עריכת הדף "צל"ח/ברכות/ד/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף ד' ע"ב'''}}

מסייע לי' לר' יוחנן וכו'. תמהני מה סייעתא איכא בהך ברייתא לר"י והיכן נזכר בהך ברייתא שום סמך לסמיכת גאולה לתפלה ואף דמבואר שק"ש קדים מ"מ אין מזה הוכחה שצריך לסמוך והרי להך לישנא דבסברה פליגי וטעמי' דריב"ל משום דגאולה דאורתא לאו גאולה מעלייתא היא א"כ אפי' אם ק"ש קדים אעפ"כ אינו מחויב לסמוך ופוק חזי לרב עמרם שהביאו התוס' בד"ה אר"י וכו' אף שאנחנו קורים ק"ש תחלה אפ"ה אנחנו מפסיקים בין גאולה לתפלה בפסוקים וביראו ענינו ובקדיש דכ"ז מחשב הפסק לר"ע ואף שטעמא דר"ע הוא משום דתפלת ערבית רשות והרי ברייתא זו ס"ל חובה מדקתני והעובר חייב מיתה וא"כ אף לסברת רב עמרם מ"מ להך ברייתא צריך לסמוך גאולה לתפלה מ"מ לא שייך בזה לומר מסייע לר' יוחנן דמה בכך שהך ברייתא ס"ל תפלת ערבית חובה והרי איכא בזה פלוגתא דתנאי לקמן דף ך"ז ע"ב דפליגי בזה ר"ג ור"י ואדרבה שנינו סתם כר' יהושע דתנן תפלת הערב אין לה קבע וליישב דבר זה נלע"ד דהך מסייע לה לר"י הוא רק לאפוקי מריב"ל דסבר שתפלת ערבית הוא דוקא קודם לקיש. וזהו לענ"ד כוונת רש"י בד"ה מסייע לי' וכו' ודלא כריב"ל וכו' ולכאורה קשה מה בעי רש"י בזה דפשיטא כיון דמסייע לר"י שהוא דלא כריב"ל החולק עליו ולפמ"ש כוונת רש"י הוא שרק בזה מסייע הוא לר"י דעכ"פ למדנו מברייתא זו דק"ש קודמת לתפלה דלא כריב"ל דס"ל דתפלה קדים. ובזה מתורץ לפי מ"ש התוס' בד"ה אר"י בשם סדר ר"ע דלדידן דקיי"ל ת"ע רשות לא בעינן למסמך גאולה לתפלה קשה איך אמרינן בגמ' ואבע"א לאפוקי ממ"ד ת"ע רשות וכו' והרי זה כבר שמענו מדתני קורא ק"ש ומתפלל ש"מ דת"ע חובה מדבעי למסמך גאולה לתפלה אבל לפמ"ש דמברייתא זו לא שמענו רק שתפלה היא אחר ק"ש אבל שיה' צריך לסמוך לא שמענו ניחא:

שם ריב"ל אומר תפלת באמצע תקנום. ויש לדקדק בשלמא לאבע"א קרא ניחא אבל לאבע"א סברה קשה דמה בכך דגאולה דערבית לאו גאולה מעלייתא היא אכתי מה עילוי יש לתפלה של ערבית להקדימה לק"ש והרי ק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן ונראה דריב"ל סבר כרב יהודה לקמן דף ך' ע"א דק"ש דרבנן וכיון דתרוייהו דרבנן מקדימין תדיר לשאינו תדיר ותפלה היא תדיר נגד ק"ש שתפלה היא ג"פ ביום משא"כ בשחרית אף שתפלה תדיר מ"מ מסמך גאולה לתפלה עדיף ועוד דבשחר עכ"פ או ק"ש או ברכה שלאחרי' הוא מן התורה משום יציאת מצרים וא"כ דאורייתא נגד דרבנן מקדימין דאורייתא שמקרי מקודש אבל בק"ש של ערבית סובר ריב"ל כחכמים דסוף פרקין שא"מ יציאת מצרים בלילות וגם צ"ל דריב"ל ס"ל כר"ג דאמר ת"ע חובה דאל"כ אלא דסובר כר' יהושע שהיא רשות א"כ מה בכך שס"ל דק"ש דרבנן אכתי עכ"פ חובה היא מדרבנן ותפלת ערבית היא רשות לגמרי והי' לנו להקדים ק"ש לתפלה:

