עריכת הדף "צל"ח/ברכות/סג/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף ס"ג ע"ב'''}}

וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה וגו' ויש לדקדק ואטו דוקא חישוב חדשים ועיבור שנה בקרא תורה ואם אנו מפרשים פסוק זה בדוקא א"כ כל התורה לא תצא אלא מציון וראיתי שהמפרש בהל' קידש החודש בסוף פ' א' הרגיש בזה וכתב וא"ת זה הפסוק אינו מורה על הגבלת קביעות החדשים בלבד אלא היא כולל כל התורה כלה והתשובה על זה אע"פי שהפשט מורה על כל התורה יועיל לנו בזה הענין שהרי הוא מכלל התורה והואיל וכל התורה יוצא מירושלים גם זה יוצא מירושלים עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ נימא כן בכל התורה שאינה יוצאה מח"ל והרי לא מצינו זה רק בחדשים ועיבורים ולכן נלע"ד דבכללות התור' לא שייך לתלותה במוקום והתורה אינה משתנית האסור והמותר והטהור והטמא והחיוב והפטור לא ישתנה ממקום למקום זולת קצת מצות התלויות בארץ ואם לענין המורה שלא יורה רק בציון גם כן לא שייך דאטו דיני התורה תלוים בהוראת המורה הטהור והמותר נשאר בטהרתו ובהתירו אפילו אם יורה המורה בהיפוך והוראת המורה הוא רק להודיע איך הוא דין תורה ולכן לא שייך בו קביעות מקום מלבד זקן ממרא שאינו חייב על המראתו אלא א"כ המרה נגד יושבי לשכת הגזית ומה שאמרו שאפילו אמרו על ימין שמאל היינו שאפילו נראה לך שאומרים לך על ימין שמאל צריך אתה לקבל מהם אבל הם עצמם חלילה שיאמרו על ימין שמאל ואם טעו בדין ואח"כ עמדו על האמת חייבים הם עצמם לחזור מהוראתם ולהורות כהלכה ולא אמרינן בזה אתם אפילו מוטעים. ולכן אין שייך לומר על התורה שתצא מציון אבל בחידוש חדשים חידשה לנו התורה אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים אפילו מזידים בזה שייך לומר כי מציון תצא תורה ואמנם דין זה דאתם אפילו שוגגים וכו' שייך רק בחידוש חדשים לענין מלא וחסר ולא מצינו בגמרא דבר זה רק בקידוש החודש במס' ר"ה דף כ"ה ע"א גבי עובדא דר"ג ור"י ששלח לו שיבוא ביה"ך שחל בחשבונו ור' יהושע הי' סבר שראוי לעבר החודש ור"ג קידשו ביום שלשים אבל בעיבור השנה לא מצינו זה שישאר קיים מה שעשו שלא כהלכה ואדרבה מצינו להיפך על דברים שאין מעברין עליהם מצינו שאמרו ואם עברוה אינה מעוברת מכלל דלא אמרינן בזה אתם אפילו שוגגין ומוטעין וכו' וכן כתבו התוס' במס' ר"ה דף כ"א ע"א בד"ה לוי איקלע וכו' בסוף הדיבור דלא שייך דרשה דאתם וכו' רק לענין יום שלשים ויום שלשים ואחד אימת לקדשו דהיינו חסר ומלא אבל לא לענין עיבור השנה וכן משמע ברמב"ם שלא הזכיר דבר זה בעיבור השנה רק בקידוש החודש וזה לשונו בפ"ב הל' יו"ד ב"ד שקידשו את החודש בין שוגגין ובין מוטעין וכו' ובפ' ד' בדיני עיבור שנה לא הזכיר מזה כלום וא"כ אין ללמוד מקרא דמציון תצא תורה רק קידוש החודש אבל לא עיבור השנה ובזה הי' אפשר לתרץ קושיית התוס' בסנהדרין דף י"א ע"ב ת"ר אין מעברין את השנה אלא ביהודה וכו' אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישה שאתה דורש לא יהי' אלא בשכנו של מקום והתוס' שם בד"ה אין מעברין וכו' כתבו וקשה קצת דבברכות נפקא לן מדכתיב כי מציון תצא תורה והכא מייתי מלשכנו תדרשו ונשארו בקושיא ולפי מ"ש ניחא דשם מיירי לענין עיבור שכה ולהכי לא מייתי מקרא כי מציון וגו' חבל מלשכנו תדרשו כראה לי דשפיר מייתי דסיפא דקרא הוא ובאת שמה והיינו עלי' לרגל דהרי מהכא דריש בר"ה דף ד' ע"ב דברגל אחד עובר אי לר"מ בלאו ואי לרבנן בעשה וא"כ הכי קאמר לשכנו תדרשו אימת הוא הזמן ובאת שמה כי לפי החסר והמלא ולפי עיבור שנה ישתנה זמן הרגל ואולי זה כוונת רש"י כאן בתחלת הסוגיא בד"ה מעבר שנים ותנן אין מעברין את השנה אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו וכו' בפ"ק דסנהדרין והדבר תמוה דמה חסר לרש"י בטעם כי מציון תצא תורה שמפורש כאן בסוגיא דכאן ורש"י הביא לימוד אחר והביא ממרחק מסוגיא דסנהדרין והמהרש"א הרגיש בזה ונשאר בקושיא ולפי מ"ש ניחא