עריכת הדף "פרשת דרכים/יח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
<big><strong>דרוש שמונה עשר</strong></big>

'''במדרש: דרש רבי לוי: מאי דכתיב {{ממ|ישעיה סג, א}}: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו צעה ברב כחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע"? לעתיד לבוא, כשיבוא הקדוש ברוך הוא לכלות את האמות מן העולם, באים כל השרים של מעלה ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא: כלום יש לפניך משוא פנים?! מה נשתנו אלו מאלו? הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל סנגורן של ישראל: החזר להם תשובה. באותה שעה מיכאל סנגורן של ישראל משתתק, שנאמר {{ממ|דניאל יב, א}}: "בעת ההיא יעמד מיכאל שרכם"; ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר {{ממ|איוב לב, טז}}: "עמדו לא ענו עוד". אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל: נשתתקת, אני מדבר. שנאמר: "אני מדבר בצדקה". באיזה זכות אני גואלם? בשביל הצדקה שהיו עושין אלו עם אלו, שאלמלא הצדקה לא נתקיימו שמים וארץ. הוי: "אני מדבר בצדקה רב להושיע". עד כאן.''' 

'''הלוא'''  מראש מודעת זאת גדל מעלת הצדקה כי רבה היא. ואמרינן במדרש וזה לשונם: "השקיפה ממעון קדשך" {{ממ|דברים כו, טו}}. בוא וראה כמה גדול כחה של צדקה, שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים. שהרי כל השקפה שבתורה היא לרעה, שנאמר {{ממ|בראשית יח, טז}}: "וישקפו על פני סדם", וכן הוא אומר {{ממ|שופטים ה, כח}}: "נשקפה ותיבב אם סיסרא", חוץ מזו שהיא לטובה, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך". ללמדך, שגדול כח של מתנות עניים, שמהפכת מדת הרגז למדת רחמים. עד כאן. ובזה יובן מאי דאמרינן בפרק שמיני דערובין {{ממ|פו ע"א}}: דרש רבא בר מרי: "ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרהו" {{ממ|תהלים סא, ח}}. אימתי 'ישב עולם לפני אלהים'? בזמן ש'חסד ואמת מן ינצרהו'. ויש לדקדק, דמה חדש רבא בפשטה דקרא, דהרי מקרא מלא כתיב: "ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרהו". ויראה לישב עם מאי דאמרינן במדרש בבראשית רבה וזה לשונם: "ביום עשות יי אלהים ארץ ושמים" {{ממ|בראשית ב, ד}}. בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם בדין, כיון שראה שאין העולם מתקים בדין שתף עמו מדת הרחמים. הוי: "ביום עשות יי אלהים ארץ ושמים". ולפי זה הקשה לו לרבא: היכי קאמר קרא 'ישב עולם לפני אלהים'? דהיכי משכחת לה שיתקים ויתישב העולם לפני אלהים, שהוא מדת הדין, והא אמרינן שראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם מתקים בדין. לזה אמר רבא: אימתי 'ישב עולם לפני אלהים'? בזמן ש'חסד ואמת מן ינצרהו', שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, ואם כן אפלו בלא שתוף במדת הרחמים ישב עולם לפני אלהים, לפי שעל ידי הצדקה אין כאן דין.

'''ובזה'''  יתבאר מאי דאמרינן במדרש: "אהיה אשר אהיה" {{ממ|שמות ג, יד}} — כשם שאתה הוה עמי, כך אני הוה עמך: אם פותחין את ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי, שנאמר {{ממ|דברים כח, יב}}: "יפתח יי לך את אוצרו הטוב"; ואם אינן פותחים את ידיהם לעשות צדקה, מה כתיב שם {{ממ|איוב יב, טו}}: "הן יעצר במים ויבשו" וגומר. וכבר הביא הרמב"ן אגדה זו בפרושו על התורה פרשת שמות, יעין שם. ויש לדקדק, דלמה פרט מצות הצדקה יותר משאר מצו‍ת? ועוד יש לדקדק, דמה התיחסות יש לתשובה זו למה ששאל משה רבנו ואמר {{ממ|שמות ג, יג}}: "ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם", והשיב לו השם: "אהיה אשר אהיה", שפרושו: אם פותחין את ידיהם ועושים צדקה, אף אני פותח את ידי וכו'. ולכאורה אין קשר לדברים הללו אלו עם אלו.

