עריכת הדף "פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/נה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''בין הערקום.''' עש"ך דחולק על הט"ז והביא כמה ראיות דבערקום טריפה כמו שמוכיחין דברי הרא"ש בתשובה וכמ"ש בפסקיו פי' הא' הוא מ"ש בתשובה ופי' הועוד הוא בנו מהר"ר יחיאל דלא כט"ז שפי' שבפסקיו חזר מתשובה לגמרי וארכובה היינו גלי"ד כמו שבארתי באורך בט"ז אות א' עוד כתב הש"ך דבש"ד מחמיר יותר בערקום משום חשש צ"ה שלמעלה מהערקום מחמת השבר נתקלקלו הגידים ולפ"ז יותר חומרא דאף שאש"יי אין מהני כיון דאין הטריפות מצ"ע כמבואר סי' נ"ז אות י"ב ואלו להרא"ש היה מהני שאשי"י עכ"פ. ובל"י אות ב' הקשה דהא לקמן מבואר בש"ך אות י"ג דבבהמה בקיאין אנו אפילו נקשר לחוד כ"ש שאשי"י זה תוכן דבריו והנה י"ל דאה"נ דע"י בדיקה מיתכשרא אלא דאם לא בדק בצ"ה וראה שאשי"י לא מהני והש"ך סימן פ"ו או דסובר בבהמה אין בדיקה או בלא בדיקה מיירי ואה"נ לדידן בדיקה מהני אם חזר ונקשר. ובעוף אם נחתך בין תחתון לשוק כתב הפר"ח אות א' דטריפה דלא כשו"ת אמונת שמואל סימן ל"ט שהקיל והנה ספר א"ש אין תחת ידי ונראה דכן יש לפסוק לאסור ודאי אמנם ראוי שתדע כי בעוף בין הגלי"ד ההוא דינו כמו בין טשי"ך לשוק בבהמה ובמקום ההוא ר"ל בין טשי"ך לשוק או בעוף בגלי"ד יש ב' טריפות א' אם נחתך שם ואף שצ"ה קיימין מטעם חתוכת רגל כרש"י וכל"ק דבזה כ"ע מודים כדעת הר"ב כאן בהג"ה ויש עוד טריפה מחמת צ"ה כי שם מקומן כמו שפי' הט"ז אות א' וכדבעינן למימר לקמן סימן נ"ו ס"ג התחלתן למעלה מיד מהערקום גם מה שאמר שם נגד הערקום כשירה משמע מיד למעלה בין הערקום והשוק יש צ"ה וכמו שאבאר שם בעז"ה א"כ יש ב' חששות. והנה רמ"א בס"ג כתב שמוט דינא כנשבר ובעינן עור ובשר חופין והוא מתשובת הרא"ש כלל ך' סימן ט"ז דלא כש"ך אות א' כמ"ש הפר"ח אות י"א והמ"י כלל פ"ז אות ט"ז והל"ח בהמקשה אות מ' אלא שיש שם טעות בדפוס. וז"ל תשובת הרא"ש כלל ך' סימן י"ז ומה ששאלת נתפרק עצם האמצעי מתחתון היינו ספיקא דידי נחתכו רגליה בין הפרקים ולא נתפרק לחוד דלא גרע מעצם אמצעי אם עור ובשר חופין רובו דכשירה אלא ביצא לחוץ ולא עור ובשר חופין רובו טריפה עכ"ל הנה בבירור מדבריו דשמוט דהיינו נתפרק דין שבור יש לה וכמ"ש הל"ח שם והוא ז"ל לשיטתיה דיצא דוקא בעינן חופין ולפ"ז לשיטת רש"י תרוייהו בעינן לדידן לא יצא וחיפוי בשר. הן אמת שרשב"א סימן פ"ט סובר דשמוט אין כנשבר אף באיסור תורה בוקא דשף אין מזיק אין עור ובשר כו' אם לא עיכול ניביה. וכמ"ש באות י"ז והפר"ח אות י"א פסק כן אמנם הפ"ת אות יו"ד והכה"ג והבה"י הביא הבל"י אות ח' כולן פוסקים כרמ"א וכמ"ש הרא"ש בתשובה. ולפ"ז יצא לנו הדין בנשמט הקולית ממקומו ואין עור ובשר חופין אף שקודם שחיטה היה שלם וכמ"ש הש"ך אות ד' דבשעה מועטת לא חיישינן לעיכול מ"מ טריפה מספק דשמא קודם שחיטה הוה נחתך דשמוט ונשבר דין א' וכן בין הטשי"ך לשוק ובעוף בין תחתון לשוק אם אין עור ובשר חופין או יצא פ"א אסור משום חתיכת רגל כמו נשבר בין הטשי"ך לשוק כמ"ש הרא"ש ונ"מ אף דבהמה ועוף הגס שקורין אינדיק דבקיאין בצ"ה אפ"ה טריפה מנחתך וכאמור ואם העור ובשר שלם דאז ליכא כ"א ריעותא דצ"ה אז בבהמה ואינדיק אפשר להכשיר בבדיקה אלא שממ"ש הש"ך סימן נ"ו אות י"ב דווקא כשחזר ונקשר הא עדיין שבור טריפה אף בבהמה אין נ"מ כאן אלא בנשמט וחזר ונתחבר ואפשר דל"ד ריעותא דשבירה לריעותא דנשמט. ודע עוד דאף דכתב רמ"א ס"ה דא"א בקיאין בחיפוי בשר ולכן יש להטריף א"כ אפשר בנשמט י"ל כן כיון דדין שבור יש לו אלא דליתא דנהי דמחמיר בנשבר בנשמט אין מחמיר שהרי הר"ב אומר כן בס"ב בהג"ה א"א בקיאין בעיכול ותיפוק ליה דלו בקיאין א"א בקיאין בחיפוי בשר ואף עור שלם החמיר שם אטו יש נקב אלא וודאי דלא החמיר בנשמט כיון שסברת הרשב"א בסימן פ"ט עומד נגדו די להחמיר ביצא או אין עור ובשר חופין רובא וכאמור {{אצבע מורה}} נ"ל:

