עריכת הדף "צל"ח/ברכות/לה/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''פרק ששי {{ש}}{{ש}}דף ל"ה ע"א'''}}

כיצד מברכין על הפירות וכו' אע"ג דתנן גם דבר שאין גידולו מן הארץ לקמן במשנה דף מ' ע"ב הכל בכלל פירות כמפורש בקידושין דף ך"ח ע"ב ופירות כמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור ועיין ברש"י ד"ה ופירי וכו' לכך תנן כאן כצד מברכין על הפירות שכולל הכל ולא הי' יכול למיתני כיצד מברכין על האוכלים שהרי גם על משקין מברכין:

שם על פירות האילן התחיל בפירות האילן לפי שברכת בפה"ע חשובה יותר מבפה"א כן כתב הרמ"ז ואמנם זהו פלוגתא דרבוותא ועיין בש"ע סימן רי"א סעיף ג' ונראה דעל פרי העץ חיובית עלינו ההודאה על תחלת הרשות שנתן לאדם הראשון לאכול ובזה נתעלה יותר מבהמה וחי' של דעת הרמב"ן בפירושו על התורה בפרשת בראשית בפסוק הנה נתתי לכם משא"כ בירק עשב וכל הגדל מעצמו בארץ הושוו הבהמות לאדם ואף שגם בפרי האדמה אשר הוא זורע זרע נתעלה אז האדם יותר מבהמה וחי' כמבואר שם ברמב"ם מ"מ בכלל פרי האדמה יש גם הגדלים מאיליהם ובהם השוו הבהמות לאדם הראשון משא"כ פרי העץ כלם ניתנו אז רק להאדם:

שם הוא אומר הנה הוא מורה על נסתר ידוע ומה הי' חסר התנא לומר על פירות האילן אומר וכן הוא האמת הנוסחא במשנה שבמשניות אמנם המשנה שבגמרא בבלית וירושלמית הוא אומר מלבד בברכה שעל גידולי מן הארץ דהיינו ברכת שהכל שנינו לקמן במשנה דף מ' ע"ב על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נ"ב ונראה ע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה כאן וז"ל והניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות רצה לומר בא"י אמ"ה עכ"ל והנה תחלת כל הברכות הם כמדבר לנוכח ברוך אתה וכו' ואחר שהגיע למלך העולם שוב הברכות משתנים מנוכח לנסתר בורא אין אומר בראת רק בורא וזהו בכל הברכות משתנה תכף אחר שאמר מלך העולם בורא המוציא אבל ברכת שהכל אין השינוי ניכר עד סיום סוף הברכה שאומר בדברו ואינו אומר בדברך וידוע בלשון הקודש מלת הוא מורה על נסתר ידוע וזהו כוונת התנא שהוא שואל כיצד מברכין ובא כאן לפרש שינוי נוסח הברכות כל אחת למינהו ושינוי אינו כל זמן שמדבר בלשון נוכח עד שמתחיל לשון היא ששימושו על הנסתר ולכן רמז התנא על פירות וכו' הוא אומר כשמגיע לשימושו של לשון הוא שהוא נסתר אז שינוי הברכות שעל זה אומר בורא פה"ע ועל זה אומר בפה"א וכן כלם אבל בברכת שהכל השינוי מתחיל קודם שמגיע ללשון נסתר שהשינוי מתחיל באמרו שהכל ולכן תני התנא על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהנ"ב:

שם מנה"מ וכו' הא ודאי שלא נעלם מסוגיא זו משנה דפרק מי שמתו ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו א"כ מוכח שברכה לפניו הוא מדרבנן אלא שהי' סבר דאף דתנא דהתם סבר שהיא מדרבנן תנא דידן על כרחך סבר שהיא מן התורה דמדתנא כיצד מברכין וקשה תנא היכי קאי ועל כרחך אקרא קאי והקשה מנה"מ והתרצין מסיק דסברה הוא וגם כן שייך למתני כיצד מברכין כמו"ש התוס' בד"ה כיצד ובזה ניחא מה דמסיק אלא סברה הוא וכו' ומי הכריחו לומרסברה הוא והי' די באמרו אלא דרבנן הוא וכמה ברכות תיקנו חכמים בלי סברה זו וברכת המצות יוכיח דאף דלאו ליהנות ניתנו תיקנו חכמים ברכה לפניהם ולפי מ"ש ניחא כיון דעיקר הקושיא מנה"מ הוא מדתני כיצד הוצרך לשנויי דכיצד קאי על הסברה:

ועוד נלע"ד דוודאי ידע דברכות המזון לפניו הוא מדרבנן ממתני' דפרק ג' הנ"ל ואמנם לא הי' עולה על דעתו שחכמים יחדשו ברכה מדעתם והי' סבור שמן התורה הוא לברך על כל מין ומין אלא שעל קצתן קבעה התורה ברכה לפניהן והי' סבור ממה דמפרש במשנה ברכה שלפניהן ולא פי' הברכה של אחריהן כאן בפירקין אלא ש"מ משום דברכה לאחריהן לאו דאורייתא ולא שייך לשאול כיצד והיינו כל המיני' חוץ מן הפת ועל הפת קבעה התורה הברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וחכמים שוב תקנו בכל דבר ברכה לאחריו משום לתא דברכת הפת וקבעו ברכה על הפת לפניו משום לתא דשאר מיני' והי' ניחא לי' משנה דעל המזון מברך לאחריו ולא לפניו ובשאר מינין הי' סבור שהוא בבעל קרי להיפך אלא דמשנה דהתם מיירי בלחם שהוא מצוי שעל הלחם יחי' האדם ולכן הקשה מנה"מ ומסיק שסברה הוא ומסברה תיקנו ברכה בכל דבר:

שם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כולם קודם שיברך. לפי המתבאר בכל האי סוגיא יותר מוקמינן קרא על ברכה שלאחריו ממה שנוקמי על ברכה לפניו וכדמקשה באמת אשכחן לאחריו וכו' ולפי זה יש לדקדק דאף דמסקינן במסקנא דכל זה אסמכתא בעלמא וחיוב הברכות הוא מסברה מ"מ לפי מה דמסמיך לה ר"ע אקרא למה אסמכי' אברכה שלפניו הוה לי' למסמך אברכה שלאחריו וכך הוה לי' למימר מכאן אמר ר"ע כל דבר שטועם אדם חייב לברך ברכה לאחריו וכבוד המנוח מחותני הרב הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר בומסלא זצלה"ה הרגיש בזה ותירץ דמשום דקאמר אסור לטעום וטעימה היינו אפילו כל שהוא משום הכי נקט ברכה שלפניו משא"כ ברכה שלאחריו טעון שיעור ודפח"ח ואמנם אכתי יש לדקדק ואטו ברייתא זו בשיעורין מיירי הלא רק בגוף חיוב הברכה מיירי וא"כ היא גופה קשי' למה נקט טעימה ונקט ברכה שלפניו הוה לי' למימר לאכול ולמימר כל דבר שאדם אוכל חייב לברך לאחריו ואמנם גברא רבה אמר מלתא חייבים אנחנו למשכוני נפשין אדרב ולחזק דבריו דודאי ר"ע טעימה אתי לחדש דהרי בלא"ה קשה מה חידש ר' עקיבא בדבריו יותר מת"ק דברייתא דהרי גם ת"ק קאמר שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם וא"כ ר"ע לסייע בא הוה לי' למתני וכן אמר ר"ע אבל אמרו מכאן אמר ריע משמע שבא לחדש דבר חדש ועל כרחך צ"ל שהת"ק קאמר שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם הושוה ברכה לפניהם לברכה שלאחריהם וא"כ הוה אמינא שגם בשיעור הם שוים לכן בא ר"ע לחדש שברכה לפניהם אין לה שיעור ואפילו לטעום אסור קודם שיברך. ואמנם גוף הדבר דברכה ראשונה הוא גם על פחות מכשיעור ניחא לפי המסקנא דסברה הוא אסור ליהנות מעה"ז בלי ברכה וגם כל שהוא הנאה היא אבל לפי ההוה אמינא שברכות הם מן התורה היא גופה קשי' מה נשתנה ברכה שלפניה מברכה שלאחרי' ולמה זו צריכא שיעור וזו אינה צריכא שיעור ונראה דסברת ההוה אמינא שמן התורה שניהם שוים דצריכים שיעור אלא שחכמים גזרו שלא יטעום כלום עד שיברך לפני' גזירה שמא יאכל כשיעור וגזירה זו שייכא בברכה שלפני' אבל בברכה שלאחרי' אם אכל פחות מכשיעור לא שייך למגזר לכן אין חיוב ברכה אחרונה בפחות מכשיעור אפילו מדרבנן ושוב מצאתי בכ"מ פ"ג מהל' ברכות הל' י"ב שכתב ג"כ טעם זה שמברך על כל שהוא שמא ימלך לאכל יותר:

ובזה אפשר לתרץ מה שנתקשינו איך הי' הוה אמינא שברכה לפני' היא מן התורה א"כ איך שנינו בפרק מי שמתו בבעל קרי שעל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ואם אידי ואידי דאורייתא מ"ש לפניו ומ"ש לאחריו ולפי מ"ש ניחא דבעל קרי מברך על המזון לאחריו מיירי שכבר אכל כדי שביעה ונתחייב בברכת המזון מן התורה ושוב ראה קרי מברך כדת של תורה אבל לא לפניו שהרי לפניו היינו שכבר הוא בעל קרי א"כ יאכל פחות פחות מכשיעור ולא יבוא לידי חיוב דאורייתא ואף שיהי' עליו חיוב דרבנן לא יברך ולקמן יבואר עוד:

שם ואי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו וכו' מקשים העולם למה למאן דתני נטע רבעי הי' ניחא לי' הי' לו ג"כ להקשות אשכחן לאחריו. והנלע"ד בזה הוא דלמאן דתני נ"ר קשה ואכלת ושבעת וברכת דכתיב בקמה למה לי נילף מנ"ר דבעי ברכה דבשלמא מאן דתני כרם רבעי ניחא דקמה מכרם ליכא למיליף דאיכא למיפרך מה לכרם רבעי שכן טעון חילול משא"כ קמה ואין להשיב דגם קמה טעון חילול דהיינו מעשר שני בשנה ראשונה ושני' ורביעית וחמישית של שמיטה דהרי חילול זה של מעשר שני ישבו גם בכרם ויש בכרם עוד חילול נוסף ברבעי שאינו בקמה וכל זה למאן דתני כרם אבל למאן דתני נטע רבעי ליכא למפרך מה לנטע שכן טעון חילול דאדרבה קמה טעון חילול יותר דאילנות אין טעונין חילול רק פעם אחת כל ימיהם דהיינו ברביעי לנטיעו וקמה טעון חילול בכל שמיטה ארבעה פעמים בשלמא לדעת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה א"כ חילול דמעשר שני שייך בכל אילנות משא"כ לדעת הראב"ד ורוב הפוסקים דרק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר מן התורה ושאר כל מעשר פירות הוא רק מדרבנן א"כ קמה שפיר חצי למיליף מהלולים דגבי כ"ר לברכה והא ליכא למימר דאיכא למפרך מה לאילנות שכן חייבים בערלה דלפי מה דחזינן בכל הך סוגיא ל"פ אלא ממצוה ששייך בקום עשה ולא מאיסור הנוהג בהם וראי' לדבר דהרי לקמן יליף זית במה הצד מכרם וקמה ולא פרכינן מה לכרם וקמה שכן כלאים נוהג בהם אלא ודאי דמאיסור הנוהג בהם לא פרכינן וגם ערלה אינו אלא איסור שאסור באכילה ובהנאה כל שלש שנים אבל חילול שבשנה רביעית הוא מצות עשה שיחללנו אם רוצה לאכלו חוץ לירושלים ובמנין המצות ערלה נחשב במנין שס"ה לאוין ורבעי נמנה במנין רמ"ח מ"ע וא"כ למאן דתני כ"ר שפיר מצינן למילף קמה מיני' וא"כ קשה למה לי ואכלת ושבעת וברכת דקמה אלא ודאי דהילולים היינו ברכה לפניו ואיצטרך ואכלת וברכת דקמה לברכה לאחריו ולכך לא פריך למאן דתני נ"ר אשכחן לאחריו וכו' ואף דהוי מצי למפרך איפכא דאשכחן לפניו לאחריו מנין במה שאינו בקמה לא רצה למפרך על מה שלא נזכר במשנה דהרי לא שנינו במכילתין במשנה שום ברכה אחרונה רק ברכת המזון ובמה שכתבתי מתורץ ב"כ קושיית הגאון מוהר"ר מאיר בומסלא הנ"ל דיש לומר דר"ע סובר כמאן דתני נ"ר ולכך מוקי הילולים על ברכה לפני' אלא דכל זה ניחא לפי ההוה אמינא אבל למסקנא כל זה הוא לאסמכתא ואולי אעפי"כ נקט דבריו כאלו היא דרשה גמורה:

שם מה לכרם שכן חייב בעוללות והקשה כבוד מחותני הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר בומסלא הנ"ל והרי ב"ש וב"ה פליגי במס' פיאה פרק ז' משנה ו' בכרם רבעי דב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ובה"א כולו לגת וא"כ כיון דקרא דהילולים מיירי ברבעי איך פריך שכן חייב בעוללות והרי הלכה כב"ה שאין לו עוללות אלו הם דברי הגאון הנ"ל ואמנם לענ"ד אכתי פירכא הוא דאף שזה הכרם באותו הפעם אין לו עוללות מ"מ פרכינן מה לכרם שכן חייבים בעוללות בשאר השנים תאמר בשאר כל המינים שאינם חייבים בעוללות בשום פעם. ואמנם למדתי מדברי הגאון סברה אחת מרגניתא טבא שאם לאו דכתיב הילולים כאן בכרם רבעי אף שהיינו לומדים חיוב ברכה בכרם מקרא אחרינא אכתי היינו אומרים דבכל כרם יש לברך אבל בכרם רבעי עצמו אין צריך לברך דכרם רבעי אין ללמוד משאר כרם דפרכינן מה לכרם שכן חייב בעוללות תאמר בכרם רבעי שאינו חייב בעוללות ובזה עלתה לנו מרפא למה שנדחקו המפורשים למאן דס"ל דקרא ואכלת ושבעת וברכת קאי על כל שבעת המינין א"כ אי תני כרם רבעי קשה למה לי קרא דהילולים שהרי כבר כתיב וברכת בגפן בשבעת המינין והרשב"א בחידושיו נדחק בזה דהוה מוקמינן חד קרא בענבים וחד קרא ביין ולפי מ"ש ניחא דודאי ידעינן בגפן ברכה מקרא דואכלת ושבעת וברכת וכו' ואמנם אכתי בכרם רבעי לא היינו יודעים ומשאר כרם ליכא למילף מכח פרכא שכן חייב בעוללות ואיצטרך הילולים לכרם רבעי עצמו שטעון ברכה לאחריו. ואמנם אכתי לא הועלנו בזה דאכתי יש למילף כרם רבעי לברכה משבעת המינין ואין לומר מה לגפןשבשבעת המינין שכן חייב בעוללות דהרי איכא למימר שאר שבעת המינין יוכיחו שאינם חייבים בעו וטעונים ברכה לאחריהן אף אני אביא כרם רבעי שטעון ברכה לאחריו אלא ודאי דהילולים הנאמר בכרם רבעי היינו ברכה שלפניו ואך קאמר בגמרא אשכחן לאחריו והי' מקום להביא מזה ראי' לדברי רבינו הגדול שהזכרתי דבכל הפירות המעשרות נוהג בהם מן התורה וא"כ ליכא למילף כרם רבעי לברכה אפי' מכל שבעת המינין דאיכא למפרך מה לשבעת המינין שכן מעשר ותרומה נוהג בהם משא"כ כרם רבעי שאין תרומה ומעשר נוהג בהם כמפורש ברמב"ם פ"ט ממעשר שני הלכה ד' והוא מן הירושלמי פ"ד דפאה אבל לשטת הראב"ד הקושי' במקומה עומדת דהרי גם בשבעת המינין אין נוהג תרומה ומעשר רק בארבעה מהם דהיינו חטה ושעורה וגפן וזית ונלע"ד דאף לדעת הראב"ד ניחא דמסתמא כשם שאין תרומה ומעשר נוהג בכרם רבעי כך ביכורים אינו נוהג ברבעי וכן משמעות דברי ב"ה שם בפ"ז דפאה דאמרו כלו לגת וא"כ גם לדעת הראב"ד איכא פרכא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים תאמר ברבעי שאין חייב בביכורים ועיין בדברינו לקמן:

שם שכן יש בהם צד מזבח ואתי נמי זית וכו' גם מכאן יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם הנ"ל דלדעת הראב"ד קשה כיון דגם בפרכא דצד מזבח לא אימעט זית א"ב למה לי' למפרך מצד מזבח הוה לי' למפרך שכן חייבים בתרומה ומעשר בשלמא לדעת הרמב"ם לא מצי למפרך מתרומה ומעשר דא"כ איתרבו כל פירות האילן דג"כ ישנם בחיוב תרומה ומעשר לכך פריך מצד מזבח ואימעטי כל האילנות חוץ מזית ונראה דגם לדעת הראב"ד ניחא דכיון דהילולים כתיב בכרם רבעי לא ניחא לי' למפרך מתרומה ומעשרות שהרי בכרם רבעי עצמו אין בו חיוב תרומה ומעשרות כמו"ש לעיל וניחא לי' למפרך מצד מזבח דשייך אפילו ברבעי עצמו ואף דודאי אי אפשר להביא נסכים למזבח מיין של כרם רבעי שהרי לא ניתן רק לאכילה ושתי' וסיכה מ"מ שייך בו צד מזבח לאחר שחיללו יכול להביא נסכים מיין הזה משא"כ חיוב מעשרות כיון שכבר הי' פטור שוב אין בו חיוב מעשרות אפילו לאחר פדיונו ונראה סוגיא זה יותר רהיטא לדעת הראב"ד דהרי יש לדקדק דאמר ואתי נמי זית דאית בי' צד מזבח למה לא אמר ג"כ דאתי בשר בהמה ובשר תורין ובני יונה ומים ומלח שכל אלו יש בהם צד מזבח ואמנם לדעת הרמב"ם ניחא דבאמת סמך עצמו על פרכא דחיוב תרומה ומעשר ולא אמר פרכא דצד מזבח אלא למעוטי שאר אילנות אבל לדעת הראב"ד קשה ממ"נ אי סמך עצמו על פרכת תרומות ומעשרות א"כ ממילא אימעט הכל ולמה הוצרך לומר כלל צד מזבח. עוד יש לנו לדקדק באמרו שיש בהם צד מזבח ולמה לא אמר שקרבים על גבי המזבח וגם היא גופה קשיא איך יש בהצד השוה שבהם צד מזבח והרי בכלל קמה יש גם כוסמין ושיפון וש"ש ואלו אין בהם צד מזבח כלל דאין לך שום מנחה אלא מחטים ושעורים ובשטה מקובצת במס ב"מ הרגיש בזה ועיין לקמן בדברינו בפרכת שכן חייבין בביכורים ועכ"פ בכלל צד מזבח ליתנוהי רק חטים ושעורים ונראה דגם בכוסמין וכו' יש צד מזבח אף שאין קרבים ע"ג המזבח והוא ע"פי שאמרו במס' מכות דף י"ט ע"א דמעשר שני ילפינן דמעשר שני אינו נאכל בירושלים בזה"ז דילפינן מבכור ובכור גופי' אמרינן דאיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח וכו' עיין שם נמצא יש במעשר שני צד מזבח דהיינו שאינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח וכיון דכוסמין וכו' עכ"פ דגן הם וחייבים במעשרות יש בהם צד מזבח ולפי זה קשה לדעת הרמב"ם למה דוקא זית אתי בצד מזבח וגם לדעת הראב"ד קשה דהרי שם במס' מכות בתחלת הסוגיא כדבעי למיליף מעשר מבכור וביכורים במה הצד פריך מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח עיין שם ואף דהא דמשמע דמעשר אין בו צד מזבח הוא רק בתקנת הסוגיא דעדיין לא זכינו להקישא דמעשר ובכור ועדיין לא קים לן דמעשר אינו נאכל בזמן שאין בית והיא גופא בעי למילף במה הצד שפיר דחי דמה להצד שיש בהם צד מזבח ממש דהיינו בכור למתן דמים וביכורים להנחה אבל למסקנא דיליף מעשר בהקישא שאינו באכל אלא בזמן שיש מזבח גם מעשר נקרא יש בו צד אזבח אבל עכ"פ ביכורים בודאי יש בו צד מזבח וא"כ למה דוקא זית אתי במה הצד והלא גם תאנה ורמון ותמרים כיון שהם משבעת המינין יש בהם צד מזבח בביכורים ונראה דבשלמא סולת ושמן גם בזמן הזה יש בהם צד מזבח וכמו שאמרו בחגיגה חבריא מזבון בגלילא ומהרה יבנה המקרש ויכולים להקריב זה למזבח וכן מעשר שני אף בזה"ז נקרא יש בו צד מזבח שהרי עבור זה צריך לחללו ואי אפשר להעלותו בירושלים לאכלו בלי חילול מצד חסרון המזבח אבל שבעת המינין בזה"ז שאין ביכורים נוהג אין בהם צד מזבח ולכן לא פירוט שום אחד משבעת המינין דאתי מצד מזבח רק זית וניחא שפיר שטת הראב"ד ואמנם לתרץ שטת הרמב"ם עיין מה שיבואר בדברי התוס':

שם וזית מצד מזבח אתי והא בהדיא כתיב בי' כרם וכו' ויש לדקדק לפי סברה זו דזית מקרי כרם א"כ מאן דתני כרם רבעי אפילו אית לי' גז"ש דרבי אכתי מגז"ש זו לא אימעט זית ואיצטרך הילולים דבר הטעון שירה טעון חילול למעוטי זית מח לול וא"כ מעיקרא דדינא פירכא דאיך קאמר ולמאן דתני כרם הניחא אי יליף גז"ש וכו' והרי אפילו יליף גז"ש אכתי לא ניחא דאיצטרך הילולים למעוטי זית שלא יהי' טעון חילול ונראה דהא ודאי מאן דיליף גז"ש זו קיבלה מרבו ונתקבלה למשה מסיני וא"כ על כרחך הילולים לא אתי למדרש דבר הטעון שירה דא"כ גז"ש למה נתקבלה והרי הכל אימעט מהילולים אלא על כרחך הילולים לברכה אתי:

שם מה לשבעת המינין שכן חייבים בבכורים ועוד התינח לאחריו וכו' יש לדקדק הרבה בזה חדא דקאמר ועוד התינח לאחריו והיא גופא קשיא במה הוכח לו אחריו כיון דפריך שכן חייבים בביכורים והכי הוה לי' למימר ועוד שבעת המינין גופייהו תינח לאחריו וכו' ועוד פליאה רבה איך הקשה תינח לאחריו וכו' הלא קושי' זו עצמה כבר הקשה לעיל למאן דיליף גז"ש אשכחן לאחריו וכו' ושני לי' שהוא ק"ו ואיך חזר להקשות בזה ועוד גוף הך פירכא דמה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים צריכא עיונא דהא ודאי דכל חמשת מיני דגן לחם איקרו למצוה ולחלה ולכל דבר וגם הא ודאי דואכלת ושבעת וברכת קאי על לחם שכן כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואם קאי גם אלפני פניו ארץ חטה ושעורה וגו' איכא פלוגתא לקמן דף מ"ה ע"א אם ארץ הפסק הענין עיין שם ועיין בפסחים דף ל"ו ע"ב בתוס' בד"ה אוציא חטין וכו' ובפני יהושע שם וגם בחידושינו שם ותראה שזה אינו ברור שביכורים יהי' נוהגין בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל וא"כ איך פריך כאן בפה מלא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים שהרי איכא למימר לחם הבא מכוסמין יוכיח שאינו חייב בביכורים ואעפי"כ חייב בברכת המזון וראיתי שגם הפני יהושע בכאן הרגיש בזה ולבאר כל חמירא שהזכרתי נלע"ד דלעיל דלעיל בתחלת הסוגיא קאי בשטת רבנן דפליגי על רבן גמליאל לקמן דף מ"ד ע"א וסברי דארץ הפסיק הענין ולא קאי ואכלת ושבעת וברכת על כל הנזכר בתחלת הפסוק רק על לחם שכתוב באחרונה ולכן קאמר קמה תוכיח ולא קאמר שבעת המינין יוכיחו ולפום שיטה זו ודאי דאיצטרך הילולים בכרם גופי' לברכה שלאחרי' משום דכרם מקמה לא אתי' דמה לקמה שכן חייב בחלה ולא גילתה התורה בשום מין חיוב ברכה ראשונה שפיר אמרינן דלא צריך קרא דמק"ו אתיא כשהוא שבע מברך וכו' משא"כ עתה דקאי בשטת ר"נ דכל שבעת המינין כתיב בהו וברכת (או אף בשטת רבנן לשטת הרשב"א לקמן דף מ"ד דרבנן מודו לענין ברכה מעין שלש.) וא"כ אייתר הילולים דכתיב בכרם רבעי לברכה דהא כרם גופי' בכלל שבעת המינין הוא ולדעת הראב"ד דמעשר פירות האילן הוא רק מדרבנן ליכא למפרך מה לגפן שבשבעת המינין שחייב במעשרות משא"כ רבעי דפטור מן המעשרות דתאנה ורמון ותמרים יוכיחו רק דאיכא למפרך שכן חייבים בביכורים והיינו לשטת מהרש"א שם בפסחים דף ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה אוציא חטין דכל חמשת מיני דגן איתנוהו בחיוב ביכורים אבל לדעת בעל פני יושע בהבנת דברי התוס' שם וכן לדעתינו בחידושינו שם דדוקא חטין ושעורים חייבים בביכורים ולא כוסמין ושיפון וש"ש ליכא פרכא מביכורים דלחם כוסמין יוכיח שאינו חייב בביכורים וחייב לברך אחריו ואף דאכתי איכא למפרך שכן יש בהם צד מזבח לפי מה שכתבתילעיל דגם בכוסמין ושיפון וש"ש שייך צד מזבח נלע"ד דצד מזבח מחשב רק פרכא כל דהו ובחדא מתרתי פרכינן כל דהו אבל כאן דרצה למילף משבעת המינין לחודייהו לא פרכינן כל דהו והיה צריך להאריך למפרך בשבעת המינין שכן חייב בביכורים ובכוסמין שכן חייב בחלה ואח"כ בהצד השוה שכן ישנו מזבח ועוד שעכ"פ גם כרם רבעי ישנו בצד מזבח וא"כ אייתר הילולים דכרם רבעי ועל כרחך לברכה שלפני' אתי וקשה קרא למה לי הלא ק"ו היא וצריך לומר דקרא אתי לסתור הק"ו דאי מק"ו הוה ילפינן בכל שבעת המינין ברכה לפני' מק"ו ולכך כתבה התורה בכרם רבעי קרא מיותר לברכה לפני' לבלות שלא נלמוד ק"ו הזה וקשה תינח לאחריו וכו' ויהי' הסגנון של דברי הגמרא כך דפריך מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים והיינו לפי ההנחה דגם כוסמין ודכוותי' הם בכלל חטה ושעורה גם לביכורים ושוב קאמר ועוד רצה לומר ועוד אפילו אם נרצה לומר דכוסמין ודכוותי' ליתון בביכורים וא"כ סרה פירכא זו שכן חייבם בביכורים דפת כוסמין יוכיח ולפי זה ממילא גם כרם רבעי ידעינן לברכה שלאחריו משבעת המינין ואייתר הילולים לברכה שלפני' וא"כ על כרחך האי ק"ו ליתי' דאל"כ למה לי הילולים ועכשיו שזכינו לדין דלית' לק"ו א"כ התינח לאחריו לפניו מנין והנך תרי קושיות דהיינו שכן חייבים בביכורים והתינח לאחריו הם דרך ממ"נ יוקשה אחת מהנה. והתרצן השיב לו הא לא קשיא דאתי בק"ו נלע"ד שהמקשן והתרצן היו חלוקים בסברה אם זית אקרי כרם שנחלקו בו המקשה הראשון עם רב פפא והוא כאשר באמר סברה אחת דעכשיו שזכינו לדין דכל שבעת המינין כתיב בהו ואכלת ושבעת וברכת נולד לנו דבר חדש דאפי' מאן דיליף גז"ש דרבי אפ"ה בעינן גם דרשה דהילולים למדרש דבר הטעון הילול טעון חילול למעוטי זית דמגז"ש דרבי לא אימעט זית דגם זית אקרי כרם ולעיל כתבתי דעל כרחך הילולים לא אתי לדרוש דבר הטעון הילול דאל"כ קשה להיפך למה לי גז"ש הרי מהילולים ממעטינן כל דבר שאינו טעון הילול שהרי אין אומרים שירה אלא על היין לחוד אמנם זה הי' ניחא כל זמן דקיימינן דוברכת דכתיב בקרא קאי רק על לחם אבל עכשיו דקיימינן על כל שבעת המינין וא"כ תאנה ורמון וזית טעונין ברכה כולד לנו ספק במה דדרשינן דבר הטעון הלול טעון חילול אם הכוונה על הלל של שירה וממילא אימעוטי כל המינין חוץ מן היין או אם הכוונה על הילול של הברכה וממילא גם תאנה ורמון וזית ותמר הוא בכלל וישנם בכלל חילול ולא אימעטי מחילול רק שאר אילנות שאינם בכלל שבעת המינין ואיצטריך גז"ש ואיצטרך הילולים דמגז"ש על כל פנים אימעטי תאנ' ורמון ותמר דודאי לא אקרו כרם וממילא למדנו מגז"ש דשוב מה דדרשינן מהילולים דבר הטעון הילול אין הכוונה דבר הטעון הילול של ברכה טעין חילול דהרי תאנה ורמון ותמר טעונין הילול של ברכה ואעפ"כ אין טעונין חילול אלא ודאי דדבר הטעון הילול היינו הילול של שירה וממילא אימעט זית שאין אומרם שירה רק על היין וכיון דאיצטרך גם הילולים לדרוש הטעון הילול טעון חילול א"כ אפילו למאן דדריש גז"ש דרבי אעפ"כ לא אייתר הילולים לברכה ואין לנו שום קרא על ברכה שלפני' ושפיר נוכל לומר דאמרינן ק"ו כשהיא שבע מברך כו' ומעתה המקשין הזה והתרצן חלוקים דהמקשה סבר כסברת רב פפא דזית לא איקרי כרם סתם וא"כ מגז"ש לחוד אימעט הכל חוץ מיין ואייתר הילולים לברכה שלפני' ונסתר הק"ו והקשה תינח לאחריהם וכו' והתרצן סובר דגם זית איקרי כרם ואיצטרך הילולים למעוטי זית מחילול ונשאר הק"ו על בריו ועיין בדברינו לקמן בתוס' דיה דבר שאין גידולו מן הארץ שם ג"כ נבאר עוד שני אופנים מה שיש לומר שנחלקו המקשה והמתרץ:

שם אר"י א"ש כל הנהנה וכו' כאלו נהנה מקדשי שמים יש לדקדק מה חידש לנו שמואל יותר מהברייתא דתני הנהנה בלא ברכה מעל וא"כ הרי הוא קדשי שמים ונראה משום דקיי"ל בנדרים דף ל"ה יש מעילה בקונמות וא"כ מצינו מעילה אף בדבר שאינו קדשי שמים ממש וקמ"ל שמואל שבזה הוא כנהנה מקדשי שמים ממש ודע דבמסקנא דשמעתין שברכה לפניה סברה היא וכן מה ששנינו בברייתא שמעל כל זה הוא רק מדרבנן דאין לומר שהוא מן התור' ומקרה הוא מן התור' דא"כ אפי' כל שהו הוא מן התור' שהרי אפילו כל שהוא הנאה הוא וגם לענין מעילה אף שלענין קרבן מעילה בשוגג או לענין מלקות בזדון בעינן שוה פרוטה מ"מ לענין איסורא להיות אסור ליהנות מקדשי שמים הרי קיי"ל כר' יוחנן דחצי שעור אסור מן התורה וא כ קשה ממתניתין דפרק מ"ש דבעל קרי מברך על המזון לאחריו ולא לפניו דכיון דגם ברכה לפני' הוא מן התורה א"ם מ"ש לאחריו ומ"ש לפניו ובזה לא שייך מה שכתבתי בריש הסוגיא לתרץ סברת ההוה אמינא שהקשה מנה"מ וכתבתי שעל המזון לפניו אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור שהרי עכשיו שהוא מצד הסברה ומצד דין מועיל בהקדש אפי' פחות מכשיעור חייב מן התורה לברך ועוד דאפילו לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה מ"מ במעילה אכתי אי אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור דאפילו ישהה הרבה יותר מכא"פ בין אכילה לאכילה הרי מעילה מצטרפת אפילו לזמן מרובה כמבואר במעילה דף י"ח ע"ב וברמב"ם פ"ה מהל' מעילה הל' ד' אלא ודאי דברכה שלפני' הוא רק מדרבנן וכיון שכן שוב לא קשיא לן ממתניתין דבעל קרי ושוב לא דחקינן לפרש שבעל קרי מברך על המזון לאחריו היינו שכבר אכול כשעור ושוב ראה קרי אלא אפילו הוא בעל קרי רשאי הוא לאכול לשובע נפשו דבשעת אכילה הוא אוכל בהיתר ולא מטרחוהו רבנן לחלק סעודתו לפחות פחות מכשעור והוא אוכל כל צרכו וכיון שממילא נתחייב בבה"מז שוב מברך לאחריו:

תוס' ד"ה אחלי וכו' וי"ל וכו' דאדרבא נילף קודש קודש משביעית וכו' ויש לדקדק כיון דכתיב הילולים ודרשינן אחלי וכו' וממילא ידעינן דלא ילפינן משביעית ושוב למה לי קרא דדבר השעון שיר וכו' נילף קודש קודש ממעשר דלא שייך בשאר אילנות לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל שמעשר פירות הוא מדרבנן וצריך לומר דאי ממעשר הוה גם זית טעון חילול ואיצטרך למדרש דבר הטעון שיר למעוטי זית ואמנם לפי דבעי בגמרא וזית מצד מזבח וכו' והא בהדיא כתיב בי' כרם קשה דאי גם זית אתי מגז"ש דרבי א"כ ל"ל ג"ש דרבי כלל ונילף קודש קודש ממעשר ועיין מה שכתבנו בדברי הגמרא:

ד"ה ולמאן דתני וכו' דכל המיקל בארץ וכו' משמע מדבריהם דבארץ גופא רבעי נוהג בכל האילנות כמאן דתני נטע רבעי והרמב"ם פסק בפרק יו"ד ממ"א הל' ט"ז וי"ז שלא חולק כלל וסתם וכתב כיצד פודין פירות נטע רבעי וכן בסוף הל' ט"ו דחה דברי הגאונים המחלקים בין כרם לשאר נטע וכן בפרק יו"ד מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' א' כללא כייל דכל שחייב בערלה יש לו רבעי יעו"ש והדבר תמוה אצלי כיון דזה פלוגתא דר' חי"א ור"ש ברבי וחד מינייהו סובר נטע רבעי ורבי עצמו בפירוש קאמר גז"ש מה להלן כרם אף כאן כרם וא"כ גם רבי סובר כרם רבעי והוה לי האי דתני נטע רבעי יחיד ואין הלכה כיחיד במקום שנים ועוד כיון דרבי קאמר כרם רבעי הרי קיי"ל הלכה כרבי מחבירו וק"ו נגד תלמידו ואין הלכה בתלמיד במקום הרב והרי בין ר' חייא ובין ר"ש ברבי תלמידיו של רבי הם וגם בדברי הגמרא יש לתמוה דקאמר ולמאן דתני כרם רבעי הניחא אי יליף גז"ש דרבי וכו' מהי תיתי להסתפק כלל כיון דאשכחן דרבי יליף גז"ש וס"ל כרם רבעי למה לן לאפושי במחלוקת בהאי דיעה דכרם רבעי למעבד פלוגתא בינייהו בטעם הדבר והנלע"ד בזה דמדברי רבי אין הכרע כלל אי ס"ל כמאן דתני כרם אי כמאן דתני נטע דבאמת כיון דכתיב קרא ברבעי יהי' כל פריו קודש וגו' הרי הכתוב קידשו לשמים והי' ראוי' להיות אסור בהנאה להדיוט וגלי רחמנא הילולים למדרש אחלי' שמועיל בו חילול דהיינו פדיון ואכתי הוה אמינא שדינו כהקדש בדק הבית שנפדה שיש בו חילוק שעכ"פ מה שראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח כמו המקדיש תמימים לברק הבית שיש להם פדיון ואעפ"כ אינן נפדין אלא על מנת להקריבן על גבי המזבח כדתניא במס' תמורה דף ל"ג ע"ב המתפיס תמימין לב"ה כשהם נפדין אינן נפדין אלא ע"ג המזבח שכל הראוי למזבח אינו מוציא מדי מזבח לעולם וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מערכין וחרמין הלכה ה' ולכך קמ"ל גז"ש דרבי מה להלן כרם אף כאן כרם וגם כרם הוא בכלל דאמר רחמנא הילולים למדרש אחלי וכו' והרי השוהו לשאר אילנות שנאכלים ע"י פדיון ה"נ כרם ומעתה בין ר"ש ברבי ובין ר' חייא אית להו גז"ש דרבי ומאן דתני כרם הוא מפרש דברי רבי כפשטן דדוקאכרם נוהג בו דין רבעי ולא שאר אילנות ומאן דתני נטע רבעי ס"ל דגז"ש אתי דאפילו כרם שהוא דבר הראוי לנסכים אפ"ה הרי הוא כשאר אילנות ונאכל ע"י חילול ומעתה מסתפק הגמרא במאן דתני כרם אי נפקא לי' מגז"ש דרבי לחוד או דלמא מגז"ש לחוד לא הוה יליף למימר דוקא כרם דאיכא למימר דאתי להתיר גם כרם ע"י חילול ולכך איצטרך גם דרשה דדבר הטעון הילול וכו' למעוטי שאר נטע שאין צריך חילול כלל וע"פי מ"ש דגז"ש דרבי אתיא שפיר גם למאן דתני נטע רבעי ניחא מה שלכאורה יש לדקדק שהתוס' השוו דבריהם ולמאן דתני וכו' שכן הוא התחלת הדביר והי' להם לרשום לעיל חד תני כרם רבעי ועתה קיי"ל וכו' ולפי מ"ש ניחא דבל"ז הי' הפשוט דגז"ש דרבי ודאי מורה דרק בכרם נוהג רבעי וא"כ פשיטא שאין מקום לפלפל הלכה כמי דודאי הלכה כרבים וא"כ בין בארץ ובין בח"ל רבעי אינו נוהג אלא בכרם אבל כיון דחזינן דהתלמוד קאמר ולמאן דתני וכו' הניחא שמסתפק בזה וקשה כנ"ל דמהי תיתי לעשות שלש מחלוקת בדבר וצ"ל כמו שכתבנו דגז"ש דרבי אתיא נמי למאן דתני נטע רבעי הוצרכו התוס' לחלק בין ארץ לחוץ לארץ מטעם כל המיקל בארץ כנ"ל:

ד"ה ואתי נמי זית וכו' וא"ת איכא למפרך מה להצד השוה שבהם שכן חייבים בלקט. ובשטה מקובצת במס' ב"מ דף פ"ז ע"ב כתב בשם הרא"ש דכיון דיש בזית צד השוה של צד מזבח אהני שוב מה דאקרי כרם זית אף דלא אקרי כרם סתמא מ"מ מועיל לדחות הפרכא דלקט ופרט ולפי זה יש לתרץ מה שהקשיתי דלדברי הרמב"ם דמעשר פירות הם מן התורה ממילא יש בכל פרט צד מזבח וא"כ למה דוקא זית אתי בצד השוה של צד מזבח וכן מה שהקשיתי אפילו לשטת הראב"ד הרי עכ"פ בכל פירות של שבעת המינין יש צד מזבח בביכורים ולמה פירט ואתי נמי זית דוקא יתר מכל שאר שבעת המינין ולפי דברי הרא"ש הכל ניחא דנגד כל שאר אילנות יש פירכא דמה להצד השוה שכן חייבים בלקט ופרט:

ד"ה תינח לאחריו דעקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת דברי התוס' תמוהים דמה זה שכתבו דעקר ברכה וכאלו יש עוד מקום דכתיב ברכה אלא שאינו עקר. ועוד מדוע המתינו התוס' עד כה ולא רשמו לעיל בדברי הגמרא דאמר אשכחן לאחריו ורש"י באמת פירש כן לעיל וגם כל דברי התוס' כאן הם ללא צורך כי מה חדשו בזה יותר מרש"י וזכרון דברי רש"י לעיל עולים גם כאן. ונראה דלפי מה שביארתי לעיל בדברי הגמרא כאן שהקשה תינח לאחריו וכו' אף שכבר השיב לו לעיל דק"ו הוא וכתבתי שעקר קושיית הגמרא דכאן הוא דאם תמצא לומר דשפיר ילפינן משבעת המינין א"כ אייתר הלולים לברכה שלפניו ומוכח דליתא להאי ק"ו עיין בדברינו לעיל ונמצא מצינן עתה ברכה לפני' דהיינו הילולים וברכה לאחריו דכאן גבי שבעת המינין וממילא קשה מאי אולמא דברכה לאחריו מברכה לפניו דקאמר תינח לאחריו ולזה פירשו דעקר ברכה וכו' דהילולים אף דמוקמינן לי' על ברכה מ"מ אינו מפורש לשון ברכה בקרא ועוד דמה מוקמינן לי' על ברכה לפניו אינו מפורש דאיירי לפניו אלא מכח ייתורא דלאחריו דילפינן משבעת המינין אבל ברכה דלאחריו היא עקר ומפורש בקרא ואכלת וגו' וברכת וע"פי זה אפשר ליישב גם שינוי לשון הגמרא דלעיל קאמר אשכחן וכאן קאמר תינח משום דלעיל קיימינן דואכלת ושבעת קאי רק אלחם ואיצטרך הילולי' בכרם לגופי' קאמר אשכחן לאחריו דלאחריו אשכחן בקרא אבל לפניו לא אשכחן כלל אבל כאן הוכרחנו דהילולים היינו לפניו א"כ אשכחן גם לפניו לכך לא קאמר אשכחן לאחריו רק קאמר תינח ומטעם שכתבו התוס' שזה עקר יותר:

ד"ה לפניו וכו' לאו ק"ו הוא דא"כ וכו' ובפרק מ"ש וכו' עיין בדברינו לעיל בדבור הקדום וכאן בדבור זה ג"כ קשה למה איחרו התוס' ולא כתבו כן לעיל דכבד שני לי' גם לעיל בהאי ק"ו ואמנם לפי מ"ש בריש הסוגיא בארנו יישוב להך דמי שמתו אפילו לפי הס"ד בשמעתין דברכה שלפניה ג"כ דאוריתא מ"מ שעורא בעי וא"כ ב"ק יבול לצמצם אכילתו פחות פחות מכשיעור ודע שודאי כן הוא שאם הי' ברכה שלפניה דאורייתא הוה בעי שיעורא דכיון דמק"ו אתיא דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ובברכה אחרונה בעי שיעור דואכלת ושבעת כתיב ולכך לא רשמו התוס' דבור זה בתחלת הסוגיא דשם שפיר איכא למימר שק"ו גמור הוא אבל כאן שזכינו לדין דכל שבעת המינין בעו ברכה אחרונה מן התורה דעל כלם קאי וברכת ולפי זה קשה דאייתר הילולים דכרם דהרי גפן כתיב בפירוש בשבעת המינין וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד בזה אבל התוס' ס"ל דהילולים אתי להורות דעל כל שהו יברך ברכה אחרונה לפי שבפסוק ארץ חטה וכו' כתיב ואכלת ושבעת ובעינן או כדי שביעה או עכ"פ כביצה או כזית במחלוקת ר"מ ור"י לקמן דף מ"ט ע"ב לכל אחד מהפוסקים כדאי' לי' אבל עכ"פ שעורא בעי וגלי רחמנא בכרם הילולים להורות דמה דקבעתי לך שעור היינו לשלש ברכות או עכ"פ מעין שלש לזה בעינן שיעור אבל אף לכל שהו הילולים בעינן שיברך ברכה אחרונה וא"כ לפי שמה זו גם ברכה אחרונה היא בכל שהו ואם ק"ו זה ק"ו גמור הוא שפיר קשה ממשנה דבעל קרי למה על המזון אינו מברך לפניו וכאן לא שייך תירוץ שלי שיכול לאכול פחות פחות מכשעור שהרי גם על כל שהוא חייב לברך מן התורה אלא על כרחך דלאו ק"ו הוא:

ואמנם כל זה לפי הס"ד דהילולים דרשה גמורה היא אבל במסקנא דברכה שלפני' היא דרבנן וסברה היא וא"כ ברייתא דהילולים אסמכתא היא ואין לנו שום ברכה מפורשת בתורה אפילו לאחרי' רק קרא דואכלת ושבעת ולפי שטת הרבה פוסקים דוקא בפת ושטת הרשב"א וסייעתו בכל שבעת המינין ואמנם עכ"פ שעורא בעי וא"כ שם במה שחייבה התורה ברכה אחריה איכא למימר ק"ו לפני' ולמימר ק"ו גמור הוא ומשנה דבעל קרי מתוקמא כפי מה שכתבתי שלפני' לכך אינו מברך לפי שיכול לאכול מעט מעט אך אף שיש מקום לומר כן אבל אין לנו הכרח לומר כן ואולי לחלוטין החליטו התוספת שאין זה ק"ו ולכאורה אני תמה על התוספת למה לא הכריחו שעל כרחך אין זה ק"ו דאל"כ נילף ק"ו שעל הפת יברך מתחלה שלש ברכות או עכ"פ מעין שלש כמו שצריך בברכה שאחר הפת ובמשנתינו שכינו שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ולא חילקה משנתינו בין אוכל רק מעט או אם אוכל לשובע ואולי לא שייך ק"ו זה אלא על ברכת המזון בזה שייך כשהוא שובע מברך כשהוא רעב לא כל שכן אבל ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים לא שייכא לענין רעב ושבע באופן שמדברי הגמרא אין לנו בסוגיא זו ראי' לשום צד ומה שכתב הגאון בעל פ"י דכיון דמסיק דסברה הוא ממילא הוא מן התורה דהרי אשכחן שאמרו הא למה לי קרא סברה הוא ש"מ שסברה מועיל כמו קרא אומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות דף ך"ב מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובב"ק דף מ"ו ע"ב מנין להממע"ה וכו' שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא ל"ל סברה הוא אבל לומר על דבר שהוא מסברה שהוא חשוב מצוה דאורייתא זה לא שמענו ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות ועוד שסברה זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברה זו שייכא בכל באי עולם וא"כ יהי' ברכת הנהנין חובה גם על בני נח אתמהה אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברה לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין וזהו בכל שאר ברכות הפירות אבל על הפת יש מקום לדון אם זהו הק"ו הוא ק"ו גמור ויהי' חייב מן התורה או לא ונחזי אנן לאיזה צד נוטין דברי הגמרא ואומר אני דזה עכ"פ פשוט כיון דאין לברכה שלפני' מקום לומר שיהי' מן התורה רק מכח קיו א"כ אמרינן דיו לבוא מן הדין וכו' ובעי עכ"פ שיעור כדי שביעה או כזית וכביצה אבל בפחות משעור הזה ודאי שאינו מן התורה וכיון ששנינו לקמן במשנה דף מ"ב ע"א הסבו אחד מברך לכולם ועיין שם בתוס' ובתר"י וברא"ש דמתניתין מיירי בין בברכת המזון ובין בברכת המוציא והיא גופא קשיא בברכת המוציא איך אחד מברך ומוציא את כולם ואולי זה המברך לא יאכל פת כדי שבעו ונמצא אינו חיוב בברכת המוציא מן התורה והאחרים יאכלו כדי שבעם וחייבים מן התורה ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכאן לא שייך מה שכתבו התוס' לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה עד שיאכל כזית וכו' דיכול להוציא אף מי שאכל כל שבעו מטעם ערבות דכל ישראלערבים זה בזה וכן כתב הרא"ש שם דזה שייך לענין בהמ"ז שכיון שכבר נתחייב מן התורה הרי חבירו ערב עבורו אבל בברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין אין כאן עדיין ערבות דלא לתהני ולא יתחייב וא"כ איך אחד מברך לכולם אלא ודאי שאי שים חיוב בברכה שלפני' אפילו בפת מן התורה כלל וכל הברכות כלם מדברי סופרים נינהו חוץ מברכת המזון והאי ק"ו אינו ק"ו גמור רק כעין אסמכתא שעל זה סמכו חכמים לקבוע חיוב ברכה לכל דבר ולא תאמר שבמסקנא הוא דאמרינן שהק"ו אינו ק"ו גמור אבל מתחלה הי' סלקא דעתך שהוא ק"ו גמור אומר אני לא כן הוא וגם מתחלה לא לענין ק"ו במור אמרוהו ואף דקאי על קושיית מנה"מ כבר כתבתי בתחלת הסוגיא שעקר קושיית מנה"מ הוא מדתנן כיצד מברכין וקשה קושיית התוס' בריש סוגין תנא היכי קאי דתני כיצד ועל כרחך אקרא קאי ולכן קאמר מנה"מ והנה התוספת כתבו דלמסקנא דסברה הוא שייך למתני כיצד מברכין א"כ פשיטא היכי דאיכא ק"ו אף שאינו ק"ו גמור שוב עכ"פ לא גרע מסברה בעלמא ושייך לומר כיצד מברכין ומעתה שטחיות הסוגיא כך היא שמתחלה לא ידע משום סברה ולא משום קרא המורה על איזה ברכה חוץ ברכת המזון ולכן שאל מנה"מ דכיון שהתנא מתחיל לשאול על אופן נוסח הברכה מכלל שגוף חיוב הברכה כבר כאמר בתורה והשיב לו המתרץ מהילולים ושאל אשכחן לאחריו וכו' והשיב דק"ו הוא ואין רצונו לומר שק"ו גמור של תורה הוא אלא כעין ק"ו ושוב שייך עכ"פ לשון כיצד מברכין ולקמן דף מ"ח ע"ב יבואר עוד בדברינו שהק"ו הזה אינו ק"ו גמור של תורה:

ודעת הפוסקים מבואר בדבריהם באר היטב שאין בכל ברכת הנהנין שהיא מן התורה חוץ מברכת המזון ולשין הרמב"ם ריש הלכות ברכות מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזין שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו' ומד"ס לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו. ולשון רש"י לעיל דף ט"ז ע"א הפועלין וכו' ואוכלין פתין ואינן מברכין לפניו אבל מברכין לאחריו ופירש רש"י ואין מברכין לפני' לפי שאינה מן התורה ולשון הרא"ש כאן בפרקין ת"ר קודש הילולים וכו' מסקינן דמסברה ידעינן שאסור לו לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן לקמן דף ל"ח ע"ב גבי ד' יוחנן שאכל זית מלוח כתב הרא"ש וזה לשונו תדע דברכה לפני' לאו דאורייתא היא וכו'. והרי"ף הביא ברייתא דהילולים והא ודאי דברכה לפני' ולאחרי' אי אפשר לדרוש מקרא זה דלכ"ע עכ"פ חד בענן לגופי' למדרש אחלי' והדר אכלי' וא"כ אם הי' כוונת הרי"ף לדרשה גמורה הי' צריך להביא הק"ו שאמרו כאן כשהוא שבע מברך וכו' ומדהשמיט הרי"ף כל זה ש"מ שס"ל אסמכתא בעלמא הוא:

ד"ה דבר שאין גדולו מן הארץ וכו' וא"ת מאי ארי' בשר וכו' ולפירש רש"י ניחא דגרס וכו' ונלע"ד דהני חלופי גרסאות מחולקים בעקר דין פיאה הר"ש בפ"א ממס' פיאה משנה ד' הביא מחלוקת בדין פיאה והדעה הראשונה שהביא הוא שמן התורה אין חיוב פיאה רק בדגן תירוש ויצהר וזהו דעת רבינו תם במס' שבת דף ס"ח ע"א בתוס' בד"ה ואלו פיאה עיין שם ושוב הביא הר"ש דעת היש מפרשים שפסקו שפאה נוהגת בכל המינין מן התורה חוץ מן המינין המפורשים לפטור שם במשנה וזהו דעת התורת כהנים ע"ש בר"ש ולדעת רבינו תם ליכא למפרך כאן מה להנך שכן חייבים בפיאה שהרי כל שאר אילנות חוץ מגפן וזית אינן חייבים בפיאה מן התורה וא"כ גרסינן כאן דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וכו' וגרסת רש"י דגריס דלאו בר נטיעה הוא כדעת היש מפרשים שכל דבר החייב בפיאה הוא מן התורה וא"כ שפיר גרסינן דלאו בר נטיעה מנין דליכא למילף מהנך משום דאיכא למפרך שכן חייבים בפיאה. והנה כל הימים נתקשיתי בדברי התוספת הללו שכתבו דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה והרי בכלל נטע רבעי גם תאנה בכלל ותאנה פטורה מן הפיאה והדבר מפורש במס' שבת דף ס"ח ע"א ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה ולא עוד אלא דאפילו רוב האילנות פטורים מפיאה דדוקא שמונה מיני אילנות דחשיב במשנה ה' פ"א דמס' פיאה חייבים בפיאה אבל שאר כל האילנות פטורים משום שאין לקיטתן כאחת ואיך אמרו התוס' כאן דרך כלל על כל בר נטיעה שחייב בפיאה וכמה פעמים שלמדתי מס' ברכות בישיבה ולא עלה בידי שום ישוב ליישב דברי התוס' ועתה כאשר אני עוסק לסדר חידושיי על מס' ברכות נתתי לבי ליישב דברי התוס' ונראה שמה שאמרו שתאנה פטורה מן הפיאה הוא לפי שכן דרכה שאינה נלקטת כאחת ומסתמא הוא כן שהרי אם משהין אותה באילן אחר שנגמרה היא מתקלקלת וכמו שאמרו בירושלמי במכילתין פרק ב' יודע בעל התאנה עונתה של תאנה אבל אם ימצא אחד שלא ליקט מהתאנה כלום עד שניתבשלו באילן הזה כל התאנים שבו חייב ליתן פיאה וראי' לדבר שהרי שזה דרכה להקצר כאחד ואפ"ה במנמר את שדהו בפ"ג מפאה משנה ב' הוצרך התוי"ט ליתן טעם דכל קלח וקלח לקיטתו כאחת ומביא ראי' מהירושלמי דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחים יעו"ש וכל זה באילנות באותן שפטורים מפאה שהפטור שלהם מחמת שאינם מתלקטים כאחד בזה אמרינן שאם אחד מזדמין שאינו רוצה ללקטם קמא קמא דמטי וממתין עד סוף בישול כל האילן חייב באמת להפריש פיאה נמצא דשייך חיוב פיאה בכל האילנות אבל הפטור בירקות מפאה הוא מטעם שאינן המתקיימים שהם מתעפשים בזה לא תלו ביד בעל הירק לגרום להם חיוב שאין העיפוש שלהם תלוי ביד בעל הירק ואם רוצה לקיימם ע"י דבר אחר אינו מועיל לפיאה וזה הי' דעתן של אנשי יריחו בשלהי פרק מקום שנהגו ומיחו בידם חכמים ואותן מיני ירקות שדרכם להתקיים באמת חייבים בפיאה אבל עכ"פ אותן מיני ירקות הפטורים לא משכחת בהו חיוב ושפיר כתבו התוס' דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה שמצד עצמם הם חייבים והפטור שלהם בא מצד המלקט שאינו לוקטים בבת אחת זהו הנלע"ד לקיים דברי התוס':