'''אך'''  במה שכתבנו יתישב. והנה הרב מוהר"ש יפה בשמות רבה {{ממ|פרשה ג סימן ז ד"ה אבל במרובים וכו'}} כתב, כי שאלת 'מה שמו' הינו אם הגאלה במדת הדין או במדת רחמים? כלומר, שאם היא במדת הדין דוקא — הם חוששים אולי יחטאו ונחם השם; אבל אם במדת רחמים — יודעים בודאי שגואלם, מאחר שאינם ראוים לגאלה והוא אומר שעתיד לגאלם, לפי שדן אותם במדת רחמים, ורחמי השם הם לעולם ועד, כי לא כלו רחמיו. ובזה נבוא לכונת המאמר. שמשה רבנו שאל: "מה שמו מה אמר אלהם", כלומר, אם הגאלה היא במדת הדין או במדת רחמים, וכדכתבנא. לזה השיב לו השם, דמה אכפת להו בזה אם אני דן אותם במדת הדין, מכל מקום אני "אהיה אשר אהיה", כלומר: כשם שאתה הוה עמי, כך אני הוה עמך; אם פותחין את ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי. כלומר, שבידם הוא להפך מדת הדין למדת רחמים על ידי הצדקה שעושים, ואם כן לעולם אני מתנהג עמהם במדת הרחמים, וכדכתבנא.

'''ובזה'''  יובן מאי דאמרינן בבראשית רבה {{ממ|פרשה ח סימן ג}}: אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתין כתין וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. הדא הוא דכתיב {{ממ|תהלים פה, יא}}: "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". אמת אומר: אל יברא, שכלו שקרים. חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים. שלום אומר: אל יברא, דכלה קטטה. צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב {{ממ|דניאל ח, יב}}: "ותשלך אמת ארצה". אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מה אתה מבזה תכסיס שלך? תעלה אמת מן הארץ. הדא הוא דכתיב {{ממ|תהלים פה, יב}}: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף". עד כאן.

'''ויש'''  לדקדק במאמר זה, וכי לא ידע כל אחד בטענת חברו, ואמת לא ידע שהוא גומל חסדים ועושה צדקות? ועוד, אמאי לא קאמר חסד כי אם מצוה זו דגמילות חסדים, וכי אינם מקיימין ישראל כי אם מצוה זו דצדקה? ועוד יש לדקדק בסוף המאמר, דקאמר דנתרצה השם לטענת מלאכי השרת ואמר "אמת מארץ תצמח", מהו זה שסיים הכתוב ואמר "וצדק משמים נשקף"? דהא צדק במקומו היה עומד, שהסכימה דעתו לדעת עליון ואמר: יברא, שהוא עושה צדקות; ואם כן, לאיזה תכלית נשקף משמים בשעה שעלה אמת מן הארץ? ועוד, אמאי קאמר לשון השקפה, הוה לה למימר 'וצדק משמים נראה'?

'''ונראה'''  דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה {{ממ|ד ע"ב}}: אמר רב יוסף: לא ליצלי אנש צלותא דמוספי בתלת שעי קמיתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקד דינה מעינין בעובדה ודחו לה מדחי. והקשו: והא אמרת: שלש ראשונות יושב ועוסק בתורה? ותרצו: תורה, דכתיב בה אמת, דכתיב {{ממ|משלי כג, כג}}: "אמת קנה ואל תמכר" — אין הקדוש ברוך הוא עושה בה לפנים משורת הדין; דין, דלא כתיב בה אמת — הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין. עד כאן. למדנו מכאן, דאמת אין בה לפנים משורת הדין, אלא היא דין גמור. ובפרק שנים עשר דשבת {{ממ|קד ע"א}} אמרינן: מאי טעמא שקרא אחדא כרעא, ואמת מלבן לבונא? קשטא קאי, שקרא לא קאי. כלומר, שאין לשקר קיום.

