עריכת הדף "צל"ח/חולין/י/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף י' ע"א'''}}

השוחט בסכין ונמצאת פגומה נחלקו רבותינו הרמב"ם והראב"ד אם חייב לבדוק הסכין אחר שחיטה. שלדעת הרמב"ם חייב לבדוק אם אין בו פגם. ולדעת הראב"ד אינו צריך אא"כ רוצה לשחוט אחריה. וכמבואר בדבריהם פ"א מה' שחיטה הלכה כ"ד. ולכאורה נראה כדברי הרמב"ם. והנה הראב"ד השיגו שאילו היה צריך היו אומרים כן בגמרא בהדיא. כמ"ש השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. אמנם אני אומר רואה אני ק"ו הדברים. שהרי שם נחלקו אם הוא נבילה או טרפה. וכתבו התוס' הטעם משום דרוב פעמים שוחט כדרכו. וכאן אמר רב הונא פסולה. ולשון פסולה אינו חוזר על הבהמה רק על השחיטה שהשחיטה פסולה. וכיון שהשחיטה פסולה א"כ נבילה היא. וא"כ דין זה חמור יותר. ולא שייך למימר רוב פעמים אינו נפגם בעור וראוי לשחיטה בדיקה חיובית יותר. אמנם אין זה ראיה דעד כאן לא החמיר רב הונא אלא בנמצא פגום לפנינו ואז לא שייך לומר רוב פעמים אינו נפגם בעור דגם בעצם רוב פעמים אינו נפגם. וע"כ סכין זה יצא מרוב וחיישינן לעור. אבל לענין לבדוק הסכין נוכל לומר שא"צ ורוב פעמים אינו נפגם כלל. ועוד איך אפשר לתרץ כן לרמב"ם ולומר דק"ו הוא ואיהו הרמב"ם מדויל ידיה משתלים דאיהו ס"ל בלא בדק בסימנין אחר שחיטה ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבילה כמבואר בדבריו פ"א ה' י"ב ומדכתב הרי זו נבילה ולא כתב ספק נבילה משמע נבילה ודאי דמוקמינן לה בחזקת אינה זבוחה. ובשוחט בסכין ונמצא פגום כתב ה"ז ספק נבילה. הרי שאפילו נמצא פגום לפנינו קיל יותר מלא בדק בסימנין. והטעם נ"ל משום דכאן הרי היא זבוחה לפניך. אבל לא בדק בסימנים אין כאן זבוחה לפניך. ואדאון בהא שאם נמצא סכין פגום הוא ספק נבילה. קשיא לן מה דאמר הוה עובדא וטריף רב יוסף עד תליסר חיותא. ולעיל {{ממ|דף ט}} בלא בדק בסימנין אמרינן ר"א בן אנטיגנוס וכו' אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבילה ומטמא. הרי דלשון טרפה לא שייך על נבילה. וכן לקמן {{ממ|דף לב}} הקשה ורמינהי אלו טרפות ואפילו למאי דמשני תמן אלו אסורות ויש מהם נבילות. היינו כיון דחשיב כולהו לא שייך למתני נבילה שהרי יש מהם שהם רק טרפה. אבל כאן בדרב יוסף דכולהו ספק נבילות. הוה ליה למימר וטימא רב יוסף או עכ"פ ואסר ר"י. אבל וטריף רב יוסף לא שייך רק על טרפה. וצריך לומר דרב יוסף סובר כר"א בן אנטיגנוס דגם לעיל אמר טרפה ואסורה באכילה. אמנם הטעם כתבו שם התוס' משום דרוב פעמים שחיט שפיר. וא"כ גם כאן צ"ל משום דרוב פעמים אינו נפגם עד מפרקת האחרון משום דבראשונות מזהיר זהיר וכמ"ש התוס'. אלא דלפי מה דרצה לומר כרב חסדא ולבר מקמייתא וא"כ לית ליה סברא דמזהיר זהיר. וא"כ למה טריף הוה ליה לטמא. ואומר אני לפי מה שנתחבטו האחרונים בדין ס"ס במקום חזקת איסור. והרשב"א רצה להוכיח דמהני. שהרי ועפ"ז יש לתרץ שינוי דברי ס"ס עדיף מרוב. וכיון דרוב התוספות בנדה שכתבו שלש מהני אפילו במקום חזקת איסור ספיקות וראיה ממצא גדיין ותרנגולין שחוטין דמתירין מטעם רוב מצויין אצל שחיטה וכו' אלא שהוקשה להרשב"א שהרי כאן בסכין פגום איכא בקמייתא ס"ס וקיי"ל לאיסור אפי' קמייתא. ודברי הרשב"א בתשובה ההיא הם קושי ההבנה. ואין לנו עתה עסק בביאור לשונו:

אמנם נבאר לדינא מה שנלע"ד דהנה מצינו רוב מהני בשחיטה. כהאי דמצא גדייו ותרנגוליו ומצינו רוב דלא מהני כמו בלא בדק בסימנין שרוב פעמים שחיט שפיר ואפ"ה למר נבילה ולמר טרפה. ומצינו ס"ס דלא מהני כהאי דסכין פגום. ואומר אני דבמקום דלא אתייליד ריעותא והיא זבוחה לפנינו מהני רוב ולהכי מצא גדייו וכו' מהני רוב שהרי זבוחה לפניך ולא אתייליד ריעותא. ובלא בדק בסימנין אף דלא אתייליד ריעותא ואיכא רובא דרוב פעמים קשחיט שפיר. מ"מ אינה זבוחה לפניך ולכך לא מהני רובא וכן בנמצא סכין פגום אף דאיכא ס"ס מ"מ כיון דאתייליד ריעותא שהרי פגום לפניך לא מהני ס"ס. וק"ו דלא מהני רובא שהרי ס"ס עדיף מרובא כמו שהוכיח הרשב"א בתשו' סי' ת"א דרובא לא מהני לענין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב וס"ס מהני לענין ממון מיהו דוקא רובא דליתא קמן. אבל רובא דאיתא קמן מהני גם לענין ממון וסנהדרין יוכיח שנים אומרי' חייב ואחד אומר זכאי מוציאין ממון ע"פ הרוב. וא"כ רובא דאיתא קמן איכא למימר דעדיף מס"ס. ורובא כזה מהני בחזקת איסור אף דאיתייליד ריעותא. ולהכי כל איסורים שבתורה חד בתרי בטיל אך שאין לך איתחזיק איסורא ואתייליד ריעותא גדול מזה שיש בו ודאי איסור. ובזה כל מה שהוקשה להרשב"א הנ"ל ניחא ומיושב שפיר. ולפ"ז קשיא לדעת הרמב"ן שהביא הרשב"א בחידושיו דאוסר בנאבד הסכין. והרי שם אין ריעותא לפניך ולמה יהיה אסור והלא איכא ס"ס שמא אינו פגום ואת"ל פגום שמא במפרקת איפגום ואם רוב מהני במקום דליכא ריעותא אף בחזקת איסור. ק"ו לס"ס דעדיף מרוב וכמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל. נראה כאשר נדקדק עוד בתשובת הרשב"א שהוכיח ס"ס לא מהני במקום חזקת איסור. שהרי בקמייתא איכא ס"ס שמא באחרונה. את"ל בראשונה שמא במפרקת. והלא גם באחרונה איכא ס"ס שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. וצריך לומר דמזה לא הוה הוכחא דשמא מיירי שאין בסכין מלא שני צוארים חוץ הפגימה אלא דבנדה כתבו התוס' עוד ספק שמא במיעוט בתרא וצריך לומר דס"ל לרשב"א דזה לא הוה ס"ס שכל זה שם א'. שמא שחט בלא פגם. ואין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל בקמייתא איכא ס"ס שמא במפרקת האחרון. ואפ"ל השניה כשרה. ואת"ל בעור ונטרפה השניה אכתי שמא בשניה. או על דרך זה שמא במפרקת האחרון ואת"ל בראשו שמא במפרקת. ועכ"פ מוכח דלא מהני ס"ס שהרי אפילו רק ראשונה אסורה. והיינו באתייליד ריעותא אבל בנאבד הסכין איכא למימר דגם הרמב"ן אינו אוסר כי אם כששחט רק אחת דליכא ס"ס אבל בשחט ב' ונאבד אז הראשונה כשרה. ובזה מתורץ קושיית הרשב"א לקמן דקאמר למפסל קמייתא. והקשה הרשב"א דלהרמב"ן הוה ליה למימר לאכשורי קמייתא. שהרי אם לא יבדוק כלל ממילא אסורה ולדידי ניחא שאם לא בדק כלל וישחוט עוד תהא הראשונה כשרה אפי' לא יבדוק אח"כ כלל מטעם ס"ס ואפילו להרמב"ן אלא שכל זמן שאינו שוחט אחרים ליכא ס"ס. ולהכי מצריך רב כהנא בדיקותא שאין עושין בידים ס"ס לכתחילה. כן היה נראה לע"ד לולי שהרמב"ן עצמו הקשה על עצמו קושיא זו דהו"ל למימר לאכשורי קמייתא. והנה למ"ד לעיל בלא בדק בסימנין טרפה ואסורה באכילה. א"כ אף דלא מהני רובא כיון שאינה זבוחה לפניך מ"מ היינו לענין איסור אכילה שהוא נגד חזקת איסור דבהמה בחזקת איסור עומדת. אבל מהני עכ"פ לטהר מידי טומאה. משום דלענין טומאה ליכא לדידיה חזקה דבחזקת איסור עומדת ולא בחזקת טומאה. ה"ה לס"ס דמהני עכ"פ לענין טומאה אף דאתיליד ריעותא והיינו בראשונה דאיכא ס"ס אבל אחרונה דליכא ס"ס היא אפילו ספק נבילה. ובזה נבין דברי רב יוסף. דהא בלא"ה יש לדקדק לפי מה דאוקמה לרב יוסף כרב הונא ואפי' קמייתא. א"כ מה זה שאמר וטריף עד תליסר דמשמע עד תליסר ולא יותר וכיון דלרב הונא כולן אסורות הו"ל למימר הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא אמנם לדידי אתא שפיר דמעשה שהיה ארבעה עשר שחיט ועד תליסר דהיינו הראשונה טריף אבל לא טימא. אבל האחרונה דליכא ס"ס טימא אפילו משום ספק נבילה. ולקמן נדבר עוד בזה:

ונשובה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד. והנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם שאלו היה צריך היו אומרים כן בגמ' בהדיא כמו שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דלא דמי לסימנין דשם אפילו דיעבד אם לא בדק למר נבילה ולמר טרפה. ולכך אמרו צריך שיבדוק משא"כ בסכין אפי' לרמב"ם היינו לכתחילה אבל דיעבד אם לא בדק כשר לכך לא אמרו בגמ' צריך שיבדוק הסכין:

ולפ"ז להרמב"ן דסובר אם נאבד הסכין אסור. א"כ נשאר קושיית הראב"ד. ולא שייך תירוצו של הכ"מ. אמנם ע"כ לא קאמר הרמב"ן כן אלא לרב הונא. וא"כ איכא למימר שמואל דאמר לעיל צריך שיבדוק בסימנין ולא קאמר צריך שיבדוק סכין סבר כרב חסדא. ואף דדוחק לאוקמי שמואל דלא כהלכתא. מ"מ איכא למימר דסבר כרב חסדא בשבר עצמות דהיינו כהלכתא. וא"כ ק"ו דכשר בנאבד וכמו שכתבו הפוסקים:

ואומר אני דעדיין צריך טעמא מנין לו להרמב"ם דין זה דבעי בדיקה. ונראה שיצא לו זה ממה דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. ולפ"ז סובר הרמב"ם דבדיקה זו חיובית. ודלא כרמ"א שסובר שזה רק עצה טובה אמנם נוכל לומר דזה עצה טובה ומזה ממילא מוכח דעכ"פ בסוף השחיטה בעי בדיקה מן הדין. מדיהיב עצה טובה למבדק בין כל חדא כדי שאם ישתכח לבסוף פגום לא יפסיד למפרע מכלל דבסוף בעי בדיקה דאל"כ לא יבדוק כלל לא באמצע ולא בסוף:

עוד נ"ל טעם הרמב"ם דהוה קשיא ליה מה דאמר כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא. והרי לרב הונא אפי' אם לא יבדוק עתה ויבדוק לבסוף תפסל קמייתא. וס"ל להרמב"ם דס"ס לא מהני בחזקת איסור. וא"כ אדרבא הוה ליה למימר כרב הונא ולאכשורי קמייתא. אלא ודאי שעיקר כוונתו על עיקר הבדיקה שהצריך לבדוק אחר כל שחיטה לא לבדוק כלל. אלא שבדיקה זו הכרחית שאם ימצא פגום למפסל קמייתא. אבל לרב חסדא היה סבור שאין צורך בבדיקה כלל. דלרב חסדא אין דרך עור לפגום ולא עצם המפרקת באמצע השחיטה כל זמן שזהיר לשחוט עוד. שהרי רב חסדא מכשיר כולם להואי בעית אימא דלעיל. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא דהיינו כלישנא קמא. וגם לרב חסדא עצם המפרקת עשוי לפגום ולכך בדיקה זו הכרחית גם לרב חסדא לאכשורי בתרייתא:

ואומר אני דיש להוכיח כהראב"ד. וגם צריכין אנו להבין דעת הראב"ד שפסק שא"צ לבדוק כי אם ברוצה לשחוט עוד. וממ"נ אם מוקמינן הסכין אחזקתו א"כ אפי' רוצה לשחוט למה צריך לבדוק וכבר בדקו בראשונה עדיין הוא בחזקתו ואי חיישינן שיפגם א"כ גם הראשונה אסורה כל זמן שאינו בודקו. והנה נפרש דברינו שיש להוכיח כהראב"ד דאי כהרמב"ם א"כ בדיקה זו חיובית אחר כל שחיטה ושחיטה. ואדרבא אחר האחרונה הוא עיקר החיוב שבאמצעיות הוא רק עצה טובה לדעת רמ"א. א"כ למה אמר רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא. הוה ליה למימר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא דמשמע אפילו אחר האחרונה. אבל בין כל חדא משמע דוקא בנתיים שרוצה לשחוט עוד הוא דמצריך בדיקה. משא"כ בתר בתרייתא שאינו רוצה לשחוט עוד א"צ בדיקה. ומזה יצא לו להראב"ד לחלק בין רוצה לשחוט עוד או לא. ולקמן נפרש הטעם בזה ועכ"פ לדעת הרמב"ם קשיא. ורציתי לומר דרבותא קמ"ל לא מבעי באחרונה פשיטא שיבדוק. אבל באמצעיות הוה אמינא שא"צ לבדוק שיסמוך עצמו על מה שיבדוק באחרונה וכדעת רמ"א באמת קמ"ל דמצריך לבדוק אפילו בין כל חדא וחדא. וכדעת הב"ח שאינו רשאי להמתין עד לבסוף. אלא דקשה תינח לדעת הב"ח אבל לדעת רמ"א קשה, ועוד דגם לדעת הב"ח מי ניחא דהרי אי הוה אמר בתר כל חדא וחדא גם האמצעיים גם האחרונה בכלל. דהרי בתר כל חדא וחדא כולל כולם. וא"כ ממילא הוה שמעינן רבותא דהב"ח והוה ידעינן גם בתר בתרא. ולמה דקדק בלשונו בין כל חדא וחדא דמשמע לאפוקי בתר בתרייתא. ואדרבא נוכל לומר דלדעת רמ"א יותר ניחא. דלדעת רמ"א הבדיקה אחרונית היא חיובית מצד הדין. והבדיקה בנתים אינה חיובית ורב כהנא מצריך רק משום עצה טובה. וא"כ אי הוה