עריכת הדף "צל"ח/ברכות/ד/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף ד' ע"א'''}} 

ואני ידיי מלוכלכת בדם ובשפיר וכו'. מזה נראה שדוד המלך הי' קובע עצמו להוראה עד שהנשים היו רגילות לבוא לפניו בשפיר ובשליא להורות בין דם לדם ומזה מוכח דמפיבושת לא הי' רבו מובהק שאל"כ איך הי' מורה בפניו והרי אפילו נטילת רשות לא מהני אפילו שלא שבפניו ממש רק תוך ג' פרסאות וק"ו לקובע עצמו להוראה בקבע באותו מקום שרבו בו ומפיבושת הי' עמו בעיר שהרי הי' כמלך בו אחר שהורה ושאל אם יפה הורה א"ו שלא הי' מפיבושת רבו מובהק ותלמיד חבר הי' דוד למפיבושת ורבו המובהק של דוד המלך הי' עירא היאירי ובאמת כל זמן שהי' עירא היאירי קיים לא הורה דוד כלל כמפורש בעירובין דף ס"ג וא"כ הך קרא לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני אמרו דוד אחר מיתתו של עירא היאירי וכוונתינו בזה יבואר בדברינו אח"כ. ובזה מיושב מה שה שהקשה הפרשת דרכים בדרוש ט"ו בשם רבותיו איך קרא דוד למפיבושת דבר בשמו שאמר אני נמלך במפיבושת רבי והלא הקורא לרבו בשמו נענש שהרי גיחזי נענש על שקרא לאלישע בשמו והפ"ד תירץ דשאני הכא שאמר מפיבושת רבי ואמנם לפי מ"ש הש"ך בי"ד סי' רמ"ב ס"ק דיד דבפניו אפילו אמר רבי פלוני אסור יע"ש והרי כאן אמר דוד שאמר לו מפיבושת רבי יפה דנתי וכו' א"כ אליו הי' מדבר כן ואיך קראו בשמו ולפי מ"ש דמפיבושת לא הי' רבו מובהק ניחא דברב כזה אפילו בפניו מהני באומר פלוני רבי:

שם תנא לא מפיבושת שמו. מה שהביא תנא זו כאן עיין בפרשת דרכים שם ואני אומר משום דיש לדקדק שדוד המלך אמר ולא עוד אלא שאני נמלך במפיבושת רבי וכו' אם רצה דוד להזכיר חסידתו וענוותנותו שנמלך ברבו הי' לו לומר סתם ולא עוד אלא שאני נמלך ברבי יהי' שמו של הרב מפיבושת או שם אחר ועלה בדעתי לומר שכוונתו אני כמלך אפילו במפיבושת רבי שאינו רבי מובהק אפ"ה אני נמלך בו וק"ו בעירא היאירי שהי' רבו מובהק אבל לפי מ"ש לעיל קשה דאף אם הי' אומר סתם אני נמלך ברבי אפ"ה ידעינן דהיינו שאינו רבו מובהק מדהי' קובע עצמו להוראה במקומו ולכן בא התנא וקאמר לא מפיבושת שמו וכו' והיינו חסידות דדוד שאני נמלך במפיבושת שהוא מבייש אותי בהלכה אפ"ה אדברה בעדותיך ולא אבוש:

שם ודוד קרי לנפשי' חסיד וכו' לכאורה אין קושיא זו שיך לסוגיא דכאן ובלא"ה ה"מ למירמי קראי אהדדי דכאן כתיב כי חסיד אני ושם כתיב לולא האמנתי ונקוד על לולא וכו' ונראה משום דלכאורה יש לדקדק במה דמשני שהי' ירא שמא יגרום החטא בלשון שמא דהיינו שהי' מסופק אולי יארע לו איזה חטא הלא הי' יכול לשנויי בשפה ברורה בלי שום ספק וכך הוה לי' למימר ל"ק כאן קודם מעשה דבת שבע הי' קורא לעצמו חסיד כאן אחר מעשה דב"ש אומר לולא האמנתי והי' מסתפק אם יש לו חלק ביניהם ונראה דבאמת מש"ה לא הוה קשי' לי' קראי אהדדי אבל כאן שפירש לעיל דדוד קרי לנפשי' חסיד על שהיו ידיו מלוכלכת בשפיר ובשליא שהי' קובע עצמו להוראה וכבר כתבתי לעיל דמזה מוכח שהי' זה אחר מיתת רבו המובהק עירא היאירי ועירא היאירי אחר מעשה דב"ש אכתי הי' קיים שהרי גם אחר מלחמת אבשלום הי' קיים כמפורש בשמואל ב' קפיטל ך' בסופו וא"כ גם אחר מעשה דב"ש קרי לנפשי' חסיד משום דבאמת כל האומר דוד חטא טועה ועוד שהרי שב בתשובה שלימה ולכן מכח הך סוגיא רמי שפיר קראי אהדדי:

שם ראוים היו ישראל וכו' אלא שגרם החטא. והנה מה מאוד יפלא על דברי רבינו הגדול הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' יסודי תורה ובהקדמתו לפירוש המשנה שכתב שמה שהבטיח הק"בה ע"י נביא לעולם אינו חוזר ואי אפשר לחטא לבטל הבטחת טובה זו ומה שאמרו ביעקב שנתיירא שמא גרם החטא אף שהבטיחו הק"בה והנה אנכי עמך וגו' היינו מה שהבטיח הק"בה לנביא על עצמו אבל נביא המתנבא על אחרים לטובה אין החטא גורם לבטל דברי הנביא ע"ש בדבריו והרי כאן הבטיח הק"בה לישראל ע"י נביאו משה רבינו ע"ה לעשות כס בביאה שני' כמו בביאה ראשונה ואעפ"כ גרם החטא לבטל הבטחה זו שוב פקחתי עיני וראיתי שגם המזרחי פרשת וישלח הרגיש בזה ע"ש ובישוב דבר זה אמרתי בהקדים דברי הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הלכה ה' ובפ' וי"ו מבית הבחירה הל' ט"ז נתן טעם על שקדושת יהושע בטלה לענין קדושת הארץ שהרי קיי"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל וקדושת עזרא לא בטלה שקדושה שני' קידשה לשעתה וקידשה לע"ל הוא שקדושת יהושע היתה מפני הכיבוש וכיון שגלו בטל הכיבוש אבל עזרא לא קידוש בכיבוש אלא בחזקה שהחזיק בארץ ואע"פי שנלקחה הארץ מהם לא בטלה החזקה והכ"מ שם בהל' בית הבחירה תמה וכי בימי יהושע לא היתה שם חזקה והלא ישבו בארץ והחזיקו בה ולמה עדיף חזקה בלא כיבוש מחזקה וכיבוש. ואמנם אני אומר דבימי יהושע כיון שכבשוהו במלחמה וקנו בכיבוש שוב לא כיונו לקנות בחזקה כי הי' די להם בכיבוש ולכן כיון דלא כיוונו להחזיק בתורת קנין לא הועילה החזקה אבל בימי עזרא שלא הי' שם כיבוש כלל רק חזקה כיוונו להחזיק בתורת קנין ושוב לא נתבטלה הקדושה לעולם ולפי"ז מה שלא עלו בימי עזרא ביד רמה בכיבוש מלחמה היתה לטובה שע"י זה קנו בתורת חזקה ונתקדשה לעולם משא"כ אם היו עולים בביאה שני' כמו בימי יהושע היו ג"כ קונים רק בתורת כיבוש והיתה הקדושה נתבטלה בימי טיטוס כשגלו ממנה והרמב"ם שם בהקדמת פה"מ כתב שמה שהנביא מתנבא לרעה אע"פי שהיתה ע"י נביא הק"בה מתנחם ואינו עושה הרעה וא"ב מה שגרם החטא בימי עזרא אף שהיתה ההבטחה על ידי גביא מ"מ כיון שיש בה גם טובה בביטולו שפיך נתבטלה ההבטחה ואולי זהו עצמו הפירוש שגרם החטא היינו שצפה הק"בה שסופה לחטוא ויגלו ממנה ע"י טיטוס לכך לא העלה אותם ביד רמה רק ברשיון כורש כדי שיקנו בחזקה. ואמנם לפי"ז לא יצדקו דברי הסוגיא בכאן שקאמר שיעקב נתיירא שמא גרם החטא ומביא ראי' שגרם החטא לבטל ההבטחה ממה שנתבטלה ההבטחה של ביאה שני' ולפי מה שכתבתי אין מזה ראי' דשאני התם שהחזרה היתה לטובתם:

ועלה בדעתי לתרץ דברי רבינו הרמב"ם דהבטחת הק"בה ע"י משה עד יעבור וכו' זו ביאה שני' שהבטיחם שיהי' עוד ביאה ביד רמה כמו ביאה של יהושע אבל לא הגביל הזמן אימת ומתי ועל ידי מי שתהי' ביאה זו אבל כיון שהובטחו לבוא עוד ביד רמה אם לא היו חוטאין אז היתה מתקיימת ההבטחה זו ע"י עזרא אבל כיון שגרם החטא לא נתקיימה אז אבל מ"מ הבטחת משה לא נתבטלה וסופה להתקיים במהרה ע"י מלך המשיח. אלא דגם לפי"ז נסתר הראי' שהביא כאן שהחטא גרם לבטל ההבטחה. ולכן נלע"ד דקושיא מעיקרא ליתא שהרי עקר טעמו של הרמב"ם בזה שהבטחה לטובה ע"י נביא אין החטא גורם ביטולה הוא משום שזה הוא האות להבחין אם הנביא אמת וכיון שבמשה רבינו כתיב וגם בך יאמינו לעולם הבטיחו הק"בה שלעולמי עולמים לא יהרהרו אחר נבואותו כלל לכן בהבטחה שהבטיח הק"בה על ידו שפיר גורם החטא לבטלה כמו שיכול החטא לגרום ביטול ההבטחה שהבטיח הקיבה לנביא על עצמו:

שם אי כר"א לימרו כר"א ועיין בדברי רש"י והדבר תמוה דלקמן דף ע' ע"א מספקי להו לבני ר"ג אי רבנן פליגי עלה ועיין פרש"י שם דמספקי דאולי רבנן כר"א ס"ל אלא דסברי דזמן שכיבה הוא עד חצות ע"ש וא"כ איך הקשה כאן בפשיטות דלימרו כר"א ויש ליישב ועיין לעיל בדברינו דף ג' ע"א ברש"י בד"ה ואבע"א. ואמנם אלמלא שאינני כדאי לחלוק על פירושו של מאור עינינו רש"י הייתי אומר דאין זה סברה כלל שיהי' מחלוקת דתנאי בזמן שכיבה זמן רחוק כזה מן סוף אשמורה ראשונ' עד חצות לילה שהוא שני שעות שלימו' ואם מצאנו מחלוקת בהתחלת זמן שכיבה בדף ב' ע"ב היינו זמנים מועטים וגם בזה כתבו שם התוס' בד"ה ואי ס"ד דלא שייך לחלק כל כך בשיעורי זמן שכיבה יע"ש וק"ו דלא שייך לעשות מחלוקת גדול כזה שני שעות שלימות ואמנה כל זה להני תנאי דיהבי זמן לק"ש דכיון שנתנו זמן בודאי דייקי היטב וחקרו אימת זמן שכיבה לרוב בני אדם וכיון שזה חקר ומצא שמסיים בסוף אשמורה ראשונה לא שייך למימר שאלו חקרו ומצאו בחצי הלילה אבל שאר תנאי דלא איירי בזמני ק"ש כלל אלו אפשר דלא דייקו ולא חקרו וא"כ נלע"ד ספיקא דבני ר"ג הוא זה אם זמן שכיבה הוא ע"ח כדברי חכמים ור"א ג"כ ודאי שלא יכחיש זה דלא שייך מחלוקת בזה אלא דר"א עביד סיג וקבע זמן בסוף אשמורה ראשונה להרחיק מן העבירה וחכמים לא חשו לזה והעמידו על זמנו הקבוע דהיינו בחצות ופליגי על ר"ג א"ד שזמן שכיבה הוא רק עד אשמורה ראשונה כדברי ר"א ור"א לא עביד סיג כלל וחכמים כר"ג ס"ל ועשו סיג וע"ז השיב ר"ג דחכמים כוותי' ס"ל רק שעבדו סיג והביא ראי' לדבריו שכיון שעל כרחך צריכין אנו לומר סיג לחד מינייהו דהיינו או לר"א או לחכמים יותר ניחא למימר שחכמים עבדו סיג דהרחקה כיוצא בזה דהיינו מעלות השחר לחצות לילה מצינו ג"כ באכילת קדשים אבל הרחקה מחצי הלילה לסוף אשמורה ראשונה לא מצינו כיוצא בו. וכ"ז בסוגיא דהתם דידעינן מסיג אבל המקשה כאן דלא סליק אדעתא שום סיג שפיר הקשה אי כר"א לימרי כר"א:

רש"י בד"ה אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורשוכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון לכאורה הי' די באמרו שלא הלכו אלא ברשות כורש ולמה ענין האריך רש"י שנשתעבדו גם אח"כ כל ימי מלכי פרס והלא אפילו לא היו משתעבדים אחר כן כיון ששעת ביאה לא היתה אלא ע"פי כורש כבר גרם החטא שלא היתה ביאה שני' ביד רמה כביאה ראשונה. והנלע"ד דכוונת רש"י בזה הוא ע"פי מ"ש בדברי הגמרא לתרץ דברי הרמב"ם בפה"מ דע"י שלא היתה ביאה שני' ע"י כיבוש הוצרך עזרא לכוין לקנות ארץ ישראל בקנין חזקה ודבר זה סופו הי' לטובה שע"י כן נשאר קדושת הארץ לעולם ולא נתבטלה כשגלו ע"י טיטוס והי' קשה לרש"י דלפי"ז איך הביא ראי' שהחטא גורם לבטל ההבטחה ודלמא שאני כאן שביטול ההבטחה הי' לטובה ואמנם תינח על תחלת עלייתן שלא היתה בכיבוש מלחמה אבל כיון שכבר כיון עזרא לקנות בתורת קנין חזקה וכבר נתקדשה הארץ קדושת עולם למה נשתעבדו גם אח"כ כל ימי כורש ואחשורוש ודריוש א"ו שגרם החטא:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}