'''ובזה'''  נבוא לכונת המאמר. דכשבא הקדוש ברוך הוא לברא את האדם, אמר אמת שאל יברא, לפי שאמת אין בה לפנים משורת הדין, וכיון דליכא לפנים משורת הדין אין העולם מתקים. וכדאמרינן במדרש, שאמר הקדוש ברוך הוא: אם בורא אני את העולם במדת הדין, אין העולם מתקים. וזהו שאמר אמת: אל יברא, שכלו שקרים. כלומר, שפעלותיו דומים לו, דכשם דאין לשקר קיום, כך אין לאדם קיום, כיון שאין עושים לו לפנים משורת הדין. ולזה השיב חסד שיברא, לפי שהוא גומל חסדים, ובגמילות חסדים מהפך מדת הדין למדת רחמים, ועושים עמו לפנים משורת הדין, ואם כן יכול להתקים העולם. והנה נטל הקדוש ברוך הוא לאמת והשליכו לארץ על שאמר אל יברא. ואחר כך, כשאמרו לפניו מלאכי השרת למה אתה מבזה תכסיס שלך, ואמר תעלה אמת מן הארץ, ועלה אמת, וכדכתיב: "אמת מארץ תצמח", אז "וצדק משמים נשקף". כלומר, שאמר לו: אל יעלה בדעתך דבשביל שעלית תתהדר לפני מלך לדון דין גמור בלא לפנים משורת הדין, לפי שאני במקומי אני עומד, ופעלתי היא אף בהשקפה שהיא לרעה, לפי שאני מהפך מדת הרגז למדת רחמים. וזה שאמר: "וצדק משמים נשקף".

'''ובזה'''  יובנו דברי רש"י ז"ל בפרק קמא דבתרא {{ממ|יא ע"א}}, עלה דההיא דאמרינן: תנו רבנן: מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצרת. וחברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה בזבזת אוצרותיך ואוצרות אבותיך. אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה; שנאמר: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף". עד כאן. ופרש רש"י וזה לשונו: כשאמת מארץ תצמח, אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול. 'נשקף' — מביט, כמו: "נשקפה ותיבב". כלומר, זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה. עד כאן. והנה מוהר"ש יפה בספר יפה מראה פרק קמא דפאה {{ממ|מאמר ג}} תמה בדברי רש"י הללו וכתב: ואינו נוח לי, דודאי כל גמול שכר הוא מאת השם מן השמים, ומה נשתנה מעשה הצדקה מכל המצו‍ת? ומלבד זה יש לדקדק בדברי רש"י שכתב: כשאמת מארץ תצמח, אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול, איך הוא מקביל לצמיחת אמת מן הארץ מה שצדק נשקף מן שמים? ועוד, במה שהביא ראיה למלת 'נשקף' מקרא ד'נשקפה ותיבב אם סיסרא'.

'''ובמה'''  שכתבנו הדברים כפשוטן. שמונבז המלך רצה לומר שהצדקה עושה פעלות גדולות בשמים ממעל, דהינו שמהפכת מדת הדין למדת רחמים, מה שאין כן בשאר מצו‍ת. והביא ראיה לזה מקרא דכתיב: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף". ופרש רש"י: כשאמת מארץ תצמח, כלומר, דמפקד דינא בארעא, דזה מורה מלת אמת, וליכא לפנים משורת הדין, אף משמים נשקף צדק לשלם גמול. וזהו שכתב: 'נשקף' — כמו "נשקפה ותיבב". דהינו דמלת השקפה היא לרעה, ואף על פי כן נשקף לשלם גמול, לפי שהצדקה מהפכת מדת הדין למדת הרחמים.

'''ובזה'''  אלכה ואשובה אל המאמר הפונה קדים. ויש להקשות, דאיך עלה בדעתם של האמות לומר מה נשתנו אלו מאלו, והלוא בשביל שמר מצו‍תיו ומשפטיו הרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, וכמה מסים וארנוניות וחרופין וגדופין סבלנו לאהבתו יתברך, וכל הגוים הם שקטים ושאננים. ועוד יש לתמה על מיכאל סנגורן של ישראל, דמה זו שתיקה? וכי לא ידע ההפרש שיש בין ישראל לאמות העולם, שהוא כיתרון האור מן החשך?! ותו, דהקדוש ברוך הוא שלמד סנגוריא על ישראל לא מצא שום הפרש בינינו לבין האמות כי אם מצות הצדקה. ועוד צריך לדעת, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה סגלה פרטית שבעבורה למד סנגוריא על ישראל.