שם דאלת"ה שחרית וכו'. והאר"י בתחלה אומר וכו' ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וכו' ויש לדקדק הך סיומא דלבסוף הוא אומר לא הי' צריך להביא כאן שהרי עקר הוכחתו ממה שאומר בתחלה אד' שפתי ומפסיק בין גאל ישראל לתפלה ש"מ דאמרינן תפלה אריכתא הוא ונראה ע"פי מה דאמרינן לקמן דף ט' ע"ב דהאי יהיו לרצון משמע גם מעיקרא דבעינא למימר ע"ש וא"כ הי' מקום לפרש סמיכת גאולה לתפלה דאמרינן היינו שיאמר יהיו לרצון אמרי פי וגו' צורי וגואלי בתחלה קודם שמתחיל ברוך אתה וגו' וסומך צורי וגואלי והוא סמיכת גאולה לתפלה ובזה ליכא קושיא מהשכיבנו ולא מאד' שפתי תפתח שאחר פסוק אד' שפתי וגו' אומר פסוק יהיו לרצון וגומר וגואלי ומתחיל התפלה ברוך אתה וכו' אלא שאם היינו מפרשים כוונת ר' יוחנן בסמיכות גאולה לתפלה כן אין מקום לזה מחלוקת ריב"ל שהרי אף שריב"ל אומר תפלת באמצע תקנום אפ"ה יכול למסמך גאולה לתפלה בכל התפלות ואפילו במנחה ומוסף ומדאמרינן לעיל במאי קמ"פ ש"מ דפליגי מכלל דסמיכת גאולה היינו ברכת גאל ישראל דבזה ודאי ריב"ל פליג בערבית וע"ז מקשה מר ברי' דרבינא תכן בערב מברך וכו' והא בעי למימר השכיבנו ולזה השיב גאולה אריכתא היא וע"ז לא הי' יכול להוכיח דאלת"ה שחרית היכי מצי סמיך והא ר"י בתחלה אומר ה' שפתי וגומר שע"ז היינו משיבים דאחר פסוק ה' שפתי אומר פסוק יהיו לרצון וזהו סמיכות גאולה לתפלה ואכתי הי' קשה על סוגיא דכאן דרוצה לפרש סמיכת גאולה היינו ברכת גאל ישראל היכי מצי סמיך ולכן הביא סיומא דמלתא דר"י ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וא"כ בתחלה אינו אומר רק פסוק אד' שפתי ושפיר קשה היכי מצי סמיך אלא על כרחך כיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא הוא וא"כ הה"ד השכיבנו בערבית גאולה אריכתא היא:

שם מ"מ לא נאמר נו"ן וט' מפני שיש בה וכו' ויש לדקדק ואטו כל האלפא ביתא מי לא אית בהו פרעניות גדולות וכל מגילות קינות מיוסדים כלם בא"ב ומה גריעותא מכל שאר האותיות ונראה ע"פי שמפורש ברש"י בריש פ' נצבים בשם מדרש אגדה לפי ששמעו ישראל קללות שבמשנה תורה ובת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו התחיל משה מפייסם אתם נצבי' וכו' והקללו' והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו ע"ש ברש"י והנה לפרש איך היסורי' והקללות המה מקיימין ומציבין הוא שהם ממרקין העונות והם פרעון החוב וכדלקמן דף ז' ע"ב משל לאדם שיצא עליו שט"ח לאחר שפרעו הוא שמח ואמרתי שמטעם זה נקראו הקללות והיסורים פורעניות שהמה פרעון החוב ונמצא שבזה הם קיום של ישראל והקללות המה ברכות ולא קללות וכמבואר אצלינו בסוף פ"ג דפסחים בשם הרב החסיד מוה"רר אפרים זצ"ל ובזה האותיות של הא"ב אף שכל מגילות קינות הם מיוסדים על סדרם כלם לטובה כי הם המקיימים אותנו ומקרבים גאולתינו ואן שם מפלה אבל יש בהם קימה אבל בנו"ן דכתיב נפלה ולא תוסיף קום ח"ו נמצא שהנפילה אינה לגרום קימה היא מפלה גדולה ח"ו ובזה אתי שפיר מה שבמערבא מתרצי לה ולא תוסיף לנפול עוד קום וכו' ולכאור' אכתי עכ"פ בנון רמוז המפלה. ולפמ"ש ניחא שגם נפילה זו אינה נפילה כלל לפי שהיא גורמת קימה שיש בה הידור ששוב לא תוסיף לנפול:

ובזה יש לנו לדרוש סמוכים מאמר הזה למאמר הקדום כל האומר תהלה לדוד ג"פ וכו' וגם עלינו ליתן טעם וכי מזמור א' יש בתהלים המסודרי' ע"פי א"ב ולא דילג דוד מהן אות נו"ן אף שיש בה מפלתן של שונאי ישראל ומדוע דוקא בתהלה זו חשש דוד לזה ודילג הנו"ן וגם יש עוד דקדוק אחד במאמר זה אשר לא ראיתי שהרגישו בו המפרשים והוא אמרו מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי וכי אשרי הוא התחלת הקפיטל והלא התחלתו הוא תהלה לדוד והוה לי' למימר מ"מ לא נאמר נו"ן בתהלה לדוד וכמו שאמר במאמר הקדום כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום. והיא גופא טעמא בעי מדוע בשביל אמירת תהלה לדוד ג"פ בכל יום יהי' בטוח בעוה"ב ולקמן בעמוד הסמוך ארשב"י ג' מתנות לא נתנו אלא ע"י יסורין וחד מינייהו עוה"ב ובא כאן ר' אבינא והושיט לנו עוה"ב בקנה בלי שום יסורים רק באמרו תהלה לדוד ג"פ בכל יום ואומר אני כי מעלת תהלה זו שסדורה בא"ב מורה על רוב חסדו של הק"בה כמו שסידור הא"ב מוסיף והולך במספרו כן חסדו של הק"בה ובחסדו הוא מאיר לכל יושבי תבל הולך ואור משא"כ סידור תשר"ק רומז למדת הדין אור חוזר וחוסר במספרו ולכן אותיות מנצפ"ך המה מצד מדה"ד הוא קצת על דרך תשר"ק הצ' קודם לפ' והך' באחרונה ורמוז בו מן צפך כי הנביאים לא חידשו לנו דבר בתורה ולא בשמים היא וכל נבואות הנביאים שלוחי המקום להוכיח את ישראל וליראם מן העונשים משא"כ תורת משה היא להודיע את התורה תורת חסד. ונחזור לענינינו שסידור א"ב הוא מורה על חסדו של הק"בה שמרבה להיטב אף מי שאינו ראוי לקבל טובה מצד מעשיו הק"בה מטיב עמו במדת החסד. ופסוק פא"י ומשביע לכל חי רצון יש לנו בו דקדוק דהוה ל' למימר ומשביע לכל חי מזון או שובע מהו לשון משביע רצון ואומר אני שדבר זה אמרו דוד כלפי מי שמזונותיו מצומצמים בדוחק ובעוני שהק"בה נותן וחונן לו דיעה לשמוח בחלקו ואיזה עשיר השמח בחלקו ואין לך מדה טובה כמדת ההסתפקות ולקמן סוף פרק שני אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא די לו בקב חרובין וכו' דוק בדבריהם שלא אמרו וחנינא אין לו אלא קב חרובין אבל אמרו די לו בקב חרובין שהי' לו בזה די והותר וקיבל זה ברצון כאדם שיש לו די כל צרכו וזהו שרמז בפסוק זה פא"י ומשביע לכל חי רצון שישביעו במה שנתן לו בדעתו שישמח בחלקו ויהי' זה כאלו נתמלא כל רצונו. באופן שבתהלה זו הזכיר דוד מדותיו של הק"בה אם לחסד אם למשפט ודבר כנגד אלו שמבלים ימיהם בטוב ובעושר ובכבוד וכנגד הסובלים עוני ולחץ ושני מדות הללו הם מדת הרחמים ומדת הדין ועל שניהם הוכיח דוד לקבלם בנחת ולהודות לה' וחייב לברך על הטובה ועל הרעה וכמו שנאמר בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר כי הם כלולים זה בזה והיסורים שהם לפי הנראה מדת הדין אם האדם מקבל באהבה הם חסד ורחמים גמורים וכמו"ש לעיל בשם