עריכת הדף "צל"ח/ברכות/ו/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף ו' ע"ב'''}}

אם לדבר מצוה הלך וכו' ולכאורה דבר זה אינו מרומז בקרא. ונלע"ד דהאי אשר דכתיב אשר הלך וגו' הוא לשון אם דמצינו אשר משמש במקום אם דכתיב אשר נשיא יחטא ותרגום אונקלוס אם רבא ייחוב וכן כאן קרא אמר אם הלך חשכים דהיינו לדבר הרשות אז אין נוגה לו וממילא מפורש הדיוק שאם לא הלך לדבר הרשות רק לדבר מצוה נוגה לו:

שם הי חסיד הי עניו. יל"ד מה ענוה שייך בזה שקובע מקום לתפלתו ואם יש בו טרחה שצריך לילך למקום ההוא שייך לקרותו צדיק או חסיד אבל ענוה לכאורה לא שייך בזה. ונראה דעקר טעמא של קביעת המקום לפי שהמקום ההוא כיון שהתפלל שם קנה המקום קדושה ושוב כשמתפלל פעם שנית קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו והנה מצינו בתענית דף ך"א ע"ב שאמרו לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא הוא מכבד את מקומו וא"כ המתגאה אומר שהוא א"צ שמקומו יכבד אותו דהיינו שהמקום יסייע לו להשרות עליו קדושה שיוכל לכוין בתפלתו וכמו כן שתוכל תפלתו לעלות למעלה מרוב קדושה שבמקום אלא אדרבה הוא מכבד מקומו ובכל מקום שהוא יתפלל יתקדש המקום ממנו ולא שהוא יתקדש ממקומו וזה גאוה אבל זה שקובע מקום הוא מורה שצריך סיועת קדושת המקום שיגרום לו שלא יבלבל תפלתו במחשבת חוץ ומסייע לו שתוכל תפלתו לעלות למעלה זה מורה שהוא עניו:

ומה שאמרו אלקי אברהם בעזרו. נלע"ד ע"פי דברינו לעיל פירושו דלקמן דף י' ע"ב אמרו כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו ואברהם אבינו ודאי כל מה שעשה לו הק"בה בזכות עצמו עשה לו דמה זכות אחרים שייך באברהם אבינו זכות אבות לא שייך אצלו וזה שקובע מקום לתפלתו היינו שתולה בזכות קדושת המקום ואינו תולה בזכות עצמו והקיבה תולה לו בזכות עצמו והרי הוא בזה כמו אברהם אבינו ולכן אמרו שאלקי אברהם בעזרו:

שם אבל למיעל מצוה למרהט. יש לדקדק הרי בצד האיסור למיפק קאמר פסיעה גסה וא"כ ה"ל לאביי ג"כ לומר אבל למיעל מצוה לפסוע פ"ג וחשבתי בדעתי דלרוץ הוא יותר מפסיעה גסה וקמ"ל בכל צד רבותא דלמיפק ל"מ דלרוץ אסור אלא אפילו פ"ג גם כן אסור ולמיעל נקיט רבותא דאפי' לרוץ הוא מצוה. ואמנם חזינא להמהרש"א בח"א בפרק ואלו קשרים שכתב טעם שלא דרשו גבי מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת וכו' דדרכי שמים מותרים כמו שדרשו גבי ממוצא חפציך שחפצי שמים מותרים משום דאף דאיסורא ליכא סכנה מיהא איכא וכו' ע"ש. ולכאורה דבריו סותרים סוגיא דכאן דלדבר מצוה ירוץ אפי' בשבת והרי"ף בע"י כתב כאן דאף דפ"ג נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו אבל לדבר מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ולדברי הרי"ף צ"ל דזה לא מקרי שכיחא היזיקא ואמנם לדברי מהרש"א קשה כנ"ל וצ"ל ע"כ לדברי מהרש"א דלרוץ אינו חמור כל כך כמו פ"ג ואף דפ"ג אסור אף לדבר מצוה משום סכנה מ"מ ריצה מותרת. ולפי"ז קשיין דברי אביי דקאמר לא אמרו אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט והרי פ"ג דאיירי במיפק גם למיעל לא הותרה וסכנתא איכא. וצריך לומר לענין שמורה על חפזון שמראה שנחפז לזה הריצה מורה יותר על חפזון אבל לענין סכנה פ"ג גריעא יותר וקשה לעינים וכאן לכל צד קאמר רבותא דלענין למיפק ל"מ ריצה שאסורה שזה ודאי מורה שנחפז לברוח מבה"כ אלא אפי' לפסוע פ"ג ג"כ אסור מלבד הסכנה שבדבר יש בו ג"כ איסור מצד שמורה עכ"פ קצת חפזון לצאת מבה"כ וק"ו שלרוץ אסור וקאמר אביי דלמיעל מצוה למרהט אבל פ"ג אסור מצד סכנה אבל לא מצד בה"כ. ואכתי יש לדקדק כיון דעכ"פ לרוץ לית בי' משום סכנה ואף עפ"כ בשבת לדבר הרשות אסור מצד איסור שבת כדמוכח כאן דקאמר ר"ז דקא מחליין שבתא ולדבר מצוה מותר וא"כ הדק"ל שם בפרק ואלו קשרים למה לא קאמר ג"כ גבי מעשות דרכיך דרכיך אסורים ודרכי שמים מותרים והיינו לרוץ. ונראה משום דרצה להשמיענו שגם פ"ג אע"פי שאינו מורה כ"כ על חפזון שנימא מדנחפז כל כך ש"מ שהולך לעסק משא ומתן אפ"ה אסורה בשבת גם מצד איסור שבת מלבד הסכנה שיש בו ולכן לא רצה לומר דדרכי שמים מותרים דזה גם בדרכי שמים עכ"פ אינו מותר דסכנתא איכא ואף דמשכחת לה שיהי' מותר לשמים ואסור לדבר הרשות דהיינו לרוץ מ"מ הך שמעתא התם דדריש להני קראי לא איירי לרוץ ואיירי בפ"ג. ואולי בזה יש ליישב מה דמוקי התם כדבעי מיני' רבי מר' ישמעאל וכו' ולא מוקי לה לענין לרוץ בשבת ואין כאן מקומו. ואם יזכני ה' לסדר חידושיי למס' שבת אולי נבאר בזה יותר:

שם לעולם ירוץ וכו' אפי' בשבת ויל"ד בהא דקאמר אביי לעיל גבי למיעל מצוה למרהט למה לא אמר שאפילו בשבת. ונלע"ד דאביי לעיל מיירי אפילו אין זמנו בהול שיכול לבוא לבה"כנ אפילו לא ירוץ יגיע שם קודם שיתחילו להתפלל אפ"ה מצוה לרוץ להראות חשקו למצוה זו ואז דוקא בחול מותר אבל בשבת אינו מותר כי אם כשמוכרח לרוץ מחמת שיעבור הזמן והני דקא רהטא לפירקא בשבת מיירי שזמנו בהול שאם לא ירוצו לא יבואו בתחלת הדרוש:

שם שנאמר אחרי ה' ילכו כארי' ישאג. הא דהוצרך להביא הך קרא ולא סגי' לי' בקרא דלעיל ונדעה ונרדפה היינו משום דרצה להתיר אפילו בשבת וכמו הבורח מחמת שאגת הארי' שודאי מותר לרוץ בשבת ועיין במהרש"א בח"א:

שם אמר ר"ה כל המתפלל וכו'. הנה הא דלעיל היוצא מבה"כ אמר ר' חלבו אר"ה וכן כל הנך דבתר הכי לעולם יהא זהיר וכו' וכל הני דלקמן כולהו ג"כ אמר ר"ח אר"ה ולכן גרסי' בכולהו ואמר בוי"ו העיטוף אבל הך דהכא ר"ה בעצמו אמרה ולא ר"ח משמי' ולכן גרסי' כאן אמר. ולפי זה קשיא למה הפסיק באמצע מילי דר"ח. ונראה משום דהך לעיל בענין בה"כ איירי ואביי אמר עלה לא אמרן וכו' וכן הך דכאן בענין בה"כ איירי וג"כ אמר אביי עלה ל"א לכן סמכינהו יחד. ואפשר שזהו כוונת רש"י בד"ה אחורי וכו' והא דר"ה מוקי לה אביי וכו' דלכאורה לא חידש רש"י בזה כלום שהרי מפורש תכף בגמרא הך דאביי ולפמ"ש כוונת רש"י דלהכי סמכו מסדרי הש"ס הנך להדדי:

עוד נלע"ד כוונת רש"י בזה והוא ע"פי הגרסא שהי' להתוס' ברש"י כמבואר בדבריהם בד"ה אחורי וכו' לרש"י הכותל שבו קבוע הארון ולשם פונים הציבור בתפלתן ואחורי הכותל ההוא נקרא אחורי בה"כנ ובדלא מהדר אפי' לב"כ אף ע"פי שאז הוא עומד ופניו כלפי ירושלים כמו הציבור אעפ"כ נקרא רשע ובמהדר אפי' לב"כ אף שפניו הם להיפך מפני הצבור מ"מ כיון שפונה לב"כ שפיר דמי. ואומר אני הוכחה לפירוש זה וסתירה לפירוש התוס' דהא קשה בהך קרא שמביא רב הונא ראי' כתיב סביב רשעים יתהלכון א"כ משמע בכל סביבות בה"כ מי שעומד שם ואינו נכנס לבה"כ נקרא רשע וא"כ למה זה נקט ר"ה בלשונו אחורי בה"כ ג"כ ה"ל לר"ה למימר סתם כל המתפלל סביב בה"כ נקרא רשע ואמנם לפירושו של רש"י הנ"ל לרבותא קאמר דבאמת הא דקראו רשע הוא מטעם שכיון שבידו לחזור פניו לבה"כ והוא אינו עושה כן הוא מבזה את בה"כ וא"כ ר"ה לא מבעיא קאמר ל"מ בשאר צדדים שאם יהדר אפי' לב"כ אפי' עומד בצפון או דרום אעפ"כ לא יהי' פניו היפך מפני הציבור ואעפ"כ אינו מחזיר פניו לב"כ פשיטא שהוא רשע וק"ו אם עומד באותו צד שהפתח בו שאז אם מהדר לב"כ הוא ג"כ פונה יחד ממש עם הצבור ואעפ"כ לא מהדר ודאי שהוא רשע אלא אפילו עומד אחורי בה"כ שאז אם יהדר אפי' לב"כ יהי' פונה היפך ממש ממה שפונים הצבור והוה אמינא שבזה לא יהי' מחויב לאהדורי אפי' לב"כ קמ"ל ר"ה אחורי בה"כ ג"כ הוא רשע. וזהו כוונת רש"י שהי' קשה לו הרי בקרא כתיב סביב ולמה פירש ור"ה אחורי בה"כ וקאמר רש"י דהך דר"ה היינו בדלא מהדר אפי' ולכך נקט אחורי לרבותא אבל לפירוש ר"י קשה כנ"ל. ודע דהך אוקימתא דאביי נרמז בדברי ר"ה עצמו דקאמר המתפלל אחורי בה"כ ולא קאמר העומד אחורי בה"כ ומתפלל א"ו שהיינו דוקא שהוא מתפלל אחורי בהכ"נ שפניו פונים לאחורי בית הכנסת:

ודע דאף דלפי פירוש הנ"ל הוא פונה היפך מנגד ירושלים מ"מ לא קשי' ממה ששנינו בפרק תפלת השחר דף ל' ע"א שכל ישראל מכווני' את לבם למקום אחד ולרש"י הרי זה אינו פונה למקום ההוא דהרי גם שם במשנה דף ך"ט ע"ב שנינו ואם אינו יכול להחזיר פניו יכוין את לבו כנגד בית קה"ק ופירוש רבינו הרמב"ם בפה"מ שיפנה לבו ורעיוניו ויחשוב בלבו שפניו כנגד קה"ק ע"ש ושפיר אמרינן בברייתא הנ"ל שכל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד הרי שלא קאמר שמכוונים פניהם למקום אחד אלא לבם וכן הקרא שמביא שם דף למד תלפיות שכל פיות פונים שם לא קאמר שכל פנים פונים שם אלא כל פיות דהיינו שכל התפלות פונים שם שכל אחד מכוין בתפלתו שדרך שם תעלה תפלתו והיכי דאפשר שמפנה גם פניו לשם מוטב והיכי דאי אפשר אז אחר כוונת הלב הן הדברים וא"כ גם כאן כיון שמחויב לאהדורי אפי' לבי כנשתא הרי הוא בכלל אם אי אפשר להחזיר פניו ששנינו שם במשנה וגם מה ששנינו שם בברייתא הנ"ל סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים ג"כ פירושו כנגד קה"ק ששם הוא משכן של אביו שבשמים ועיין בלח"מ פ"ה מתפלה הל' ג':

