עריכת הדף "פתחי תשובה/אבן העזר/קכ"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''משל הבעל:''' עיין בתשו' ברית אברהם חא"ח ס"ס כ"ו ובסימן כ"ז אות י"א בענין אם כ' הגט על דבר של הפקר ולא זכה בו הבעל. וכ' דלפ"ד הקונדריס שהובא בב"י סי' זה י"ל דאין קפידא רק שלא יהי' של אחרים אבל כל היכא דליכא בעלים אחרים רק של הפקר הוי שפיר ונתן אף שאינו שלו אך לפ"ד הב"י שחולק על הקונדרס בעינן שיהא שלו ממש ולא מהני על של הפקר ולדינא העיקר כהב"י ע"ש:

{{עוגןמ|ב}} '''הקלף והדיו.''' עבה"ט מ"ש ואין להקשות ממי שמושלך בבור כו' ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט מ"ש בזה וע"ש עוד מיהו בקולמס אין קפידא בדיעבד עיין בס' ישועות יעקב סק"ג שכ' טעם הגין לחלק בין הקלף והדיו ובין הקולמס ושאר כלי כתיבה משום דבאמת דעת הרמב"ן דא"צ להקנות כלל אף הקלף והדיו מטעם דהכל נקנה להבעל בדמי הכתיבה רק דהפוסקים שחולקים עליו טעמם הוא משום דהא קיי"ל דמעות אינם קונות במטלטלין רק משיכ' או הגבהה ומעתה זה ניחא על הקלף והדיו שהבעל קונה אותו לחלוטין דלא הדרא בעיני' לכן בעינן שהסופר יקנס לו והוא יגביהם לקנות אבל בקולמס ושאר כלי כתיב' כיון דהדר בעיניה להסופר ולא הוי רק שכירות וא"כ הרי מבואר בח"מ סי' קצ"ח ס"ו דשכירות מטלטלין נקנה בכסף א"כ קמה סברת הרמב"ן דנקנה להבעל בדמי הכתיב' ע"ש. ומ"ש עוד ואם לא הקנה לו קודם הכתיב' יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיב'. עיין בשו"ת מנחת עני סי' ס' שכ' שראה להרב הגאון מהר"ם צילך ז"ל מק"ק לאסק שהי' נוהג בסדר הגט שהסופר לעולם מקנה הגט להבעל אחר הכתיבה (אף שכבר הקנה לו הקלף והדיו קודם הכתיבה) וטעמו הי' לחוש למ"ד אומן קונה בשבח כלי (בב"ק דף צ"ח ע"ב וע' בש"ע לעיל סימן כ"ח סט"ו וביו"ד סי' ק"כ סעי' יוד ובח"מ סי' ש"ו ס"ב ובסי' של"ט ס"ו והוא נ"י כ' דנראה דא"צ לחוש לזה אפי' למ"ד אומן קונה בש"כ דהא אפילו בקלף של סופר כ' הר"ן דא"צ הקנאה רק היכא דהקלף הי' שלו מכבר אבל אם קנה קלף בעד מעות של בעל א"ל הקנאה דנעשה שלוחו של בעל וזוכה בשבילו וא"כ ה"נ לענין קניית שכר כתיבה כיון דעדיין לא זכה בו הסופר רק עתה בשעת הכתיב' הוא דומה ממש לקונה קלף דזכה לבעל בשליחותו כו' והטיבו הקדמונים והאחרונים ז"ל שהשמיטו הקנא' זו כי אין בו צורך. רק מאחר שכבר הורה זקן גם אני נוהג אחריו בזה משום מהיות טוב כו' עכ"ד ע"ש. והנה גוף החקיר' אי שייך גבי כתיבת הגט לומר אומן קונה בש"כ כבר קדמוהו רבנן בס' גט פשוט ובס' תורת גיטין יובא דבריהם באורך לקמן ס"ב ס"ק ז'. וכפי הנראה משטחיות דבריהם שם דכל עיקר חקירתם הוא רק באם לקח הגט בחזקה מיד הסופר ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו. וגם בזה דעת הגאון בעל תו"ג דלא שייך בזה אומן קונה כיון דהקלף והדיו של הבעל הוי כצמר וסמנין דבעה"ב כו' וחולק על הג"פ שמחמיר בזה. אבל באם באמת פורע להסופר שכר כתיבה רק שלא חזר והקנ' לו הגט משמע שגם הרב בעל ג"פ מודה דלא שייך בזה לומר אומן קונה כיון שהסופר בעצמו החזיר הגט להבעל כבר פקע זכותו. ושוב מצאתי בס' גט מקושר בשג"ר אית ז' שהאריך הרבה בזה ועיקר דעתו נראה דא"צ לחיש לזה דמאחר שהקלף יהדיו של הבעל אפי' למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ כשמחזיר הכלי לבעה"ב פקע זכותו מגוף הכלי ולא נשאר לו רק תביעת דמים ואף אם עשק שכרו אח"כ מ"מ הכלי לבעה"ב לגמרי כו' אך בסוף דבריו כ' דמ"מ לפי רוב הדקדוקים דדייקי הנקדנין בגיטין ונהגו סלסול באזהרות יתירות ראוי לתקן שיקדים השכר לסופר ויתנהו לו גם לאחר כתיבתו במשיכה גמורה (צ"ל בהגבהה עי' בח"מ סי' קצ"ח ס"א) דבזה יצא ידי כל החששות או שיאמר לו הסופר בפירוש הילך גט זה לחלוטין לגרש בו אשתך שכר כתיבה זקוף עליך ביילוה ע"ש עוד בסוף אות י"ז מזה): ומ"ש הבה"ט עוד ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא והרא"ש ס"ל כו' עיין בס' תי"ג שכ' דכשמגרשה בע"כ נראה דאין על האשה לשלם דלטובתה נתקן ויכולה לומר לא ניחא לי בתקנתא כשהוא מרצון שניהם עושין כמי האופן שנתרצו ביניהם רק דנ"מ במחלוקת זה באם אמר הבעל להסופר כתוב גט ותן והלך למדה"י דאז להרא"ש דעיקר תשלומין חל על הבעל גובין מנכסי הבעל שכר הסופר כמו שאר שכירות פועל אבל להרמב"ם דעיקר התשלומין אחר התקנה חל על האשה אין גובין מנכסי הבעל דהוי כשוכר פועל בשל חבירו דכל זמן שלא אמר שכרכם עלי אין גובין ממנו וכל שהאשה רוצה בגט שלא תתעגן תשלם היא ע"ש. וכ' עוד דדוקא האשה בעצמה יכולה ליתן שכר הסופר אבל אם אחר נתפשר עם הסופר כגון אבי הבעל או אבי האשה אז צריך להקנות המעות דמי שכר הסופר להבעל או להאשה. ואפילו בדיעבד אם פרעו הם שכר בלא הקנאה אינה מגורשת (ואפי' אם הקלף והדיו של הבעל מתחילה או ע"י מה שהקנה לו הסופר קודם הכתיבה ובכה"ג אם הבעל עצמו שכר הסופר אף שלא פרע לו אח"כ כלל כשר כמו שיבואר בסמוך מ"מ אם הבעל או האשה לא שכרו הסופר רק אבי הבעל או אבי האשה שכרו הסופר אף שפרעו אח"כ רק שהי' בלא הקנא' דמי שכר הסופר להבעל או להאשה פסול משום דבעינן וכ' שיהא הבעל מכתיבו ונותן שכר הסופר כמ"ש הנ"י ס"פ גט פשיט ובכה"ג נקרא אין הבעל מכתיבו כן מבואר בדבריו שם) עש"ה:

{{עוגןמ|ג}} '''דאף הקולמס.''' עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קנ"א:

{{עוגןמ|ד}} '''שהאשה תתן.''' כתב בס' ישועות עקב סק"ד וז"ל והנה יש לי מקום עיין היכא שהקנה הסופר הקלף והדיו לבעל כדרך ואח"ז אין רצון האשה לשלם להסופר שכרו אי יכול הסופר לחזור מהקנאה זו או נימא כיון דלא התנה ע"ז והקנה בסתם הקלף והדיו קנוי לו אף שלא נתנה לו שכר כל עיקר ונראה לפע"ד ברור דיכול הסופר לחזור בו והדבר דומה למברחת ולנותן מתנה ושמע שמת בנו במדה"י דאינו צריך תנאי דסתמא דמלתא על דעת כן נותן וה"ה בזה כו' ובזה נתיישב על נכון הסוגיא פ"ב דגיטין דאמר יכילנא למיפסל כולהו גיטי דעלמא כו' עכ"ל ע"ש. ומזה מוכח דס"ל בפשיטות כדעת התו"ג שיובא בסמוך דגבי כתיבת הגט לכ"ע לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי ודו"ק:

{{עוגןמ|ה}} '''גזל נייר.''' עבה"ט סק"ג שכ' משום דהוי שינוי שאינו חוזר. ובח"מ מסיים בה דאף אם ימחוק הגט לא יקרא שמו הראשון רק נייר מחוק יקרא. וכתב בס' תו"ג ואף דהנייר חלק שבין שיטה לשיטה לא יהא נקרא נייר מחוק מ"מ בטל הוא לגבי גוף הנייר והכל נקרא נייר מחוק ולפ"ז נראה דאם נשאר חלק קלף גדול שלא נכתב עליו שלא נתבטל הגט ולא קנה ליה הגזלן פסול למאן דפוסל מחוסר קציצה בתלוש בסי' קצ"ד דאף שהי' מעיקרא קלף גדול וכשיקנה המקצת הקלף נשאר המותר קלף קטן לא הוי שינוי כמבואר בח"מ סי' ש"ס ס"ט ע"ש. וכ' עוד דה"ה אם גזל דבר שיכול להזדייף וכ' גט עליו פסול כיון שיכול למוחקו ושיחזור כבראשונה לא הוי שינוי עכ"ל. ומ"ש הבה"ט וכן הדין אם גזל הדיו עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ט מדין זה:

{{עוגןמ|ו}} '''קודם יאוש.''' עבה"ט ומ"ש אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל. עיין בס' תו"ג שכ' דנראה דאפי' לקחו להקלף בהקפ' רק שקבע זמן לפרעון דלא תנשא עד יעבור הזמן דאימר לא יפרע לו ויהי' המוכר עייל ונפיק אזוזי ויתבטל המקח למפרע כמבואר בח"מ סי' ק"צ (סי"ז) ויהיו הבנים ממזרים ובקלף אינו מועיל אף אם תרצה האשה ליתן המעות בעצמה דהא קלף שלה לא אקנו לי' רבנן עכ"ל ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ז שהביא ג"כ דבר זה בשם הרב בית מאיר (אלא דמלשונו שם משמע קצת דה"ה אם הקלף של בטל מתחילה או ע"י מה שהקנה לו הסופר קודם הכתיבה רק שהסופר עייל ונפיק אזוזי דמי כתיבת הגט. ובאמת בכה"ג הדבר תלוי בהא דאומן קונה בש"כ שיבואר בסמוך ודעת הרב בעל תו"ג דלא שייך בזה אומן קונה כמו שיובא בס"ק שאח"ז) והוא ז"ל השיג עליו דליתא לדין זה דהא במוכר שדהו מפני רעתה גם בעייל ונפיק אזוזי קנה כדאי' בח"מ שם סי"א וכ"ש בכה"ג שאין גט שוה להסופר ועיקר נתינתו להבעל על דבר שכר ואינו דומה לחפץ כו' ע"ש עוד שהאריך בכמה פרטים בזה. ומ"ש עוד ואיכא לספוקי אם גזל קלף כו' ע' בזה בס' ג"פ סק"ו ובס' שעה"מ ס"א מה"ג מ"ש בזה:

{{עוגןמ|ז}} '''ולא פרע לו.''' כ' בס' בית מאיר לשון זה לאו דוקא דאף אם פרע כל שגזלו שלא מרצונו לא הוה בכלל תלוהו וזבין דהוי זבינא דזה דוקא באומר רוצה אני מחמת הכפיה אבל בגזל מה בכך שפורע כיון שהנגזל צווח ואמר איני רוצה לא הוה זבינא ומחוייב ליהדר ולא קרינן ונתן ואף דקי"ל שזה חמסן דרבנן כמבואר בח"מ סי' ל"ד היינו משום דחמסן דקרא לא איירי אלא בגזל בחנם אבל ודאי נלע"ד דלא קנהו כיון דלא שייך בזה אגב אונסי' גמר ומקנה שהרי לא ברצונו גזלו והוא בדין חזרה בעינ' כגזלן בחנם דכל שהגזילה בעינ' מחויב ליהדר ולא סגי בתשלומין עכ"ל: וכ' בס' ג"פ סק"ט נראה דהיינו כשכת' הסופר הגט בקלף ודיו שלו אז אמרי' דאם גזל הגט מהסופר וגירש בו לא הויא מגורש' אבל אם הבעל נתן קלף ודיו לסופר ושכר לסופר שיכתוב לו הגט בסלע ולקח הגט בחזקה מיד הסופר וגזלו ממנו ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו בשכר הכתיבה צ"ע לדינא ויראה דדין זה תלוי בפלוגתא דרבותא אי אומן קונה בשבח כלי כמ"ש הרא"ש פ' האיש מקדש כו' ולענין הלכה הוי ספיקא דדינא דמרן לעיל סי' כ"ח סט"ו הביא ב' דעות בזה וא"כ ה"ה הכא לענין גט ובני החכם נר"ו רצה לומר דאפי' למ"ד אומן קונה בש"כ היינו כשנותן האומן שום דבר אבל בכה"ג דהנייר והדיו של בעל מה שלוקח כסופר הוא שכירות ידו ואין לו שום קנין בשבח הגט וכדאמרינן בב"ק צ"ט גבי הנותן צמר לצבע כו' ואני אמרתי לו דלא היא דודאי כי אמרי' אומן קונה בש"כ היינו אפי' אי לא יתן האומן שום דבר כדמוכח מההיא דעשה לי שירים ונזמים כו' ובההיא דנתן לו עצים לעשות לו שידה תיבה ומגדל אלא מיהא בעינן שיעשה מעשה גדול וחשוב אבל גבי הנותן צמר לצבע דאינו מעשה גדול בעינן שנתן הסממנין משלו וא"כ בנ"ד גבי גט דכתיבת הגט בודאי הוא מעשה גדול וחשוב א"כ למ"ד אומן קונה יש לסופר זכיה בגט זה ולא קרינן ונתן ולא הויא מגורשת וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן לה כספק מגורשת. אך כל זה הוא לענין סופר אבל לענין עדים אם שכר הבעל העדים שיחתמו בגט וחתמו ושוב לקח הבעל בחזקה הגט מיד העדים יראה דאפי' למ"ד אומן קונה בש"כ אין כאן שום חשש כיון דמה דהעדים יכולים ליקח שכר הוא משום שכר בטלה או משום דמתנין עם העדים שאם יקלקלו ישלמו או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה או מטעם דמי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך להיות עד שרי (ע' בכל זה לקמן ס"ס ק"נ) עכ"פ אין נוטלים שכר בעד החתימה גופה או בעד עדות ודאי דלא שייך לומר אומן קונה עכ"ד ע"ש באריכות. ועיין בס' תו"ג סק"ו שהזכיר ג"כ דברי הג"פ הנ"ל בקצרה והשיג עליו דאישתמיטתיה דברי הרשב"א בב"ק שם בשם הראב"ד שהקשה ג"כ דמאי שנת גבי צמר לצבע אמרינן דאם הצמר וסמנין דבעה"ב דצבע אגר ידיה הוא דשקיל ואמאי בנותן לו עצים לעשות תיבה אמרינן דאומן קונה ולא ניחא ליה לחלק כמ"ש הג"פ דבעי' שיעשה מעשה גדול רק כתב לתרץ דלגבי הצמר סמנין הוא דעבדי ליה להשבח ואומן לא קני בה ולא מידי אבל עצים כיון דלא צריכי לסמנין רק לאומנתו של אומן אומנתו זה הסמנין ע"כ וא"כ ה"נ בגט כיון דצריך לסמנין היינו הדיו שפיר אמרינן דהדיו עביד ליה להשבח והסופר אגר ידיו שקיל כמו בסמנין דצבע: וגם במ"ש הג"פ בענין חתימת עדים כ' הוא ז"ל דעל דברי הג"פ יש לפקפק די"ל עוד טעם מה שהעדים נוטלין שכר הוא משום דדוקא להעיד בפה אסור ליקח שכר אבל ליתן חתימתם בידם למען יעמוד ימים רבים רשאים ליטול שכר ולפ"ז הם לוקחים ג"כ בעד החתימה גופה כמו הסופר בעד הכתיבה אך בלא"ה לא שייך בזה לומר אומן קונה בשבח כלי מטעם הנ"ל עכ"ד ע"ש: והנה מדברי הפ"י במס' גיטין דף כ' מבואר דס"ל בפשיטות כדעת הג"פ הנ"ל דגם בכתיבת הגט שייך לומר אומן קונה בש"כ במה שהקשה שם בחש"ו שכותבין הגט למ"ד אומן קונה בש"כ הא חש"ו לא ידעי לאקנויי יעו"ש אמנם מצאתי להגאון בעל תו"ג הנ"ל בספרו נה"מ סימן ש"ו סק"ג שהזכיר דברי הפ"י בזה וכתב באמת לתרץ קושייתו מטעם הנ"ל כיון דהקלף וכדיו של הבעל הוי כצמר וסמנין דבעה"ב כו' ע"ש. ועיין בס' יד המלך פ"ג מהלכות גירושין דין ט"ו מ"ש בזה. ועמ"ש לעיל סק"ב וס"ק ד':