רש"י שהיסורים הם מעמידים ומציבים אתכם וכמו כן להיפך אלו שזוכים לעושר רב וכבוד וגדולה לפי הנראה הוא מצד החסד ובודאי כן הוא אם לא זחה דעתו אבל אם זחה דעתו ויתגאה בעשרו וישמן ויבעט לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי אז החסד הזה נהפך לו לרועץ והוא מצד מדה"ד הגמור ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו ולכן דוד בתהלה זו שרמז בו שני מדות הנ"ל רצה להזהיר את המקבל הטוב שלא יתגאה בטובו ולהזהיר את המדוכא בעוני ויסורים שלא יהי' בועט ביסורין ויקבלם מאהבה דילג את הנו"ן מטעם שרמוז בו מפלה וקשה הלא כל האותיות רמוז בהם יסורים ומגילות קינות יוכיח וצריך לומר כמו"ש שכל היסורים אינה רק רחמים ומתוך החושך ברוב התגברות חשך הלילה לסוף מאיר היום וא"כ היסורים הם לטובה וכמו כן להיפך העונג הוא נגע וזהו מוסר לכל אדם ואם האדם אומר זה בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב שהוא תכלית הטוב האמיתי והנה הקפיטל שקודם תהלה לדוד מסיים אשרי העם שה' אלקיו הנה ה' הוא מדת הרחמים ואלקיו הוא מדת הדין ואמר אשרי מי שה' הוא אלקיו שמדת הדין השולט בו הוא עצם הרחמים ומהפך מדה"ד לרחמים והכל כמו שהזכרתי ולכן אמר למה לא נאמר נו"ן באשרי הלא באשרי רמוז שאדרבה היסורים המה עצם הטוב והרחמים ולמה לא נאמר בו נו"ן ונתן טעם לפי שאינו דומה נפילה זו לשאר יסורים ששאר יסורים עצם הקיום והעמידה אבל בנפילה זו נאמר לא תוסיף קום:

ועל שהתנה שהאומרו ג"פ בכל יום למה דוקא מספר זהורש"י פירש נגד שלש תפלות ואומר אני שהנהגת הק"בה עם בני אדם מתחלק לשלש מדות מדת החסד ומדה"ד ועוד בה שלישי שיתוף מדת הרחמים בדין וע"פי שלש דרכים הללו מתחלקים הנהגת השם עם בריותיו שיש שזוכה לעושר גדול וכבוד גדול וכל אשר לבו חפץ הוא משיג בלי מעכב ובלי טורח כלל זה חסד ויש להיפך כל ימי עני רעים מחוסר לחם וערום ויחף ומדוכא ביסורים וזהו דין ומשפט ויש דרך ממוצע בינוני לא עני ולא עשיר והנה היום מאפיל ומאיר ואמנם עקר אורו בצהרים ועקר החושך הוא חשכת לילה ושאר עונות היום אינו מאיר כל כך בחוזק וגם אינו חושך וזהו כנגד שלש מדות הנזכרים וזהו עונות שלש תפלות ערב ובוקר וצהרים וראוי לכל אדם בכל מדה שמודד לו הקיבה הוה מודה לו מאד ולכן לזה רמז האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום:

והנה חשכת לילה רומז ליסורים ומדת הדין ועקר חשכת לילה הוא חצות לילה ממש כי מתחלת הלילה שהשמש שוקע עדיין אורו נשאר באויר עד שמתרחק בתכלית הריחוק וצל הארץ מאפיל עלינו ועקר המרחק הוא בחצות לילה ממש שאז השמש הוא ממש נגד רגלינו וכל עובי הארץ מפסיק בינינו ותכף אחר קצות הוא מתקרב לצד מזרח באופן שעקר המרחק הוא בחצי הלילה ממש ולזה רמז דוד חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך אמר זה על גלותו ורוב צרותו מדואג ואחיתופל ואמר חבלי רשעים עודוני ואעפ"כ תורתך לא שכחתי חצות לילה שאז הוא תוקף החושך וזהו רומז לתוקף הצרות אקים להודות לך על משפטי צדקך על התנהגות המשפט הגמור נתן הודאה:

שם אר"א ב"א גדול מה שנאמר במיכאל וכו' מאמר זה איןלו שייכות כאן רק הואיל שבעל המאמר הזה נזכר לעיל במאמר כל האומר תהלה לדוד וכו' וזהו מקומו כאן שמיירי בתפלות שאריב"ל באמצע תקנום והני ג"פ תהלה לדוד הוא כנגד ג' תפלות וזהו כוונת רש"י בד"ה ג"פ כנגד ג' תפלות שרצה ליתן טעם על קביעת מאמר הזה כאן ולכן הביא ג"כ מאמר הזה גדול מה שנאמר וכו' כדי לסמכו למאמרו הנ"ל ועיין בעין יעקב בהכותב ואני אומר שבם המאמרים שייכי זה לזה לפי שמצינו שני מיני תשובה דהיינו תשובה מאהבה ותשובה מיראה וההפרש ביניהם שבזה זדונות נעשו כזכיות וזה זדונות בעשו כשגגות ואמנם בדרושי תוכחת מוסר אשר לנו ביארנו שגם ע"י תשובה מיראה שנעשו שגגות היינו תכף אחר התשובה אכן כשחוזר אח"כ ועושה שנית תשובה שוב הרי הוא מאהבה ונעשו זכיות וביארנו מזה הפסוקים שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך והיינו שנשאר שוגג וכמו שדרז"ל ואמר אח"כ הנביא קחו עמכם וגו' ושובו וגו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב דהיינו בשובו שנית ישא כל העון שלא ישאר ממנו לגמרי וקח טוב דהיינו שנהפך לטוב ולזכות נמצא מה שזוכה בתשובה מאהבה בפעם ראשון צריך בתשובה מיראה לכפול שני פעמים וידוע שע"י העון יפול הנופל שכופל לשאול ותהומה רבה וע"י התשובה זוכה לכנפי יונה דאמתיל בה כנסת ישראל ועופף למעלה. וענין השב מאהבה כאשר שומע שהק"בה חפץ לענשו הוא שב ואמנם אין כוונתו מיראת העונש אלא שכיון שרואה שהק"בה חפץ לענשו מרגיש בעצמו שבודאי הוא מרוחק מהק"בה שהרי הוא דוחהו בשמאל לכן הוא מתקרב בימין ועושה תשובה להתדבק בבוראו אבל אם באים עליו יסורים בודאי הוא מיראה ואמרתי בזה פירוש הפסוקים בישעי' וי"ו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' ובתוך עם טמא שפתים וגו' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה וכו' ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר. הנה ישעי' נכשל באמרי פיו שאמר על ישראל עם טמא שפתים אבל לא הרגיש כלל שזה הוא חטא ויעף אלי אחד מהשרפים שהוא מיכאל כמו שמבואר כאן באגדה זו והמרש"א בח"א כתב כי מיכאל הוא מצד החסד וגבריאל הוא מצד מדה"ד ואני אומר ששמם מורה על מדתם מיכאל רמוז מי כאל שמודיע גדולת הבורא שאין כמוהו ולכן ראוי לתת החוטא על לבו ממי הוא מתרחק ועל ידי הכרת גדולת הבורא ישוב וזהו תשובה מאהבה וגבריאל שמו מורה על גבורת הבורא שבידו לענוש החוטא ובידו להמית ולהחיות וזהו תשובה מיראה ויונתן תרגם ובידו רצפה ובפומי' ממלל נלע"ד כוונתו שאין הפירוש כפשוטו שרצפה היינו גחלת שהוא מצד מדה"ד אלא פירוש רצפה דבור ולכן תרגם ובפומי' ממלל שמודיע גדולת הבורא ובזה הרבים ישעי' שחטא ושב בתשובה מאהבה ובישר לו המלאך הנה נגע זה וכו' וסר עונך וחטאתך תכופר הודיעו כי מה שצריך השב מיראה לעשות בשני