'''וכיוצא'''  בזה מצינו במדרש סדר אמר {{ממ|פרשה כו סימן ח}} וזה לשונו: "ויאמר בא אל בינת לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש וזרק על העיר" {{ממ|יחזקאל י, ב}}. אמר רבי יהושע דסכנין: שש שנים היו אותם גחלים עוממות בידו של גבריאל, סבור שישראל עושים תשובה. כיון שראה שלא עשו תשובה, בקש לזרקן בחמה ולקעקע ביצתן של ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: גבריאל גבריאל, להונך להונך. כלומר, אל תזרקם בחמה אלא בנחת. לפי שיש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו, שנאמר {{ממ|שם שם, ח}}: "וירא לכרבים תבנית יד אדם"; ואין יד אלא צדקה, כמה דאת אמר {{ממ|דברים טו, יא}}: "פתח תפתח את ידך". אמר רבי אבא בשם רבי ברכיה: מי מעמיד העליונים והתחתונים? הצדקה שעושים ביד. הדא הוא דכתיב {{ממ|תהלים עא, יט}}: "וצדקתך אלהים עד מרום". עד כאן.

'''ויש'''  לדקדק במאמר זה טובא. דודאי גבריאל כבר ידע שעושים צדקה אלו עם אלו. דאם תמצא לומר דנעלם זה מגבריאל — זה לא יתכן, דמי שידע שלא עשו תשובה איך לא ידע שעושים צדקה? אלא על כרחין לומר דידע, ועם כל זאת בשביל עו‍נותיהם הסכימה דעתו להנקם בחמה ולקעקע ביצתם. ואם כן, מה השיב לו השם: יש בהם בני אדם שעושים צדקה וכו'? וכן יש לדקדק במה שסיים המאמר: מי מעמיד העליונים והתחתונים — הצדקה שעושים ביד, דמה סגלה יש במצות הצדקה שמעמדת העליונים והתחתונים יותר משאר תרי"ג מצו‍ת?

'''עוד'''  מצאנו בפרק חלק {{ממ|סנהדרין קד ע"ב}} וזה לשונם: "לא אליכם כל עברי דרך" {{ממ|איכה א, יב}}. אמר רב עמרם אמר רב: עשאוני כעוברי על דת. דאלו בסדם כתיב {{ממ|בראשית יט, כד}}: "ויי המטיר על סדם", ואלו בירושלים כתיב {{ממ|איכה א, יג}}: "ממרום שלח אש בעצמתי"; וכתיב {{ממ|שם ד, ו}}: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם", וכי משוא פנים יש בדבר?! אמר רבא אמר רבי יוחנן: מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדם, דאלו בסדם כתיב {{ממ|יחזקאל טז, מט}}: "הנה זה היה עו‍ן סדם אחותך גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה", ואלו בירושלים כתיב {{ממ|איכה ד, י}}: "ידי נשים רחמניות" וגומר. עד כאן. ופרש רש"י: וכי משוא פנים יש בדבר — הואיל וישראל רעים יותר מסדם, כדכתיב: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם", למה משוא פנים יש בדבר, דהתם כתיב 'ויי המטיר' — הוא עצמו, והכא 'ממרום שלח אש' — על ידי שליח. עד כאן. ויש לדקדק, מה זו הרעש שהרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו, שאמר עשאוני כעוברי על דת, בשביל דבסדם נפרע מהם הקדוש ברוך הוא בעצמו, ואלו בירושלים נפרע מהם על ידי שליח. וכן במה שהקשו וכי משוא פנים יש בדבר, דמה משוא פנים שיך? מאחר שכבר נפרע מהם, מה לי על ידי הקדוש ברוך הוא מה לי על ידי שליח?