'''אמנם''' מ"ש הרא"ש ז"ל היינו ספיקא דידי לא אוכל הבין לה דהא לעיל מזה השיב לבנו באותו סימן דע לך בני כי ארכובה היינו עצמות קטנות והביא כמה ראיות ומספקא בין הפרקים כי מדיוקא דרישא משמע בטשי"ך להטריף ומדיוקא דסיפא להכשיר. הנך רואה דנחתך בתוך הטשי"ך ספיקא דידיה הא בין טשי"ך לשוק וודאי הוה וכמ"ש הל"ח בהמקשה אות למ"ד וכמ"ש אני בט"ז דהל"ח היה יכול עוד נ"מ לומר אמנם בין טשי"ך לשוק וודאי הוה ולפי' הר"ר יחיאל ליכא ספיקא כמבואר שם אם לא לפי' ב' של או"ה שהביא הט"ז אות א' וזה י"ל בפסקיו אבל בתשובה וודאי או רכובה טשי"ך או רכובה עצם התחתון וא"כ מה זה שכתב היינו ספיקא דידי. וסבור הייתי לומר שצדק הש"ך באות ז' שכתב דמרא"ש אין ראיה דמפרש נתפרק נשבר וז"ל הרא"ש דפוס ויניצאה שנת השס"ז ומה ששאלת נתפרק עצם אמצעי התחתון היינו ספיקא דידיה נחתכו רגליה בין פרקים ולא נתפרק לחוד דלא גרע מכל עצם אמצעי דעור ובשר חופין רובו דכשר אלא נתפרק ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין טריפה. יש לפרש נתפרק נשבר והיינו בטשי"ך והיינו ספיקא דידי' אמנם הל"ח אות מ' והכה"ג בהגהות הב"י אות מ"ה העתיקו ז"ל אם נתפרק אמצעי מתחתון או מעליון אם יש לו דין דנשבר והשיב כו' הרי וודאי דנתפרק נשמט. וא"כ ממ"נ בין טשי"ך לשוק וודאי טריפה ובין טשי"ך לתחתון וודאי כשירה ואין לומר היינו ספיקא דידי' ר"ל דהוא מסופק ביה דסיים נחתכו רגליה ואין זה ענין לכאן. ומה אעשה שדרכי החכמה נעלמו ממני גם עוונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן וצ"ע {{אצבע מורה}} :

== ב ==

'''והוא דאיעכול.''' עש"ך ומ"ש מהרש"א ז"ל הגי' בתוס' בכורות. מ"ש סברת התוס' וראב"ד סברת התוס' בכורות מ"א ד"חה שנשמטו ראב"ד פ"י מה"ש ה"ג שמפרש כי"א שהביא דבוק' היינו קוליות משוק בעינן ניביה הא משדרה לא בעינן ולפ"ז היה לו להחמיר גם בס"ג אלא דב"ח כתב עוד תי' לשם דשף לחוד ונשמט לחוד יע"ש. ומ"ש דמתוס' מוכח איפכא היינו לגי' מהרש"א והתוס' גורסין אמר רבא לא כגי' הגאונים וקושיא לר"מ ומיהו מתוס' חולין נ"ז א' מוכח להיפך דשמוטה ובוקא א' הוא יע"ש. והנה לענין דינא לכאורה אין נ"מ דבלא"ה א"א בקיאין ואי דלהוי ספק ולא וודאי ונ"מ בס"ס הא להב"ח נמי ספיקא הוה דמי לא מודה לסברת שאר פוסקים ועכ"פ ספיקא הוה ונראה דנ"מ לאם לא היה יודע בשעת שחיטה דבשעה מועטת לא חיישינן ואלו להב"ח טריפה עיין אות ד' עוד י"ל דנ"מ בה"מ עיין אות ו' דיש להכשיר וכדאמרן כאן וגם עוף שוה לבהמה דלא כדעת ר"א שהובא בטור וברייתא דלוי מודה כן:

== ג ==

'''אך י"א.''' עש"ך דאף לא איפסקו אפ"ה אין בקיאין כל שנשמט ומ"ש דכל שנעכלו וודאי נפסקו חולק עם הט"ז אות ב' שמפרש נעכלו וכ"ש נפסקו ולדידיה ליתא במציאות ומ"מ אין נ"מ דאי בה"מ הא כתב באות ו' דנפסקו ואין בקי בנתעכלו יש לאסור אף בה"מ וממילא ה"ה איפכא ואולי ברחוק מגוף דיש להתיר בה"מ בנפסקו ולא נתעכלו ובעיכול וודאי טריפה א"נ דליהוי וודאי לא ספק בהצטרף עוד ספק בה"מ וראיתי בכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ו כתב דהש"ך אהיתרא קמהדר דאיעכול וודאי אפסיק ואפ"ה כל שלא נשמט אפילו איפסק ועיכול כשירה יע"ש והמעיין יראה דהש"ך אאיסורא קמהדר וכדכתיבנא:

== ד ==

'''דא"א בקיאין.''' עש"ך דאם בשעה שהובא לשחוט היה שלם ואח"כ מצאה שמוטה וספק אם בידי השוחט קודם ג"ש שרי דבשעה מועטת לא נתעכל ומשמע אף שרואה נפסק אין לחוש ואין לספק שמא מקודם זמן רב היה נתעכל למה נחזיק ריעותא כל שלא נשמט אף דנפסק ומ"ש דאם לא ידע שבשעת שחיטה היה שלם לא הוה ס"ס מטעם חסרון ידיעה ולפ"ז בה"מ יש להתיר כמו בשבורת הגף ובנשמט סימן ק"י כמ"ש לעיל דכל חסרון חכמה לכל באי העולם מתירין בה"מ בס"ס והא דמתירין בשבורת הגף אף בלא ה"מ דרבו המתירין ובסימן ק"י אבאר. והנה יש לראות מה איריא דלא ידע אפילו ידע שבשעת שחיטה נשמט אפ"ה ליכא למיחש דלשעה מועטת כזו לא איעכול ואולי בוודאי החמיר דשמא איעכול זמן רב מקודם. שוב מצאתי בכר"ו אות ה' משמע דמכשיר אף וודאי נשמט קודם שחיטה. אמנם במ"י כלל פ"ז אות י"ב צידד לאסור בידוע שנשמט בשעת שחיטה דהאי לאו וודאי הוה דבשעה מועטת לא איעכול ומידי ספיקא לא נפקא יע"ש ור"ל דאם א"י אם נשמט קודם שחיטה הוה ס"ס וקרוב לוודאי משא"כ כשידוע ולענין דינא יש ליישב בדבר וצ"ע:

== ה ==

'''אע"פ שחזר ונקשר היטב.''' כתב הש"ך משמע אפילו שאשי"י והיינו מדכתב היטב ופשוט הוא כל שאין הטריפות מצ"ע אלא מחשש איעכול לא מהני שאשי"י ואף דכתב הר"ב אם לא נשמט ועיכול לבד אין מטריף מ"מ סמוך לגוף חשוב כאלו הוא שמוט כמו בגף כמלא קשר הוה כשמוט ה"ה כאן ומשערין ב' בדקה ובעוף משערין באצבע דהוא רחב גודל כן נוהגין. ויש לראות פשיטא דע"כ מיירי בשאשי"י דאל"ה בלא"ה טריפה דא"א בקיאין בדין חיפוי ותיפוק ליה מטעם נחתך אם לא בה"מ כמ"ש לקמן וי"ל דהש"ך לשיטתיה באות י"ד דמטעם חיפוי כל שאין ריעותא בבשר אף לא שאשי"י שרי באין ה"מ יע"ש וקמ"ל הר"ב הכא דאסור מטעם איעכול לכן כתב דמשמע מדכתב היטב אפילו שאשי"י והוא פשוט ועיין באות שאחר זה מ"ש שם:

== ו ==

'''וטוב להחמיר.''' עש"ך ומדבריו נראה דהר"ב קאי לכל החלוקות בין שף מדוכתיה וא"א בקיאין בעיכול ובין סמוך לגוף התיר בה"מ וע"ז כתב הש"ך דחילוק יש בשף דווקא אם לא נפסק ולא ניעכול הוא דשרי בה"מ ובסמוך לגוף אף שנפסקו אלא דלא נתעכלו יש להתיר בה"מ והנה בת"ה ובד"מ לא דיבר הר"ב ולא גילה מזה כלום וא"י ממה למד הש"ך לומר כן ופר"ח אות ט' הסכים לש"ך דטוב להחמיר באין ה"מ קאי באין נפסקו והיינו בשף אמנם במ"י כלל פ"ז דט"ו כ' דהר"ב בהג"ה מכשיר בה"מ בסמוך לגוף משמע דשף אף בה"מ אוסר ואינו כן דזה דווקא ברואה שנפסקו הא לא נפסקו מתיר בה"מ אף בשף. ובל"י אות ו' כתב וטוב להחמיר אף בה"מ ובנשבר להקל בה"מ ש"ך ולא ידענא על מה עשה ככה והלא תראה דאינו כן:

'''ודע''' דאין חילוק בין עוף לבהמה דלא כדעת הר"ר אלחנן שפוסק דעוף אף לא עיכול בשף טריפה וכבר התבאר לעיל וא"כ בה"מ יש להקל אף בעוף ואף דמברייתא דלוי אין מוכח למ"ש היש"ש פ' א"ט סי' פ"ב דהא דלא אמר יתר דמ"מ שם שמוטה איתא בתרוייהו או דר' אלחנן מטריף בעוף שניביה דק וא"א להעמיד עליו יע"ש ולפ"ז איך שיהיה גם בעוף נוהג הדין אם בשעת שחיטה הוה שלם וא"י אם קודם שחיטה כו' דכשר ועוד דרוב פוסקים כטור ושאר פוסקים דגם בעוף בעינן עיכול והכין הלכתא:

'''עוד''' אבאר לך שמ"ש מור"ם אם לא נשמט ועיכול כשירה הפר"ח אוסר באות יו"ד ותמה על המחבר ס"ו שהביא תשובת רשב"א רכ"ו דווקא לא עיכול רוב ניביו הא נעכל רובן טרפה והתם לא נשמט אלא נשבר ובאות כ"א הוסיף לתמוה יע"ש. והנה היש"ש בא"ט פ"ב פסק כמרדכי דלא נשמט ועיכול כשירה ובהמקשה סימן י"ט הביאה הא דרשב"א. ואני אומר אף שהאדון חרה אפו על הב"י איך לא הרגיש בסתירה זו ח"ו לומר כן על מאורן של ישראל גם יש"ש כתב כן ול"מ לגי' הנאונים אר"מ בוקא דשף טריפה והוא דעיכול בעיכול לחוד סגי אלא דכשר אפילו לגי' הרא"ש דר"מ טריף ורבא טריף באיפסק הא אמר הלכתא "עד דאיעכול ולשון "עד מודה שף ועיכול כמ"ש היש"ש סי' פ"ב בא"ט וסבור הייתי לומר מה שטרח הרשב"א בארוך דף מ' ב' להשיג על גי' הנאונים אף דלכאורה אין נ"מ כ"כ ובפרט למ"ש יש"ש דכל שנעכל וודאי איפסק ובס' ראש יוסף הארכנו. והייתי סבור דלשיטתיה בתשובה דעיכול לחוד אוסר אמנם נראה דההיא דתשובה רכ"ו וז"ל ירך שניטל קורט המחובר בשדרה ונתעכל מיעוט ניביה תשובה עצם נשבר ועור חופה רובו כשר ואי דנעכלו מיעוט ע"י הרוב הדר בריא עכ"ל וסובר הב"י ומכ"ש הר"ב דכיון שניטל הקורט דהיינו בוכנא הוה ליה כנשמט מאחר שהוא סמוך לגוף ממש ומש"ה אי רובן נעכלו הוה טרפה ומטעם זה הטריף הר"ב כל שנשבר סמוך לגוף דבכלל שף הוה וכאמור ואין כאן סתירה. וראיתי להבל"י אות ז' שהעירו לפניו כמה מנקרין שורים שעושה בהם מלאכה אין להם ניבים ע"י המלאכה ופסק להתיר וא"י עדות זו מה היא אם הלכה כפר"ח מה יושיענו שע"י המלאכה ניתקו לו שנברא כך יש לעיין וכמו שנשבר ועוד הלא שקר בימינם כמ"ש הרשב"א אלא הדבר פשוט דהלכה כב"י ורמ"א וההיא דס"ו דנשבר בוכנא הוה נשמט ומש"ה בעינן רוב ניביו קיים ולדידן שא"א בקיאין ההוא דס"ו דווקא בה"מ שרי. גם מ"ש בשם הר"ן אם ניטל הירך לגמרי כשר יש לעיין ובס' ראש יוסף הארכנו:

'''כתב''' הפר"ח אות י"ד דנשמטה מתחלת ברייתה כשירה והביא ראיה מתוס' בכורות מ' ועוד דבעינן עיכול וכל מתחלת ברייתה הוה נפסק מ"ש ראיה מתוס' התוס' כתבו לר"מ ואנן כרבא קיי"ל אין ראיה ולקמן אות ח' אאריך:

== ז ==

'''וי"א.''' עש"ך וכבר כתבנו באות א' שהר"ב מתשובת הרא"ש כלל ך' סי' י"ו הוציא כן ונ"מ לדידן בשוק שנשמט מקולית או קולית בלא איפסק בה"מ ואף דאין אנו בקיאין בחיפוי מ"מ בנשמט לא החמיר הר"ב כמ"ש כ"ז לעיל:

== ח ==

'''מראש עצם התחתון.''' וכן בערקום ש"ך ומיהו אפילו נאמר נחתך בערקום כשרה אפ"ה יתיר כנטול אותו אבר ונחתך בין טשי"ך לשוק טריפה אף להר"ב וא"כ קשה קצת ועיין ב"י ובין טשי"ך לתחתון כשירה דעיקר כפי' א' בפסקיו והוא מסכים למ"ש בתשובה יע"ש:

'''ודע''' דהת"ח כלל פ"ז דין ה' כתב דשגג הב"י במה שהכשיר חסר רגל להר"מ דניטל הא חסר כשר הא בפ"ח מה"ש הי"ה כתב בפי' דחסר טרפה והל"ח בא"ט אות רצ"ה כתב וז"ל אמ"ש רש"י דיתיר טרפה דהוה כחסר ובעלת רגל א' ושמוטת ירך דלאיזה צורך כתב שמוטה אלא דרש"י כר"מ דחסר כשר והת"ח כתב דטעה הב"י ולמ"ש אינו דל"ש לא קאי אלא איתיר ולא אחסר אלא כיון דהר"מ פוסל הכי הלכתא עכ"ל הנה מ"ש דרש"י סובר חסר כשר ולכן פי' דהוה שמוטה א"י א"כ בשמוטה נמי מתחלת ברייתה להכשיר ולזה י"ל דסובר דשף ושמוטה כוללים ג"כ מתחלת ברייתה ומש"ה לא פירש"י דהוה כבעלת רגל א' ונחתכו רגליה ולפ"ז אף יתרת בשוק אלא פי' משום שמוט ודווקא יתיר קולית דהוה שף וכמ"ש הפרישה כיון דג' פרקים יש לא הוה כניטל מכל וכל. והוה מ"ש ראיה מגמרא דאמר ל"ש אלא חסר ויתיר ביד אבל חסר ויתיר ברגל טריפה ואיך יאמר דל"ש לא קאי אכולהו הא ל"ק דל"ג אבל חסר ברגל אלא ה"ג ל"ש אלא ביד אבל רגל טריפה וקאי איתר וכן הגירסא בבכורות מ"א יע"ש. אלא אי קשיא הא קשיא מה קשיא ליה מר"מ ז"ל דכתב חסר הרגל טריפה אימא דמיירי בקולית דשף טריפה אף מתחלת ברייתה ועוד מה זה שכתב דל"ש קאי איתיר אי חסר כשר למטה בשוק יתיר נמי כשר למטה בשוק ואי יתיר למעלה בקולית ה"ה חסר ומשום שף קאתינן עליה דאף מתחלת ברייתה קאתינן עליה ולזה יש לנו לומר דסובר דיתיר טרפה סתמא אמר משמע אף רגל התחתון כדעת הט"ז אות ד' דלא כפרישה דכנטול מכל וכל והוה שמוטת ירך וא"כ שפיר אמר דקאי איתיר ולא חסר ומכל זה אין הכרח דאיכא למימר חסר נמי היינו הקולית אלא דא"כ נוקי משנה דבכורות ברגל וחסר בשוק אלא איתיר קאי ואין זה הכרח כ"כ דאין לה אלא אחת משמע לגמרי לית לה. ומ"מ לא ידענא אמאי כתבו כן הת"ח והיש"ש פא"ט סימן ק"י אב"י דאיכא למימר דה"ק דלהר"מ חסר בשוק או למטה כשירה אבל יתיר אף למטה טרפה דכנטול מכל וכל. ולכאורה מדהשמיט הטור חסר ותמה הדמש"א הביאו הכה"ג בהגהות ב"י אות נ"ט ולהר"מ י"ל דכשר מש"ה לא אמר הטור כ"א יתיר מעצם התחתון ולמעלה לא חסר ומ"מ מה שהשמיט בש"ע קשה דהא פסק בסי' נ' כרשב"א דניטל טריפה ה"ה חסר ורמ"א הגיה דחסר טריפה אף בה"מ דבגי' ספרים דילן בחולין חסר ברגל טרפה שוב ראיתי שממ"ש הטור וכיון שנחתך טרפה ה"ה יתיר ואלו כרש"י דמטעם שמוטה קאתינן עליה מה ענין נחתך לכאן הכי הל"ל כיון דשמוטה מרפה. ומ"מ להב"י אפשר לומר דחסר כשר להר"מ היינו באמצע הקולית ויתיר אף באמצע שוק טרפה דהוה כנטול מכל ושמוטה טרפה. ולענין הלכה העלה כרשב"א ז"ל:

'''ודע''' שהתוספות בכורות מ' א' ד"ה שנשמטה כתבו דמתחלת ברייתה נשמטה כשירה הפך מ"ש בדעת רש"י ז"ל וכפי מה שרצה לצדד הל"ח אות רצ"ה. ויש לראות הא התוס' לכאורה כרמב"ן יתיר כנטול ביד שהרי בחולין דף נ"ז א' ד"ה שמוטת יד כתבו ה"ה נחתכו כשירה כדאמרן לקמן ל"ש אלא שחסר ביד הרי כרמב"ן דאי כהר"מ אין ראיה דנחתך גרע מחסר שהרי הרב אומר כן באו"ש סימן פ"ו יע"ש וא"כ או דסוברים כרשב"א דחסר טריפה כמו ניטל וקשיא או כרמב"ן ומביאין ראיה מיתיר אלא מדלא הביאו כ"א חסר ולא יתיר ש"מ כרשב"א סוברים דכל ניטל טריפה ה"ה חסר ואיך כתבו דשף מתחלה כשירה ואפשר דאפ"ה כשירה דלא כאיב לה ואף דלית לה ניבי' הא ניבי' לחוד אין מעכב. ולענין הלכה לא נתבאר אם נשמטה מברייתה מה דינו דלתוס' משמע כשירה ולרש"י לרב מתנה נמי כן הוא ומ"ש בלא עיכול היינו אליבא דהלכתא כמ"ש הכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ו. אמנם מ"ש שם לר"א דפוסל בעוף בלא איעכול משנה דבכורות דמיירי בין בהמה ועוף ע"כ בנשמטה מתחלת ברייתה ולא ידענא דהא התם לענין בכור קמיירי. ועוד דר"א אפשר מודה דאיפסק בעינן דראייתו מדלא אמר כשירה עיין ב"י. והנה גיר' הגאונים דר"מ דווקא בעיכול והרא"ש גורס דר"מ בכל ענין טריף והכריע הרשב"א בארוך כגי' הרא"ש ולכאו' אין נ"מ אלא דנ"מ בנשמט מתחלת ברייתה דלגאונים טריפה דלק"מ קושית התוס' בכורות ולרא"ש קשיא לר"מ וע"כ מתחלת ברייתה. ולרש"י אין הכרע וי"ל דגורס כגאונים ואין קושיא מר"מ ונשמטה מתחלת ברייתה טריפה ומש"ה פי' בחולין דיתיר הוי שף כו' ודווקא יתיר וכאמור ואיך שיהיה רש"י אין סובר כתוס' שהרי פי' יתיר טריפה משום שמוטת ירך ולו שסובר חסר נמי טריפה ומ"ש כן לומר דאם עומד כו' כמ"ש הל"ח אות רצ"ה אף דה"ל לפרש מחמת נחתך טריפה ואף בשוק מ"מ הא יתיר לדידיה כחסר מתחלת ברייתה אפ"ה טריפה וא"כ הא דר"מ קשי' אף באמת. או סובר כגאונים או דר"מ הדר ביה ויותר י"ל אף דלא טריפה עד דעיכול מ"מ בנפסקו דהיינו יתיר דהוה כחסר טרפה ומצינו למידין דלרש"י ולהל"ח אות רצ"ה אף דלא שייך איעכול מתחלת ברייתה אלא נפסקו אפ"ה טרפה ומכ"ש לגי' הגאונים אין ראיה דלק"מ קושית התוספות אם כן יש להחמיר בחסר מתחלת ברייתה ר"ל נשמטה מתחלת ברייתה דלא כפר"ח אות יו"ד שהכשיר ועוד דבשלמא נפסקו הדרא בריא משא"כ חסר הניבין מתהלת ברייתה לא שייך זה דומה למ"ש הר"ן נחתך הירך ואף אי יש ניביה מ"מ כיון דנברא כך תו לא הדרא ומתקשר {{אצבע מורה}} נ"ל בזה:

'''ודע''' עוד בפי' ניביה יש ב' פירושים א' מ"ש המחבר היתירות וזה פי' הר"מ בה"ש פ"י ה"ג והל"מ שם והכה"ג בהגהות ב"י אות ח"י. אמנם רש"י נ"ד א' פי' גיד קטן שראשו מחובר לשדרה ולענין דינ' יש להחמיר כשני הפירושים הן שעיכול היתרות מאסית' הן שנעכל גיד קטן. והנה י"ל רש"י לשיטתו דפי' יתיר רגל מטעם שמוטה לא מטעם נחתך דסוב' ניטל טרפה הא חסר כשר וכה"א של הל"ח אות רצ"ה ולכן לא פי' ניביה היתירות שבעצם הנק"א דא"כ יתיר אמאי טרפה דנהי דכניטל הקוליות מכל מקום לא ניטל היתירות של אבר אחר דעצם הנק"א ואף לט"ז אות ד' שהשיג על הפרישה דניטל כל שלשה פרקים היינו יתיר רגל שיש לו גם כן שלשה פרקים דיתיר כנטול אותו אבר אמרינן לא אבר אחר וזה ברור לכל מבין ומש"ה פי' ניביה גיד ויתיר כחסר וניטל גם אותו הגיד משא"כ הר"מ ז"ל דפסק חסר טרפה אם כן יתיר נמי מטעם נחתך פי' שפיר הם היתירות (וי"ג היתידות) ולפ"ז בש"ע דפסק ניביה היתירות והר"ב לא הגיה ובסימן נ' פסק הר"ב בה"מ כר"מ ז"ל דניטל טרפה הא חסר כשר אם כן ביתיר אמאי טריפה אלא דהוא לשיטתיה דחסר טרפה ברגל אף בשוק דגורס בחולין אבל "חסר ויתיר ברגל טרפה אף דכשר בשאר דוכתין ניטל טרפה הא חסר כשר בהא אמרינן טרפה ויש לנו הוכחה דרמ"א אף בשוק חסר טרפה דאי דווקא בקוליות ומטעם שמוטה אם כן קשיא דידיה אדידיה וכדכתיבנא וכבר הארכנו לעיל שם:

'''עוד''' אבאר לך שרש"י בבכורות פי' יתיר טרפה והוה נבילה ניטל הירך ונחתכו רגליה ובוקא דשף עד כאן לשונו שינה ממ"ש בחולין והטריף מג' טעמים הנה מ"ש ניטל הירך הוא בחולין כ"א ניטל הירך וחלל ניכר דבשר ניטל עד חור האליה וה"נ כאן והל"ח שם אות ג' כתב דלא דק דהוה נבילה ואני אומר אין הכי נמי ולמה קורא טריפה אלא שיש לחלק בין על ידי מכה ובין נברא כך דהרי הרשב"א בתשובה צ"ח חילק בין יתרת דחיה יחיה אלף שנים ואפילו הכי טרפה הוא הדין כאן הארכנו קצת מפני שיש תועלת לכמה דברים:

'''ולענין''' דינא התוס' פי' ניביה גיד ובין האי או האי נעכל טרפה בשף אף בה"מ. עי' כה"ג בהגהות הב"י אות כ"ג בשם דמש"א להכיר אם נשמט אם יש חיכוך ושריטות בבוכנא ודאי שף וע"י חיכוך הוה דאל"ה א"א להכיר שכשיבוא להפריד נשמט ממילא ע"י בדיקת החכם יע"ש:

== ט ==

'''רוב עובי.''' כתב הש"ך דלפי מה שנוהגין להטריף בכ"ע קצר בזה ומשמע אף בה"מ נוהגין להטריף דאל"כ נ"מ בה"מ ומ"ש רמ"א לקמן אם לא לפי ראות עיני המורה היינו באין ריעותא בעור הא יש נקב חיישינן לפירש"י שמא יצא לחוץ ואף בה"מ יש להטריף ולקמן אבאר בעזה"י:

== י ==

'''כשירה.''' אפי' האבר ש"ך והיינו מדינא אבל נוהנין להשליך אף אם יש ספק אי יצא לחוץ כמ"ש באות י"ג וגדולה מזו אפילו אין ריעותא בעור ובשר נוהגין להשליך רק כשחזר ונקשר ושוכבים זע"ז כמ"ש באות י"ד וכדבעינן למימר לקמן וכבר כתבנו לעיל לעני בדבר חשוב אין להשליך:

== יא ==

'''אסור מדרבנן.''' עש"ך אי שרי להושיטו לב"נ ועי' פר"ח ומ"מ נכון שלא ליתן לב"נ מאחר דהפסד מועט ומשום גזירה אטו יתן לו אמ"ה:

== יב ==

'''כשחותך.''' עש"ך וכוונתו מבואר דהיכי שהבשר מחובר בין השברים וה"ה לדידן כשעור ובשר שלם אפ"ה אוסרין צריך לחתוך מהבשר מעט למעלה דא"א לצמצם הא עצם שלמעלה וכן אם נפרד הבשר זה מזה א"צ כלום ומזה תראה שא"צ להשליך כל האבר כמ"ש הבל"י בשם בה"י ומ"מ בדבר מועט יש להשליך כל האבר אבל כשהוא דבר חשוב אין להשליך כל האבר:

== יג ==

'''וצריך לחתכו.''' עש"ך וכלל הוא דמדינא היכא שיש ספק אי יצא להחוץ מדינה אבר שרי דספק דרבנן להקל אלא דנוהגין להשליך האבר הנשבר אף בעור ובשר שלם כל שלא נקשר כמ"ש באות י"ד ומיהו אף בודאי יצא לחוץ דאבר אסור מדרבנן לא אמרינן ביה איסור דבוק כיון שהרבה מקילין שאין אומרים איסור דבוק ומ"ש כשאין ריעותא בעור ובשר התבשיל מותר משמע הא אבר אסור ולקמן כתב דאין להחמיר למ"ב כתב כן שאוסר אפילו התבשיל ז"א ואיהו סובר אף אבר שרי ומ"ש דהוה מצות פרישה היינו כט"ז כיון דאין בו אלא מצות פרישה ונתן עוד תבלין דהוה כתרתי דסתרן אי אמרי' ביה דבוק והיינו ממהר להתבשל ומיהו שמא יצא פ"א לחוץ בלא"ה אין לחוש באיסור דרבנן דספיקא לקולא כמ"ש בסימן ע"ב גבי לב ושם יבואר בעזה"י וכבר כתבנו בט"ז מה שמחולק עם הש"ך בזה:

== יד ==

'''להטריף.''' עש"ך וכוונתו מבואר דוודאי מ"ש דמ"א דיש לאסור אם לא בה"מ לא קאי כ"א שאין ריעותא בעור ובשר הא כשיש ריעותא חיישינן לדעת רש"י שמא יצא פ"א לחוץ ואפי' בה"מ טרפה ומ"מ בחזר ונקשר בזה יש חילוק אם אין ריעותא בעור ובשר יש להתיר לאחרים עכ"פ אף באין ה"מ ולעצמו לא ואם אין הבהמה נטרפת רק לענין אותו אבר כל שאין רואין ריעותא בחוץ ונקשר אף שאין שאשי"י אין להחמיר כלל לעצמו ואם יש ריעותא בעור ובשר אז אם נקשר שאשי"י כשר אף באין ה"מ ואם שוכבים זע"ז הב"ח היקל עכ"פ בה"מ והמיקל לא הפסיד ועיין תשובת ב"ח לא היקל כ"כ כ"א במליחה יע"ש קל"ט שהאריך אבל באין נקשר ויש ריעותא בעור ובשר אף בה"מ אין להתיר וכמ"ש לעיל יעוין היטב. ולפי זה עצם הקוליות סמוך לגוף ב' בדקה וא' כעוף לא מהני שאשי"י דא"א בקיאין בעיכול ניביה וכל שאין הטריפות מחמת עצמו לא מהני שאשי"י ובה"מ יש להתיר כמבואר שם והיינו כשחזר ונקשר עכ"פ לאחרים או באין ריעותא בעור ובשר המיקל לפי ראות עיני המורה יש להתיר כמ"ש רמ"א כאן אלא שיש לעיין דהוה ב' קולות א' לומר דבקיאין בעיכול וא' דלפסוק להקל בה"מ נגד המנהג אף בעור שלם. ואם נשבר רחוק אגודל וכן בשוק שלא במקום צ"ה אז הדין כמבואר כאן ובמקום צ"ה טריפה בעוף ובהמה כשרה כשחזר ונקשר וה"ה בעוף אינדיק ולקמן סי' נ"ו אבאר לענין צ"ה אימת יש להם בדיקה וכאן אין להאריך:

== טו ==

'''ואף.''' עש"ך העתיק לשון ד"מ ראנו נוהגין כרש"י וגזרינן אם יבוא להתיר כשיעור שלם יבוא נמי להתיר ביש נקב ואז הוה ספיקא דאורייתא שמא יצא לחוץ ואף בה"מ יש לאסור כשיש ריעותא ומ"ש כי א"א בקיאין בדין חיפוי בשר זה קאי כשיש נקב דיצא לחוץ יע"ש:

== טז ==

'''ובמחצה.''' כתב ש"ך הא עור לחוד אף בעוף אין מציל דנ"מ דליהוי ודאי ועוד דאי שאשי"י דבעינן דוקא עור ובשר חופין את רובו כמ"ש הש"ך לקמן והלכך עור לבדו אין מציל אף בעוף:

== יז ==

'''ואנן כו'.''' עש"ך דנ"מ בה"מ וכל שנשתנה מראית הבשר יש להטריף אפילו בה"מ ואפשר דכאן אף בשינוי מראה לחוד טרפה כיון דאיכא ריעותא דשבירה. עוד כתב דנ"מ כשאין ריעותא כלל בעור ובשר ונקשר רק לא שאשי"י דכשר אף באין ה"מ והיכא שנשתנה אסור ואפשר נמי כשנקשר שאשי"י דבעינן עור ובשר חופין רובו אם נשתנה טרפה שא"א בקיאין:

== יח ==

'''ולכן.''' הש"ך הראה מקום לסימן נ' וכבר כתבנו ששם בעינן נשתנה ונלקה הבשר וכאן אפשר אף בשינוי מראה לחוד הוה טרפה כדאמרן:

== יט ==

'''מקום שעושה אותו טרפה.''' מהני שאשי"י וכ"ש באבר המדולדל דלא הוה אלא מדרבנן אם נקשר כשר. ש"ך דלא כאו"ה שסובר דכיון דאין מיטרפה בכך אין הקשירה ראיה אלא דכל שיש ריעותא מחמת עצמו הוה ראיה:

== כ ==

'''כשירה.''' כתב הש"ך היינו דוקא כשעור ובשר חופין את רובו:

== כא ==

'''אסורה מספק.''' עש"ך אף למ"ד ספק השקול אזלינן לקולא או דלא הוה ספק השקול דמסתבר יותר מחיים או הוה חסרון חכמה. אבל אם יש במה לתלות תולין בין בעוף ובהמה לפי מה שהוא לפי ראות עיני המורה וכבר כתבנו מזה באורך בריש סימן כ"ט ועיין פר"ח ותב"ש שם מה שהאריכו בזה:

'''כתב''' בל"י אות ב' בשם לה"פ מעשה עגל שנולד וידיו עקומות והיה הולך על ברכיו ורגליו האחרונים היו פשוטות והכשירו עי"ש ולא ידענו מה בא ללמדנו דא"נ נשברו ידי הבהמה כה"ג בפרסות או בין התחתון לשוק בידים לכ"ע כשירה וליכא מאן דפליג ואני אומר אם איתרמי ברגלים האחרונים לא ידענא איסור ברור לזה ומ"מ אם היה בא לפני לא הייתי מתירו מהמת חשש צ"ה אף דבתולדה הוא אפ"ה יש לחוש לפסוקת הגידין ובאות ד' מחלק בין בהמה לעוף אם בשעת שחיטה היה שלם דבעוף אין מכשירין וכתב וכן נוהגין אין נראה אלא כש"ך וכבר הארכנו בזה:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}