עריכת הדף "פתחי תשובה/אבן העזר/נב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''למדינה אחרת.''' עבה"ט ועי' בתשו' הרמ"א מפאנו סי' פ"ו באורך:

{{עוגןמ|ב}} '''או פטרני בגט.''' עיין במל"מ פכ"ג מה"א דין ט"ז שכתב בשם ת' משפטי שמואל סי' ע"ה דאף אם מתחילה נשבע לכונסה פטור משבועתו אף שהשבועה היא לתועלתה משום דאדעתא דהכי לא נשבע וע"ש עוד שנסתפק במי שקידש אשה בזמנינו זה דאיכא חר"ג שלא לגרש בע"כ אף בארוסה אם בכה"ג יכול לגרשה בע"כ והביא שם דברי תשו' פני משה ח"א סי' ע"ז שכתב דיכול לגרשה בע"כ דאדעתא דהכי לא תיקן הגאון ז"ל ונסתייע מתשובת משפטי שמואל הנז' כו' אך הרב בתשובתו לא השיב כ"א על השבועה ע"ש. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' פ"ח דחכם א' תמה על המל"מ שנראה מדבריו דהרב בעל פני משה לא הכריע בדבר לענין חר"ג ולא פסק כ"א על השבועה ובאמת בתשו' פני משה שם פסק הלכה למעשה גם לענין חר"ג במה שבא לפניו בק"ק קושטאנטינא שיש שם קדושין בשעת השידוכין וגם החתן נשבע להכניסה לחופה ביום הנועד וכשהגיעו היום היה החתן רוצה להכניסה לחופה אך אבי המשודכת היה מעכב בדבר ודחה מדחי אל דחי מחמת שלא היה ספוק בידו לסלק הנדוניא ונסתפק שם מתחילה לדידן דאיכא חר"ג שלא לגרש בע"כ אם יכולה היא לומר אני לא פשעתי נגדך א"כ כנוס בעל כרחך כי אין אתה רשאי לגרשני בעל כרחי מפני חר"ג ומסיים שם דאין לצדד כך דנהי דאיהי לא פשעה נגדו גם הארוס לא פשע דאדעתא דהכי קדש' שיתנו לו הנדוניא ואם לא יתנו לו הנדוניא בכה"ג ליכא חרגמ"ה דאף דהיא לא פשעה מפני זה לא יפסיד הבעל ואדעתא דהכי לא תיקן הגאון ז"ל וגם היא לא נשבע להכני' לחופה אדעתא דהכי יעו"ש הרי מפורש שעל שניהם פסק הרב פ"מ שאין כאן שבועה ואין כאן תקנת רגמ"ה והוא ז"ל השיב לו דכוונת הרב מל"מ במ"ש אך הרב בתשובתו כו' ר"ל הרב בעל משפטי שמואל וכוונת המל"מ לעמוד בספק זה ולא לפשוט מהאי הלכה למעשה שעשה הרב פני משה הואיל ונראה שהרב פ"מ בעצמו לא היה חותך הדין אם לא שנסתייע מתשו' הרב משפטי שמואל והוא מדמה מסברא שתקנת חר"ג לא חמיר משבועה שנשבע הארוס להכניסה לחופה ואם על השבועה פסק הרב מ"ש שאין כאן שבועה ממילא שגם חר"ג אין כאן וע"ז מפקפק הרב מל"מ שהרב מ"ש לא השיב כ"א על השבועה ור"ל דאין ללמוד חר"ג משבועה שנשבע הארוס בעצמו דגבי שבועה יכולין אנו לדון מאומד דעת הנשבע אבל אין אנו יכולין לדון כזה בתקנת רגמ"ה לומר שלא היה התקנה גם בנדון זה כולי עיין שם: וע' עוד בת' שיבת ציון שם במעשה באיש א' מתעשר ואין כל שידך את בתו עם בחור בן גדולים והתחייב לתת לנדן בתו סך עצום וכשבא החתן עם אביו לעשות נשואין אמר אבי הכלה שהנדן כבר מונח אצל עשיר אחד בווין והחתן ואביו האמינו לדבריו ונעשו הנשואין כדמו"י ואח"כ באו בעלי חובות ולקחו מאבי הכלה כל הנמצא אתו ונשאר ערום בחוסר כל ואין ידו משגת לשלם לחתנו הנדוניא ופשט לו את הרגל והחתן בראותו הרמאות שעשה לו חמיו רוצה לגרש את אשתו בע"כ והביא שם דגדול אחד מחכמי הזמן השיב ע"ז להיתר אחרי שהאריך ותקע יתדות להחזיק דינו של הרב פני משה הנז' דאף לדידן דאיכא חר"ג יכול לגרשה בע"כ מפני חסרון הנדוניא והגם דבנ"ד כבר כנס האשה בחופה ונישואין ופסק הרמ"א בהגה דלאחר שנשאה אינו