'''תו'''  יש להקשות במה שתרצו: מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדם, דאלו בסדם כתיב: "יד עני ואביון לא החזיקה", ואלו בירושלים כתיב: "ידי נשים רחמניות". ופרש רש"י: מדה יתרה לטובה, דבירושלים כתיב: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו" — שהיתה מזמנת חברתה ואוכלת בנה, אלמא רחמניות היו, ואלו בסדם כתיב: "יד עני ואביון לא החזיקה". עד כאן. ואני תמה בזה טובא, שהרי אין רבוי העו‍נות ומעוטם מורה על שזה רשע מזה, שהרי לפעמים מי שיש בידו עו‍נות מרבים הוא צדיק גמור, לפי שבשקול אל דעות זכיותיו מרבים מעו‍נותיו, ואותו שעו‍נותיו מועטים הוא רשע גמור, לפי שבשקול אל דעות עו‍נותיו מרבים מזכיותיו והוא רשע גמור. ואין הפרש בזה בין אדם פרטי למדינה כוללת או לכל העולם, שהכל תלוי אם העו‍נות יתרות על הזכיות — הרי אותו האיש או אותה המדינה חיבת, ואם הזכיות יתרות על העו‍נות — הרי אותו האיש או אותה המדינה צדקת, וכמו שבאר כל זה הרמב"ם בריש פרק שלישי מהלכות תשובה, יעין שם.

'''והשתא'''  איכא לעיוני, כשאמר הכתוב: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם", מה היא הכונה? אם לומר שעו‍נות ירושלים היו מרבים מחטאת סדם — זה לא יתכן כלל. לפי שעדין אפשר, שאף שאנשי ירושלים עו‍נותיהם מרבים הם צדיקים גמורים, לפי שזכיותיהם מרבים בשקול אל דעות, ואנשי סדם אף שאין להם כל כך עו‍נות הם רשעים גמורים, ואם כן מהו זה שתמה הכתוב "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם"? אלא על כרחין לומר שכונת הכתוב באמרו "ויגדל עו‍ן בת עמי" הוא, ששקל השם עו‍נות ירושלים עם זכיותיה ועו‍נות סדם עם זכיותיה, וגדלה הכרעת עו‍נות ירושלים נגד זכיותיה יותר מהכרעת עו‍נות סדם נגד זכיותיה, ועל זה תמה הכתוב ואמר: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם". ואם כן על כרחין לומר, כששקלו עו‍נות סדם היה בכלל מה שלא החזיקה יד עני ואביון, וכששקלו זכיות ירושלים היה בכלל מצות הצדקה, ואם כן מה תשובה השיב רבי יוחנן: מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדם, דאלו בסדם כתיב: "יד עני ואביון לא החזיקה", ואלו בירושלים כתיב: "ידי נשים רחמניות"? והלוא כל זה היה בכף מאזנים בשקול אל דעות, ועם כל זה צוח קרא ואמר: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם".

'''אמנם'''  על פי הקדמתנו יאמר נא, דשלשה המאמרים הללו כונה אחת להם. שכבר נתבאר גדל מעלת הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים. וכבר הראית לדעת, שכל שהענש הוא על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא בתכלית מה שאפשר, לפי שבא במשפט חזק. וכמו שאמרו בספרי: "לי נקם ושלם" {{ממ|דברים לב, לה}}. אמר הקדוש ברוך הוא: אל תהיו סבורים שאפרע מכם על ידי שליח, כשם שנפרעתי מפרעה על ידי משה ומסנחריב על ידי מלאך; אבל לעתיד — אני נפרע מכם, שנאמר: "לי נקם ושלם". עד כאן. וכמו שנאריך בפרט זה בדרך עצב {{ממ|דרוש כג}}, יעין שם.

