עריכת הדף "צל"ח/ברכות/מז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף מ"ז ע"ב'''}}

מעשר שני וכו' הב"ע כגון שנתן את הקרן וכו' יש לדקדק דלעיל לענין מעשר שניטלה תרומתו קאמר לא א וכו' וכאן במעשר שני והקדש לא קאמר לא צריכא רק קאמר הב"ע ונראה דהרשב"א כאן בחידושיו והתוס' במס' שבת דף קכ"ז ע"ב דאיתא ג"כ דבר זה דהא קמ"ל דאין חומש מעכב הקשו דבפרק הזהב מבעיא לי' אם חומש מעכב ולמה לא פשיט מהכא ותירצו דהוה מצי למדחי דאגב אחריני תניא. ואומר אני דלומר גם במעשר ראשון שניטלה תרומתו דאגב אחריני תני' ודאי ליכא למימר דהא ודאי בכולהו תלתא דהיינו במעשר ראשון ומעשר שני והקדש לומר אגב אחריני תניא ליכא למימר דתני תלת אגב דמאי לחוד ולומר דמעשר ראשון תני אגב ומעשר שני והקדש לגופייהו ג"כ ליכא למימר דא"כ הוה לי' לאקדומי במשנה מעשר שני והקדש למעשר ראשין ולכן מעשר ראשון ודאי לגופי' איצטרך ובמעשר שני והקדש הוא דאיכא למימר אגב ולכן במעשר ראשון קאמר לא צריכא אלא שהקדימו בשיבליםאבל כאן במעשר שני והקדש לא קאמר לא צריכא דאף דלא צריכי אין כאן הכרח דאיכא למימר דתני' אגב אחריני אלא לפי שבאמת איפשטא שם הבעיא בפרק הזהב דחומש לא מעכב שוב לא דחקינן משנתינו לומר דאגב אחריני תביא אלא מוקמינן לה בלא נתן החומש והיא גופה קמ"ל במשנתינו שאין החומש מעכב ולכן קאמר הב"ע זה העול' על רעיוני כפי הנוסחא כאן ובפסחי' אבל ראיתי שם במס' שבת ושם גבי מעשר שני והקדש ג"כ קאמר לא צריכא שנתן הקרן ולא נתן החומש וכן הוא בערובין דף ל"א כמו במס' שבת ואמנם אלמלא שהתוס' כתבו שם במס' שבת דאיכא למימר דתניא אגב אחרינא אני לעצמי הייתי אומר דשם בשבת לא שייך לומר כן לפי מה שראיתי בשטה מקובצת שם במס' ב"מ שהקשה ג"כ למה לא פשיט ממתני' דאין החומש מעכב ותירץ בשם הריטב"א משום דאיכא לדחויי דלעולם דמיירי שנתן גם החומש והא דתני לי' הוא משום דבעי למיתני ההיפך דהיינו מע"ש והקדש שלא נפדו דאיצטרך דהיינו שלא פדאן כהלכתן תני ג"כ מעשר שני והקדש שנפדו ונלע"ד דבמעשר ראשון שנטלה תרומתו לא שייך למימר דשנאו אגב דבעי למתני מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דהרי כל זמן שלא זכינו להך דרשה דר' אבוה דוהרמותם ממנו מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה וכו' א"כ גם להך דמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ג"כ מיותר שהרי עקר הצריכא שלא תאמר הקדימו בכרי כמי כדמסיק ואומר אני דזה שייך כאן בברכות ובפסחים אבל במס' שבת דתנן שם מפנין תרומה טהורה וכו' ולא תני ההיפך שאין מטלטלין תרומה טמאה לפי שהוא מלתא דפשיטא א"כ חזינן שלא תני מלתא דפשיטא אגב היפוכו א"כ גם במעשר שני והקדש לא שייך למימר כן ושפיר קאמר לא צריכא שנתן הקרן וכו' וכן בעירובין ג"כ תנן והכהנים בחלה ובתרומה הי' לו ג"כ לומר בטהורה אבל לא בטמאה ומדלא שנאו מכלל שמה שהוא מלתא דפשיטא לא חשבו ואמנם בפסחים שג"כ שנינו והכהנים בחלה ובתרומה נלע"ד דבפסחים אין אנו צריכין לסברת הריטב"א ואמרינן דמעשר שני שנפדה כוונתו דאפילו בירושלים בעינן שנפדה הא לאו הכי אינו יוצא בו דבעינן שנאכל באנינות וכריה"ג שם דף ל"ו ע"א ואגב מעשר שני תני ג"כ הקדש כך הי' מקום לאוקמי המשנה דפסחים לכן אין משם הכרח דחומש אינו מעכב אלא לפי שהאמת הוא שהחומש אינו מעכב כדמסיק במס' ב"מ דף נ"ד להכי לא מוקמינן משנה דפסחים כריה"ג דוקא ומשנינן הב"ע שלא נתן החומש ולהכי לא קאמר לא צריכא רק קאמר הב"ע שהאמת הוא כן ובגוף הדבר שתמהו התוס' והרשב"א והריטב"א דלא פשטינן בפ' הזהב מהני משניות דאין החומש מעכב אילולי דבריהם הייתי אומר דלא קשה מידי דהרי אגן דמוקמינן רישא שנפדו היינו שלא נתן החומש וסיפא שלא נפדו היינו שלא כהלכתן הקדש ע"ג קרקע ומעשר שני ע"ג אסימון אטו מפורש זה במשנה ומי לא נוכל למימר איפכא דרישא שנפדו היינו אפילו שלא כהלכתן כגון מעשר שני ע"ב אסימון וכר' דוסא עיין בשבת דף קכ"ח ע"א בתוס' ד"ה שפדאו וכו' והקדש שפדאו ע"ג קרקע וסיפא שלא נפדו היינו שלא נתן החומש ואיפוך שהחומש מעכב ואסימון וקרקע אינן מעכבין ויותר הי' מסתבר לומר כן שהרי החומש כתיב בפירוש בפסוק אבל לפי שכבר פשטינן בהזהב שהחומש אינו מעכב לכן מוקמינן בכל הני משניות הרישא לענין חומש וסיפא לענין אסימון וקרקע אבל כל זמן שלא זכינו למפשט הבעיא לא הי' יכול למפשט מהני משניות:

שם והשמש וכו' פשיטא וכו' ואין לומר כנ"ל דסגי בכזית דא"כ מאי ארי' להשמיענו זה בשמש ועיין מה שכתבנו בריש פרקין במשנה וברש"י שם:

שם והני כותאי עשורי מעשרי וכו' אע"ג ששנינו בפ"ז דדמאי משנה ד' שהלוקח יין מהכותים אפילו תרומה צריך לתרום היינו מה שהן מוכרין אינן תורמין ולא מעשרין דאלפני עור לא קפדי ומה שאמרו כאן דעשורי מעשרי היינו מה שהן אוכלין כן כתבו התוס' בעירובין דף ל"ז ע"א ודלא כהרשב"א בחידושיו כאן שנדחק בזה ומאד אני תמה על רבינו הרשב"א שהוא עצמו בחידושיו לחולין שם דף י"ד כתב כדברי התוס' הנ"ל:

שם טבל פשיטא וכו' אע"ג דלעיל בריש פרקין הקשו התוס' תימה למה לא יזמנו עליו צריך לומר דהגמרא כאן פשיטא לי' סברת התוס' שם דאכילת טבל שהוא אכילת איסור לא שמה אכילה כלל. ועוד יש לומר דקושיית הגמרא פשיטא הוא מדיוקא דרישא דמדתנן אכל דמאי מזמנין עליו מכלל דאם אכל טבל אין מזמנין עליו ואמנם הא קשיא לי שהרמב"ם והראב"ד חלוקים באוכל דבר איסור וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הלכה י"ט כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כיצד וכו' והשיג עליו הראב"ד וכתב טעה בזה טעות גדול שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהן לומר שאין להם חשיבות קביעות וכו' אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו ומעתה לדעת הראב"ד מאי מקשה פשיטא דלמא לדיוקא איצטרך דדוקא אין מזמנין עליו הא ברוכי מברך לעצמו וצריך לומר דלהראב"ד גם זה פשיטא הוא דכיון דכבר אכל ונהנה פשיטא שחייב לברך:

שם הוא דאמר כריב"ל וכו' מדקאמר לשון הוא דאמר משמע דפליג על משנתינו ומשנתינו בכל ענין אמרה שאין מזמנין על קטן אפילו לצירוף עשרה והא דבאמת עושה פלוגתא בין משנתינו ובין ריב"ל ולא מוקי משנתינו לענין צירף לשלשה ורב אסי מיירי לצירוף עשרה וכריב"ל ולא יהי' שום פלוגתא כלל נראה משום דנשים שאין מזמנין עליהם הטעם הוא משום פריצות ולענין פריצות אין סברה לחלק בין צירוף לשלשה ובין צירוף לעשרה וכיון דמשנתינו כללה נשים ועבדים וקטנים יחד משמע דדינם שוה וכי היכי דנשים אין מצרפין אותן אפילו לעשרה הה"ד קטנים אלא שראיתי לרבינו יונה שגם עבדים שאין מזמנין עליהם עם אנשים ג"כ מפרש הטעם משום פריצותא דמשכב זכר והתוי"ט במשנתינו הביאו והרי חזינן דריב"ל קאמר תשעה ועבר מצטרפים וא"כ גם לענין פריצות יש לחלק בין שלשה לעשרה. והנה ראיתי לרש"י בערכין דף ג' ע"א לא פירש הטעם משום פריצותא לא בנשים ולא בעבדים וז"ל רש"י שם בד"ה מזמנות לעצמן וכו' אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם (שני) אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין עבדים אומרים על נחלתינו עכ"ל רש"י הרי שלא פירש הטעם משום פריצות והנה הא ודאי שמה שפירש שתי נשים וכו' עם שני אנשים הוא תמוה דאטו ארבעה צריכי לזימון והלא די בשלשה ובאמת בספר צאן קדשים מחק מלת שני וכן בש"ס נרשום מלת שני בין חצאי לבנה ואמנם עכ"פ שמעינן מדברי רש"י דדוקא שתי נשים או שני עבדים אינן מצטרפין אבל אפה אחת עם שני אנשים וכן עבד אחד עם שני ישראלים שפיר מצטרפין והטור בסימן קצ"ט הביא בשם ר"י הכהן דאשה אחת מצטרפת לזימון ולפי הנראה זהו ג"כ דעת רש"י ולדעתי גם מדברי ריב"ל משמע כן דהרי בקטן אמר עושין אותו סניף ובעבד אמר תשעה ועבד מצטרפין ולא אמר עושין אותו סניף ועוד למה פלגינהו לעבד וקטן בתרי מימרי ולמה לא כללן יחד וכך הוה לי' למימר עבד וקטן אע"פי שאמרו אין מזמנין עליהם אבל מצטרפין לעשרה או אבל עושין אותו סניף לעשרה אלא ודאי שאין דינן שוה דקטן דוקא לעשרה עושין אותו סניף אבל לא לשלשה אבל עבד אפילו בשלשה מצטרף ולא אמרו במשנתינו דאין מזמנין על עבדים ונשים אלא בשני עבדים או שתי נשים עם איש ישראל. אחד שרוב הזימון הוא עבדים או נשים ועיין בט"ז סי' קצ"ט בסוף ס"ק ב' וצא דקאמר ריב"ל תשעה ועבד ולא קאמר רבותא יותר דהיינו שנים ועבד היינו משום דקאי גם לענין תפלה ועיין בדברינו בעמוד הסמוך. אי נמי דקמ"ל דאפילו לצירוף עשרה דוקא עבד אחד מצטרף אבל שני עבדים לא וכדמסיק במעשה דר אליעזר דתרי איצטרכי לי' ושחרר חד ואי הוה נקט שנים ועבד מצטרפין הוה אמינא דלענין תלתא היא דאין שני עבדים מצטרפין משום דליכא רוב כשרים אבל לעשרה אפילו תרי לצטרפי קמ"ל דאפילו לצירוף עשרה דוקא חד ולא תרי:

וגוף הטעם שפירש רש"י בערכין שם שלכך אין נשים ועבדים מצטרפים עם האנשים לפי שאינן שוים עם האנשים בנוסח הברכה שהנשים אינן אומרת ברית ואין העבדים אומרים על נחלתינו קשה לי דמה ענין זה לענין צירוף לזימון אומרים על נחלתינו קשה לי דמה ענין זה לענין צירוף לזימון והלא לכ"ע אין ברכת הזימון יותר מעד הזן ואחר ברכת הזן יכולים להתפרד והרי בברכת הזן הנוסח שוה לכשרים ולעבדיםולנשים ודוחק לומר דאם יצטרפו חיישינן ששוב ישמעו כל בהמ"ז לצאת בברכת המברך והם אינן שוים בברכת הארץ בנוסח ברית ונחלה וגם עוד כראה דלפי זה שהטעם שמא יצאו בברכת המברך א"כ אין חילוק בין אשה אחת לשתי נשים שגם באשה אחת שייך חשש זה שתתכוין לצאת בכל ברכת המזון בברכת האיש:

ועוד קשיא דלטעמי' דרש"י א"כ גם נשים עם עבדים אינן שוים בנוסח דברית שייך בעבדים ולא בנשים ועל נחלתינו שהנחלת לאבותינו שייך בנשים ולא בעבדים וא"כ קשה למה הוצרך לעיל בריש פרקין למיהב טעמא בנשים ועבדים משום פריצותא ותיפוק לי' משום דאינן שוים בנוסח הברכה ובשלמא לפי פשטן של דברי רש"י בערכין שם דדוקא שתי נשים אינן מצטרפים אבל אשה אחת עם שני אנשים מצטרפים ונימא דטעמו של רש"י שכיון שיש כאן רוב זימון שנוסח שלהם שוה לא משגחינן במה שהאשה נוסח שלה משונה א"כ יהיב לעיל בריש פרקין טעם משום פריצותא לומר דאפילו שני עבדים ואשה אחת או שתי נשים ועבד אחד שיש כאן רוב זימון שנוסח שלהם שוה אפ"ה אינן מזמנין משום פריצותא אלא דקשיא לי דשם בערכין מוכח בהסוגיא דאפילו אשה אחת לשני אנשים אינה מצטרפת דאל"כ למה הוצרך התם למימר דהכל מצטרפין לזימון הוא לאתויי קטן פורח היודע למי מברכין נימא לאתויי אשה אחת לשני אנשים ומזה השגה על דעת ר"י הכהן שהביא הטור וכעת צריך עיון:

שם והיכי עביד הכי וכו' לכאורה קושיא זו אינה ענין לשמעתין כלל והיא קושיא לעצמה מעובדא דר"א על מימרא דרב יהודה ואף שאורחא דש"ס להקשות גם על דבר שהובא כאן אגב גררא מ"מ הוה ל' למימר גופא מעשה דר"א וכו' והיכי עביד הכי וכו' אבל כיון דלא מרשים בלשון גופא משמע דשייך להא דלעיל דמשני תרי איצטריכו לי' ונראה דשפיר שייך להא דבל"ז איכא למימר דהאי עבד ששחררו ר"א מיירי שהי' חציו עבד וחציו ב"ח ועל כן הי' רשאי לשחררו שהרי אפילו כופין את רבו לשחררו לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש כמפורש בגיטין דף מ"א וכיון שבלא"ה הי' חייב לשחררו ולכן מיהר לשחררו קודם התפלה כדי לצרפו לעשרה אלא דעל זה קשה מאי קמ"ל במעשה הזה ואמנם הי' מקום לומר דהיא גופא קמ"ל שחררו אין לא שחררו לא ולאפוקי מדריב"ל דאמר תשעה ועבד מצטרפין אבל השתא דמשני דר"א לא אתי לאפוקי מדריב"ל אלא דתרי איצטרכי לי' וכו' וא"כ אי איירי בחציו עבד וחציו ב"ח אין כאן שום חידוש ומאי קמ"ל במעשה הזה ואין לומר דהיא גופא קמ ל דדוקא חד מצטרף אבל תרי לא מצטרפי מדהוצרך למהר ולשחרר חד קודם התפלה דא"כ עקר חסר מן הספר שהרי לא הוזכר במעשה הזה כמה היו צריכי לי' והרי איכא למימר דגם תרי מצטרפי ותלת איצטריכו לי' וכן נמי איכא למימר ארבעה או חמשה איצטריכו לי' ושחרר חד ובאידך נפיק וממילא ליכא למשמע מהא מידי אלא ודאי שלא הי' חציו בן חורין והיא גופא קמ"ל זהירתו של ר"א במצות ששחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה ושפיר מקשה והיכי עביד הכי וכו' ובגיטין דף ל"ח ע"ב דמקשה אמימרא דרב יהודה מהך מעשה בר"א וכו' שם כבר ידע מימרא דריב"ל כאן דעבד מצטרף וממסקנא דכאן דתרי איצטריכו לי' ולכן שפיר הקשה על מימרא דרב יהודה ועיין בחידושינו למס' גיטין שם:

שם אלא אמר ר"א שני תלמידי חכמים המחדדין וכו'מצטרפין והא דלא הקשה כאן וחידוד גברא הוא כדרך שהקשו וארון גברא הוא וכן ושבת גברא הוא ונראה דעקר תמיהת הגמרא דאיך יהיו אותן התשעה גופא פעם יהי' להם חשיבות עשרה דהיינו אם יהיו בחדר שיש בו ארון ופעם לא יהי' להם עצמם חשיבות עשרה כשיהיו בחדר שאין בו ארון וכן לענין שבת אותן שנים עצמם שבשבת היו מזמנין ולמחר הם עצמם לא יזמכו ושפיר הקשה וארון גברא ושבת גברא הוא אבל שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה תמיד יש להם חשיבות הזה ולכן לא הקשה וחידוד גברא שהחשיבות אינו להחידוד אלא להאנשים המחדדים:

שם הא גופא קשיא אמרת הביא שתי שערות אין וכו' הדבר תמוה שהקשה מדיוקא דרישא והוה להקשות מסיפא דמפורש בהדיא ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו וכך הוה לי' להקשות אמרת לא הביא אין מזמנין והדר תני אין מדקדקין בקטן ונראה משום דאיכא לאוקמי דהאי קטן איירי בבן י"ג שנים וקאמר לא הביא שתי שערות היינו שבדקוהו וראינו שאין לו שתי שערות לכך אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן היינו ג"כ קטן הנזכר שהוא בן י"ג שנים אין מדקדקין בו להצריכו בדיקה ואמרינן מן הסתם כיון שהגיע לכלל שנים מסתמא הביא שתי שערות וכן פסק באמת רמ"א בהג"ה בסו' קצ"ט סעיף יו"ד ועיין שם במג"א ס"ק ז' ולכן להביא מדיוקא דרישא דתני קטן שהביא שתי שערות דמשמע דבעינן למידע שהביא שתי שערות והכי קדייק הביא אין שידעינן שהביא אין לא הביא היינו שלא ידעינן שהביא לא והדר תני אין מדקדקין בקטן אלא לאו לאתויי קטן פורח והא דלא הוכיח זה מרומיא דרישא וסיפא אמרת רישא קטן שהביא דמשמע דוקא בידוע שהביא אבל מן הסתם אין מזמנין עליו והדר תני סיפא לא הביא אין מזמנין עליו דמשמע דוקא בידוע שלא הביא הוא דאין מזמנין הא סתמא מזמנין אלא לאו רישא בפחות מבן י"ג לכך סתמא אין מזמנין וסיפא בבן י"ג ולכך סתמא מזמנין וכיון דרישא בפחות מבן י"ג א"כ היינו קטן פורח ונראה משום דהוה מצינן למדחי ולומר חדא דוקא וחדא לאו דוקא ולכך הוצרך להקשות מסיפא דסיפא דתני ואין מדקדקין בקטן ואין להקשות דאכתי דלמא הכל בבן י"ג איירי ורישא לאו דוקא הביא דהה"ד סתמא וכדמסיק ואין מדקדקין בקטן ונראה דאי רישא איירי בבן י"ג א"כ ע"כ דדוקא קתני למידק דדוקא הביא דאל"כ א"כ רישא מיותר לגמרי דבן י"ג שהביא שתי שערות פשיטא דמזמנין עליו וא"כ אי רישא איירי בבן י"ג שנים על כרחך לדיוקא קתני לה דדוקא הביא אבל סתמא לא וסיפא לאו דוקא והדר קתני ואין מדקדקין בקטן אלא על כרחך לאתויי פורח:

תוס' ד"ה מצוה דרבים וכו' וכן משמע נמי בריש כתובות גבי חתן וכו' וכתב מהרש"א קצת קשה דמאי עשה ומצוה דרבים איכא בז' ימי המשתה של חתן טפי מאבילות דחתן ויש ליישב עכ"ל מהרש"א ונלע"ד דבשלמא שמחת החתן מקרי מצוה דרבים שרבים שמחים עמו והכל מצוה אחת של שמחת הנישואין אבל האבילות האבל לבד מקיים ואין רבים מתאבלים עמו ואף שבאים לנחמו אין זה המצוה שמקיים האבל כי המצוה של האבל הוא להתאבל והמצוה של הבאים לנחם הוא מצות תנחומי אבלים:

ועוד נלע"ד כוונת התוספת בזה כי לפי דעת הה"ג דאבילות הוא מצוה דאורייתא א"כ היא גופה קשיא למה ידחה שמחת משתה של החתן שהוא מדרבנן את מצות האבילות שהוא של תורה כיון שאין בשמחת המשתה של החתן יותר מצוה דרבים מהאבילות של החתן וכקושיית מהרש"א ועל כרחך צריך לומר דהא דבעינן כאן בשחרור לומר טעם משום שהוא מצוה דרבים היינו משום דעשה של לעולם בהם תעבודו כבר חל, קודם שהגיע העשה של צירופו לעשרה ואיך ידחה עשה של צירופו את עשה של לעולם בהם תעבודו שכבר חל לזה צריך לתן טעם שהוא מצוה דרבים אבל שם גבי חתן שהכניסו החתן והכלה לחופה קודם קבורה וא"כ כבר חל מצוה של משתה החתן קודם שחל האבילות שוב אף אחר קבורה נדחית מצות האבילות אף שהיא של תורה מפני מצות המשתה אף שהיא דרבנן כיון שכבר חלה המצוה דרבנן שוב אינה נדחית אפילו מפני עשה של תורה שבא אח"כ וא"כ כ"ש גבי יו"ט שני שהרי כבר הוא יום טוב שוב אינה נדחית מפני האבילות שבא אח"כ. ועוד יש לחלק דגבי שחרור העבד דנדחית עשה דלעולם בהם תעבודו לגמרי להכי בעינן דוקא עשה דרבים אבל גבי אבילות דחתן וכן ביום טוב שני שאין מצוה של אבילות נדחית לגמרי שהרי נוהג אח"כ ימי האבילות לכך לא בעינן עשה דרבים מיהו כל זה לפי דעת ה"ג שמצות אבילות הוא מצוה דאורייתא אבל לדידן דקיי"ל שהוא דרבנן אז באמת עשה דאורייתא דוחה עשה דרבנן כל שאינו עשה דרבים אפילו חלה העשה דרבנן קודם:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}