רשאי לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו והוא מדברי הגמ"ר בשם מהר"מ דכיון שכנסה סבר וקיבל יש לחלק דע"כ לא כתבו דאם כנסה סבר וקיבל אלא באיש שיש לו משלו לפרנס או שיש לו אומנות או שיודע בטיב מו"מ כו' אבל בנד"ז שהחתן הוא איש תם יושב באוהל של תורה כו' לא יעלה על הדעת לומר שסבר וקיבל והאריך עוד בזה וכ' דאף מי שלבו נוקפו בהוראה זו מ"מ יש לדון בה דין מורדת כיון שהבעל התרה בה שהאשה תבא אחריו לדור בעירו והאשה ממאנת לשמוע כו'. והרב המחבר ז"ל האריך לדחות פסק החכם הנז' יען כי בעיקר דינו של הפ"מ קשה לסמוך עליו אחרי שהרב מל"מ ראה דבריו ולא הכריע בדבר ונשאר בספק והראי' שהביא החכם הנ"ל להחזיק דינו של הפ"מ אינה ראי' מכרעת וכ"ז בארוסה אבל בנ"ד שכבר נשאה ופסק הרמ"א דאין יכול לבגוד באשתו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו ולדידן בכלל החיוב הוא שלא יכול לגרשה בע"כ פשיטא דאין לנו לבדות מלבינו סברות לחלק מה שלא חילקו הפוסקים ומי ירום ראש להקל בחרגמ"ה לבנות יסוד על סברא קלושה כזו כו' ומ"ש החכם הנז' דיש לדון בה דין מורדת הנה אף דבנד"ז שהתנה בפי' בתנאים ראשונים ואחרונים שהזוג ידורו בעירו והכלה היתה מרוצית לכך בודאי אמר שע"ד כן נשאה אעפ"כ מעולם לא נשמע במדינות אלו להתיר חרגמ"ה בשביל מחלוקת מקום הדירה והטעם נ"ל כי ע"פ רוב המחלוקת בקביעות מקום הדירה בא מחמת קטטא ותיגר' שהיה ביניהם מקודם ומה שמצינו בש"ס ופוסקים שכופין האשה לדור במקום בעלה (עיין בסי' ע"ה הוא) רק היכא שאין להאשה אמתל' וטענה מבוררת אבל כשהיא אומרת שהיא מתירא מחמת הקטטה שביניהם אם תרחיק נדוד במקום שאין לה קרובים הבעל יטמין פח מוקש לרגלה להרע לה ולמצוא תחבולות לגרשה או לצער אותה עד שתתרצה לקבל גט אפשר שטענתה טענה ויש לדמות לזה להמבואר בסי' ע"ד ס"י בהגה ואף שיש לחלק מ"מ לא נכון הדבר להיות נחפז ולדון בה דין מורדת לגרשה בע"כ כו' ע"ש ובסימן פ"ט באורך: (ועיין בתשו' ח"ס סימן ק"נ על נדון זה ממש וכ' שם דודאי עיקר דינו של הפ"מ הוא נכון אף דהמל"מ גמגם בו מ"מ הוא מוכרח דהנה משנתינו לא נקטה אלא הפוסק לחתנו ואיכא לספוקי הפוסק לכלתו מה דינו בפשיטת הרגל דודאי אין הדעת סובל לומר שדין שניהם שוה שגם בפסק לכלתו תשב עד שתלבין או שנאמר לו או כנוס או פטור כו' וע"כ דפשיט' להו לרבנן דבזה כופין אותו להוציא דאע"ג דהבן לא פשע מ"מ גם האשה לא פשעה וסברא זו נכונה ואפילו לא הוה ס"ל לחכמי התלמוד כן ה"ל לפרש מה דינו של זה וא"כ הא קיי"ל בס"ס קי"ו דכל שבאיש כופין ה"ה באשה יכול לגרשה בע"כ דלא תיקן ר"ג שתהא האשה עדיפ' מהאיש וא"כ הכא כיון דאם אביו של בעל פשוט הרגל כופין אותו לגרש ה"ה אם אביה פשט לו הרגל כופין אותה להתגרש זה נ"ל קצת הכרח לדינו של הפ"מ באופן שנלע"ד הדין דין אמת כל שפשט הרגל בין אירוסין לנשואין יכול לגרשה בע"כ כו' אך בנ"ד שכבר כנסה בזה כ' הרמ"א דא"י לבגוד באשתו כו' ומה שרצה הגאון השואל לחלק בזה אין דבריו נראין כלל כו' והטעם שסבר וקיבל אחר הנישואין רומז בתשו' מהר"ם שם דהרי כותבין בכתובה היא הכניסה שימושא דירה ודערס' שוין כך וכך והוא קיבל זה בנדוני' וע"ז התחייב עצמו ואנא אפלח כו' א"כ הרי הודה בעצמו שבשביל דבר מועט השוה מאה