{{עוגןמ|ח}} '''מכירים ויודעים.''' עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ג שנשאל מכגאון בעל אור חדש בעובדא שבא שליח אחד ובידו מכתב מהרב דק"ק יאס שאיש אחד בשמו בנימין המכונה וואלף בן שלמה הכהן נשא שם אשה לאה בת חיים הכהן המכונה זעליג ומחמת הכרח עקר משם לכן בכ"מ שימצאנו השליח יבקש ממנו ג"פ. ומכתב ידו של הרב ניכר דדייק בשמיה שהרי נזהר אצל אבי האשה לכתוב הכהן קודם המכונה כמבואר בש"ע (בסי' קכ"ט ס"ז בהגה) והשליח הזה מצא איש בפולין שנשא אשה ביאס והשליח עצמו אינו מכיר את האיש כי לא ראהו מעולם רק בחקרו אחר שם איש כזה הראו לו האיש הנ"ל והאיש הנ"ל לא שהה בפולין שלשים יום רק היה חורף העבר בעיר פלונית ובא איש אחד משם והכיר את האיש שהוא היה בחורף שמה ואמר ששם לא היה נקרא בשם וואלף כלל רק בשם בנימין היה נקרא בפי הבריות ולתורה עולה בשם בנימין זאב ובכתבי קיבוץ שיש ביד הבעל נכתב שמו בנימין זאב וכן הוא חותם עצמו וא"כ יש כאן שני שינויים כו' וכ' הרב כשואל דבענין כתיבת השמות יש לנו לדחוק ולכוין ולכתוב בנימין זאב המכונה וואלף רק הדבר קשה שהרי מבואר בש"ע ובב"ש שצריכין העדים להכיר שזה האיש כמו שכותבין שמו בגט יש לו אשה ששמה כך כמו שכ' בגט וכאן דהכרת פנים אין כאן בע"כ סמיכת העדים מאחר שאנחנו מכירים שזה האיש נקרא כך ומדברי האיש ומהרב מיאס נלמד דאיש אשר שמו כך יש לו אשה ששמה כך והרי כאן אדרבה אנו יודעים האיש ששמו בנימין זאב ובאגרת מיאס נאמר בנימין המכונה וואלף הרי עכ"פ סימנא ליכא. והוא ז"ל השיב לו דמ"ש בענין כתיבת השמות הי' כותב בנימין זאב המכונה וואלף אין דעתי כן רק לכתוב בנימין המכונה וואלף דמתקרי בנימין זאב כיון שבמקום הנתינה ודאי לא הי' נקרא זאב כלל ואם הי' הפנאי גורם יותר נכון שישהא בכאן שלשים יום ויעלה לתורה בשם בנימין ויהי' נקרא בפי העולם ואז הי' משתווה מקום הכתיבה למקום הנתינה אבל אם השליח נחוץ לדרכו יש לכתוב נוסח הראשון. אך זה שאין מכירין את הבעל הוא דבר קשה ואף שבשעת סכנה כותבין אע"פ שאין מכירין לא שנינו בשעת הדחק רק בשעת סכנה ואיזה סכנה יש כאן (ע' בת' ב"ח החדשות סי' צ"ב שלא כ' כן ויובא לקמן ס"ק ט"ו) ומה דמבואר בדברי הרב השואל שאם לא הי' שינוי בשמות כלל והי' שם האיש מוחזק בכאן כפי שם המוזכר באגרת מיאס הי' פשוט לסמוך על זה לדידי הדבר צריך תלמוד לדברי הטור והוא דעת הי"א שמביא הרמ"א שגם הסופר צריך להכיר ובזה הטעם לפענ"ד שאף שהדברים כנים ואמיתים אם אין הסופר מכיר זה בשעת כתיבה לא מקרי לשמה כו' ומעתה אם מכיר את הבעל די שיודע שהבעל יש לו אשה ששמה כך וא"כ כותב לשמה תהיה באיזה מקום שתהיה הרי הבעל הזה הוא בעלה אבל אם יודע שהאשה המתגרשת יש לה בעל ששמו כך אם א"י שזהו בעלה אף שיודע ששמו כך פן הוא איש אחר ואין לי אשה ששמה כך ואף שאח"כ מתברר שזה האיש כיון שלא נתברר זה בשעת כתיבה לא מקרי לשמו. ושוב כ' דאעפ"כ אם לא היה שינוי בשמות היה ראוי לצרף שכותבין לפעמים אע"פ שאין מכירין ובפרט כי ראיתי בסוף מכתבו שיש שם איש מהימן שמכיר שזה האיש נשא אשה ביאם אלא שאינו מכיר שם אשתו א"כ יש כאן שמו ושם אביו ושם עיר יאס היה מספיק להיות מכיר האיש אבל עכשיו שיש שינוי בשמות והסימן הוא לגרוע לא אוכל להתיר עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק י"ב:

{{עוגןמ|ט}} '''שזה פלוני ואשתו פלונית.''' עב"ש סק"ד שכ' ונראה אפי' אם מכירים את שמותם צריכים לידע שזו אשתו או דיודעים דאשתו כך הוא שמה כו' וע' בזה בס' ג"פ ס"ק י"א ובס' שעה"מ פ"ב מה"ג דין ג' מ"ש בזה:

{{עוגןמ|י}} '''וי"א דגם הסופר.''' עיין בג"פ דנראה לו עיקר כהב"י דהסופר א"צ להכיר. ובס' תו"ג מקיים דעת הרמ"א ז"ל ומ"מ מסיים דחומרא עלמא היא:

{{עוגןמ|יא}} '''והכרה זו.''' כ' בס' תו"ג וז"ל קצת רצו ללמוד מכאן במעשה שאירע בא' שאמר לסופר ועדים כתבו ולשליח שיתן ושכחו העדים והשליח שם המגרש והאשה ומי הן ומאיזה מקום הן רק הסופר מצא כתוב אצלו שמם ושם מקומם ורצו קצת לומר דהוי כמו הכרה דמהני מפי כתבם וטעות הוא דשאני הכא דהכרה דכאן היא רק מדרבנן דמדאורייתא הבטל נאמן ועוד דהכרת שמו הוי מלתא דעל"ג משא"כ הכא כו' עוד רצו קצת ללמוד מכאן באחד ששלח בכתב לעדים כתבו ותנו ולא הכירו הכתב דסגי בעד א' דדמי להכרת שמם וטעות גדול הוא דהכרת שמם הוי מלתא דעל"ג כו' עכ"ל ע"ש:

{{עוגןמ|יב}} '''וצריך להכיר שם האיש והאשה.''' עיין בס' בית מאיר הביא דבתשו' מהר"ם זיסקינד ז"ל סי' כ"ד שאל השואל איש ואשה באו משוטטים בארץ ונתרצו להיות גט ביניהם והאשה הראה כתובתה לפנינו ונכתב בה שם בעלה בנימין בר יהושע אם יכולים לסמוך ע"ז לכתוב כך בגט ולא נמצא שם תשובה על זה. והוא ז"ל כתב עליו וז"ל כפי הנראה מהענין לא היתה הכתובה מקויימת א"כ להמבואר בב"י וג"פ וב"ש דאפי' האיש והאשה לפנינו צריך הכרת שמם אף דהאמת דאפי' אשה וקרוב נאמנים ולפ"ז י"ל דה"ה ע"י שטר (עבה"ט לקמן סי' קס"ט ס"ק י"א בשם רשד"ם ומ"ש בפ"ת שם. וע' עוד בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט) אפי' אינו מקויים כמו בסי' י"ז סעיף י"א מ"מ היינו ע"י שטר היוצא מת"י שאינו של שניהם אבל שטר כתובה היוצא מתחת ידה מה עדיף ממה שהיא מעידה על שמו והוא על שמה דלא מהני לכן נראה דאורחים כאלו שאין להם שום מכיר אף הכתובה לאו מידי הוא. ואף אם היא מקויימת עדיין יש לחוש שמא זה אינו אישה והעלה שמו בשם הנכתב בכתובה כדי להוציא אשה מתחת יד בעלה ואין להם תקנה אלא ע"י שיחזיקו עצמם ל' יום במקום הזה ויוחזקו באיש ואשה ובשמותן באותן הל' יום וע"י חזקה זו חשוב הכרה ויוכתב הגט עכ"ד. ולכאורה צ"ע כיון שלא הוחזק לנו שהיא א"א רק מפיה והיא אומרת שזהו בעלה אין לנו לחוש שמא זה אינו אשה דהפה שאסר כו' עיין בתשו' נו"ב סי' ל"ח הובא קצת לעיל סימן י"ז סעיף מ"ח ס"ק קס"ה ועוד ראיה מלעיל סי' מ"ח ס"ו באמרה קדשתני והוא מכחיש' מבקשים ממנו ליתן גט כו' וצ"ע ועמ"ש לקמן סי' קנ"ב ס"ק:

{{עוגןמ|יג}} '''ושם אביו נהגו.''' מה שנרשם כאן. ב"י ממשמעות לשון הרמב"ם. הוא ט"ס דאדרבה בב"י כאן ובסי' קכ"ט מדייק איפכא מל' הרמב"ם ששם אביו שוה לשמו רק הב"י בסי' קכ"ט מסיים אבל ראיתי נוהגין לכתוב שם אביו על פיו ע"ש. ועיין בס' ג"פ ס"ק י"ח שנסתפק אם נאמן הבעל לומר שם חמיו והביא מדברי הרא"ם ח"א סי' ס"ו דמוכח מדבריו דכותבין ע"פ הבעל שם חמיו ע"ש ושם בס"ק י"ב הביא מדברי הרא"ם הנזכר דכותבין ע"פ הבעל שם חמיו אע"ג דהבעל היא עוזב דת ע"ש והנה כאן כ' זה בפשיטות כאילו מסכים לדבריו אמנם בסי' קכ"ט ס"ק מ"ג נסתפק בזה דאפשר אפי' על שם אביו אינו נאמן העוזב דת ומכ"ש על שם חמיו והביא שם דכן מבואר בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"י ומסיים שם ולעניין הלכה למעשה יראה דיכתבו ב' גיטין א' בשם המגרש והמתגרשת לחוד וגט שני בשם אבי המגרש ואבי המתגרשת ע"פ המגרש העוזב דת ואם הוא שעת הדחק דא"א לקחת ב' גיטין יקחו גט א' בשם המגרש והמתגרשת לחוד ע"ש. וע' עוד כמה פרטים בדין זה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות י"ח. וכ' בס' תו"ג נראה דהיינו דוקא כשמגרש בפנינו ויודעין שזו אשתו רק שכותבין שם אביו משום דהרבה פוסקים סוברין דצריכין לכתוב שם אביו בגט מש"ה כותבין ע"פ עצמו משום דאין חשוד לקללה אבל אם אין יודעין שזו אשתו כיון דעל שמו לבד הוי כהוחזקו שני אנשים ששמותיהן שוות דהא כמה יוסף איכא בשוקא ושם אביו לסימן דמי צריכים העדים לידע הסימן שלא מפיו דאל"כ נשאר החשש שהקשה בש"ס דניחוש לב' בני אדם ששמם שוה וכותב שם אביו של השני לגרש אשת השני והיה צריך לגרש בפני כל יוסף הנמצאים בעיר א"ו דבכה"ג אין כותבין שם אביו על פיו רק בהכרה ע"י אחר ע"ש. ואיני מבין דבריו חדא דמשמעות רמ"א אינו כן שהרי קאי על דברי המחבר דמיירי שאין יודעין בטב"ע אשתו רק שיודעין שאשתו נקראת פלונית ועוד נהי דעל שמו לבד הוי כהוחזקו דכמה יוסף איכא בשוקא מ"מ אינו כהוחזקו שגם שמות נשותיהן שוות דשמו ושם אשתו דמי לשמו ושם אביו וא"כ מאי קאמר דהיה צריך לגרש בפני כל יוסף הנמצאים בעיר הרי באין שמות הנשים שוות אף בשני יוב"ש א"צ לגרש זב"ז כמבואר בש"ע בסמוך ובסי' קל"ו ס"ו ואף דהרמ"א כ' שם י"א דאם שמות המגרשים שוים אע"פ שאין שמות הנשים שוות כו' מ"מ הרי לא כ' הרמ"א ז"ל שיגרש זב"ז רק יכתבו סימן והוא רק חומרא כי היכי דליהוי מוכח מתוכו כדי לצאת דברי ר' מאיר וכמ"ש התו"ג בעצמו בסי' זה ס"ק ט"ז ובסי' קל"ו שם וא"כ פשיטא דסומכין על פיו. ע"כ לענ"ד אי איכא לפלוגי בהך מלתא כך איכא לפלוגי דדוקא בלא הוחזק עוד זוג אחד שיהא שמו ושם אשתו שוה לזוג זה אז סומכין על פיו אבל אם הוחזק עוד זוג שוה בשמו ושם אשתו לזוג זה אין כותבין שם אביו על פיו רק בהכרה ע"י אחר אם לא שנודע בבירור שאין זה שם אבי האחר וגם זה צ"ע מדברי התו"ג בעצמו בס"ק שאח"ז במה שמשיג שם על הב"ש דמשמע מדבריו כשכותב סימן א"צ לגרש זב"ז דאישתמיטתיה דברי הרשב"א שכ' בהדיא דבעי תרווייהו כו' ע"ש מיהו יש לחלק ודו"ק. ועמ"ש עוד מזה בביאורי לס"ג בסג"ר אות י"ח:

{{עוגןמ|יד}} '''שנים ששמותיהם שוים כו'.''' פרטי דין זה יתבאר בע"ה לקמן סי' קל"ו ס"ו ובביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות כ"ה:

{{עוגןמ|טו}} '''ובשעת הסכנה.''' עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ב שכ' על נדון דידיה וז"ל הנה הדבר היה קשה בעיני כי לא היה מכיר שם אשתו וגם מאיזה מקום נשא אשה ועם כל זה נסמכתי במה ששנינו בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין הגם שרש"י פי' בפ' התקבל בשעת הסכנה כגון שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי מ"מ נראה דכל היכא דאיכא למיחש שתשב עגונה כל ימיה כשעת הסכנה דמי כמו שמבואר מפרש"י גופיה בסוף יבמות גם הרמב"ם כתב אמי שהיה מושלך בבור שזה כשעת הסכנה כו' נראה דמפרש בשעת הסכנה כההיא דבמה מדליקין והיינו לומר בשעת הגזירה שלא היו רשאים לקיים המצות אין לפרסם לחקור אחר שם האיש והאשה פן יוודע שמקיימין המצות לכן כותבין ע"פ הבעל אע"פ שאינם מכירין ומשם נלמד דכל היכא דאיכא חשש עיגון דכשעת הסכנה דמי ובלי ספק שמטעם זה כותבין גיטין ושולחין אותם מארץ תוגרמה ומארצות אחרות ואע"פ שאינם מכירין במקום הכתיבה שזה המגרש הוא בעלה של האשה שבארץ אחרת וגם אין יודעין שם האשה כ"א ע"פ הבעל אלא ודאי דחשבינן להו כשעת הסכנה וא"כ כאן נמי שהדבר נחוץ כיון שהבעל עוזב דת ואיכא למיחש שמא התעיף עיניך בו ואיננו כו' ותשב אשתו עגונה כל ימיה ולא היה לפנינו מי שיודע שם האסה סמכינן ע"פ הבעל מפני העיגון ואע"פ שהוא עוזב דת שהרי בההיא דמי שמושלך בבור קאמרינן סתמא ובשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין לא מפליג בין אם הוא עוזב דת או לא א"ו דתקנת חכמים כך הוא ובכי הא ודאי אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן כו' עכ"ל ועמ"ש לעיל ס"ק ח' ובס"ק י"ג. ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ס"ט:

{{עוגןמ|טז}} '''לא יאמרו לסופר.''' עב"ש סק"ז שכ' וז"ל ואם אמרו לסופר וכ' הגט בטל לכ"ע כו' אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה דאין הגט בטל אלא פסול דלא גרע מאם חתמו עדים פסולים דקיי"ל הגט פסול ולא בטל כמ"ש בסי' ק"ל סי"ז וכ"כ רד"ך בתשובה כו' ובאומר אמרו רבו הדיעות י"א הגט בטל והיינו בכתיבת הגט אבל בחתימה פסול ולא בטל כו' עכ"ל ועיין בתשו' ברית אברהם סימן צ"ז וצ"ח שהאריך הרבה אם דברי הרד"ך וב"ש הללו נכונים הם לדינא. וגם האריך שם בעובדא בגט שכ"א שנמסר בעיר אחת והיה חתום עליו עד שלא נתמנה מהבעל רק שגם הוא שמע קולו של הבעל וחתם עצמו לפני ב"ד והזהירו אותו שיחתום לשמה ועד א' העיד שאחר המינוי שאלו להבעל שמא יצטרכו להחליף העדים או את הנייר והשיב שהוא סומך על הב"ד אך זה העד הנחתם לא שמע זאת ע"ש מסי' צ"ו עד אחר סי' ק"ה. וענין כיוצא בו קצת איתא בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' קי"ט ובס' בית מאיר פקפק עליו ע"ש וע' עוד בתשב"ץ שם בסימן קכ"ב:

{{עוגןמ|יז}} '''אמרו לסופר.''' עבה"ט ועיין בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שהאריך הרבה בדין אמרו לסופר ומצדד להקל בנדון דידי' שכ' הגט א' מהשומעים מפי הבעל כשצוה לשלוחו לומר לכל מי שירצה שיכתוב לשמו ולשמה כו' וסיום התשובה לא נמצא שם:

{{עוגןמ|יח}} '''במי שנשתתק.''' עבה"ט מ"ש והרד"ך והר"מ מטארני כתבו במקום עיגון יש לסמוך כו' וע' בתשו' הגאון מהרי"מ מבריסק סי' ל"ב העלה ג"כ הלכה למעשה להקל במקום עיגון גדול בדבר אשה אחת מבריסק שבעלה נסע למרחקים וע"פ רוב השתדלות השיגו מכתבים מהרב דק"ק מעץ שבעלה הוא שם ובלתי אפשר לסדר שם גט זולת שיכתוב בכ"י לבריסק לסופר ולעדים שיכתבו גט ויחתמו ויתנו לאשתו. והאריך בזה דבמקום עיגון גדול יש לסמוך אדברי המקילים בכת"י גם בפקח ועיקר יסודו על דברי הג"פ שהסכים הלכה למעשה שבמקום דוחק ועיגון שלא יהיה לה ח"ו תקנה כל ימיה יש לסמוך ע"ד המקילין והביא הרבה מהראשונים ז"ל אשר לא הובאו בב"י שמקילין בזה. ועוד המציא תקנה שכתב להרב ממעץ שטרם שיכתוב הבעל בכ"י יאמר בע"פ שממנה את הסופר פלוני ועדיו פ' ופ' לכתוב ולחתום עבורו ובזה יש לנו סעד לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן ס"פ האומר היכא דממנה שליח שלא בפניו דמועיל ואין זה אומר אמרו ואף שהב"י כ' שלא אמרו רק להלכה ולא למעשה (וכ"כ הרד"ך עח"מ ס"ק י"ב) הנה מצאנו גדול האחרונים הרש"ל ביש"ש גיטין כ' בפשוטו שיש לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן הלכה למעשה. וגם בענין אומר אמרו גופא דעת הרש"ל שם דבמקום עיגון יש להקל (וזהו ע"פ דברי התוס' גיטין דף ס"ז סוד"ה מתניתין שכתבו א"נ זמנין דתעשה כן אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק) וכמה ראשונים מקילין ג"כ בזה כאן שהאריך בתשו' בית אפרים חה"ע סי' ק"ו וכ' שם שיש ת"י תשובת הגאון מג"ש שמיקל ג"כ במקום עיגון. ומכ"ש בנ"ד שממנה השליחות בעל פה שלא בפניו שלדעת הרא"ה והר"ן לא הוי זה כאומר והגם שהרב בעל בית אפרים סיים שמ"מ לא מלאו לבו להקל כיין שדעת הש"ע וגדולי אחרונים להחמיר בזה ולדעת כמה ראשונים יש כאן פסול דאורייתא הנה בנ"ד שיש טור צד להקל דעת המקילין היכא שמצוה בכתב ידו דאיש פלוני יהיה סופר שלו ופ' ופ' יהיו עדי חתימה דהרבה מקילין בזה בצירוף שניהם נוכל לסמוך לעשות מעשה להקל במקום עיגון כי זולת זה לא יהיה לה תקנה לעולם ע"ש באורך (ועיין בס' בית מאיר חזה) ולמעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים.