וע"פי מה שכתבתי דגרסת רש"י וגרסת התוס' תליא בפלוגתא של שני דיעות שהביא הר"ש בפ"ק דפאה משנה ד' נלע"ד שבזה נחלקו המקשה כאן שהקשה התינח לאחריו וכו' ולא ניחא לי' בהק"ו אשר כבר שני לי' והתרצן שחזר וישיב לו הק"ו והנה כבר כתבנו בדברינו לעיל בסוגיית הגמרא דעכשיו קאמר דיליף משבעת המינין חידש דוברכת דכתיב שם קאי על כל שבעת המינין ואייתר הילולים דכרם רבעי שהרי כרם היינו גפן וגפן כתיב בשבעת המינין וצ"ל דהילולים אתי לברכה לפני' וחזינן שהתורה לא רצתה לסמוך על ק"ו הזה עיין לעיל בדברינו ואמנם אכתי איכא למימר דהילולים גופי' ג"כ לאו לברכה שלפני' אתי אלא לברכת שלאחרי' בכרם רבעי דליכא למילפי' מגפן שבשבעת המינין ולא מכל שבעת המינין דשאני הם דחייבים בפיאה משא"כ כרם רבעי פטור מכל מתנות עניים דקיי"ל כב"ה דכולי לגת אלא שהמקשה הי' סבור כשטת רבינו תם דליכא חיוב פיאה מן התירה רק בדגן תירוש ויצהר וא"כ שאר אילנות של שבעת המינין יוכיחו שאין בהם חיוב פיאה ואפ"ה כתיב וברכת והה"ד לכרם רבעי ועל כרחך הילולים לברכה לפני' ונסתר הק"ו וא"כ קשה תינח לאחריו וכו' והתרצן חידש לו כהיש מפרשים שהביא הר"ש דכולהו חייבים בפיאה מן התורה ונשאר הק"ו כשהוא שבע מברך וכו':

ובזה יש לתרץ מה שאיחר המקשה בקושיית ולמ"ד נטע רבעי תינח דבר נטיעה וכו' שהי' לו להקשות קושיא זו תיכף בתחלת הסוגיא באמרו הניחא למאן דתני כ"ר הוה לאסוקי ואי במי תני נ"ר תינח דבר נטיעה וכו' ולפי מ"ש ניחא דהמקשה הי' סבור כשטת ר"ת דליכא שום חיוב פיאה דאורייתא רק בדגן תירוש ויצהר וא"כ איך יאמר דלא בר נטיעה מכלן והרי נוכל למילף מכל בר נטיעה שהם חוץ מזית וגפן שאין להם שום עילוי יותר מירקות משא"כ עתה במסקנא שהתרצן המציא לן לפי מה שכתבנו שטת היש מפרשים דכולהו חייבים בפיאה מן התורה וליכא למילף ירקות מאילנות הקשה לו שגם למאן דתני נטע רבעי קשה תינח דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנין:

ואמנם כל זה לפי מה שנדחקנו ונכנסנו בפרצה דחוקה לקיים דברי התוס' למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה ולמימר שגם בתאינה שייך חיוב לומר שחייבת בפיאה אבל באמת לשטת הרמב"ם אין אנו צריכין לזה ובלא"ה ניחא הגרסא דלאו בר נטיעה מנין דמהני ליכא למילף להרמב"םכל מעשר פירות האילן הם מן התורה ומעשר ירק ודאי הוא מדרבנן וא"כ איכא למפרך מה להנך שכן חייבים בתרומות ומעשרות וגם בזה יש לתרץ מה שנחלקו המקשה שהקשה התינח לפניו וכו' עם התרצן שהמקשה הי' סבור כדעת הראב"ד דמעשר פירות הם רק מדרבנן ושפיר ילפינן כ"ר משבעת המינין ואייתר הילולים וכו' הכל כמו שלמעלה והתרצן חידש לו כדעת הרמב"ם וגם בזה נקשר קושיית הגמרא ולמאן דתני נטע רבעי תינח דבר נטיעה וכו' לדברי התרצן שחידש לו כדעת הרמב"ם הכל על דרך שכתבתי לשטת ר"ת ושטת היש מפרשים של הר"ש:

ולענ"ד נראה דלכל השטת יש לקיים הגרסא דלאו בר נטיעה מנין ומהנך ליכא למילף דמה להנך שכן טעונין חילול או הבאת מקום לירושלים כשהם רבעי ואם תאמר קמה יוכיח מה לקמה שחייבת בחלה ואם תאמר תיתי במה הצד אמרינן מה להצד השוה שכן יש בהם צד חילול והבאת מקום אילנות בשנה הרביעית לנטיעתם וקמה בשנת מעשר שני משא"כ ירקות שאין בהם שום צד חילול או הבאת מקום ונראה דלגרסא דלאו גידולי קרקע וכו' צריך לומר דפרכת צד חילול נקרא פרכא כל דהו כיון דאין צד חילול שבהם ענין אחד שבאילנות החילול הוא בשנה הרביעית לנטיעתם ובקמה הוא בשנות מעשר שני ואף דעל חדא מתרתי פרכינן כל דהו לא רצה להאריך בסוף הסוגיא ולמפרך תחלה על חדא מחדא ולמימר צד השוה ושוב למפרך צד חילול בחר בקצור להקשות עכ"פ דלאו גידולי קרקע מנין ואמנם לפום רהיטא גם גידולי קרקע אינו בו פרכא כל דהו דמה עלוי יש בגדולי קרקע לענין דינא ולפרש כוונת הגמרא שיש בהם דין שמיטה בשנת השביעית א"כ עקר חסר מן הספר והוה לי' למימר תינח דבר שנהגו בו שביעית ונראה דגידולי קרקע הוא פרכא גמורה השייך לענין ברכה לפי שעקר ברכה שמצינו בפירוש בתורה הוא קרא דואכלת ושבעת וברכת וגומר וסם כתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך א"כ עקר הברכה היא הודאה על הארץ ובברכת פרי העץ ופרי האדמה שהמה ברכות המפורשת במשנה בכלם שייך הודאה על הארץ שהיא המציאה את האילנות ואת הפירות וכמו"ש לקמן דף מ"ט ע"א על הארץ ועל הפירות ארץ דמפקא פירות ואף שבברכה אחרונה של פירות שאינו משבעת המינין שהוא בורא נפשות וכו' אין בה זכר להארץ הרי לא נזכר במשנה ברכת בנ"ר ועוד שעכ"פ הדבר שמברך אחריו בא מן הארץ אבל דבר שאין גידולי מן הארץ לא שייך להודות בזה על הארץ ולכן מנלן שמברך עליו והנה עד כה דברתי מגרסת רש"י וגרסת התוס' ועתה פקחתי עיני על הגרסא שלפנינו בגמרא והיא נוסחא אחרת וכך היא ולמאן דתני נ"ר הא תינח כל דבר נטיעה דלאו נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנ"ל וגרסא זו תמוה דהתחיל דלאו בר נטיעה וא"כ שואל גם על ירקות וסיים כגון בשר ביצים ודגים דמשמע שאינו שואל רק על דבר שאין גידולי קרקע והנלע"ד בזה ע"פי מה שביארתי בסוגיית הגמרא דהך פרכא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים לאו פרכא חלוטה היא רק פרכא זו ופרכא שנ' התינח לאחריו וכו' הם בדרך את"ל כמבואר בדברינו לעיל וא"כ כדמשני ק"ו וכו' שפיר מצינן למילף משבעת המינין אלא דאעפ"כ מצי למפרך תינח דבר נטיעה וכו' כדמקשה למאן דתני נ"ר ובאמת כוונת המקשה שאמר ולמאן דתני נ"ר היינו גם למאן דתני נ"ר ולשניהם הקשה ואומר אני דלמאן דתני כרם רבעי מצינן למילף אפילו ירקות דמכוסמין ותאנה ילפינן דאי פרכינן מה לכוסמין שכן חייבים בחלה ופאה ומעשרות תאנה יוכיח שאינו בכל אלו לשטת הראב"ד דמעשר פירות הם דרבנן ואם פרכינן מה לתאנה שחייבים בביכורים כוסמין יוכיח הצד השוה שהן גידולי קרקע אף אני אביא ירקות וליכא למפרך מה להצד השוה שכן יש בהם צד חילול דהרי תאנה אין בה צד חילול דאינה חייבת במעשר ולא ברבעי למאן דתני כרם רבעי וא"כ לא קשה לי' רק מבשר ובצים דבר שאין גידולו מן הארץ אבל למאן דתני נטע רבעי ויש בכל האילנות צד חילול כשהם רבעי ושפיר פרכינן שכן יש בהם צד חילול א"כ אפילו ירקות לא אתיין במה הצד ולכן למאן דתני נטע רבעי הקשה תינח דבר נטיעה ומה שסיים כגון בשר וכו' היינו דאלו אפילו למאן דתני כרם רבעי לא אתיין אמנם לפי מה שכתבתי לעיל דבמעשר שני יש צד מזבח א"כ אפילו למאן דתני כרם רבעי לא אתיין ירקות דפרכינן מה לצד השוה שיש בהם צד מזבח שגם בביכורים יש צד מזבח:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}