זקוקים התחיי' עצמו כל תנאי כתובה כו' אמנם כל הטורח הזה למה לי דהרי בתשו' מהר"ם שם מסיים מיהו יכול לכופה לילך אחריו מעיר לעיר ואם לא תאבה ללכת אחריו יש לה דין מורדת כו' וא"כ הרי התירו של זה פשוט כיון שבקש ממנה והתרה בה ע"י רבני המדינה שהיא תבא אחריו והיא מנוה היפה לנוה היותר יפה הרי דינה אמור מפי מהר"ם שנידונת כמורדת וכבר פסק רמ"א בסי' ע"ז דלאחר יב"ח מתירים לו לגרשה בע"כ או לישא אחרת ואף קודם יב"ח איכ' דעות המקילין אך מה לנו להכניס עצמינו בכך ימתין יב"ח מיום התראה ומהיות טוב כי לגרש בע"כ הוא דבר רחוק ומסוכן אך להתיר לו לישא אחרת שיבורר שהתרה בה כדין שתדור עמו במקומו ושאל"כ תדין כמורדת ולא שמעה ומיום זה ימתין יב"ח ואם לא תחזור אזי הדבר מוסכם לע"ד להתיר לו לישא אשה על אשתו הראשונה ולהשליש לה גט ביד שליח כנהוג כו' והאריו עוד בזה ומסיים לדינא לגרש בע"כ אין דעתי מסכמת כלל מכמה טעמים אך להתיר לו לישא אחרת זו היא עצה הוגנת אם נתברר לב"ד שהיא מורדת ואחר יב"ח מיום שהתרו בה עכ"ד ע"ש: ושם בסימן קנ"ב תשובת חותנו הגאון רע"ק איגר זצ"ל על נדון הנ"ל וכ' ג"כ דמטעם פשט לו הרגל א"י לגרשה בע"כ כיון דניסת וכמ"ש הרמ"א ז"ל ועיקר הסבר' הוא דבאירוסין דעדיין לא נתחייב בחיובי בעל לאשתו אלא דמקבל על עצמו לישאנה לזמן מוגבל ושניהם נתחייבו והתקשרו זה לזה האב קישר עצמו לשלם לזמן ההוא הנדוני' והוא קישר עצמו לנשאה בזמן ההוא הוה כתלאו זה בזה דשנים שנתקשרו זל"ז לעשות כך וכך אם זה אינו מקיים גם השני א"נ לקיים דהתחייבות לנשאה היינו לזמן פלוני אחר סילוק הנ"ל משא"כ בנשאה כו' ומ"ש הגאון השואל לדון באומדנ' הנה אף אם נחליט לאומדנ' זה לאומדנא דמוכח כמו מתנת שכ"מ וכדומה זה שייך באם הי' חיוב מזונות וכדומה לאו מחק חז"ל אלא מכח ששעבד לה אנא אפלח אמרי' אדעת' דהכי לא נתחייב והוי כקנין בטעות אבל הכא דמיד שנשאה מוטל עליו החיוב מזונות אי מדאוריי' או מדרבנן א"כ אף דהי' יכול להתנות ע"מ שאין לך עלי מזונות מ"מ בשביל אומדנ' לא נעשה מעשה חדש ענין תנאי לפטור עצמו כו' ומכ"ש דלא פקע חיוב העונה כמו דאינו יכול להתנות בסתם ע"מ שאין לך עלי עונה באם יהי' כך וכך וכיון דנתחייב בחיוב עונה ממילא חל עליו חרגמ"ה מבלי לגרש בע"כ ושאני אירוסין דעדיין אין עליו חיוב עונה כו' ובפרט דהרמ"א פסק להדי' דמחוייב בכל חיובי בעל לאשתו וסתם ולא חילק דדוק' ביש לו פרנסה ממקום אחר דליכ' אומדנ' כו' לזה דעתי קשים הגירושין זולת מטעם האחרון שכ' הגאון השואל דהוי כמורדת כיון דאינה רוצה לילך למקומו ובפרט שהיה כן התנאים במפורש כי האי גוונא ממש כ' בתשו' לחם רב סי' נ"ה והתיר שם לישא אשה על אשתו כי בלא"ה יש סניף מ"ש מהרי"ק דאולי לא פשט חרגמ"ה בזה רק עד אלף החמישי ומה"ט לדעתי טוב יותר בנ"ד בהתרת לישא אחרת על אשתו וא"צ לסלק הכתובה דהיינו התוס' כתובה מסך הנדן והתוספת שליש כיון דלא קיבל הנדן אדעת' דהכי לא נתחייב לה כמ"ש בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ט וע"ג סי' רס"ב ממה שנתיר לגרש בע"כ דמשמעות הפוסקים דבזה לא נסתפקו אם לא גזר רגמ"ה לעולם וכ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עכ"ד ע"ש):


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}