עריכת הדף "פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/ק"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''בריה עט"ז.''' אחקור כאן בקצרה ובס' ראש יוסף הארכנו:

'''זה''' לשון המ"כ בח"ג פ"א צ"ה ב' מספר התערובות. ד' מינים יש. המין א' כל דבר חשוב ובו ד' דברים בריה וחהר"ל וב"ח וז' דברים חשובים בכל מקום. המין הב' דשיל"מ. השלישי ויש בו ג' דברים מראה מעמיד מחמץ. הד' איסורי הנאה יש מהן כו' וכל אלו הט' דברים מה"ת בטילים ומד"ס אין בטילים. והפר"ח אות ג' כ"כ וכ"כ הרשב"א רע"א ורפ"ה דכל למעלה מס' מדרבנן ואמנם ראוי להעמיק הענין בזה. כי המ"כ חשב ט' וסקל מתבל שביאר בח"א שם והפר"ח סקל מראה דהיינו חזותא וחשיב מתבל וא"כ יש בכללן עשרה דברים והנה ז' מהם אין בהם פלוגתא דהוו דרבנן ואמנם ג' מהן חזותא ומתבל דהוא לטעמא ומעמיד יש פלוגתא כמו שאבאר. מתבל או"ה כתב דרבנן עש"ך צ"ח אות כ"ט והפר"ח כאן אות ג' ובצ"ח פקפק ור"ן סובר דהוה מ"ה עיין מ"כ ח"א להלכה קיי"ל דרבנן. מעמיד רוב סוברים דרבנן והמ"א בה"פ סימן תמ"ב דטור סובר מעמיד מ"ה והח"י שם אות ט"ז פסק דרבנן ובחמץ החמירו דהוה כבעין והכין הלכה דמעמיד דרבנן. ונ"מ בספק אי נפל מעמיד איסור או היתר וכן מתבל ספיקא לקולא. וכן חלב שנאסר מבשר ע"י בישול ואח"כ העמידו בו גבינה שאוסר במשהו לתי' ב' של הש"ך בפ"ז אות ל' אפילו בישלו להגבינה אחר כך מותר לכ"ע בהנאה וכדאמרן:

'''אמנם''' חזותא יש בו מחלוקת גדולה כמו שאבאר המ"כ כתב דהוי דרבנן ע"ש ובפ"ג צ"ט ע"ד ביאר דווקא דעשוי ליתן מראה אבל אינו עשוי לכך לא יע"ש. והפר"ח בק"ב אות ה' הסכים בזה דכל דלא עביד לחזותא לאו כלום ומשמע דבעינן עביד לכך ונתנו אדעתא דכך. ובעיקר הדין כתב דבב"ק ע' הגוזל קמא (ק"א) הוה בעיא דלא איפשטא ובשל תורה לחומרא ובדרבנן להקל. והמ"י כלל ע"ד אות ה' היקל ביותר דבגד דקיימא לצביעה שייך חזותא משא"כ באכילה דבטעמא תליא כל דאין טעם חזותא לאו מלתא אפילו מדרבנן בטל וההיא דק"ב ואו"ח תקי"ג דלבנו כו' היינו דלהוי חשוב כבעין יע"ש. ואני העני לא ידעתי אל מי מקדושים אפנה בדבר זה. גם הפ"ת אות ג' בק"ב נטה לדברי מ"י דבאיסורי אכילה לא שייך חזותא יע"ש:

'''והנה''' המ"י הביא ראיה מתוספות סוטה ט"ז ב' ד"ה מביא ומר"מ פ"ג מה"ב ואבאר בסוטה אמרו בדם הצפור נותן מים שיהא דם ניכר בו והקשו בתוס' דאפילו קורטב יין בג' לוגין ניכר כ"ש דם דסומק טפי וי"ל דניכר דקאמר ממשותו של דם וא"ש דר"י סובר אין דם מבטל דם ורבנן עולין שאני והא הכא דאינו מינו וקרי ליה דם אלא ממשותו ניכר הוה כבעין עכ"ל ביאור דבריהם דקשיא להו דהיכי דייק ר"י מב"מ לא בטל ורבנן עולין שאני והא הכא דא"מ ודאי בטיל ברובא דכי אמרינן בא"מ טכ"ע ד"ת במידי דאכילה דתליא בטעמא. ואפ"ה קרי ליה דם וע"כ דחזותא מלתא היא וא"כ איך דייק התם מיניה דעולין או מב"מ לר"י וכ"ת דהתם דם בדם ליכא חזותא הא אמרי' רואין כדאיתא בזבחים ע"ז ב' בחולין פ"ז א' וע"כ דבא הקבלה דאמרינן רואין בדם וע"ש בזבחים ע"ח ד"ה דלי וע"ט יע"ש. ובאמת בחולין פ"ז א' ד"ה רואין הקשה ר"ש מוורדו"ן קושיא זו איך מוכח דמב"מ או עולין והא אמרינן רואין ור"ל דאף דם חולין או מים אין מבטל לדם קדשים ותירצו בחולין דאם דיהה מראהו פסול וזה הוא בעצמו מה שתירצו בסוטה והכוונה לפי מה שהבין המ"י דחזותא לאו מלתא היא ורואין היינו כשכל ממשות קיים היינו שלא דיהה מראהו כלל כמ"ש בחולין והלכך במצורע נותן רביעית מים שלא יהא דיהה מראה הדם כלל הלכך אף דמים רובא לא בטיל כה"ג משא"כ דם הפר ושעיר דאילו רואין היה דיהה מראהו אף שהיה נשאר צבע בעלמא חזותא לאו מלתא היא ואעפ"כ קורא דם השעיר ע"כ מב"מ אין עולין זהו הנראה לי ומש"ה הוכיח המ"י דחזותא בלא ממשות דהיינו דיהה ויש ס' וודאי דיהה וצבע בעלמא לאו כלום הוא. אמנם לי הדיוט נראה לכאורה להיפך דע"כ איבעי' בב"ק אלא אי הוה צבע ממשות לענין גזילה ואיסורי הנאה אבל לענין איסורי אכילה כל שמראיתו צבע בעלמא ניכר אפשר דהוה מן התורה דבדבר הניכר לא שייך ביטול. וההיא דם הפר דאיק לי' שפיר מדקרי ליה דם השעיר אלמא דלא נשתנה כלל ואי עולין מבטלין או לר"י מב"מ לא שייך למיקרי דם השעיר וכן במצורע דם הצפור כתיב משמע דלא יהא בו שינוי כלל כמו שיוצא מצואר צפור ומצואר שעיר וע"כ בעינן שלא יהא דיהה מראהו ובדם השעיר היה דיהה בדם פר ע"כ עולין איך מבטלין או מב"מ מחזקין זא"ז משא"כ לענין איסורין בצבע בעלמא סגיא דלא בטילה ואדרבה מצינו בחולין פ"ז דם שנתערב אם יש מראה דם חייב לכסות וכ"פ הר"מ בפי"ד מה"ש והמחבר בכ"ח ולא חילקו כלל אי בעינן שלא יהא דיהה מראהו. וכן מצאתי בספר בית ישראל דמשמע כל שנשאר מראה אדמומית חייב בכיסוי אלמא מדרבנן עכ"פ חזותא מלתא הוא ועיין בר"מ פ"ב מה"פ הכ"ב ובהלכות מקוואות פ"ג הי"ט ופ"ז ה"ז ובחולין כ"ז א' דג' לוגין שלימין ומראה יין להם לא פסלי המקוה וכפירוש ב' ברש"י וכן פסק הר"מ אלמא מדרבנן חזותא מלתא. ומהא דאמר רבא זבחים ע"ח אמור רבנן בטעמא והיכא דליכא טעמא כמו מקוה ולא אמור באיסורין כה"ג י"ל דמ"ה קאמר או י"ל באיסורין טעמא נמי ובמקוה תלי רק במראה ואף שיש לדחות זה ולומר דאין ראיה ממקוה מכל מקום אין ראיה להיפך מההיא דסוטה ומכיסוי יש ראיה כמ"ש:

'''גם''' מ"ש המ"י ראיה מפ"ג מה"ב המעיין בסי' ר"ד בש"ע שם סי"ב הרי כתב הר"ב בהג"ה ודווקא שיש בו חשיבות הוא דמברכין והמכוון שם כשעושין לצבע בעלמא ולא לאכול אותו דבר בטל הוא לענין ברכה וה"ה לטעמי' שעושין בשמים לתוך המרקחת להטעים וטעמא לא בטיל וודאי ואפ"ה אין מברכין על הבשמים אלא אם נותן בשמים כתושים מעט לאכול גם הבשמים אז כיון דלאכול הבשמים גופא נותנין אפילו הם מעט כיון שנותנין גם טעם וטעמא לא בטיל מהני כאן דליהוי כבעין כמו הומלתא זנגבי"ל כתוש כמו שיראה הרואה בב"י ובד"מ שם אדרבה מוכח מכאן דאפילו טעמא בטיל גבי ברכה כדאמרן כל שאין עושה לאכול הבשמים גופא וכן יש לכוין דברי הכ"מ יע"ש היטב:

'''ומעתה''' מ"ש המ"י דכל למעלה מס' דרבנן ובדרבנן חזותא לאו מלתא זו לפי הנחה של מ"כ משא"כ לפר"ח ולדידן אפשר חזותא מלתא היא מה"ת. גם מ"ש הפר"ח הילכך ביצת נבילה וטריפה דרבנן אבל טריפה שכשנטרפה לא היתה גמורה ואסורה מ"ה לא בטלה וכוונתו נבילה וטריפה דומיא דנבלה מדרבנן ובעיין לא איפשטא בב"ק (דם תבוסה הוא לר"ל ולא לר"י הלכך לר"י אף בדרבנן י"ל מלתא אלא ספיקא לקולא ע"ש ב"ק בתוס'). וביצת טריפה שלא נגמרה ד"ת וספיקו להחמיר. הנה לא אבין ביצת טריפה שנטרפה מיד ובטילה אף דהוה דרבנן אין להקל בספק עס"י פ"ו דאטו גמרה באיסור כעין של תורה עשאוהו ובעיין לא אפשטא אף בדרבנן:

'''עוד''' אדבר כמעט רגע לפי מ"ש המנחת כהן בס' התערובת ח"א פ"ד ס"ב ע"ד דלהר"מ כזית בכא"פ ד"ת ואם אכל חצי שיעור דרבנן דח"ש בעין הוה ד"ת ולא ע"י תערובות וכבר הערנו בזה בפתיחה. א"כ ס"ה לדידן טכ"ע ד"ת מש"ה ח"ש אסור מ"ה דהמקבל נהפך לנ"ט ולר"ח כהן לוקה על כל כזית מן התערובת ואף דלא קיי"ל כן היינו דאין לוקין על מה מצינו מגיעולי מדין כמבואר מה שאין כן בחזותא נהי דלא בטיל מן התורה דבדבר הניכר לא שייך ביטול מ"מ כיון דטעמא ליכא וכי אכיל להו התערובות ליכא כזית בכא"פ ולא מצטרף וחצי שיעור ע"י תערובת ליכא איסור תורה לדעת המ"כ דוגמא לזה כמו להר"מ בטכ"ע ה"ה לדידן בחזותא וכיון שכן ליכא בהאי תערובת איסור תורה דכל חלב מרבינן בעין ולא ע"י תערובת וספיקא לקולא בדרבנן. אלא לפמ"ש י"ל במאכלות אסורות ודאי הוה דבדבר הניכר לא שייך ביטול וכי מיבעיא ליה אי כממש הוה עיין פר"ח ולענין דינא אין ביד עני כמוני להכריע ועכ"פ זאת אומר:

'''ויצא''' לנו הדין אם לבנו מאכל בביצת נבילה במשקה שקורין ברש"ט כמו שעושין ברוסיא שמלבנין בביצים יראה לי דירבה עוד עד שיהא החזותא בטילה דלהמחבר בצ"ט איסור דרבנן מוסיף ומבטלו וכ"נ הסכמות הט"ז שם ועכ"פ ס"ס הוה שמא חזותא בדרבנן לאו מלתא ושמא הלכה כהמחבר דמוסיף ובאיסור תורה ביצת טריפה ואף טריפה שנגמרה מיד עשאוהו כשל תורה אסור ואין להוסיף כמבואר בצ"ט. ומיהו אם יש ביצים כשרים ובלא הכשרים לא היה חזותא יראה להתיר אף בשל תורה דלא עדיף מטעמא דאין היתר מצטרף לאיסור ואמרינן אילו לא היה ההיתר הוה בטל טעם האיסור כ"ש בחזותא ועמ"ש בפתיחה {{אצבע מורה}} :

'''ודע''' דמ"ש הטור בצ"ב בשם ר"ת דבר הנאסר במשהו לא נ"נ ה"ה כל למעלה מששים מחמץ ומתבל וחזותא וטעמא לא נ"נ דמשום לתא דבב"ח גזרו וכל למעלה מששים ליכא לתא דבב"ח כן היה נראה לי. ומה אעשה שהמעיין בר"ן פרק כ"ה אהא דכתב וז"ל אלא דחבור חבורתא דקמאי ז"ל למרמי אשמעתין מאין המדומע והמחומץ אלא לפי חשבון ומיי"נ ותי' מדומע יבש ויי"נ משהו לא נ"נ והקשה מחומץ לח הוא ומאי קושית משהו הוא אלמא דמתחמץ ומתבל ומעמיד לא נדון לענין זה כמשהו. ויש ליישב ויש לצדד מאחר דנ"נ בשאר איסורין דרבנן וכאמור:

'''ועתה''' אבוא לבאר דברי הט"ז ז"ל:

'''הנה''' דברים החשובים דאין בטלים מדרבנן מחמת חשיבותן ואמנם בריה טעם חשיבותה כתב או"ה כלל כ"ה ד"ב והמ"כ שם כיון דחייבה תורה מלקות בכ"ש חשבוהו חז"ל דלא בטיל:

'''ויש''' לחקור אמ"ה מה חשיבות יש בו וי"ל דמשהו בשר מצטרף כו' ויש לחקור אי בעינן אבר שלם או חצי אבר כל שיש כזית גם אבר שלם אי בעינן כזית עם עצמות או כל שהוא גם אי ג"ה החיצון דמדרבנן אי שייך ביה בריה. וראיתי להפ"ת כאן אות א' הקשה אמ"ה ל"ל כזית ותירוצו ומ"ש הכר"ו אות ג' עמ"ש בפתיחה ובס' ראש יוסף ומ"ש הפ"ת דכל שאין כזית לא הוה בריה והכר"ו כתב דהוה בריה ונכון הוא וכן מבואר באו"ה שם ד"א אמ"ה וג"ה כו' שהוא שלם ואין בו כזית הרי דשלם בעינן אף באמ"ה ולא בעינן כזית אף באמ"ה וטעמא כיון דחזינן שהתורה החשיבה לבריה לענין מלקות חז "ל החשיבו ג"כ ואף בח"ש דליכא מלקות מ"מ חשוב הוא. וג"ה דרבנן וכיוצא אי חשיב בריה הכר"ו אות א' כתב בריה דרבנן חשוב הוא וכן יראה לר"ש כ"ש למכות ואפ"ה לדידיה בריה לא בטל מטעם חשיבות הבריה עצמה כ"ש לדידן מדהחשיבה התורה לבריה ומ"מ לאו במלקות תליא מלתא ובס' ראש יוסף הארכנו בזה. ועס"י פ"ו בש"ך אות י' ביצת נבילה הוה בריה אלמא דרבנן בריה הוא ואמנם באו"ה כלל כ"ה די"ג מבואר לכאורה דגיד החיצון כולו ושאר הפנימי לא הוה בריה אלא פנימי שעל הכף לבד אם נחתך אותו המקצת הוא הנקרא בריה בש"ך אבאר עוד:

== ב ==

'''וכן.''' עט"ז ובש"ך אות ו' אבאר:

== ג ==

'''כרוחב.''' עט"ז ומסיים באו"ה שם די"ג ד"א בשור וב"א בכבש גדול ופחות מרוחב אגודל בגדי וטלה אף שנחתך כל השאר הוה בריה יע"ש:

== ד ==

'''אם.''' עט"ז ואף דשומן ג"ה דרבנן האיכא טעמא שממהר לבלוע ובש"ך אות ח' אבאר:

== ה ==

'''ואם.''' עט"ז דמדרבנן בעי ס' ונשפך להקל אף בא"מ דלא יהיב טעמא והפר"ח אות י"ב והכר"ו ו' סוברים להקל בעת הדחק אפי' אין ס' והפ"ת חולק והחמיר. ובאמת מ"ש המ"כ ח"א פ"י ע"ה א' דרשב"א לשיטתיה דבעינן ס' וקפילא לא ידענא דהתם בפחות שקורי משקר משא"כ בג"ה כל שאין טעם לח בלח ליבטל ברובא בא"מ וי"ל דמ"ה לא בטיל דודאי ג"ה יש בו טעם קליש כמו בעצמות והתורה אסרתה גופא של גיד וצ"ע ומ"מ בנשפך יש להקל ולא באין ס':

== ו ==

'''ג' תולעים.''' עט"ז משמע אף באיסור תורה לא בריה אפ"ה דווקא ספק נפשות ב' זימני ובשאר איסור תורה ג' זימני. ובמידי דאתא מעלמא דעת הט"ז בנ"ז והמ"א באו"ח תס"ז אות י"ב ובח"י אות כ"ה ועמ"ש בפ"ד ונ"ז:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}