עריכת הדף "צל"ח/ברכות/ל/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף ל' ע"א'''}}

לעולם לשתף אנשי בהדי ציבורא וכו'. נראה הא דנקט מתחלה בגמרא הך צלותא בלשון יחיד ומ"ש מתפלה קצרה של מהלך במקום סכנה או במקום גדודי חי' ולסטים במשנתינו ובברייתא דכולם נתקנו בלשון רבים. וצ"ל דהני משום דהם במקום סכנה שהשטן מקטרג בשעת הסכנה צריך יותר רחמים לכך נתקנו בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת בזכות הרבים משא"כ כאן תפלת הדרך שמיירי שהולך בדרך שלא במקום סכנה עלה מתחלה על דעת הש"ס שאומר בלשון יחיד וקאמר אביי לעולם וכו' ומדויק אמרו לעולם ורצונו בזה דבין מהלך במקום סכנה ובין שלא במרום סכנה לישתף בהדי ציבורא ויאמר בלשון רבים ואביי על כל תפלות קצרות קאי. ובזה הונח לן לשון רש"י בד"ה לישתף וכו' אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד וכו' ולכאורה תפלה קצרה מאן דכר שמה וברש"י שבאלפסי באמת הגירסא אל יתפלל תפלה זו. ולפמ"ש גירסת רש"י כאן נכונה ואביי על כל תפלה קצרה קאי ומאותן תפלות קצרות שבמשנתינו ובברייתא דת"ר הי' מהלך במקום גדודי וכו' יליף להך דהכא:

שם והלכתא הביננו מעומד וכו'. לשון והלכתא אינו מדויק כיון שלא נזכר מתחלה שום פלוגתא בזה וסתם ה"ל למימר מה איכא בין הביננו וכו' הביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וכו' ומעומד וכי מטא לביתי' וכו' ותפלה קצרה לא בעי ג' קמייתא וג' בתרייתא ומיושב וכו' והרי"ף והרא"ש באמת לא גרסי והלכתא ואולי קיצרו בלשונם. ואלמלא דברי התוס' בד"ה והכי מצלי לה שכתבו אתפלת הדרך קאי וכו' הייתי אומר דעל כל תפלות קצרות קאי ובאשר פירשתי דברי אביי דקאי על כל תפלות קצרות כן פלוגתייהו דרב ששת ורב חסדא על כל תפלות קצרות שבמשנה וברייתא ועל תפלת הדרך קאי ובכולהו ס"ל לר"ח מעומד ור"ש ס"ל מהלך ושייך שפיר והלכתא שהכריע סתמא דתלמודא כר"ש דתפלה קצרה בין מעומד ובין מהלך אבל מה אעשה והתוס' לא כתבו כן וגם הרי"ף והרא"ש הכריעו בתפלת הדרך כר"ח ובתפלה קצרה כהך והלכתא דאפילו מהלך. ואמנם מדברי הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' תפלה שכתב הי' מהלך במקום סכנה כגון במקום גדודי וכו' מתפלל ברכה אחת או"א צרכי עמך וכו' ומתפלל אותה כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכו'. ולכאורה קשה הא בגמרא סתם קאמר דתפלה קצרה בין מהלך ובין עומד ולמה כתב הרמב"ם שאם יכול לעמוד וכו' ואין דרכו של רבינו לחדש דבר מדעתו אלא ודאי שהרמב"ם ס"ל כמו"ש דפלוגתא דר"ח ור"ש על כל תפלה קצרה קאי והכריע הגמרא כרב ששת וכיון דר"ש עצמו אמר מהיות טוב וכו' דאם יכול לעמוד עומד א"כ גם על צרכי עמך אמר כן ולכך מסיק הרמב"ם שאם יכול לעמוד עומד ועיין בכ"מ שם. ודע כי תמה אני על רבינו הגדול הרמב"ם שלא מצאתי שהביא כלל בחבורו לא בהל' תפלה ולא בהלכות ברכות גוף תפלת הדרך לא הברכה בכלל ופשיטא פרטי' דהיינו אימת ועד כמה והיכי מצלי לה רק ראה זה הביא בפ' יו"ד מהל' ברכות הלכה כ"ה הנכנס לדרך וכו' ואם יצא בשלום אומר מודה אני וכו' שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום וכו' ותצילני מכף אויב ואורב בדרך. וזו היא התפלה הנזכרת בברייתא בפ' הרואה דף ס' ע"א ביצא מן הכרך. והנה בדברי רבינו הגדול ודאי אין לפרש שכוונתו בתפלה זו גם על תפלת הדרך המוזכר כאן שהרי לא סיים בה שום ברכה ועיין ב"ח ופרישה סי' ר"ל שפירשו באמת דהך תפלת הדרך הנזכר כאן בפרקין והך דפרק הרואה תרי ענינים נינהו ואפילו לדברי הב"י בסי' ר"ל שפירש דחדא נינהו וכ"כ בש"ע בסי' ר"ל ס"א שכתב יצא בשלום אומר מודה אני וכו' שהוצאתני וכו' וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום עד ברוך וכו' שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבו היא וכל דיני' בסי' ק"י עכ"ל הש"ע. נראה דיש מקום לפרש כן דברי הטור וקיצר הטור וכתב רק התחלת תפלת הדרך וסמך עצמו על מה שכבר כתב בס' ק"י וכן יש יכולת לפרש דברי הברייתא בפרק הרואה ואף שאין לומר שהברייתא סמכה עצמה על ת"ה המוזכר כאן שהרי זה המוזכר כאן אינו ברייתא. אכתי איכא למימר שבהברייתא באמת הי' שנוי כל ת"ה עם סיום הברכה רק הגמרא קיצרה בהעתקת הברייתא ומסדרי הש"ס סמכו עצמם על נוסח ת"ה הנזכר כאן. אבל רבינו הגדול שלא מצאנו לו בכל חבורו שהזכיר כלל סדר ת"ה ובסוף פרק י' מהל' ברכות העתיק רק דברי הברייתא ודאי אין כוונתו על ת"ה בסיום הברכה והשמיט כל ת"ה עם פרטי' לגמרי והוא דבר תימה. ותמהני על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה. עוד נראה לדקדק על מה באמת הך ברייתא בפרק הרואה נוסחת התפלה בלשון יחיד תוליכני לשלום ותצעידני וכו' הלא עדיף לישתף נפשו בהדי ציבורא ואפילו אם נימא שאביי הוא שחידש זה אבל הברייתא לא הקפידה בזה כשם שלא הקפיד כאן בסוגיא זו עד שאמרה אביי מ"מ קשה על הש"ע בסי' ר"ל שהעתיק תפלה זו כלשונה שבברייתא ומסיים וזו היא ת"ה וכו' והרי הש"ע בסי' ק"י דקדק לכתוב בלשון רבים כדברי אביי ומדוע כאן כתב לשון יחיד. ונלע"ד דכאן דמיירי ביוצא מן הכרך וכולל תפלת הדרך עם ההודאה שנותן לשעבר על יציאתו מן הכרך והודאה זו ודאי צריך לומר בלשון יחיד שצריך לומר שהוצאתני מן הכרך וכו' דכאן לא שייך לשון רבים וכיון שמתחיל בלשון יחיד מסיים שוב כל התפלה בלשון יחיד. וזהו טעמה של הברייתא בפ' הרואה אבל כאן בסוגיא זו וכן הש"ע בסי' א מיירי ביוצא לדרך מביתו ומעירו שלא מן הכרך שאין שם הודאה לשעבר כלל רק תפלה לעתיד אמר אביי לעולם לישתף בהדי ציבורא:

שם השכים לצאת וכו' מביאין לו שופר וכו' מגילה וכו' ולכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון וכו' מתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש וכו'. הנה ברישא לא נקט בהשכמתו ומתפלל ולפי"ז משמע שממתין בתפלתו עד אחר ק"ש ולפי"ז הי' לו לסיים וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל. ועוד היא גופה קשיא למה לא ישכים גם תפלתו כיון דלתק"מ תפלה מעומד עדיף. ונראה דהכל נכון דהתוס' בד"ה מסמך גאולה וכו' הקשו דכאן משמע דתפלת י"ח כשמתפלל בדרך מותר להתפלל במהלך ומ"ש מהביננו דמסקינן לעיל דמעומד דוקא וי"ל דשאני הביננו שהיא קצרה ואין בה ביטול דרך. והקשה הרשב"א בחידושיו דהרי כאן משמע אפילו ביום טוב דהרי קתני שופר ותוקע והרי ביו"ט אין כאן אלא ברכה אחת באמצע וא"כ מה בינה להביננו ונשאר בקושיא. ואני אומר דלכך דקדק התנא ברישא דמיירי בשופר דהיינו יום טוב ומיירי במגילה דהיינו חול ולכך לא הזכיר תפלה בהשכמתו דביו"ט ודאי מניח תפלה עד אחר ק"ש לסמוך גאולה לתפלה שהרי יקיים סמיכות גאולה לתפלה וגם תפלה מעומד דתפלת יו"ט שהיא רק ברכה אחת באמצע הרי היא כהביננו שגם בדרך צריך לעמוד וגם לא סיים לכשיגיע וכו' קורא ומתפלל שהרי בפורים שמתפלל שמנה עשר ברכות אינו יכול להתפלל בדרך מעומד ותפלה מעומד עדיףבביתו בהשכמה ולכך לא הזכיר תפלה כלל ובסיפא דהשכים לישב בקרון וכו' דודאי מיירי בחול פסיק ותני שמתפלל בביתו והא דלא כלל מגילה וקורא עם קרון וספינה היינו משום דרצה לשנות יחד שופר ולולב ומגילה. ורשב"א פליג בסיפא והה"ד ברישא גבי מגילה וקורא דלרשב"א ממתין בתפלה עד אחר שיקרא ק"ש:

שם ר"א מצלי בהדי ציבורא וכו'. לפי שטחיות הסוגיא הך דר"א היינו ג"כ בשבתא דריגלא כמו עובדא דמרימר ומ"ז. ולדעת הגהת אשרי בפ"ק הביאו רמ"א בריש סי' קי"א בהג"ה שבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה. צ"ל דהא דאמר ד"א טריחא לי מלתא היינו לאחר הדרשה אפילו רק כדי להתפלל לחוד ומה שאמרו לו שוב ולעבד מר כאבוה דשמואל ולוי אף שכבר אמר להם דטריחא לי' מלתא לאחר הדרשה אפילו רק כדי תפלה היינו שיתפלל אחר הנץ החמה אבל אבוה דשמואל ולוי הקדימו להתפלל תיכף בעלות השחר ובודאי כל כך לא היו מקדימין הדרשה ומה שהשיב להם לא חזינא לרבנן קשישי דעבדי הכי אין הטעם משום סמיכות גאולה לתפלה רק הטעם שלא רצו להתפלל קודם הנה"ח דכתיב יראוך עם שמש. ומה שהתפלל מיושב תוך הדרשה ולא המתין עד שיבוא לביתו ג"כ אין הטעם משום סמיכות גאולה רק שהי' מתיירא שיומשך הדרוש עד שיעבור זמן תפלה. ודע דעכ"פ צריך לומר ששני מתורגמן היו לרב אשי בשעת הדרשה דאל"כ מתורגמן עצמו אימת קרי ק"ש ואימת התפלל:

שם ר"י היינו ת"ק. ויל"ד דת"ק דקאמר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר היינו שאנשי כנה"ג לא תיקנו תפלה זו רק בחבר עיר וא"כ אם היחיד רוצה להתפלל תפלה זו אינו רשאי והוה ברכה לבטלה ובפרט תפלת מוסף דלא שייך בה נדבה. אבל דקאמר היחיד פטור היינו משום דש"צ מוציאו אבל עכ"פ הברירה בידו אם אינו רוצה לצאת בתפלת הש"צ ודאי שאין הש"צ מוציאו על כרחו ויכול להתפלל לעצמו וכן מורה לשון פטור וא"כ איך קאמר ר"י היינו ת"ק. ונראה דודאי לפ"מ דמסיק דאיכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר דלר"י היחיד חייב א"כ חזינן דטעמי' דר"י דבחבר עיר פטור היינו משום שכיון שיש באותו עיר חבר עיר הש"ץ מוציאו אפי' אינו עמו בבה"כ ואינו שומע אעפי"כ הוא מוציאו ולכך בעיר שאין שם חבר עיר בלל ואין שם ש"צ שיוציאו חייב היחיד ומינה דאפילו במקום שיש חבר עיר כיון שעבר הטעם משום שהש"צ מוציאו א"כ אם היחיד אומר אינני רוצה לצאת בתפלת הש"ץ ודאי שאינו מוציאו בע"כ ויכול הוא להתפלל לעצמו ולכך אמר ר"י לשון פטור ובדיוק אמר זה לשון פטור חיובא הוא דליכא וכנ"ל. אבל המקשה שהקשה ר"י היינו ת"ק א"כ הרי חזינן שהי' סבור דגם ביחיד שלא בחבר עיר ג"כ סובר ר"י דיחיד פטור ולפי"ז ודאי שאין לפרש טעמי' דר"י משום שש"ץ פוטרו שהרי אפי' במקום דליכא ש"ץ כלל ג"כ פוטר את היחיד וא"כ גם לר"י הטעם שאנשי כה"ג לא תיקנו על היחיד ואז ע"כ צריכין אנו לומר דלשון פטור דקאמר ר"י לאו דוקא הוא ואיסורא נמי איכא וא"כ לפי סברתו שפיר קאמר ר"י היינו ת"ק. ולמסקנא דמסיק א"ב יחיד שלא בחבר עיר באמת איכא עוד כ"מ דלרבנן אין היחיד רשאי להתפלל מוסף ולר"י הברירה בידו אם רוצה שלא לצאת בתפלת הש"ץ רשאי להתפלל לעצמו ולכך קאמר לשון פטור. ואין להקשות א"כ לקמן ע"ב דמייתי ראי' דאין הלכה כר"י וכמו"ש התוס' שם בד"ה אין הלכה וכו' דלהכי מייתי דר' אמי ור"א וכו'. ולפמ"ש קשה ודלמא ר"א ור"א לא היו רוצים לצאת בתפלת הש"ץ. ונראה דר' אמי ור"א בודאי תורתן אומנתן היו ואע"ג דמבטלין מתורה בין לתפלה ובין לק"ש כל שאינו כמו רשב"י וחבריו מ"מ אם היו יכולים לצאת בשל ש"ץ אפילו אינם עמו בבי כנישתא לא היו גורמים לעצמם ביטול תורה להתפלל בפני עצמם ומדלא יצאו בשל ש"ץ מכלל שאין הש"ץ מוציאם כיון שאינם שומעים תפלתו:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}