{{עוגןמ|יט}} '''בשביל כולם.''' עבה"ט בענין גט שנכתב ע"י ב' סופרים ועיין במל"מ פ"ד מה"ג דין י"ד הביא שם הרב המגיה ראיה לדעת הפר"ח ע"ש. גם בספר גט מקושר בסג"ר אות קס"ג הסכים לדעת הפר"ח ע"ש ועיין בס' שעה"מ פ"א מה"ג דין ג' מ"ש בזה.

{{עוגןמ|כ}} '''כתבו וחתמו ותנו.''' עיין בס' דורש לציון דרוש י"ג שהקשה לפי שיטת התוס' בנזיר דף י"ב דמה שמחוסר מעשה אף שבידו לעשות מ"מ מקרי לא מצי עביד השתא ולא מצי משוי שליח א"כ קשה על כל הגיטין הנהוגים ע"פ הפוסקים כשהבעל נחפז לדרכו שממנה שליח להולכה קודם שיכתב הגט הא הוי מלתא דלא מצי עביד השתא שהרי אין הבעל בעצמו יכול ליתן הגט לאשתו שהרי עדיין לא נכתב ואף שבידו לכותבו מחוסר מעשה הוא ודבר זה מפורש בש"ס בכמה מקומות שיכול למנות שליח להולכה קודם שיכתב כו' והאריך שם בזה ע"ש ועיין בת' שיבת ציון סי' ע"ו מ"ש בזה:

{{עוגןמ|כא}} '''ושנים חותמים.''' עבה"ט שכ' כלומר כו' מיהו השליח יכול להיות הסופר. והוא ל' הב"מ סק"י. ובח"מ ס"ק י"ז כ' עוד דג"כ יכול להיות השליח אחד מן העדים ע"ש. ומשמע דר"ל אפילו בח"ל שצריך לומר בפ"נ ובפנ"ח וכן מבואר להדיא בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט וסי' ת"ו (ויובא דבריו לקמן סימן קמ"א ס"א ס"ק ושם סי"ו ס"ק) . ארצם מצאתי בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ס"ח הובא שם לשון סדר הגט כ"י מהגאון מהר"י מרגליות עם הגהות מהר"ם מקראקא כ' וז"ל בפ"ב דגיטין אפי' אמר אני הוא עד שני פסול מכאן פסק הא"ז דאין לעשות העד שליח כלל והטעם כדמפרש או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והכא אומר אני חתמתי ומעתה ה"ה נמי דאין לעשות הסופר לשליח דתיקון חכמים הוא לומר בפני נכתב ובפ"נ והכא אומר אני כתבתי ולא אמר כולו בתקנת חכמים ואין להקל בלא ראיה עכ"ל. והובא שם תשובת חכם א' (כפי הנראה הוא הגאון מהר"ד אופנהיים) שחולק בזה על מהר"י מרגליות וכ' דשפיר יכול להיות הסופר שליח ואף שצריך לומר אני כתבתי ובפני נחתם לית לן בה דכל ענין של בפני נכתב הוא כי היכא דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ודאי דאין נפקותא אף אם משנה הלשון לומר אני כתבתי אך בענין בפני נחתם ודאי דאיכא קפידא כו' ולכן צדקו דברי א"ז דאין עד יכול להיות שליח משום דאיתפליג בעדות עצמו דצ"ל אני חתמתי ובפני חתם חבירי ואין לו תקנה אלא יתקיים בחותמיו משא"כ הסופר אף אם נעשה שליח מ"מ בחתימות שני העדים אומר בשוה בפני נחתם ולכך נקט הא"ז דאין לעשות העד שליח ומסופר לא משתעי מידי. והאריך עוד בזה ומסיק ומכ"ש במקום עיגון ודאי דאין להחמיר כלל ואפשר דבעל סדר הגט גופייהו לא עלו על דעתן' להחמיר במקום עיגון עכ"ד החכם הנ"ל. ואא"ז ז"ל שם בסימן ס"ט האריך לחלוק על החכם הנ"ל ומסיק דחלילה לנו להקל נגד הני גאונים מהר"י מרגליות ומהר"ם מקראקא ובנ"ד יתקיים הגט בחותמיו ולפני ב"ד או הוא ואחר יעידו על חתימת השני והוי כולו בקיום הגט ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ק י"ז שהזכיר ג"כ דברי הפמ"א ז"ל ברמיזה וכתב שדעתו מסכמת לדעת הגאון מהר"ד אופנהיים אמנם רק בשעת הדחק כעובדא דשם ע"ש:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}