עריכת הדף "צל"ח/ברכות/מב/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף מ"ב ע"א'''}} 

רב הונא אכל וכו' ולא בירך עיין ברש"י פירושו וגם פירושו של בעה"ג ולשון ולא בירך לא אתי שפיר דהרי עכ"פ ברכה מעין שלש הי' לו לברך ולולי פירושם הי' נלע"ד שרב הונא הי' אז בעל קרי ושננו בעל קרי וכו' ועל המזון מברך לאחריו והטעם משום שהוא דאורייתא ורב הונא שלא הי' שבע מהם א"כ הי' סבור שאין כאן חיוב ברכת המזון רק מדרבנן ובעל קרי אינו מברך ועיין לעיל בחידושינו בדף כ"ב ע"א דגם ר' יהודה דעשאן כהלכות דרך ארץ היינו ברכה שלפניהן אבל ברכה שלאחריהן גם לר"י הטעם משום שהוא מן התורה ולכך לא בירך רב הונא ור"נ השיב לו כל שאחרים קובעים עליו הוא חיוב דאורייתא לכל אדם כן הייתי מפרש ומה אעשה ורש"י ורבותיו לא פירשו כן ובטלה דעתי בזה:

שם כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא. זהו פשוט שכיון שהם החזיקו זה ללחם הי' צריכין נט"י ולברך ענט"י והי' לו לרב יהודה למחות בהם תכף על ברכת נט"י וצריך לומר שלא בא שם עד שבירכו המוציא וגם צריך לומר שלא הביאו לפניהם רק מעט ולא הי' במה שהביאו כד' קביעת סעודה דאל"כ קשה למה תמה עליהם ודלמא דעתם לאכול כדי קביעת סעודה:

שם אי הלכה כר"מ איתמר כתב מהרש"א ולא ניחא לאוקמא ברייתא דר"מ בקבע עלייהו סעודתא וכו' מהרש"א לא פירש לנו הטעם למה לא ניחא לי' והנלע"ד דבקבע עלייהו סעודה ליכא מאן דפליג וכ"ע מודו דמברך המוציא ולא שייך למימר הלכה כר"מ ואמנם לפי מה דמשני אין הלכה כר"מ אתמר תסוב הקושיא על שמואל דמנ"ל לשמואל דר"מ איירי בלא קבע סעודתא ודלמא איירי בקבע סעודה ולכך מברך המוציא ואפשר שזהו כוונת מהרש"א שכתב ולא ניחא לי' היינו לשמואל לא הוה ניחא לאוקמי ברייתא דר"מ בקבע סעודה ואמנם על זה הדק"ל למה לא ניחא לי' והרי שמואל עצמו אמר בלחמניות דמברך עלייהו המוציא הרי דקאמר סתם מברך המוציא ואפ"ה כוונתו היינו בקבע סעודתו עלייהו ואם כן הוא כדברי אמורא שדרכו לפרש דבריו למה לא ניחא לי' לפרש דברי הברייתא דר"מ בכך ונראה דבשלמא שמואל דאיהו אמר אין הלכה כר"מ א"כ שוב מה שאמר לחמניות מברך עלייהו המוציא על כרחך צריך לומר דכאן דאמר מברך המוציא איירי בקבע סעודתייהו דאל"כ תקשי דידי' אדידי' ולכך לא הי' צריך לפרש בפירוש בקובע סעודתו אבל רב מונא דקאמר סתם פת הבא בכסנין מברכין עליו המוציא בודאי בכל ענין קאמר דאל"כ הי' לו לפרש דוקא בקבע סעודה עליו:

