיכא למימר דלרש"י תרוייהו מבעיא ליה בין קודם מליחה אם הדם אסור ובין אחר מליחה שמא עדיין לא פלט כל דמו ובאמת לדעתי שטה זו היא המחוורת' שבכל הפירושים בהלכה זו דהרי לשטת ר"ת אנו סובלים דוחק גדול במה דפשט ליה מקניא בקופיא צריכין אנו לומר שידע שלא נמלח. ולשטת ועוד יש לומר אנו צריכין למדחק מה דפשיט ליה מדתנן הכבד אוסרת דמסתמא בנמלח מיירי כדרך לבשל אבל אם בכל גווני מבעיא ליה א"כ זה פשוט אצלו שאין הדם יוצא על ידי מליחה רק שמסופק אם הדם מותר או אסור ונמצא כל השטה נכונה אבל עכ"פ קשה מנ"ל להרא"ש שאין רש"י מפרש כפירוש ר"ת לגמרי אמנם לשטת רש"י דס"ל לעיל {{ממ|בדף קט ע"א}} במשנה הלב קורעו וכו' דגם בבישול אין הלב נאסר משום דשיע א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא אמרינן במשנה דתרומות הלב אוסר ואינו נאסר בשלמא למסקנא דמוקי בכבדא דאיסורא א"כ לגבי שמנונית לא אמרינן בלב דשיע וכמ"ש לעיל בשם המרדכי אבל לדברי רב ספרא דפשיט מיני' לענין דמא ולא אסיק אדעתא דמיירי בשמנונית קשיא. וצריך לומר דבלב אין הלב אוסר אלא דם הכנוס בחללו אוסר וממ"נ אינו יכול לומר אוסר ואינו נאסר אם על הדם לא שייך למימר אינו נאסר שהרי הוא אסור וקאי ואם על הלב לא שייך לומר אוסר אלא דעכ"פ קודם מליחה שייך לומר על הלב עצמו שאוסר אפילו קרעו והוציא דמו מ"מ אוסר משום דם הנבלע בו כמו בכל האברים שהרי לא נמלח ואוסר שאר בשר המתבשל עמו ואיהו עצמו אינו נאסר דשיע ולא בלע ממה שנפלט ממנו וא"כ למה תנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת נתני ג"כ הלב וצריך לומר דגבי כבד אומר מלתא פסיקתא אוסרת בין קודם מליחה ובין אחר מליחה ולכך נקט כבד לפי שמיירי כדרך המתבשלים אבל בלב שאינו אוסר רק קודם מליחה לא יוכל לומר הלב אוסר בסתם שהרי בסתם מיירי כדרך המתבשלים וכבר נמלח. וכל זה אי אמרינן דבכבד לא מהני מליחה אבל אי אמרינן כדעת ר"ת דאחר מליחה גם הכבד אינו אוסר וא"כ גם כבד אוסרת היינו קודם מליחה א"כ קשה למה שבקי' ללב בשלמא רבינו תם לשטתו דבבישול לא אמרינן לב שיע אבל רש"י סובר גם בבישול כן וא"כ שפיר מוכח דרש"י ס"ל דגם אחר מליחה הכבד אוסרת לפי ההוה אמינא דאוסר היינו משום דם ושפיר כתב הרא"ש דלרש"י גם אחר מליחה מבעיא ליה. ולפי מ"ש שהשטה היותר מחוורת הוא למימר דקודם מליחה ואחר מליחה שוה ובשניהם מספקא ליה שבזה אין אנו צריכין לסבול שום דוחק בגמ' א"כ היא גופה קשיא למה נאדו התוס' מזה ובין לר"ת ובין לעוד יש לומר פירשו דלא מספקא ליה אלא בחדא למר קודם מליחה ולמר אחר מליחה. ונראה דהיינו טעמא משום דהת"ח הקשה לפירוש ר"ת דצריך לומר בקניא בקופיא שהיה ידוע שלא נמלח הכבד והיה עושה כן במכוון להראות הלכה א"כ איך דחי ודלמא פי קנה חוץ לקדירה אי נמי מחלט חלט לה א"כ למה לא מלחה שהרי לא הראה כאן שום חידוש. ודוחק לומר דזה גופה החידוש דסמכינן אפי קנה חוץ לקדירה או אחליטה שהרי בגמ' משמע שזה פשוט. ואמרתי דרצה להראות שהכבד אוסרת אחרים וזה מוכח מדהוצרך לשום פי קנה חוץ לקדירה וכל זה אם לא נמלח הכבד אבל אם היה מולחה ושוב אינה אוסרת כלל אז אם היה מניח פי קנה חוץ לקדירה היה פועל ריק ולא היה מראה בזה שום הלכה. נמצא מתורץ קושיית הת"ח וכל זה אם נימא דדוקא קודם מליחה מבעיא ליה אבל אם היינו אומרים שהבעי' בין קודם מליחה ובין אחר מליחה ואז היינו מוכרחים לפרש מה דקאמר ר"ז האי נמי לא תבעי' לך היינו ג"כ אפילו קודם מליחה והיינו ג"כ מוכרחים לפרש שידע שלא נמלחה א"כ לא היה מקשה רב אשי כלום ודלמא לפי קנה וכו' דא"כ למה לא מלחה כשמלח הלב והריאה ואי להורות דבעינן דוקא אפי קנה חוץ זה היה מראה ג"כ אם היה מולחה ואדרבה רבותא יותר שאפילו אחר מליחה בעינן פי קנה חוץ. ולמימר דרב אשי הודה במקצת דאחר מליחה לא בעינן פי קנה חוץ לקדירה והם לא מלחוה והראו דקודם מליחה בעינן דוקא חוץ לקדירה דא"כ כיון דגם באחר מליחה יש מקום לספק א"כ אם באו להורות הלכה למעשה יותר היה להם להראות כחא דהתירא ולמולחה ולהראות שאחר מליחה לא בעינן חוץ. ואפילו אם תדחוק שעכשיו הראו לנו חדא דאית בה תרתי שקודם מליחה אוסרת מדהניחו פי קנה חוץ וגם שמעינן דאחר מליחה אינה אוסרת דאל"כ הי' להם למולחה ולהניח פי קנה חוץ. מ"מ כיון שעל כרחך אנו מוכרחים להודות במסקנא שיש חילוק בין קודם מליחה לאחר מליחה לרב אשי למה לא נפרש כן תכף בספיקו דאביי ולמה נשוה ג' חילוקי דיעות דלאביי בתרוייהו מספק' ולרבי זריקא בתרוייהו פשיטא שאינו אוסר ולרב אשי בחדא פשיטא ליה ובחדא מספקא ליה והלא טוב לפרש דברי אביי כדברי רב אשי ממש וא"כ לשטת ר"ת ניצול הוא מקושיית הת"ח וק"ו לשטת ועוד יש לומר א"כ כל שטה זו אחר מליחה לא קשיא כלל קושיית הת"ח שהרי אין אנו צריכין לומר כלל שעשו שום חידוש להורות הלכה אבל אם נימא בתרוייהו מבעיא ליה הוה קשה קושיית הת"ח:

ואמנם מעתה צריך להבין לרש"י שהוכחתי לעיל דס"ל דבתרוייהו מבעיא ליה א"כ מה יענה לקושיית הת"ח ונראה דלכאורה היכי דמהני בכבד פי קנה חוץ לקדירה הכי מהני גם בריאה ובלב:

והנה בריאה הדבר פשוט שהרי בכבד עצמו פירש רש"י ודלמא פי קנה וכו' וסמפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה גדול של ריאה וכו' וא"כ אם בכבד שצריך לעבור דרך רחוק לפי קנה דהיינו מקנה הכבד לקנה הריאה מועיל פי קנה ק"ו לסמפוני הריאה שקרובים לקנה גדול אלא אפילו בלב מועיל וזה לשון המרדכי תניא הלב קרעו וכו' ופרש"י שאפילו בשר הלב עצמו מותר וכו' כדאמרינן בפרק כיצד צולין שאני לב דשיע הלכך לב שנתבשל בקדירה עם דמו סגי בקריעה והלב מותר ולא מבעי' פי הקנה חוץ לקדירה דמותר משום שהדם יוצא לחוץ ואינו נבלע בפני' דשיע ולא בלע אלא אפילו פי הקנה בתוך הקדירה כי היכי דשיע הלב מבפני' שיע מבחוץ עיין שם וא"כ ולפי זה דבכלם מהני פי קנה א"כ נסתר קושיית הת"ח דהן אמת דלשטת ר"ת אנו צריכין לומר דההוא קניא בקופיא היה ידוע שלא נמלחה הכבד דאל"כ לא היה פושט מידי. אבל אין צריך לומר שהיה ידוע שנמלחו הלב והריאה אלא שזה ממילא הוא דהא ודאי לב וריאה אסור לבשל בלי מליחה ולכן פלפלו התוס' כיון שנמלחו הלב והריאה והמה יחדיו עם הכבד בקופיא א"כ למה לא נמלחה הכבד לכך נדחקו שהיה כדי להורות הלכה אבל למסקנא דרב אשי שהיה פי קנה חוץ לקדירה איכא למימר שבאמת גם הלב והריאה לא נמלחו כלל וכיון שפי קנה חוץ לקדירה א"צ מליחה כלל ונסתר קושיית הת"ח. ואומר אני שאכתי קושיית הת"ח במקומה דהרי באמת הרשב"א בחידושיו תמה על מה שמועיל פי קנה חוץ דאטו אנן לדם שבסימפונות לחוד חיישינן אנן לדם הכבד עצמו חיישינן ושמא כל שמוצא פתח לחוץ לשם הוא עושה דרכו ופולט:

ואומר אני תינח למה שפולט לגמרי לחוץ אבל אכתי מה שמתחיל בפנים לפרוש ממקום למקום ולא פלטו לחוץ כלל זה נשאר אסור. אמנם בכבד אין זה חשש שהרי כל זמן שלא נפרש לגמרי ממנו ודאי מותר וכמו שפירש רש"י ותוס' וז"ל רש"י בד"ה ומשום שמנונית וכו' וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מבעיא ליה:

וכל זה בכבד אבל בלב וריאה שגם בפירש ממקום למקום אסור מן התורה א"כ אינו מועיל פי קנה וא"כ בודאי אעפ"כ נמלחו וא"כ למה לא מלחו עמהם הכבד שהוא במחובר עמהם וצ"ל להורות הלכה ושפיר הקשה שאם היה פי קנה חוץ לקדירה אין כאן שום הוראה של חידוש. אלא שדבר זה אם חיישינן בבישול שפירש ממקום למקום הוא תליא ברברבתא בפלוגתא המובא בש"ע י"ד סי' ע"ט סעיף י"א בבשר שנתבשל בלי מליחה כלל ויש ששים ברוטב נגד החתיכה שהמחבר התיר אפילו החתיכה ורמ"א כתב שיש אוסרין החתיכה וטעם פלוגתתם מבואר שזה ודאי שדם היוצא מתבטל בששים אמנם האוסרין חוששין שמא לא יצא כלו אבל פירש בתוך החתיכה ממקום למקום וכמבואר שם בש"ך ס"ק מ"ו והמתירים ס"ל שאין הרוטב מבלבל בתוך החתיכה אלא מה שמוציא מוציא לחוץ לגמרי. ולפי זה לדעת המתירים גם לב וריאה מותרים בלי מליחה בפי קנה חוץ לקדירה ודעת המתירי' עיקר שגם רמ"א לא חשש לדברי האוסרים אלא במקום שאינו צורך גדול ולכבוד שבת גם רמ"א מתיר. ומעתה לדעת המתירים נסתר קושיית הת"ח:

אלא שאומר אני שאכתי קושייתו בתוקפה שעד כאן לא קאמר המרדכי בלב שאם פי קנה חוץ לרוטב שאינו פולט לחוץ כלל לתוך הקדירה אלא פולט דרך פי קנה חוץ לקדירה אלא בעבר ובישלו שלם בלי קריעה שבעודו שלם ואין לו מקום לפלוט הוא פולט דרך סמפונות אבל ההוא עובדא דיהודא בריה דר"ש בן פזי בקניא בקופיא הא ודאי שלא עברו על המפורש במשנה הלב קורעו ומוציא דמו וכיון שכבר נתקרע הלב אף שהוציאו דם המכונס מ"מ דם האברים שבלב עצמו שוב פולט דרך הקרע לתוך הקדירה ואם כן על כרחך הלב נמלח תחלה וכיון שהם כלם בחבור למה לא נמלחה גם הכבד וצריך לומר להורות הלכה ונשאר קושיית הת"ח:

אמנם לרש"י דלב שיע אף בבישול א"כ נוכל לומר כשם ששיע שאינו בולע כך נמי שיע ואינו פולט כלל וא"כ הלב אחר שקרעו והוציא דמו אינו צריך מליחה כלל וא"כ אם פי קנה חוץ לקדירה לא הריאה ולא הכבד ולא הלב נמלחו ולא קשיא קושיית הת"ח ורבינו תם לשטתו דס"ל דלב שיע אידחי ולא מהני בבישול כלל וא"כ על כרחך הלב נמלח ושפיר קשיא קושיית הת"ח ולכן פירש דדוקא קודם מליחה הוא דבעיא ליה לאביי וכנ"ל:

אלא דלפי זה לרש"י הלב כשם שאינו נאסר מחמת דם כך אינו אוסר אחרים אחר קריעתו משום דם גם בלא נמלח א"כ לרש"י קושיא מעיקרא ליתא דלתני במשנה בתרומות הלב אוסר ואינו נאסר שהלב כשם שאינו נאסר כך אינו אוסר ונסתר תחלת הבנין שכתבתי לתרץ דברי הרא"ש שכתב שמשמע מפירוש רש"י דלבישלו בקדירה אחר מליחה וכתבתי שזה מוכח מדלא תנן נמי הלב אוסר ואינו נאסר אלא ודאי שהלב קודם מליחה הוא דאוסר ובכבד פסיק ותני בין קודם ובין אחר מליחה ועכשיו לפי מה שכתבתי אין זה הוכחה והא דלא תנן לב היינו משום שאדרבה אפילו קודם מליחה הלב אינו אוסר כלל:

ועלה בדעתי לומר דמהכא מוכח דלרש"י גם אחר מליחה מבעיא ליה דהא איכא למידק בגמ' דקאמר בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא והנה לר"ת דכל הך סוגיא קודם מליחה ומבעיא ליה אם דם הכבד מותר או אסור א"כ בכבד של טרפה הא ודאי דגם דמה אסור משום טרפה שלא התיר לן הקב"ה אלא כבדא דהתירא ושרי לן דמא אבל לא שרי לן טרפה בכבדא וא"כ כיון דבכבדא דאיסורא מיירי למה ליה למימר ומשום שמנונית הוה ליה למימר משום טרפה. ועלה בדעתי לומר דלפי דעת הרא"ה בבדק הבית דכבדא דאיסורא דאוסרת קאמר היינו שאוסרת כבד חברתה וקמ"ל בזה רבותא גדולה דאף דכבד טרודה למפלט דם ואינה בולעת דם מ"מ בולעת שמנוניתא ואינה נאסרת דקאמר היינו כבדא דהיתרא שבשלה בפני עצמה אינה נאסרת מפני דם של עצמה שפולטת ואינה בולעת ולפי זה דלמוסר כבד חברתה קאמר א"כ צריך למימר מפני שמנוניתא דמפני דם אפילו משום דם טרפה לא היתה אוסרת שהרי הכבד חברתה טרודה למפלט דם של עצמה ואינה בולעת דם תברתה. והנה על פירושו של הרא"ה הואיל ואנו עסוקים בו יש לדקדק ע"פ מה שכתבו התוס' בפסחים {{ממ|דף עד ע"ב}} ד"ה שאני לב וכו' וז"ל. ונראה לריב"א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד דהתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה למפלט לא בלעה ומיהו אומר ר"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דחוייא בעלמא הוא:

והנה לכאורה יפלא ריב"א שהוכיח מדלא תנן גבי לב וכו' וקשה תינח למה דאמר כאן בכבדא דאיסורא אבל רב ספרא דרצה למפשט ממשנה זו לאביי א"כ מוקי לה בכבדא דהתירא לענין דמא א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא תני הלב אוסר ואינו נאסר. אמנם זה אינו קושיא דרב ספרא ס"ל כמסקנא דפסחים דטעמיה דלב משום דכבכ"פ ולא אמרינן כלל שאני לב דשיע ועיקר הקושיא של הריב"א הוא איך דחי בפסחים שאני לב דשיע אם איתא דשיע א"כ למה לא תנן גבי לב אוסר ואינו נאסר ולזה קאמר דהאי דיחוי דהכא היינו לפי מה דדחי אביי כאן ומוקי ליה בכבדא דאיסורא ולענין שמנוניתא ולגבי שמנוניתא לא אמרינן לב שיע זהו הנלע"ד הפירוש בדברי התוספות שם בפסחים ולפי זה האי דמסיימי התוספות ומיהו אומר ר"י בשם ר"ת הוא שייך לתחלת דבריהם וכנ"ל. ומעתה יפלא לדעת הרא"ה דס"ל דגם הכבד נאסר משמנוניתא ולא מהני מה שטרוד למפלט דם וא"כ כבדא הוא שוה כמו לב הדרא קושיית הריב"א לדוכתא למה לא תני הכבד אוסרת ואינה נאסרת:

ואמנם ע"פ מה שכתבתי ניחא דנוכל לומר דהרא"ה סובר דלב כשם שאינו בולע כך אינו פולט וא"כ אינו אוסר כלל וגם נוכל לומר עוד דהרא"ה לשטתו דפירש ואינה נאסרת היינו בפני עצמה ולפי זה על כרחך דס"ל כשטת ועוד יש לומר שבתוספות דאין לומר דסבר כשטת ר"ת א"כ עיקר הבעיא אם דם הכבד אסור או מותר ובעי למפשט שאסור מדתנן הכבד אוסרת ודחי ליה בכבדא דאיסורא ואכתי קשה נפשוט מסיפא ואינה נאסרת ולדעת הרא"ה היינו שנתבשלה בפני עצמה וקמ"ל שאינה נאסרת מדמה בעצמה ויהיב טעמא מפני שפולטת ואינה בולעת מכלל שדמה דפירש ממנה עכ"פ אסור שאם הוא מותר א"כ מה לי אם בולעת או אם אינה בולעת. וכבר רציתי בזה לתרץ קושיית התוספות שכתבו ומיהו קשה קצת דקאמר בסמוך למיסר חבירתה נמי לא תבעיא לך דתנן הכבד אוסרת הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה. ואמרתי דהרי קשה למה לי למימר כלל אוסרת ונימא רק הכבד אינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ומדיהיב טעמא שאינה בולעת מכלל דדם דנפיק מינה אסור וממילא נדע שאוסרת וא"כ הרי ברישא דתנן הכבד אוסרת מיותר אלא ודאי דלהכי תני ליה משום דסיפא ואינה נאסרת היינו לעולם אינה נאסרת גם קודם מליחה ובזה הוצרך למיהב טעמא שפולטת ואינה בולעת שקודם מליחה ודאי פולטת דם האסור לדעת ועוד יש לומר אבל אכתי לא ידעינן שגם אחר מליחה נפיק מינה דמא לכך תנן הכבד אוסרת שגם קודם מליחה אוסר ונסתר קושיית התוספות וגם קשה לשטת רבינו תם שכל הסוגיא רק קודם מליחה א"כ רישא למה לי. ועל זה השיבני בני מו"ה שמואל דברי טעם שאי לאו רישא אכתי הוה אמינא דמא דנפיק מינה מותר לגמרי והא דקתני אינה נאסרת היינו שאם בישל הכבד עם בשר אחר שלא נמלח אינה נאסרת מדם של הבשר ובזה ודאי הוצרך למיהב טעמא מפני שפולטת ואינה בולעת אבל לעולם דמא דנפשה גם קודם מליחה היתר גמור הוא ולכך הוצרך למתני הכבד אוסרת והיינו קודם מליחה באמת לשטת ר"ת ולשטת ועוד יש לומר שפיר הקשו התוספות דלמא היינו קודם מליחה. אבל עכ"פ לדעת הרא"ה שפירש גם במסקנא ואינה נאסרת היינו בנתבשלה בפני עצמה א"כ אכתי תפשוט עכ"פ שדמה אסור ואוסר אחרים מדהוצרך למיהב טעמא שפולטת ואינה בולעת אלא ודאי שהרא"ה סובר כשטת ועוד יש לומר דהספק הוא אחר מליחה א"כ איכא למימר ואינה נאסרת קודם מליחה ובזה הוצרך למיהב טעמא שפולטת ואינה בולעת אבל לעולם שאחר מליחה שוב אינה אוסרת. אלא דקשיא א"כ גם עתה דמוקי לה בכבדא דאיסורא אכתי מוכרח לאוקמי קודם מליחה דאל"כ נפשוט מסיפא א"כ למה לו כל הטורח הזה ונדחי בפשיטא האי קודם שנמלחה לכך אוסרת וכקושיית התוס' ואם ס"ל כמו שתירצו התוספות דמסתמא מיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר א"כ גם עתה סיפא ואינה נאסרת מיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל וא"כ מדיהיב טעמא שאינה בולעת אכתי תפשוט שאוסרת גם אחר מליחה. והנה נוכל לומר שעיקר הדין ודאי דמיירי גם אחר המליחה כמו שדרך לבשל אבל כאן שיהיב טעמא שאינה בולעת שפיר נוכל לומר דאגב אורחא קמ"ל הטעם שאינה בולעת כדי שנדע שגם קודם מליחה אינה נאסרת אלא שזהו דוחק קצת ואמינא מלתא דמסתברא דהנה התוספות כתבו דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר ואומר אני הא תינח אם המליחה פועלת בה ואז מסתמא דרך למלחה אבל אם אין המליחה פועלת בה ולא כלום למה יהיה דרך למלחה ולפי מה דבעי למפשט שהכבד אוסרת אפילו אחר מליחה א"כ אין המליחה פועלת בה כלום לא לגבי דנפשה ולא לגבי אחרים דלגבי דנפשה גם קודם מליחה לא נאסרה וכמו שאמר לו למיסר נפשה לא קמבעיא ליה וכמ"ש מהרש"א אפילו קודם מליחה ולמיסר אחרינא המליחה לא מהני בה שהרי לפי מה דבעי למפשט א"כ גם אחר מליחה אוסרת וא"כ לפי פשיטתו על כרחך אין דרך למלחה כלל שהרי המליחה בה פועל ריק וכיון שאף לפי דבריו מיירי הך מתני' בלא מליחה א"כ מנ"ל למפשט כלל ודלמא דוקא קודם מליחה מיירי ולכך אוסרת אבל לאחר מליחה אינה אוסרת. אלא דהא לאו מלתא דשפיר פשיט שגם אחר המליחה אוסרת ואז באמת המליחה אינה פועלת בה אבל אי אמרת שאחר המליחה אינה אוסרת א"כ ממילא שוב דרך למלחה קודם בישולה עם בשר וא"כ כיון שדרך למלחה איך קאמר התנא סתם אוסרת והלא כיון שדרך למלחה א"כ מסתמא נמלחה ואיך אוסרת אלא ודאי שאוסרת גם אחר מליחה. ובזה אמרתי פרפרת אחת מה שיש לדקדק מה דקאמר למיסר נפשה לא קמבעיא לי' כי קמבעיא ליה למיסר חבירתה אם כוונתו למיסר בשר אחר המתבשל עמו וכמו שפירש רש"י לא הוה ליה למימר למיסר חבירתה שאין הבשר חבירתה של הכבד וכך הוה ליה למימר כי קמבעיא ליה למיסר המתבשל עמו אבל מדקאמר למיסר חבירתה אין הכוונה כי אם על כבדא אחריתא שכבד זו תאסר כבד אחרת וזהו תימה דאיך יאסר כבד חבירו הלא כשם שהיא פולטת ואינה בולעת כך חבירתה פולטת ואינה בולעת. ונלע"ד פירוש אחר בדברי הגמרא דלא כשום אחד מפירושי התוס' והוא שזה ודאי בכבד שלא נמלחה קמבעיא ליה ולא שמסופק אם דמה אסור וכפירושו של ר"ת אלא ודאי דמה אוסר ולכן אוסרת בשר שנתבשל עמה רק מבעיא ליה שנתבשל עמה כבד חבירתה ואם חבירתה ג"כ לא נמלחה כמוה ודאי שאינה אוסרתה שהרי גם היא ודאי טרודה לפלוט ואינה בולעת ואם שניהם נמלחו ג"כ ממ"נ אינם אוסרים זה את זה אלא מבעיא ליה שאחת לא נמלחה ואחת נמלחה ואותה שלא נמלחה ודאי מותרת שטרודה לפלוט ואינה בולעת אבל מספקא ליה באותה שנמלחה אי אמרינן כדעת ר"ת שאחר שנמלחה כבר יצא כל דמה לגמרי ושוב אינה פולטת וא"כ נאסרת מחבירתה. וא"ת כיון שעיקר ספיקא שלו אם בכבד אחר שנמלחה שוב לא אמרינן בו שטרודה למפלט א"כ למה תלה הבעיא אם כבד אוסרת כבד חבירתה היה לו לשאול אם בשר שלא נמלח אוסר כבד שנמלחה אי אמרינן בכבד אחר שנמלחה שטרודה לפלוט ולא בלעה מבשר או לא אמרינן שטרודה לפלוט יש לומר דבהא פשיטא ליה לאיסור והוא ע"פ מ"ש התוס' לעיל {{ממ|דף קי ע"א}} בסוף ד"ה ההוא לקדרה שאם בשלו הלב בהדי בשר לא מהני לקרעו לאחר בישולו דהבשר ההוא נעשה נבילה וחוזר ואוסרה הלב דלגבי שמנונית לא מהני מה דלב שיע וכן הוא דעת הר"ן ועיין בפר"ח סי' ק"ג סוף ס"ק א' א"כ ג"כ כאן בכבד יש לומר דלגבי שמנונית לא מהני מה דטרוד למפלט וא"כ אם בישלו בהדי בשר שלא נמלח אפי' לא נמלחה הכבד כלל נאסרת כיון שהבשר עצמו נאסר א"כ נעשה הבשר נבילה וחוזר ואוסר הכבד. אלא דלפי זה קשה א"כ איך דחי אח"כ התם בכבדא דאיסורא וא"כ הכבד אינה נאסרת אפילו מטרפה וכפירוש רש"י וא"כ כיון שאביי עצמו ס"ל על כרחך דאפילו משמנונית אינו נאסר אכתי הוה ליה לספוקי בבשר שלא נמלח אם אוסר כבד שנמלח. בזה יש לומר כפירוש הרא"ה בשמנונית דאיסורא אוסרת אפילו כבד חבירתה ומה שאמר ואינה נאסרת לא קאי אטרפה כי אם אכבד של כשרה שבישלה בפ"ע שאינה נאסרת מדמה. וא"ת אכתי כיון שגם לפי פירושינו על כרחך מספקא ליה אם הכבד אחר שנמלחה פולטת דם או לא וא"כ היינו כסברת ועוד יש לומר שבתוס' א"כ היא גופה קשיא למה נקט אביי למיסר חבירתה דהיינו כבד חבירתה ולמה לא מספקא ליה כפשוטו אם כבד אחר שנמלחה אוסרת בשר המתבשל עמה וכפי פירוש ועוד יש לומר שבתוס' ממש יש לומר דסבר אביי בזה כסברת ר"ת דמדאורייתא ודאי אין דם הפורש מן הכבד אוסר רק מדרבנן אוסר קודם שנמלח גזרה משום שאר בשר שלא נמלח ואף שלא אסרו הכבד עצמו שנתבשלה בלי מליחה גזרה משום שאר בשר שנתבשל בלי מליחה היינו טעמא לפי שכיון שאינו בולע כלל לא שייך לאסור שהרי בכל האיסורים אם טעמו קפילא מהני וא"כ גם שאר בשר היכא שאינו בולע לא נאסר אבל שאר בשר שבולע מן הכבד גזרו בכבד אטו שאר בשר שלא נמלח ולכך אי אפשר לאסור בכבד כי אם היכא שאוסר שאר בשר וא"כ אחר שנמלחה הכבד למה תאסור שהרי לא שייך לגזור אטו שאר בשר ששאר בשר לא משכחת שיאסור אחר שנמלח אבל מספקא ליה בכבד שלא נמלחה אם אוסרת כבד שנמלחה אי אמרינן שאחר מליחה בלעה א"כ גזרינן אטו שאר בשר אבל אי לא בלעה אף ששאר בשר אוסרת הכבד אפילו לא נמלחה היינו כיון שנעשה נבילה אוסר משום שמנונית אבל בכבד כיון שהיא עצמה לא היה שייך למיסרה משום גזרה הנ"ל כיון שלא בלעה וכנ"ל לא שייך לאסור כבד חבירתה משום גזרה שהרי גם גבי שאר בשר אי הוה טעים קפילא הבשר שלא קיבל טעם דם היתה גם הכבד מותרת וכנ"ל:

וקפשיט ליה רב ספרא מהא דתנן הכבד אוסרת והכי קאמר למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דודאי אינה אוסרת ולהתירא קפשיט ליה והוא מדתנן הכבד אוסרת והיינו אפילו אחר מליחה כדרך לבשל וכמ"ש התוספות ואוסרת בשר המתבשל עמה וא"כ על כרחך עדיין פולטת וקפשיט ליה תרתי נגד סברת אביי דלאביי הוה פשיטא דאחר מליחה אינה אוסרת בשר וקודם מליחה מספקא ליה אם אוסרת כבד שנמלחה ואיהו פשיט ליה דגם אחר מליחה אוסרת בשר המתבשל וממילא שוב אין כבד נאסרת אפילו אחר מליחה מכבד שלא נמלחה ודחי ליה האי בכבדא דאיסורא וכפירוש הרא"ה וכשבא לרבי זריקא השיב לו ר' זריקא האי נמי לא תבעי לך וכו' וקריבו לן קניא בקופיא וכו' וקודם מליחה הוה וכמ"ש התוס' שהיה ידוע להם שלא נמלחה הכבד וא"כ אפילו בשר אינה אוסרת אפילו קודם מליחה שאין דמה אסור כלל ולא גזרו משום שאר בשר א"כ ק"ו שאינה אוסרת כבד חברתה כלל זהו הנלע"ד בפירוש דברי הגמ':