דרש"י מרשים על מעבר שנים וזה ליכא למילף מקרא דכי מציון וכאשר כתבתי ואמנם איפכא קשה למה מביא הגמרא כאן קרא דכי מציון שהוא דברי קבלה בנביאים וגם ליכא למילף מיני' רק קידוש חדשים וכי כעורה ראי' שהביא בסנהדרין מקרא דלשכנו תדרשו שהוא כתוב בתורת משה וגם איכא למילף מיני' בין קידוש חדשים ובין עיבור שנים. ואמנם ראיתי כאן בדברי מהרש"א דבר שהוא פלא בעיני דהמהרש"א כתב דמקרא דלשכנו לא ממעטינן אלא גליל אבל מקרא דכי מציון ממעטינן כל א"י ודוקא ירושלים לבדה ולפי דבריו ניחא קצת דיותר ניחא להש"ס להביא קרא דממעטינן אפילו כל ארץ ישראל אבל גוף דברי מהרש"א תמוהים בעיני ומקרא דכי מציון לא ממעטינן אלא ח"ל לבד אבל מלשכנו תדרשו ממעטינן אפילו גליל שהיא בא"י ובאמת לא מצינו שיאמרו אין מקדשין את החודש אלא בירושלים או ביהודה ולא מצינו אלא כאן שהקפידו על שעשה כן בח"ל אבל בעבור שנים שנינו בברייתא שם בסנהדרין שאין מעברין את השנה אלא ביהודה וזה לשון הרמב"ם בפ"א הלכה חי"ת אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים וכו' ואם עברי וקבע ועיבור לא עשה כלום עכ"ל הרי שמקרא דכי מציון לא מיעט אלא ח"ל אפילו דיעבד אינו מועיל וגם ממעט קביעת חדשים ועיבור שנים ובפ"ד הל' י"ב כתב ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו ואם עברוה בגליל מעוברת עכ"ל הרי שאדרבה מלשכנו ממעט יותר דבעינן לשכנו היינו מרום ששכינה שרי' ושם לא הזכיר קביעת חדשים כלל ולפי הנראה דעתו דקביעת חדשים מותר אפילו לכתחלה בכל ארץ ישראל אפילו גליל. ועוד אומר אני אלמלא דברי רבינו הגדול הרמב"ם שהביא קרא דלשכנו הייתי אומר דלהכי לא הביא כאן בברכות קרא דלשכנו אף שה ח כתיב בתורה דבמחלוקת שנוי דהרי שם בסנהדרין כך הוא הסוגיא ת"ר אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עברה בגליל מעוברת העיד חנני' איש אוני אם עברוה בגליל אינה מעוברת אר"י ברי' דרשב"פ מ"ט דחנני' אמר קרא לשכנו תדרשו וגו' וא"כ טעמא דחנני' הוא מהך קרא ולכך סובר שאפילו בדיעבד אינו מעובר כיון שהוא גזרת הכתוב אבל רבנן ס"ל דהך קרא לא קאי לענין עיבור רק קרא לענין קרבנות לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאת שמה וגו' ומה שאין מעברין אלא ביהודה הוא רק מעלה מדרבנן ולכך בדיעבד מעובר ולהכי לא מביא כאן קרא דלשכנו דרבנן לא ס"ל הך דרשה ואמנם מה אעשה ורבינו הגדול פוסק כרבנן דאם עברוה בגליל מעוברת ואעפ"כ מביא קרא דלשכנו שוב ראיתי שהמהרש"א בח"א כאן כתב טעם נכון על שלא הבא כאן קרא דלשכנו משום דלשכנו משמע שלא הקפיד אלא בזמן שהמקדש קיים והשכינה שורה שם אבל חנני' שעשה כן הי' אחר החורבן ולכן לא הביא כאן קרא דלשכנו ואמנם ילפינן מקרא דמציון תצא תורה גם עיבור שנים כיון דחזינן עכ"פ דקפיד קרא בזמן המקדש אפילו בכל ארץ ישראל וחזינן שקפדה התורה בזה יותר מבשאר התורה ילפינן שוב מקרא דמציון תצא תורה למעוטי ח"ל אפלו בזמן הזה ולכן שפיר הביא רש"י כאן קרא דלשכנו תדרשו ומזה עצמו ילפינן דקראדכי מציון לא קפיד אלא על ח"ל דהרי חזינן דהתורה לא קיפדה רק בזמן השכינה ואיך קפיד הנביא אפילו אחר החורבן דכיון דכתיב מציון סתם ולא הוזכר כאן שריית שכינה הרי לעולם שם ציון קיים אלא ודאי דהתירה שמיעטה אפילו בא"י גופה לכן לא הקפידה רק בזמן השראת שכינה אבל הנביא כאן לא מיעט אלא ח"ל לכן שייך אפילו אחר החורבן:

רש"י ד"ה עשית חסד שהאכילם שנאמר ויבוא אהרן וכל זקני ישראל ומהרש"א השיב על רש"י ופירש דקאי על מה שאמר קראן לו ויאכל לחם וכו' ולענ"ד נראה ממה דאמר בגמרא ומה יתרו שלא קירב את משה אלא לכבוד עצמו מוכח כפירוש רש"י דאי הכונה על קראן לו ויאכל לחם לא שיך לכבוד עצמו אבל הוה לי' למימר שלא קירב את משה אלא להנאת עצמו שירעה צאנו אבל לכבוד עצמו היינו במדבר שכבר הי' משה רבינו בגדולתו והי' נחשב ליתרו כבוד גדול שמשה יבוא לסעודתו שייך שעשה לכבוד עצמו:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}