רש"י ד"ה רב הונא וכו' ולא בירך אחריו. הא ודאי דהאי לא בירך אין הכונה שלא בירך לגמרי אלא רצונו שלא בירך ברכת המזון והא ודאי שגם ברכת המוציא לפניו לא בירך רק בורא מ"מ ואמנם כוונת רש"י שעל ברכת המוציא לא הי' רב נחמן אומר עדי כפנא דאולי בשעת ברכה לא הי' בדעתו לאכול כל כך אבל על ברכת המזון שכבר אכל תמה ר"נ ואמר עדי כפנא וכמו שכתב הרא"ש שאף שמתחלה לא הי' דעתו לאכול כדי קביעת סעודה ובירך בורא מ"מ אם לבסוף אכל כשיעור קביעות מברך שלש ברכות וכן הוא בש"ע סימן קס"ח סעיף ו'. ואמנם מה שתמי' לי על רש"י דאיך שייך ולא בירך לאחריו הרי עכ"פ בירך אחריו ברכה אחרונה אלא שלא בירך ברכת המזון ואם נימא דאפילו ברכה אחת מעין שלש לא בירך אחריו ורק בכ"ר זהו ניחא לתרץ לשון הגמרא דקאמר ולא בירך שהכוונה שלא בירך מברכות החשובות וכיוצא בזה מצינו לעיל דף ל"ז דקאמר על אורז ודוחן ולבסוף ולא כלום והיינו שאינו מברך לא שלש ברכות ולא ברכה אחת מעין שלש רק בנ"ר אבל רש"י פרשן הוא והי' לו לפרש ולא בירך אחריו מעין שלש ופוק חזי לעיל דף ל"ז על דברי הברייתא דתני ולבסוף ולא כלום פירש רש"י שם ולא כלום כלומר איכן טעון מברכת פירות א"י ולא כלום חלא בנ"ר וכו' הרי שנשמר רש"י שלא נטעה בדברי הברייתא וכאן לא נשמר בדברי עצמו והנלע"ד דשפיר קאמר רש"י כאן שהאמת שייך לומר שלא בירך לאחריו והיינו לפי מה שפירשתי בעמוד הקודם בדברי רש"י בד"ה פת הבא בכיסנין שלענין ברכה אחרונה הפת טפל לגבי תבלין ונפטר בברכה אחרונה שמברך על התבלין בכ"ר ובאמת ברכת בנ"ר לא שייך כלל על פת שבתוכו רק על התבלין ושייך שפיר שלא בירך לאחריו שעל הפת לא בירד אחריו כלום ואעפ"כ שפיר אמר לי' רב נחמן עדי כפנא שגם לעיל פירש רש"י שמאכלה מועט וכתבתי לעיל שאם הי' אוכל הרבה עד שיש בו כדי שביעה לא הי' טפל שאי ראוי להיות ברכה דאורייתא טפלה לגבי ברכה דרבנן:

ד"ה אמר ר"נ וכו' רבותינו פירשו וכו' וכך פירש רבי יהודאי בה"ג ואינו נ"ל דלית לי' לרב הונא והן החמירו וכו' ולענ"ד נראה דבה"ג מפרש ולא בירך שר"ה לא רצה לברך להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שוב מצאתי שגם הפ"י מפרש כוונת בה"ג כן אלא שכתב דלא הי' לו לבעה"ג לסתום אלא לפרש ולענ"ד כיון שבה"ג פסק הביאו רש"י לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה עד שיאכל וכו' ובה"ג פסק דדוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותי' אבל אכלו ושבעו לא מפיק וכו' עיין שם א"כ הרי הוא מפורש כדברי ור"נ השיב דכל שאכל כדרך שאחרים קובעים סעודה מתחייב מן התורה ומה שכתב ואכלת ושבעת היינו מה שדרך רוב בני אדם לשבוע ממנו:

ד"ה אסור מלאכול עד שיברך בהמ"ז דעת רש"י שאפילו ירצה לברך לפניו אפ"ה אסור ומחויב לברך תחלה ברכת המזון על מה שכבר אכל ונראה דלישנא דאסור הכי משמע ואמנם אחר זה בד"ה שמן מעכבו פירש רש"י לענין ברכה שאפילו גמר וסילק וכו' ואוכל בלא ברכה נראה שרש"י פירש בכל דבור מה שהוא יותר רבותא ולכן במאמר האיסור קמ"ל רש"י דאפילו ירצה לברך קודם אפ"ה אסור עד שיברך בהמ"ז ובמאמר ההיתר קמ"ל רש"י לא זו שמותר לאכול אלא גם זו שאפילו ברכה אינו צריך לברך עליו ואמנם היא גופה קשיא דמנ"ל לרש"י דשמן מעכבי אפילו לענין שא"צ לברך ודלמא מעכבו רק לענין ברכת המזון שא"צ לברך בהמ"ז קודם אבלעכ"פ צריך לברך על מה שיאכל וצריך לומר דלרש"י זה תלוי בזה שאם הוא נחשב גמר סעודה שוב נחשב לכל דבר אפילו לאסרו לאכול אפילו אם ירצה לברך לפניו ואם אינו נחשב גמר ממילא אכתי הוא אמצע סעודה ואוכל בלא ברכה:

תוס' ד"ה אי הכי יין וכו' ומיהו ר"י ור"ת וכו' והשתא יין פוטר וכו' לכאורה דבריהם כאן סותרים למה שכתבו לעיל בד"ה ויין פוטר וכו' שהרי שם כתבו דלית הלכתא כר"ח גם בהא דאמר יין פוטר וכו' וכן כתב המהרש"א שדברי התוס' כאן הם כפי דעת הרא"ש עיין במהרש"א ולענ"ד אין צורך לומר שהתוס' חזרו מדבריהם אבל כוונתן בזה לפי שיש בידינו לפרש טעמי' דר"ח דפת פוטר וכו' וכן יין פוטר וכו' הוא שחשיבות של פת ויין הוא משום שגמר מים ברכה לעצמם לכך פוטרים כל שאר מינין שאינן גורמים ברכה לעצמם ואעפ"כ אין כל אחד פוטר אלא כיוצא בו הפת אוכלים כיוצא בו שהוא אוכל ויין משקים שהן כיוצא בו מיני משקים אכן לפירש ר"י ור"ת שפת פוטר בם מיני משקים חוץ מן היין ואם הוה אמרינן שחשיבות הפת הוא משום דגורם ברכה לעצמו ובמעלה זו יין עדיף יותר שהרי הוא גורם ברכה גם בהבדלה ובברכת חתנים משא"כ פת שאינו גורם רק בקידוש ואם הפת פוטר בין אוכלים ובין משקין חוץ מן היין ק"ו שהיין יפטור בין אוכלים ובין משקים חוץ מן הפת וזה אי אפשר דא"כ הוה לר' חייא לערבינהו ולמרינהו פת ויין פוטרים כל שאר אוכלים ומשקים ומדלא ערבינהו ש"מ שיש חילוק בינייהו שפת פוטר בין אוכלים ובין מש ים ויין אינו פוטר רק מיני משקים וא"כ על כרחך שאין טעמו של ר' חייא שטעם הפטור משום שגורמים ברכה לעצמם וצריך לומר השתא טעמו דר' חייא דפת פוטר כל הבא בשבילו וזהו חשיבותו לפי שהוא ראש לכל האוכלים לכך הכל באים בשבילו וכן המשקים באים בודאי בשבילו ומעלת היין לפי שהוא ראש למשקין אבל אינו ראש לאוכלים וכל דברי התוס' הללו היינו לפרש טעמי' דר' חייא ולא להלכתא לדידן ואין צורך לומר שחזרו בהם כלל:

משנה בירך על הפרפרת שלפני המזון וכו' לכאורה מלתא דפשיטא היא ואטו הסעודה תהי' הפסק ביניהם להצריך ברכה מחדש על הפרפרת וראיתי בתר"י בד"ה לא סבר לה מר וכו' דלדיוקא איצטרך למידק מיני' שהפת אינה פוטרת פרפרת שאחר המזון וע"פי דברי תר"י נלע"ד ליישב למה השמיט רבינו הגדול הרמב"ם ולא הביא כלל דין זה דבירך על פרפרת שלפני המזון שפוטר את שלאחר המזון והיינו שאם שאין כאן שום חידוש ומשנתינו לדיוקא נקטא שהפת אינה פוטרת וזה שמענו מדברי רב פפא לעיל שאמר לאחר המזון צריכין ברכה לפניהם ולאחריהם אלא שהתנא דמתניתין לא שייך שיסמוך על דברי האמורא אבל הרמב"ם כיון שהביא בפ"ד הלכה י"א וכתב דברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת סעודה וכו' טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן לא הוצרך להביא דין המשנה לא לגופי' ולא לדיוקא וכל זה לסברת תר"י אבל לענ"ד שלגופי' איצטרך ורש"י בצחות לשונו הורה לנו יישוב לזה וזה לשון רש"י במשנתינו בד"ה בירך וכו' נוהגין היו להביא קודם אכילה וכו' ומביאם לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים וכו' ולכאורה דברי רש"י תמוהים שאם כוונתו שהפרפרת הוא פרגיות ודגים איך ברכתן תפטור פרפראות של אחר אכילה שהם כיסנוי ולחמניות כמו שפירש רש"י עצמו כאן והלא אין ברכותיהן שוות שהרי פרגיות ברכתן שהכל ולחמניות ברכתן בורא מ"מ ואין שהכל פוטרת בורא מ"מ כי אם בחד מינא וטעה כמו שפירש רש"י לעיל דף מ"א ע"א בד"ה אבל וכו' עיין שם ולכן נראה דפרפרת שלפני המזון ג"כ ברכתו במ"מ והוא פת הבא בכיסנין וכיוצא בזה ומה שכתב רש"י להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים הכוונה שהפרפרת תגרום להמשיך אכילת הפרגיות ודגים ואעפ"כ אין הפרפרת טפילה להפרגיות לפי לפי שמביאין הפרפרת קודם הבאת הפרגיות ודגים וכדי שלא תימא כיין שאין הפרפרת שלפני המזון עקר שהרי הוא רק להמשיך תאות אכילת הפרגיות לא תהא חשובה לפטור הפרפרת שלאחר המזון שהוא עקר לעצמו שמעלי לליבא קמ"ל משנתינו שאעפ"כ פוטרת ובזה סרה תלונת התוס' בד"ה בירך על הפת מעל רש"י ומה שפירש רש"י שהפרפרת הוא להמשיך אכילת הפרגיות ולא פירש שהפרפרת הוא להמשיך אכילת הפת נלע"ד שדעת רש"י שפת שהוא חשוב פוטר הטפילה אפילו אם קדמה אכילת הטפל לפת ולא שפוטרו לגמרי שאיך יאכל ועדיין לא בירך כלל אלא שפוטרו מברכתו הראוי' לו ואינו מברך אלא שהכל ופשיטא שאינו פוטר הפרפרת שלאחר המזון שברכתו במ"מ אבל שאר דברים דלא חשיבי כמו פת אינם פוטרים הטפל להם אלא באוכל הטפל אחר שכבר בירך על העיקר אבל אם מקדים לאכול הטפל מברך עלי הטפל ברכתו הראוי לו לכן פירש רש"י שהפרפרת אינו ממשיך אכילת הפת רק אכילת הפרגיות ודגים ועיין בסימן רי"ב בהג"ה סוף סעיף א' שלא פסק כן ולענ"ד דעת רש"י אינו כפסק רמ"א והב"י באמת חולק עם רמ"א:

והנה ראיתי במג"א בס"ק ב' הוסיף עוד יותר שגם בפתו מליח שהפת טפל שמברך על המליח ופוטר הפת ואם לא הי' הפת לפניו בשעה שבירך על המליח שאז אינו נפטר בברכת המליח כתב המג"א שיברך רק שהכל על הפת ולא המוציא ואני תמה שהרי יין הוא טפל לפת ואפ"ה מברך עליו בפה"ג הואיל וקובע ברכה לעצמו כמו שאמרו בגמרא לעיל אי הכי יין נמי וכו' ולדברי המג"א הי' די שיועיל חשיבות היין שיברך עליו אבל אכתי למה וברך עליו בפה"ג הי' לו לברך עליו שהכל אלא ודאי כיון שצריך עכ"פ לברך עליו צריך ממילא לברך ברכתו הקבועה לו וא"כ פת ב"כ דחשיב שהרי קובע ברכה לעצמו א"כ אף היכי שהוא שפל מ"מ היכי שהוא צריך לברך עליו כגון כשלא הי' לפניו בשעת ברכת העקר שוב צריך לברך ברכתו ממש דהיינו המוציא וידעתי שיש ליישב דברי המג"א שאזיל לשטתו שם בס"ק ד' לחלק בין היכי שברכת העקר הוא ג"כ שהכל יעויין שם מ"מ הנלע"ד דכתבתי:

תוס' ד"ה הסבו וכו' וא"ת ומ"ש במוגמר אפילו לא הסבו וכו' וכתב מהרש"א לא ידענא מהיכן פסיקא להו וכו' דהא משמע והוא אומר על המוגמר וכו' דקתני קאי אאחר המזון אחד מברך לכלם דאיירי בהסיבו עכ"ל מהרש"א ולענ"ד כראה דכיון דהמוגמר אינו בא כי אם לאחר ברכת המזון וכמו שמבואר ברש"י ובתוס' במשנתינו והרי בשעת ברכת המזון אינם רשאים להסב וצריכין כלם לישב כמבואר בשלחן ערוך סי' קפ"ג סעיף ט' א"כ כבר אינן בהסיבה ולא עוד אלא שאפילו חזרו והסיבו לא שייך כאן מיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי למוגמר כדאמרינן לקמן דף מ"ג ע"א לענין יין דכיון שכבר בירכו ברכת המזון שוב פסק עסק הפת לגמרי א"כ ללישנא קמא דרב שם דליין לא מהני הסיבה ק"ו דלא מהני למוגמר אם גם במוגמר הי' הדין שנברך כל אחד לעצמו וא"כ קשיא משנתינו לרב אלא ודאי דמוגמר אינו צריך הסיבה כלל כדברי התוס' כאן ומשם הוכיחו התוס' לעצמן דמוגמר לא בעי הסיבה לכולי עלמא שוב מצאתי בפני יושע שכתב ג"כ לדחות קושיית מהרש"א מטעם דהמוגמר בא לאחר ברכת המזון אלא דאף שדחה שלא יהי' סתירה לדברי התוס' אכתי הי' קשה דלמא מיירי משנתינו שחזרו והסבו מחדש לאחר ברכת המזון ולפי מה שכתבתי ניחא:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}