'''וזהו'''  כונת המאמר: "לא אליכם כל עברי דרך" — עשאוני בני כעוברי על דת, דכתיב: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם", דאלו בסדם כתיב: "ויי המטיר על סדם" — הוא בעצמו, אלמא בא עמהם במשפט חזק, ואלו בירושלים שהיו חטאים יותר מסדם נפרע מהם על ידי שליח, כדכתיב: "ממרום שלח אש", אלמא שלא בא עמהם במשפט חזק. ועל זה הקשו: וכי משוא פנים יש בדבר, שירושלים שהיו חטאים ביותר לא בא עמהם במשפט חזק, וסדם בא עמהם במשפט חזק. ולזה השיב רבי יוחנן: מדה יתרה היתה בירושלים וכו'. כלומר, דסדם לא היו עושים צדקה, ובירושלים היו עושים צדקה. כלומר: דסדם, אף שלא היו חטאים כאנשי ירושלים, מכל מקום כיון שהיו רעים וחטאים כפי הדין הגמור — בא עליהם במשפט חזק ונפרע מהם על ידי עצמו, לפי שכך חיבה מדת הדין; אבל אנשי ירושלים, אף שהיו חטאים יותר מסדם, וכפי מדת הדין היה ראוי לפרע מהם על ידי עצמו ולבוא עמהם במשפט חזק, מכל מקום לא בא עמהם במשפט חזק ונפרע מהם על ידי שליח, לפי שהיה בהם מצות הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים.

'''והכי'''  אמרינן במדרש איכה {{ממ|פרשה ד סימן יג}} וזה לשונו: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן". רבי הונא בשם רבי יוסי אמר: אמר הקדוש ברוך הוא: לא הניחו אותי לפשט ידי בעולמי. כיצד? היתה לאשה אחת מהם ככר אחד, והיה בו כדי שיאכלוהו היא ובעלה יום אחד, וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמת אותה בו, והעלה עליהן הכתוב כאלו בשלו ילדיהן למצו‍ת. הדא הוא דכתיב: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן", וכל כך למה? בשביל ש"היו לברות למו". עד כאן. ופרש מהר"ש יפה: לא הניחו אותי לפשט ידי בעולמי, דראויים היו לבלתי השאיר מהם פליטה, ועל ידי כן נמצא פושט ידו בעולמו, שבאבודן היה העולם אבד, שהם המקיימים אותו, אלא על ידי הצדקה שעשו לא הניחו מקום למדת הדין לעשות כך. עד כאן דבריו. והן הם הדברים שכתבנו, שעל ידי מצות הצדקה הפכו מדת הדין למדת רחמים, ולא התנהג השם עמהם במדת הדין כי אם במדת הרחמים.

'''ובזה'''  יובן מאי דאמרינן ברבה פרשת אמר {{ממ|פרשה כט סימן ב}} וזה לשונם: "כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה" {{ממ|ירמיה מו, כח}}. אמות העולם, שהם מכלים שדותיהם — אעשה כלה; אבל ישראל, שאין מכלין שדותיהם, כמה דאת אמר {{ממ|ויקרא יט, ט}}: "לא תכלה פאת שדך" — לא אעשה כלה וכו'. אימתי? "בחדש השביעי" {{ממ|שם כג, כד}}. עד כאן. והקשה מהר"ש יפה, דמה טעם לכליון האמות עם מה שהם מכלים שדותיהם? ולפי דרכנו הדברים כפשוטן. דמצות פאה, שהיא מתנת עניים, גורמת שאינו בא עם ישראל במדת הדין אלא במדת הרחמים, ולפיכך אינו עושה עמהם כלה; אבל אמות העולם, שאין בהם צדקה ומכלים שדותיהם, בא עמהם במדת הדין ועושה אותם כלה. ומה שסיים המדרש: אימתי? "בחדש השביעי" — הכונה היא כמו שכתב שם מהר"ש יפה, שמה שקבע השם יום הדין בחדש השביעי הוא לטובתם של ישראל, לפי שקדם לזה הוא זמן אסיפת הפרות ונותנים לעניים לקט שכחה ופאה, וכשיושב לדון את כל העולם אינו דן את ישראל במדת הדין אלא במדת הרחמים, לפי שגדול כח של מתנת עניים שמהפכת מדת הרגז למדת רחמים, וכדכתבנא.