ושם וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין הא דקאמר וכיון שהחמה זורחת ולא קאמר סתם כרום שמו ומתהפך לכמה גוונין נלע"ד דמה שפניו של אדם משתנין כשנצרך לבריות היינו כשזה שנותן לו לא נתן לו מתן בסתר רק נתן לו ברבים אבל אם נתן לו מתנה כדינו וא"י למי נתנה וכו' אין כאן בושת ובפ' משפטים בפסוק אם זרחה השמש עליו תרגם אונקלוס אם עיני דסהדיא נפלת עלוהי הרי שראיית האנשים נמשל לזריחת השמש ולכן גם כאן קאמר בהמשל של עוף וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין כן זה המקבל צדקה אם השמש זרחה עליו שנתן לו ברבים אז פניו משתנין ככרום:

שם שהרי אלי' לא נענה וכו' ענני ה' ענני וכו' לכאורה אין ענין הך פירושו דהני ענני למימרא דר"ח כי אם לפרש הקרא. ואמנם נלע"ד דשייך לדלעיל דהנה בשלהי הנחנקין אמרינן נביא מוחזק שאני דאלת"ה אלי' בהר הכרמל היכי סמכי עלוהי ועבדי שחוטי חוץ וכ' שם התוס' וז"ל משמע דבשם הק"בה הי' מתנבא וכו' מיהו בקראי משמע שע פן הדבור עשה דכתיב ובדברך עשיתי וגו' ונראה לומר וכו' ועי"ל דהא דקאמר אלי' ובדברך עשיתי לא שאמר לו הק"בה אלא מקרא הי' דורש דכתיב גוי וקהל עמים ודרשינן עתידין בניך לעשות מעשה גוים לשחוט בחוץ וכו' ע"ש בתוס' ואני אמרתי שאף אם נימא ובדברך ממש שהק"בה צוה לו להקריב בחוץ אפשר שלא עתה בשעת מעשה אמר לו שיעשה כן אלא קודם הזמן ההוא כבר הבטיחו שיעשה ע"י נס להוריד אש לקבל קרבנו בחוץ ויש הוכחה לזה מדהוצרך להתפלל שיענהו השם באש ואם הק"בה צוהו עתה שיעשה כן מה צריך לתפלה בזה אבל אם קודם לזה הבטיחו ולא קבע לו יום ולא זמן הוצרך להתפלל שיעשה כן ביום ההוא ואולי יש לפרש מה שאמר היום יודע ורז"ל דרשו מזה שאחר אותו היום תמה זכות אבות ואני לפי דרכי הנזכר יש לפרש שהתפלל שמה שאני מובטח ממך ענית האש בחוץ ואמנם לא הגבלת לי היום אני מתפלל שיקוים זה היום הזה ולכן אמר היום יודע. והנה יש עדיין מקום לפרש כדעת התוס' בסנהדרין בשינוייא קמא שבאותו שעה הי' הדיבור וע"פי הדיבור עשה ומה שהוצרך להתפלל לא על צורך ירידת האש הוצרך להתפלל רק עקר תפלתו שידעו העם הזה וגו' שלא יאמרו מעשה כשפים הם אך כיון דכתיב ב' פעמים ענני וא"כ ע"כ חד הוא להוריד האש וכדמפרש כאן וע"כ שלא הי' לו עתה בשעת מעשה דיבור או צוי מהק"בה והנה אם נימא שבו ביום הי' לו הצוי מהק"בה א"כ אפשר שאמר לו בפירוש שיעשה כן בעלות המנחה וכיוצא בזה מצינו שהנבואה קובעת זמן לעשיית הנס וכמו בדוד המלך שמואל ב' ה' בשמעך קול צעדה וכו' אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך וגו' ואין ראי' שלא נענה אלא בתפלת המנחה אבל אם הדיבור אליו לא ה' ביום ההוא כלל בזה ולא קבע לו שום זמן ואלי' בעצמו המתין עד עלות המנחה מוכח שמנחה הוא עת רצון שיהי' נענה אז בתפלתו ולכן שפיר שייך כאן הסמיכות דקאמר לעולם יהי' זהר בתפלת המנחה וכו' שלא תאמר דאלי' הי' לו הזמן מוגבל מהק"בה ולכן קאמר ענני ענני ענני שתרד אש וכו' ומדהוצרך להתפלל על זה מוכח שלא הוגבל לו הזמן ההוא וכנ"ל:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}