ומעתה נחזור לראשונות מה שהקשיתי על הרא"ה דעל כרחך ואינה נאסרת מוקי בלא נמלחה א"כ למה ליה לאוקמי בכבדא דאיסורא נוקי בכבדא דהתירא ולא נמלחה יש לומר דבשלמא אוסרת שמיירי שאוסרת בשר שעמה וא"כ אם היא אוסרת בלא נמלחה ובנמלחה אינה אוסרת א"כ שוב דרך למלחה ומן הסתם נמלחה כשמבשלה עם בשר וא"כ איך קאמר בסתם אוסרת אלא ודאי דבאמת גם אחר מליחה אוסרת אבל ואינה נאסרת שבאמת גם קודם מליחה אינה נאסרת ובנתבשלה בפ"ע מיירי להרא"ה ואז אין דרך למלחה כלל שהרי אין המליחה מועלת בה וקודם מליחה ואחר מליחה שוים בה וא"כ מן הסתם לא נמלחה ולהכי מיירי בלא נמלחה ושפיר יהיב טעמא לפי שפולטת ואינה בולעת ולעולם דאחר מליחה לא נשאר בה דם כלל ואז באמת בלא"ה מותרת:

אי נמי נוכל לומר להרא"ה דבכבדא דהתירא לא היה יכול לאוקמי בלא נמלחה דא"כ אוסרת היינו בשר דכבד חבירתה ודאי שאינה אוסרת שהרי פלטה ולא בלעה ואם כן שאוסרת בשר א"כ ל"ל אוסרת הרי מדיהיב בסיפא ואינה נאסרת טעם שפלטה ולא בלעה מכלל שדמה אסור ופשיטא שאוסרת בשר אלא ודאי אוסרת דרישא היינו אחר מליחה אבל עכשיו דמוקי באיסורא ואוסרת כבד חבירתה והיא גופה קמ"ל דלגבי שמנונית לא אסרינן איידי דטריד למפלט לא בלע שפיר מוקמינן קודם מליחה. וכיון שיצא לנו שהרא"ה ס"ל כשטת ועוד יש לומר א"כ ממילא לא קשיא לדידיה דלתני הלב אוסר ואינו נאסר דלגבי כבד אומר מלתא דפסיקא אפילו אחר שנמלחה משא"כ גבי לב הוא דוקא קודם מליחה וכנ"ל:

וע"פ מה שכתבתי יש ליישב מה שיש לכאורה להפליא פליאה רבה בין לשטת ר"ת ובין לשטת הועוד יש לומר דהרי לשטת ר"ת דאחר מליחה לא נסתפק א"כ צריך לומר שבכדי שיעור מליחה יוצא כל הדם א"כ אחר מליחה אם בשלו עם בשר שלא נמלח נאסר דהרי אין מקום לומר בו איידי דטריד למפלט לא בלע ולפי זה איך אמרו למיסר נפשה לא נאסרה כלל אפילו שלוק הרבה והרי הבישול מבלבל יותר ממליחה ולמה נימא שבשעת מליחה יצא כל דמו תוך שיעור מליחה ולמה לא נימא ג"כ שכאשר נתבשל זמן מרובה יצא כל דמו ואח"כ יהיה נאסר שחוזר ובולע מה שפלט ואיך התירו בשלוק לדעת ת"ק ומשמע אפילו שלוק הרבה שהרי לא שמו בו שום גבול ולמימר שגם אחר שפלט כל דמו אפ"ה דרך הכבד להפליט שמנונית ושאר טעם שבו עד שאפילו אין בו דם אפ"ה שייך למימר ביה איידי דפליט לא בלע א"כ אף אם נחלט מ"מ החליטה אינה סותמת אלא פליטת הדם אבל שמנונית פולט אחר חליטה וכידוע מסברא ומבואר ג"כ בר"ן שכתב בכבדא דאיסורא ואשמעינן חידוש שאפילו נחלטה ואינה אוסרת משום דם אפ"ה אוסרת משום שמנונית ולפי זה איך אמר רבא אי חלא אסור איהו נמי אסור. ולמה הרי אף שנצמת מלפלוט דם אפ"ה פולט שמנונית ואמרינן מפלט פלט מבלע לא בלע אלא ודאי דלא אמרינן הכי אלא כל זמן שפולט דם שאז פולט בשפע רב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא יופסק פליטת דמו בסוף הבישול כמו במליחה ולשטת הועוד יש לומר יש ג"כ לתמוה כנ"ל דלדידהו אחר מליחה מסתפק אם יצא כל דמו א"כ למה זה פשוט לו דלמיסר נפשה לא נאסרה אפילו שלוקה הרבה. ועוד קשה לשטת הועוד יש לומר איך אמר למיסר נפשה וכו' כי קמבעיא ליה למיסר חברתה ולמיסר חברתה היינו אם בישל עמו בשר והכבד נמלחה ומספקא ליה אם יצא כל דמו או לא ואוסר שאר בשר הלא כזה יש לספוקי למיסר נפשו כגון שבישלה אחר שנמלחה עם בשר שלא נמלח שאם ע"י מליחה יצא כל דמו הרי הוא נאסר משאר בשר ואם לאו אינו נאסר. אלא שזה יש ליישב לשטת התוס' דאמרינן חתיכה נ"נ ונאסר שאר הבשר ואוסר הכבד משום שמנונית אלא דלשטת התוספות גם משמנונית אין הכבד נאסר כמבואר בדבריהם בפסחים [דף עד ע"ב) ד"ה שאני לב עיין שם ולכן אני אומר שלתרץ כל זה הקדים רבינו תם דמדאורייתא פשיטא ליה רק מספקא ליה מדרבנן והיינו משום דגזרינן אטו שאר בשר והנה הכבד כלו דם אלא שיש בו ג"כ דם מובלע כמו בשאר אברים וזה יוצא ע"י מליחה אבל דמו שהוא בשרו כל זמן שהוא קיים הוא פולט בודאי ומדאורייתא הכל מותר כיון שהוא כלו דם והתורה התירתו א"כ בין בשרו ובין המובלע בו מותר אלא שרבנן גזרו ודעת רבינו תם דאחר שיצא דם המובלע תו ליכא ספיקא דבזה אין מקום לגזור אטו שאר בשר דלא מצינו כיוצא בזה בשאר בשר וקודם שנמלח הוא דמסתפק אם גזרו אטו שאר בשר או לא ודעת הועוד יש לומר הוא דקודם מליחה ודאי גזרו אטו שאר בשר ואחר מליחה הוא שנסתפקו שמא גם דם הנבלע עדיין לא יצא ונמצא שגם אחר מליחה יש לגזור אטו שאר בשר קודם מליחה כיון שיש בו בכבד אחר מליחה דם המובלע כמו שיש בשאר בשר קודם מליחה ובזה כל קושיות הנ"ל מתורצין דכל זה דם המובלע אבל דם בשרו שהוא כלו דם זה פולט והולך תמיד כל זמן שלא נחלט. וכל זה שייך לומר אם הוא מדאורייתא ודאי מותר ורק גזרה מדרבנן שייך לחלק בין קודם מליחה לאחר מליחה אבל אם נימא שמספקא ליה מדאורייתא שמא אחר שפירש אסור וכן משמע לשון רש"י שפירש ואע"פ שכלו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור הרי שהספק שמא לאחר שפירש הוא דם ממש וא"כ הוא מדאורייתא ואין לחלק בין קודם מליחה או אח"כ ובזה כבר יצא לנו כוונת הרא"ש שכתב דלרש"י אחר מליחה מסתפקא ליה וכתבתי שלא ידעתי מקום ברש"י להוציא ממנו הוכחה לזה וכאשר כתבתי נכון. אמנם אכתי לשון הרא"ש שכתב שמספקא ליה שמא אין כח במלח להוציא כל הדם וכו' ולפי מ"ש לא מספקא ליה בזה כלל אלא מספקא ליה אם אחר שפירש איסורא או לא ואפילו ודאי יצא כל דם הבלוע מ"מ דם עצמו ודאי לא יצא:

ואמנם למה שכתבתי לעיל למסקנא דמוקי בכבדא דאיסורא למה אמר משום שמנוניתא ותיפוק ליה משום דם טרפה וכתבתי דלשטת הרא"ה שפירש שאוסרת כבד חברתה וקמ"ל דאף שטרודה לפלוט דם ולא בלעה דם מ"מ בולעת שמנונית דאיסורא ניחא וכנ"ל והנה רש"י לא ס"ל כשטת הרא"ה שהרי פירש ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם טרפה וכו' וא"כ לרש"י קשה למה נקט שמנוניתא אלא ודאי דגם אחר מליחה איירי דמסתמא הך מתניתין איירי אחר מליחה כדרך המתבשלין כמ"ש התוס' ואף שהוא טרפה מ"מ בשעה שבשלה לא ידע שהיא טרפה ולפי זה צ"ל משום שמנוניתא דמשום דמה ליכא למימר שהרי כבר נמלחה ויצא דמה לפי מה שרוצה עתה לדחות שאינה אוסרת משום דמה:

אלא לפי זה קשיא לר"ת שהרי התוס' כתבו בהדיא בפסחים דגם משום שמנוניתא דטרפה אין הכבד נאסרת אמנם נלע"ד שהתוס' לא כתבו זה שם אלא לתרץ למה לא תני הלב אוסר ואינו נאסר אבל למה דאסקי התוס' התם ומיהו אומר ר"י בשם ר"ת דלב דשיע דיחוייא בעלמא הוא א"כ שוב אין לנו הכרח לומר דכבד אינה נאסרת משמנונית ואיכא למימר כדברי הרא"ה והא דלא תנן הלב אוסר ואינו נאסר היינו משום דלב אינו נאסר רק בצלי אבל בבישול נאסר וכבד משום דם אפילו בבישול אינה נאסרת:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>