'''וראיתי'''  בבראשית רבה {{ממ|פרשה כח סימן ה}}: אמר רבי ברכיה: נעשה בשבט יהודה ובנימין מה שלא נעשה בסדם. בסדם כתיב {{ממ|בראשית יח, כ}}: "וחטאתם כי כבדה מאד", ובשבט יהודה ובנימין כתיב {{ממ|יחזקאל ט, ט}}: "עו‍ן בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד". אמר רבי תנחומא: אית לן קרא חרי {{ממ|איכה ד, ו}}: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם". ואותם לא נשתיר מהם פליטה, ואלו נשתיר מהם פליטה. אלא אותה "ההפוכה כמו רגע" {{ממ|שם}} לא פשטו ידיהם במצו‍ת — "ולא חלו בה ידים" {{ממ|שם}}. אמר רבי תנחומא: לא חלת יד ליד. אלו פשטו ידיהם במצו‍ת — "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן", כל כך למה? "היו לברות למו". עד כאן. והנה מהר"ש יפה הבין באמרם לא פשטו ידיהם במצו‍ת — סתם מצו‍ת. וכן מה שאמר רבי תנחומא לא חלת יד ליד, דהינו שלא חלתה במצו‍ת. ועל זה הקשה ממה שאמרו בסוטה {{ממ|כא ע"א}}, דעברה מכבה מצוה. ואמרינן נמי: "ולא יקח שחד" {{ממ|דברים י, יז}} — שאינו נוטל שחד של מצו‍ת. והאריך בזה, יעין שם. ולא ידעתי איך נרמז באמרו "ולא חלו בה ידים" שלא פשטו ידיהם במצו‍ת. ועוד, מה חדש רבי תנחומא באמרו לא חלת יד ליד.

'''אשר'''  על כן נראה, דאגדה זו ואגדה דפרק חלק הם שפה אחת ודברים אחדים בעקר הקשיא ובתרוצה. דמה שאמרו בבראשית רבה דבסדם לא נשתיר מהם פליטה, הינו מאי דאמרינן בפרק חלק דבסדם נפרע מהם על ידי עצמו, וכיון דנפרע מהם על ידי עצמו בא עמהם במשפט חזק ולא נשתיר מהם פליטה; ואלו בירושלים נפרע מהם על ידי שליח, ומשום הכי לא בא עמהם במשפט חזק ונשתיר מהם פליטה. ועל זה תמהו דאמאי, מאחר דכתיב "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם". ותרצו: "ולא חלו בה ידים" — לא פשטו ידיהם במצו‍ת. ואמר רבי תנחומא: לא חלת יד ליד. כלומר, דבסדם לא היו עושים צדקה. ופרש 'ידים' הינו יד ליד, שהיא הצדקה שנקראת יד ליד, וכמו שנתבאר בדרך כרמים {{ממ|דרוש טז}} במאמר רבותינו ז"ל: כל מי שיש בו גסות הרוח, אפלו עושה צדקה בסתר — לא ינקה מדינה של גיהנם; שנאמר {{ממ|משלי טז, ה}}: "יד ליד לא ינקה", יעין שם. ולפי שלא היו עושים צדקה בא עמהם בדין גמור. אבל ירושלים פשטו ידיהם במצו‍ת, דהינו שהיו עושים צדקה והפכו מדת הדין למדת רחמים, ומשום הכי לא בא עליהם במשפט חזק. והוא התרוץ עצמו שאמר רבי יוחנן באגדה דפרק חלק.

'''באפן'''  שכל האגדות האלו הם דברים אחדים, אין בהם הפרש כי אם בפרוש "ולא חלו בה ידים". דלפי אגדה דפרק חלק, מאי דכתיב "ולא חלו בה ידים" הוא מעקר הקשיא ד"ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם", ועם כל זה בסדם לא חלו בה ידים, כלומר, שלא נפרע מהם על ידי שליח; ואלו בירושלים חלו בה ידים, כלומר, שנפרע מהם על ידי שליח, ומשום הכי לא בא עליהם במשפט חזק. ובא התרוץ לזה: "ידי נשים רחמניות", כלומר, דבירושלים היו עושים צדקה. אך כפי האגדה דבראשית רבה, מאי דכתיב "ולא חלו בה ידים" הוא תרוץ הקשיא שהקשה הכתוב: "ויגדל עו‍ן בת עמי מחטאת סדם", ואלו לא נשתיר מהם פליטה, ואלו נשתיר מהם פליטה. לזה תרץ הכתוב דבסדם לא חלו בה ידים, כלומר, שלא עשו צדקה, ואם כן נשארה מדת הדין במקומה, וחיבה מדת הדין שלא ישתיר מהם פליטה; אבל ירושלים, שהיה בהם מצות הצדקה, הפכו מדת הדין למדת רחמים ונשתיר מהם פליטה. הכלל העולה: דלכל האגדות, בירושלים לא התנהג בהם במדת הדין כי אם במדת הרחמים.