אמר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא היה כולל האחרונה ובינתים בחדא מחתא. והוה אמינא שכמו שהאחרונה היא חיובית כן בינתים. ולכך לא כללם בחדא. אמנם גם בזה לא נחה דעתי דאכתי קשה איך שביק בדיקה אחרונה החיובית ולא הזכירה והאמצעיים שהוא רק עצה טובה הזכיר יציבא בארעא וכו'. וא"כ הוה ליה לאוכוחי כרב חסדא לאכשורי בתרייתא. ולכך לא הוצרך בתר האחרונה שהרי לרב חסדא בדיקה זו אינה מועלת כלל כיון שכבר בדק הסכין בינתים קודם האחרונה. אפילו אם ישתכח בתר בתרא פגום כשרה. ולמה נסתפק כרב הונא. אלא ודאי כראב"ד דאפילו לרב הונא א"צ בדיקה אחר שחיטה כל זמן שאין ריעותא לפנינו מטעם ס"ס שמא אין כאן פגימה כלל. ואת"ל יש שמא לא אפגם אלא במפרקת. ואף דיש לפנינו לברר ספק זה אם יש פגימה שהרי הסכין לפנינו נבדקנו. מ"מ כבר כתב רמ"א בסי' ק"י סוף סעיף ט' שיש להתיר ס" אף שיכול לברר א"צ לבדוק ואף דגם באשתכח פגום יש ס"ס כמו שכתבו התוספות שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. מ"מ באשתכח פגום כיון דאתיילד ריעותא לא מהני ס"ס בחזקת איסור. משא"כ כשעדיין לא בדק. ואפילו לרמב"ן דפוסל בנאבד אפילו לא אתייליד ריעותא. ופירשתי טעמו דזה לא מחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. מ"מ נלע"ד דהרמב"ן יכול להיות שאינו חולק על הראב"ד וס"ל שא"צ לבדוק אחר שחיטה אפילו לרב הונא. ואפ"ה בנאבד הסכין לגמרי אוסר. והטעם דכשהסכין לפנינו שפיר יש ס"ס ספק ראשון שמא אין כאן פגם בסכין והבהמה כשרה וגם הסכין כשר לשחוט בו עוד. ואת"ל איפגם ונאסר הסכין אכתי שמא במפרקת והבהמה כשרה. וזהו כשהסכין לפנינו שאנחנו צריכין לדון גם על הסכין. אבל בנאבד הסכין שוב אין לנו עסק לדון על הסכין שהרי איננו ואנחנו דנין רק על הבהמה לא מחשב ס"ס שאין ספק האחד מתיר יותר מחבירו והכל שם אחד שמא שחט בסכין פגומה. וכ"ז לענין בדיקת הסכין לצורך הבהמה שכבר נשחטה יש ס"ס. אבל אם רוצה לשחוט מחדש ודאי צריך בדיקה שאין כאן רק ספק אחד שמא איפגם בראשונה ולכך קאמר מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. אבל בתר האחרונה לא הוצרך. וכל זה לרב הונא דחושש שנפגמה. אבל לרב חסדא היה סבור שא"צ לבדוק כלל. שהרי לרב חסדא כולן כשרות אפילו בתרייתא משום דבין עור ובין מפרקת אינם עשויים לפגום באמצע השחיטה דמזהר זהיר. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. שגם רב חסדא חושש לאחרונות. וגם לדידיה מפרקת אפילו דקמייתא רגיל לפגום וצריך בדיקה. אלא דקשיא לדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כי אם ברוצה לשחוט עוד וא"כ אפילו אי כרב הונא. מ"מ אין הבדיקה משום הראשונה רק בשביל מה שרוצה לשחוט עוד. והוי בדיקה דלפני שחיטה. וא"כ גם לרב הונא קשה תבעי בדיקת חכם. ולמה אמר אי הכי תבעי בדיקת חכם. דמשמע אי הכי דמוקמית כרב חסדא. תבעי בדיקת חכם. הלא גם לפי מה דאוקמית כרב הונא גם כן תבעי בדיקת חכם:

ונראה לענ"ד דלכאורה יש להקשות על מה דאמר אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם. והיכן נרמז בדברי רב כהנא שאין צריך בדיקת חכם. ודלמא הא דמצריך רב כהנא בדיקות היינו בדיקת חכם. אמנם לרב חסדא לפי אוקימתא לאכשורי בתרייתא. א"כ הבדיקה אינה חיובית. שאם רצה להכניס עצמו בספק דאם אשתכח פגום בסוף לאסור האחרונות הרשות בידו וא"כ אין כאן בעובדא דרב כהנא שום הוראה לא לאיסור ולא להיתר רק עצה טובה אתמהה, וצ"ל דהיא גופא קמ"ל דמהני בדיקותו של הטבח. וא"כ היא גופא קשיא למה תהני בדיקתו תבעי בדיקה לחכם. אבל לרב הונא איכא למימר שהבדיקה חיובית שהרי רב הונא חושש שמא בעור נפגמה. וא"כ רב כהנא מצריך בדיקותא להוראה. ואיכא למימר דבאמת בדיקת חכם קאמר:

עוד נלע"ד דהא ודאי היכא דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן רק באתחזיק איסורא מסופק בריש פ' האשה רבה ובריש מס' גיטין. וא"כ לרב הונא הבדיקה חיובית מחשש שמא נפגם בראשונה וחזקת איסור אין כאן. חזקת איסור של הבהמה יש חזקת בדוק של הסכין. ועדיין לא אתרע חזקת הסכין. ולכך ע"א נאמן אבל לר"ח להכשיר בתרייתא היינו אם ישתכח פגום לבסוף ואז איתרע חזקת הסכין. ובהמה איתחזק איסורא. א"כ איך מאמינים לטבח שבדקו. והא אתחזק איסורא. ומשני דע"א נאמן. וכמו שכתבו הפוסקים דדבר שבידו מהימן. אלא שעל שני התרוצים הנ"ל קשה לי שהרי לאוקימתא זו לאכשורי בתרייתא גם ר"ח חושש שהסכין איפגם במפרקת דראשונה. וא"כ ל"ל להגמרא למימר לאכשורי בתרייתא אם ישתכח פגום. נימא ג"כ דלר"ח הבדיקה מחשש שמא כבר איפגם. ולע"ע עדיין חזקת הסכין לא איתרע רק מחשש ספק ולכך ע"א נאמן וכמו שרצינו לומר אליבא דרב הונא נימא אליבא דר"ח. ולכן נראה דמה דאמר לעולם כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא אין הפירוש כמ"ש רש"י דהדר בי' עכשיו ממה דאמר תחלה מכדי מתלי תלינן וכו'. אלא נראה דלא הדר ביה. והנה הטעם דלרב חסדא תלינן כתבו התוספות משום דבראשונות זהיר הואיל ודעתו לשחוט עוד. וכל זה שייך אם נמצא פגום אחר שפסק מלשחוט כולם כשרים דודאי במפרקת דבתרייתא הוא דנגע ובראשונות זהיר אבל אם שוחט הרבה ודעתו לשחוט עוד ופתאום באמצע השחיטה אחר ששחט ד' או ה' נמצא פגם. והוא היה דעתו לשחוט עוד א"כ אין כאן שום סברא לתלות באחרונות יותר מבראשונות וא"כ קשיא בעובדא דרב יוסף דאמר כמאן כרב הונא ואפי' קמייתא. הלא גם לרב חסדא משכחת לה אפילו קמייתא וכגון שהיה בדעתו לשחוט יותר מתליסר. אמנם הא ליתא דאכתי לא זכינו שטעמו של רב חסדא משום שזהיר עד דאמר ואבע"א מכדי מתלי תלינן וכו'. אלא על האיבעית אימא קשה למה לא אוקמי כרב חסדא ואפילו קמייתא וכגון שהיה דעתו לשחוט עוד. אך נלע"ד דעד כאן לא הוצרכו התוספות לדחוקי ולומר שמזהר זהיר בראשונות יותר מבאחרונה אלא להכשיר בתרייתא דמאי סברא יש לתלות במפרקת האחרון יותר מבראשון זה עצם וזה עצם. ואם זה ודאי פוגם גם זה ודאי פוגם. אבל להכשיר הראשונה א"צ שום טעם. שהרי רב חסדא פירש טעמו דעור ספק פוגם עצם ודאי פוגם. ואף שנזהר שלא ידחוק בכח. מ"מ מנגיעה אי אפשר לו להזהר ונגיעת המפרקת ג"כ פוגם יותר מחתיכת העור ולכן אי אפשר בשום אופן לרב חסדא לפסול הראשונה אבל הא קשיא לפי ואי בעית אימא עדיין ישאר כרב חסדא ובאמת בר מקמייתא ואף דמתלי תלינן מ"מ שמא מיירי שהיה בדעתו לשחוט עוד וליכא למיתלי כלל להכשיר בתרייתא. אלא שאין זה קושיא כל כך שהרי זה הלכה למעשה היה על מעשה שהיה. ואולי היה קים להו דעובדא הכי הוה שלא היה רוצה לשחוט יותר מתליסר הללו. ומעתה לפי ואיבעית אימא לרב חסדא לא חיישינן כלל לפגם של הסכין באמצע השחיטה. שאין דרך העור לפגום וגם לא עצם המפרקת כל זמן שזהיר שלא ידחוק. אבל מ"מ אי אתרמי שנמצא פגם באמצע השחיטה כולם אסורים בר מקמייתא. ומעתה נוכל לומר דמה דאמר דרב כהנא מצריך כו' כר"ח לאכשורי בתרייתא היינו אפילו לפי אבע"א דלעיל דתלינן מ"מ חשש ונתן עצה טובה פן אעפ"כ ימצא פגם ויהיו אחרונות אסורים וצוה לבדוק בין כל חדא ומעתה בדיקה זו אין בה צורך רק אם ימצא פגם ואז איתרע חזקת הסכין ונשאר רק חזקת בהמה בחייה בחזקת איסור. והיה סבור דע"א אינו נאמן. ושפיר קשה תבעי נמי בדיקת חכם:

עוד נ"ל לפרש דמה דאמר כר"ח לאכשורי בתרייתא אתיא גם אליבא דהלכתא דאמר מכדי מתלי תלינן. ונקדים עוד לפרש מה דאמר בעובדא דרב יוסף כמאן כרב הונא וכו' פירש"י לשון בעיא הוא. וע"ז דחי הגמרא לא כרב חסדא וכו' וקשיא לי שהרי בעובדא דרב יוסף בלא שיבר עצמות מיירי ובזה איפסקא הלכתא כרב הונא. וא"כ מה תבעי לך פשיטא דכרב הונא. ויותר קשיא לן מה דדחי לא כרב חסדא משכוני נפשין אדרב יוסף לאוקמי ליה דלא כהלכתא למה לן כיון דלרב הונא ודאי אתי שפיר. ונראה משום דקשה בדברי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא והוה ליה למימר וטריף תליסר חיותא וכבר כתבתי לעיל מה שכתבתי ונלענ"ד דזה היה דברי הגמ' כמאן כרב הונא וכו' לשון קושיא הוא דמסתמא עביד כהלכתא והיינו כרב הונא. וא"כ קשה ואפילו בקמייתא דלר"ה גם קמייתא טרפה. וא"כ למה אמר עד תליסר דמשמע שרק עד תליסר הטריף והראשונה הכשיר. היא גופא קשיא למה הכשיר הרי לרב הונא כולם טרפה. ומשני לא כרב חסדא ולבר מקמייתא ולכן אמר עד תליסר. ואף דהלכתא כרב הונא דחיק לאוקמי כר"ח משום לשון עד. ושוב אמר ואבע"א לעולם כר"ה דאיכא למימר דע"כ לא פליג רב הונא אלא בשוחט בהמה אחת דליכא ס"ס. דס"ס של התוס' אינו נחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל אם שוחט שנים. איכא בראשונה ס"ס שמא במפרקת של אחרונה ואפילו אחרונה כשרה. ואת"ל בראשונה ואחרונה אסורה אכתי שמא במפרקת של ראשונה וראשונה מותרת. אלא דקשה א"כ בשוחט הרבה לרב הונא ראשונה מותרת. וכיון דאשכחן דפליגי רב הונא ור"ח גם בשוחט הרבה כדמשמע בעובדא דרב יוסף דאמר כר"ח ולבר מקמייתא ואב"א מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ לר"ח גם אחרונות כשרות וקשה איפכא הא איכא ס"ס לאיסורא שמא בעור דקמייתא וגם קמייתא אסורה ואת"ל במפרקת שמא במפרקת קמייתא ואחרונות אסורות או עד"ז שמא בעור קמייתא ואת"ל לאו בקמייתא שמא בעור השניה וראשונה מותרת ושניה אסורה וספק א' אוסר יותר מחבירו ומקרי ס"ס גמור לאיסור. וא"כ למה יכשיר ר"ת האחרונות:

ולפ"ז אני אומר בשוחט בהמות רבות משלש ומעלה מתחלק לשלשה חלקים. בראשונה יש בה ס"ס להתירא ואין בה ס"ס לאיסורא. שהרי לאיסור אין כאן אלא ספק אחד שמא בעור דקמייתא. ובאחרונה יש בה ס"ס לאיסורא. ואין בה ס"ס להתירא. שהרי להתיר אין כאן אלא ספק אחד שמא במפרקת האחרונה. ואף שיש עוד ספק שמא לא שחט כנגד הפגימה. אין ספק זה מתיר יותר מחבירו. ובאמצעיים יש בכל א' ס"ס להתיר וס"ס לאיסור. ס"ס להתיר שמא במפרקת אחרונה שבאחרונות וכולם כשרים. אפילו אחרונה שבאחרונות ואת"ל בעור שמא בעור של האחרונה והיא אסורה והאמצעיים מותרים, ונגד זה יש בהו ג"כ ס"ס לאיסורא. וגם ס"ס גמור שספק אחד אוסר יותר מחבירו. ספק שמא בראשונה ובעור איפגם וכולם אסורות אפי' ראשונה שבראשונות. ואת"ל במפרקת שמא במפרקת הראשונה והיא מותרת וכל האמצעיים אסורים ולפ"ז נוכל לומר דגם לפי ואבע"א מכדי מתלי תלינן ולרב חסדא תלינן לקולא, היינו באמצעיים. אבל אחרונה שבאחרונות גם ר"ח אוסר אפילו לפי האבע"א משום דבזו יש ס"ס לאיסור ולא להיתר. אבל רב יוסף דלא כר"ח דכיון דמתלי תלינן האמצעיים כשרים דבהו איכא ס"ס לכל הצדדים בין לאיסור בין להיתר. ומה דאמר דלמא בעצם דמפרקת דבתרייתא. היינו כיון שיש לתלות בבתרייתא מתירים האמצעיים. ולפ"ז מה דאמר דמה דמצריך רב כהנא בדיקותא אפילו לר"ח לאכשורי בתרייתא אתי גם לפי ואבע"א משום שעכ"פ האחרונה אסורה:

ונמצא עולה לנו ראשונה שבראשונות גם לר"ה מותרת מטעם ס"ס אחרונה שבאחרונות גם לר"ח אסורה אפי' לפי ואיב"א. אמצעיים לר"ה אסורים כיון שיש ס"ס לכל הצדדים ממילא ר"ה לטעמיה ובחזקת איסור עומדת. ולרב חסדא לפי ואיבעית אימא מותרים ולתירוץ קמא אסירי. ולתירוץ קמא לא שייך פלוגתא דר"ה ור"ח כ"א בשוחט רק בהמה אחת דליכא ס"ס כלל לא לאיסור ולא להיתר. ולר"ה אסורה ולר"ח מותרת דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אלא דזה ניחא אם לרב הונא הוא בגדר ספק. אבל אם לר"ה הוא ודאי נבילה. א"כ אינו נכנס אצלו בגדר ספק דמוקי אחזקה א"כ לא מהני ס"ס. ופשטא דלישנא דרב הונא דאמר פסולה משמע קצת שודאי פסולה. אך שאין זה