פעמים פעל הנביא בפעם א' וסר העון גם החטא שהוא השוגג תכף יכופר. ונשוב למאמר שבכאן יען במאמר הקדום ביאר שבמזמור תהלה לדוד רמז בו מדותיו של הק"בה עם בני אדם לזה בעושר וכל טוב ולזה בעוני ויסורים וביארתי שהיסורים הם מקיימים ומעמידים אותנו שע"י זה שב בתשובה ואמר כאן במאמר הזה שאעפ"כ לא תחשוב שאין הפרש בין השב בתשובה בעודו בטובו שזה שב מאהבה ובין השב ממורא יסורים לא כן הוא וגדול מ"ש במיכאל יותר ממ"ש בגבריאל דאלו מיכאל כתיב ויעף וגו' היינו באחת תכף הוא עף למעלה ומתדבק בבוראו וגבריאל כתיב בי' מועף ביעף דהיינו בשתים שצריך להכפיל תשובתו שני פעמים וכנ"ל:

רש"י בד"ה זה הסומך וכו' וסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד וכו'. לכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י ואין ענינו לכאן ומה לנו אם דוד רמזה או ילפינן לה ממקום אחר ונראה ע"פי מה ששמעתי בילדותי מהמנוח הגאון החסיד מוה"רר אלעזר זצ"ל בהיותו אב"ד ור"מ בק' בראד שדקדק בלשון רז"ל שאמרו הסומך גאולה לתפלה והרי גאולה קודמת לתפלה ועקר הזהירות שלא יפסיק בינתים ותכף יתפלל אחר שאמר גאל ישראל וא"כ הי' להם לומר הסומך תפלה לגאולה ואמר הוא ז"ל לפי שבאמת ק"ש זמנה משיכיר בין תכלת וכו' ותפלה זמנה בהנץ החמה שמתפלל ביום ולפי הנכון הי' ראוי לקרות ק"ש תכף משיכיר בין תכלת כי זריזין מקדימין למצוה ואמנם ותיקין היו מאחרים אותה קצת כדי שיגמרו אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה כדלקמן דף ט' ע"ב נמצא דתפלה מצד עצמה אף אם לא הי' מצוה לסמוך גאולה לתפלה מ"מ מצד זריזין ומקדימין היו זהירים להתפלל עם הנץ החמה אבל עקר הזהירות הוא בק"ש שלא ימהר לקרותה תכף משיכיר בין תכלת וכו' אלא יאחר קצת כדי שיסמכנה לתפלה ולכן אמרו הסומך גאולה לתפלה ע"כ דברי הגאון זצ"ל ואמנם אומר אני יתכנו דברי הגאון בתפלת השחר אבל בתפלת הערב נהפוך הוא בפרט לדברי רש"י בריש מכילתן זמן תפלה קדים דהרי קיי"ל דעביד כמר עביד וא"כ יכול להתפלל ערבית אחר פלג המנחה וק"ש זמנה לרש"י אפילו לר' יהודה מצ"ה ואילך וא"כ הרוצה לסמוך גאולה לתפלה צריך ליזהר שלא ימהר להתפלל תכף אחר פלג המנחה כי אז יהי' מוכרח להקדימה לק"ש או שלא יקרא ק"ש עם ברכותי' כראוי וא"כ הוה לי' לר' יוחנן לומר הסומך תפלה לגאולה של ערבית ובא רש"י לתרץ זה דדוד רמזה בפסוק יהיו לרצון וכו' ולקמן דף ט' ע"ב מקשה מכדי האי יהיו לרצון משמע וכו' לימרו מעיקרא ומשני הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות והנה מדמקשה לימרי מעיקרא מכלל שיש איזה יתרון למימרי' מעיקרא דאל"כ איך שייך להקשות שיתקנו אותו מעיקרא דמאי אולמא ואם היו מתקנין מעיקרא הוה קשה להיפך לתקינהו לבסוף אלא ודאי מדהקשה לימרי' מעיקרא מכלל שיש איזה עדיפות בזה וא"כ קשה מאי משני הואיל ולא אמרו דוד וכו' והרי על דוד קשה מ"ט איחרו לאחר י"ח פרשיות הוה לי' להקדימו בראש ספר תהלים הך פסוק יהיו לרצון וצריך לאמר שדוד רצה לסמכו למזמור יענך ה' ביום צרה לסמוך גאולה לתפלה וא"כ איחר דוד פסוק זה של גאולה שהי' מקומו בראש ספר תהלים כדי לסמוך גאולה לתפלה ולכן אחזו גם רז"ל בלשונם הסומך גאולה לתפלה:

תוס' ד"ה וקורא ק"ש וכו'. מכאן משמע וכו'. לאכול סעודה וכו'. מדברי התוס' הללו מבואר דוקא לאכול סעודה אסור אבל טעימה שרי וכן כתב המג"א בסימן רל"ה ס"ק ד' בשם התוס'. אבל בשם מהרר"אי בתה"ד כתב לאסור מדתני לא יאמר אאכול קימעא וכו' והמג"א ביאר טעמו משום דק"ש הוא דאורייתא יעו"ש ולפי"ז מוכח מברייתא זו סיוע גמור לר"י דחייב לסמוך גאולה לתפלה של ערבית דא"כ תינח דלא יאכל קימעא קודם ק"ש אבל אכתי בין ק"ש לתפלה יאכל קימעא דהא תפלה ודאי לאו דאורייתא היא אלא שצריך להסמיך גאולה לתפלה ואי אפשר להפסיק ביניהם אפילו באכילת קימעא אלא דאכתי איכא למימר דהך ברייתא לשיטתה דס"ל ת"ע חובה לכך בעי לסמוך גאולה לתפלה. וכתב המג"א אבל אין לומר הטעם משום דאיכא אונס שינה שהרי התוס' במס' ברכות דחו הך טעמא ואומר אני דאי הוה טעמא משום אונס שינה הוי להגמ' למימר הך מילתא דקאמר על סיפא דכל העובר וכו' על רישא שלא יאמר אוכל קימעא מ"ש הכא דאסיר אפילו קימעא משום דאיכא אונס שינה א"ו דכאן בלא"ה אסור משום דק"ש דאורייתא אבל אכתי קשה לפי מ"ש דתינח דאסור קודם ק"ש אפילו קימעא ולמה יהי' אסור בין ק"ש לש"ע אכילת קימעא וצ"ל משום סמיכות גאולה לתפלה ולדברי רב עמרם לקמן בתוס' בדבור הסמוך ממילא מוכח דערבית חובה וא"כ נשאר קשה בסיפא מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ואי משום דקמ"ל דערבית חובה הלא זה כבר מוכח מרישא ונראה דאף שהתוס' במס' סוכה דחו האי טעמא דאונס שינה היינו שהוכיחו זה מדלא קאמר בכל דוכתא האי טעמא אבל מ"מ כבר יש מקום לפרש טעם זה וא"כ איצטרך בברייתא לסיים שחייב מיתה לאפוקי ממ"ד ערבית רשות דאי מרישא דאסור לאכול קימעא ה"א שהטעם משום אונס שינה ולא משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה:

גם מבואר בדברי תוס' הללו דדוקא משהגיע זמן ק"ש הוא דאסור אבל סמוך לזמן הזה מותר. ולכאורה יפלא איך יהי' ק"ש שהיא מן התורה קיל מתפלת המנחה שאסור אפי' סמוך למנחה כמבואר בפ"ק דשבת ונראה דהיא הנותנת דמנחה כיון שהוא מדרבנן ואם התחילו אין מפסיקין לכך החמירו אפילו סמוך למנחה דלמא משכא סעודתו אבל ק"ש שהוא מן התורה ואפילו התחיל צריך להפסיק לכך אינו אסור סמיך להזמן שמה בכך שמתחיל סמוך להזמן הלא כשהגיע הזמן צריך להפסיק באמצע סעודתו. ומיהו קשה הלא כיון שלא אסרו סמוך לה ממילא אם יתחיל אז מקרי התחיל בהיתר ובהתחיל בהיתר אפי'בשל תורה א"צ להפסיק וא"כ הדק"ל למה יהי' קיל מתפלת המנחה. ומזה יהי' הוכחה דבשל תורה אפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק ומזה ראי' לדברי הע"ז בסי' תרנ"ב ס"ק ד' ודלא כדברי המג"א בסי' תל"א ס"ק ח':
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}