'''שוב'''  ראיתי הדבר מפרש במדרש חזית בפסוק {{ממ|שיה"ש א, ד}} 'משכני אחריך נרוצה' {{ממ|פרשה א סימן כו}} וזה לשונו: אמר רבי יהודה: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, על שנהגת עם שכנותי במדת הדין ועמי במדת רחמים, אחריך נרוצה. והביאו על זה את האגדה דבראשית רבה שכתבנו.

'''וזהו'''  כונת רבי לוי, דאמר: שש שנים היו הגחלים עוממות בידו של גבריאל, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו, בקש לזרקן בחמה ולקעקע ביצתם, לפי שראה שכפי מדת הדין ראוי חס ושלום לקעקע ביצתם. ואמר לו הקדוש ברוך הוא: גבריאל גבריאל, להונך להונך. כלומר, אל תזרקם בחמה אלא בנחת, לפי שיש בהם בני אדם שעושים צדקה, וכיון שכן הם מהפכים מדת הדין למדת רחמים, ואיני יכול לבוא עמהם במדת הדין כי אם במדת רחמים.

'''וזהו'''  נמי כונת המאמר שכתבנו בתחלת הדרוש. דלעתיד לבוא, כשיבוא הקדוש ברוך הוא לכלות את האמות מן העולם, עומדים כל השרים של מעלה ואומרים: כלום יש לפניך משוא פנים? מה נשתנו אלו מאלו? שהכונה היא עם מה שפרש רש"י בפסוק 'מי זה בא מאדום', דלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נפרע משרו של עשו, ואחר כך מעשו; שנאמר {{ממ|ישעיה לד, ה}}: "כי רותה בשמים חרבי", ואחר כך "על אדום תרד". וכמו שנתבאר לעיל, דאיתא בספרי, דלעתיד לבוא נפרע הקדוש ברוך הוא מן האמות בעצמו ולא על ידי שליח, שנאמר: "לי נקם ושלם". ועל זה עומדים כל השרים של מעלה ואומרים: כלום יש לפניך משוא פנים? מה נשתנו אלו מאלו? והיא הקשיא בעצמה שהקשה בפרק חלק. וזהו כונת הכתוב, שעומדים כל השרים ואומרים: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו צעה ברב כחו", שרואין שבא הקדוש ברוך הוא בעצמו לפרע מן האמות, ואם כן בא עמהם במשפט חזק, 'צעה ברב כחו', כדי לכלותם לגמרי. ועל זה שואלים: וכי משוא פנים יש לפניך? והלוא בירושלים, שהיו חטאים ביותר, נפרעת מהם על ידי שליח כדי שלא לבוא עמהם במשפט חזק, ומה נשתנו אלו מאלו? והיא הקשיא עצמה שהקשה בפרק חלק.

'''ואומר'''  הקדוש ברוך הוא למיכאל: החזר להם תשובה. ומיכאל משתתק, לפי שלא מצא תשובה לקשית השרים, לפי שידע שישראל כפי מדת הדין היה ראוי לבוא עליהם במשפט חזק, ועם כל זה התנהג עמהם במדת רחמים. לזה השיב הקדוש ברוך הוא: "אני מדבר בצדקה". והיא התשובה בעצמה שהשיב רבי יוחנן בפרק חלק: דישראל, על ידי שהיו עושים צדקה אלו עם אלו, התנהג עמהם במדת רחמים, לפי שהצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים; אבל האמות, שאין עושים צדקה, מתנהג אני עמהם במדת הדין, ומשום הכי אני בעצמי 'רותה בשמים חרבי', ואחר כך 'על אדום תרד'. באפן שלמדנו כמה גדול כחה של צדקה.

'''ואל'''  זה סובב הולך מאמר רבותינו ז"ל פרק קמא דבבא בתרא {{ממ|י ע"א}}: תניא, רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאלה, שנאמר {{ממ|ישעיה נו, א}}: "כה אמר יי שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". וכתיב {{ממ|שם א, כז}}: "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>