כ"כ הוכחה דנוכל לומר פסולה מספק. אמנם נראה להוכיח דלר"ה פסולה ודאי דקשיא לן בדברי הגמרא דקאמר הלכתא כר"ה בלא שיבר והלכתא כר"ח בשיבר. כפול למה לי הלכתא והלכתא. ואם יאמר הלכה כר"ה בלא שיבר. ממילא דייקינן דבשיבר הלכה כר"ח וכן להיפך. אלא ודאי שיש פלוגתא רחוקה בין ר"ה לר"ח דלר"ה פסולה בודאי ואפילו ספק אין כאן ומטמא ודאי משום נבילה וכן מותר לשחוט בנה בו ביום. ולר"ח כשרה בודאי ומותרת באכילה. וא"כ אי הוה אמר הלכה כר"ה בלא שיבר. הוה אמינא בלא שיבר הלכה כר"ה ונבילה ודאי ואכתי בשיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ח. אלא דבשיבר אסורה מספק. וכן אי הוה אמר להיפך הלכה כר"ח בשיבר. הוה אמינא בשיבר מותרות לגמרי כר"ח. ואכתי בלא שיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ה שהיא נבילה ודאי. אלא דהוה אמינא ספק.. ולכן הוצרך לומר כפולה הלכתא כר"ה והלכתא כר"ח. ובלא שיבר הוא נבילה ודאי ובשיבר היא מותרת לגמרי. ועכ"פ יצא לנו מזה דלרב הונא הוא נבילה ודאי. א"כ לא נכנס בכלל ספק. וא"כ לא מהני בראשונה ס"ס וגם ראשונה אסורה, וזה שמתמה בגמרא כמאן כר"ה דהלכתא כותיה. וא"כ קשה ואפילו קמייתא. ולמה אמר עד תליסר דמשמע שהראשונה הכשיר אמנם נוכל לומר לעולם דלר"ה ג"כ הראשונה מותרת מטעם ס"ס ופסולה דקאמר ר"ה היינו מספק. והא דקאמר הלכתא והלכתא היינו משום דאי אמר הלכתא כר"ה בלא שיבר הוה אמינא דבשיבר לית הלכתא כר"ה. ואם שחט א' מותרת משום דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אבל בשחט הרבה אפילו שיבר אעפ"כ האמצעיים אסורים מחשש עצם דקמייתא דג"כ ודאי פוגם קמ"ל הלכה כר"ח בשיבר ואפילו האמצעיים מותרים ואי הוה אמר הלכה כר"ח בשיבר הוה אמינא בשיבר הלכה כר"ח אפילו אמצעיים מותרים. ובלא שיבר לית הלכתא כר"ח ואמצעיים אסורים. אבל אעפ"כ אין הלכה כר"ה דבשוחט אחת לאסור אותה. דהוה איכא למימר עור ספק פוגם. ואין ספק מוציא וכו'. קמ"ל הלכה כר"ה לגמרי בלא שיבר. אלא דכל זה אם ר"ח פליג באמצעיים. וסובר מתלי תלינן. אבל קודם שזכינו לזה הוה מוכח דלר"ה אין כאן ספק רק ודאי נבילה ומקשה שפיר דאי כר"ה א"כ אפילו קמייתא, ומשני כרב חסדא ולבר מקמייתא ושפיר אמר עד תליסר. וקאמר ואבע"א לעולם כר"ה ואפילו לר"ה שפיר קאמר עד תליסר ולבר מקמייתא שמותרת מטעם ס"ס דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ ר"ח פליג גם באמצעיים והוצרך לומר כפול הלכתא והלכתא ולעולם דלר"ה הוא רק ספק נבילה וראשונה מותרת מטעם ס"ס. ושפיר אמר עד תליסר ודוק:

והנה גם בעובדא דרב כהנא דמצריך בדיקה וכו' קאמר בגמרא ג"כ כמאן כר"ה וכו' ודחי לא כרב חסדא ג"כ תפול קושיא זו והרי הלכתא כר"ה. ומאי דוחקא לאוקמי לר"נ כרב חסדא. ונראה מזה להוכיח דעת הרמב"ן דלר"ה אם נאבדה בלא בדיקה אסורה. והנה הרשב"א נחלק עליו בחידושיו וכן בספרו תורת הבית בבית הראשון כתב להדיא דאפילו לר"ה אין איסור אלא א"כ היא פגומה לפנינו. והרא"ה בבדק הבית השיגו וכתב וז"ל ואינו נכון דלר"ה ודאי אם נאבד הסכין אחר שחיטה אסורה שהרי בכלל שיבר עצמות כל היום שישבר הסכין לשברי שברים ואין לך אבידת הסכין יותר מזה וכו' עיין בדבריהם. וכן הסברא שאם ר"ה אוסר בשיבר עצמות א"כ אף בלי ריעותא אוסר מספק הה"ד בנאבד הסכין. והנה רב כהנא דמצריך בדיקה וסבר דלמפסל קמייתא דהיינו שאם לא יבדוק אסורה והא דקאמר למפסל ולא קאמר להכשיר. עיין בדברי הרמב"ן הביאו הרשב"א בחידושיו. ולכך מתמה כיון שאתה אוסר מספק ומצריך לבדוק לידע בודאי שלא נפגם. א"כ כר"ה דאוסר אפילו בשיבר עצמות. והלא בהא קיי"ל כר"ח ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. ואין הכוונה שאם ימצא פגום. שלא לאסור בתרייתא. דהרי אם לר"ה א"צ לבדוק ק"ו לרב חסדא. ואם חושש פן יזדמן שימצא פגום. א"כ בהא הלכתא כר"ה. והול"ל לאכשורי קמייתא אלא הפירוש הוא לאכשורי בתרייתא שצריך לידע ששוחט בהכשר בסכין שאינו פגום דאף שהראשונה שכבר נזבחה שרי לר"ח וגם לר"ה א"צ בדיקה היינו מטעם הרי היא זבוחה לפניך. אבל בתרייתא שעדיין לא נזבחו ובחזקת איסור עומדת צריך לידע כמה ישחטו. והיינו ממש כדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כ"א ברוצה לשחוט עוד. ועל זה דעיקר הבדיקה הוא רק לפני השחיטה שפיר פריך ותיבעי בדיקת חכם:

שם ע"א בגמרא ור"ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה לכאורה לפי מה דקאמר בגמרא טעמא דר"ח הואיל ועצם ודאי פוגם לשון שמא אינו מדוקדק והכי הוה ליה למימר ור"ח אמר כשרה דבעצם ודאי נפגמה וצ"ל דהגמרא נקט הכא לפי האמת דלאו טעמא דר"ח הוא הואיל ושיבר בה עצמות אלא דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה שפיר נקט לשון שמא וק"ל שם בגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. לכאורה יש לדקדק דה"ל להגמרא להקדים הך קושיא שהוא עדיין שחיטה עצמה קודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה כו'. ויש ליישב דמקודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה לא היה יכול להקשות מהך דכל ספק בשחיטה דהואיל ועד השתא קיימינן טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ר"ח מכשיר דוקא היכא דשיבר בה עצמות לאחר שחיטה אבל היכא דלא שיבר בה עצמות גם ר"ח מודה דפסולה הואיל וליכא ודאי דליכא למתלי בעצם המפרקת דגם זה הוא ספק אם נגע בעצם המפרקת וא"כ לא קשה כלל מהך ברייתא די"ל דכל ספק בשחיטה אתי לרבויי אם נמצא סכין פגום ולא שיבר בה עצמות אבל היכא דשיבר בה עצמות ליכא ספיקא כלל הואיל ועצם ודאי פוגם אבל השתא לבתר דפריך ליה מהא דטבל ועלה וע"כ ליכא למימר טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם הא גם התם ודאי טבל ואפ"ה אתי ספק ומוציא מידי ודאי אלא ע"כ צ"ל דטעמא דר"ח באמת לאו משום דעצם ודאי פוגם אלא הואיל וסכין איתרע בהמה לא איתרע וא"כ לפי טעם זה ליכא לחלק בין שיבר בה עצמות ללא שיבר דבכל גווני הבהמה לא איתרע ושפיר פריך הגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. ולפ"ז אתי נמי שפיר מה שהוכיח המהרש"א דלפירש"י ולאינך תירוצים של תוספות ד"ה סכין דליכא למתלי בעצם המפרקת יותר מבעור וכן באחרונות טפי מבראשונות ובכל גווני תלינן לקולא לר"ח א"כ צ"ל דהאי טעמא דעצם ודאי פוגם לא קיימי למסקנא עכ"ל המהרש"א. ובאמת דברי המהרש"א מוכרחים מהגמ' הואיל והגמרא מסיק דר"ח מכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות אבל הא גופא קשיא על הגמרא מנ"ל להגמרא דר"ח מיקל כל כך ומכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות דלמא דוקא בשיבר מכשיר ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דמהך דטבל ועלה מוכח דאתי ספק ומוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל דטעמא דר"ח הוא הואיל ובהמה לא איתרע ולטעם זה לא שייך לחלק בין שב"ע ללא שיבר ודוק. אמנם להך תירוצו של התוספות דגם לפי האמת צ"ל טעמא דר"ח משום דעצם ודאי פוגם ובאמת לר"ח צריכין שני טעמים הואיל ועצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע וחד טעמא אינו מספיק הואיל ומהך ברייתא דטבל ועלה כו' מוכח דספק מוציא מידי ודאי ומהאי ברייתא דמקוה שנמדד כו' מוכח דהך טעמא דבהמה לא איתרע ג"כ אינו מספיק וטעמא דר"ח הוא הואיל והכא איכא תרתי לטיבותא דעצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע ולפ"ז הקושיא במק"ע מנ"ל להגמרא דר"ח סובר דגם עצם המפרקת ודאי פוגם דלמא דוקא כששיבר בה עצמות ס"ל דעצם ודאי פוגם:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>