עריכת הדף "פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/כא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''עט"ז.''' ראשונה צריך לברר אי שנים בעוף לכתחלה מן התורה או מדרבנן ואם סגי באחד ורוב השני. הנה בגמרא השוחט דיעבד אין אבע"א אא' בעוף ואבע"א ארובו של א' כמוהו ויש שלש פירושים עיין פ"ת אות א' ותב"ש אות א' דיש לומר ללישנא קמא לכתחלה בעינן שנים בעוף וברוב שנים סגי ולל"ב בעינן כל הסי' ובא' סגי נמצא לכ"א קולא וחומרא כמבואר. ויש לומר לל"ק נמי בעינן כל השנים אלא דניחא למימר אא' בעוף דיעבד אמה דסמיך ליה קאי ובעינן לכתחלה כל השנים ולל"ב בסי' א' סגי והוה קולא לל"ב וי"ל דלא פליגי כיון דאבע"א ואבע"א קאמר י"ל לפרושי מתני' ר"ל או אא' בעוף קאי או משום רוב נקיט דיעבד והרי"ף מפרש דפליגי ול"ב מיקל ופסק לקולא והר"מ והרשב"א ורא"ש ור"ן כולם פסקו אף בעוף בעינן כל השנים אמנם עדיין יש חילוק ביניהם כי להר"מ בעוף צריך מ"ה רוב ב' שהרי הכ"מ בפ"א מה"ש ה"א כתב דמש"ה הביא הר"מ ז"ל דרשא דכי יצוד ציד חיה ועוף הוקש שפיכת דם העוף לחיה דפסק כתרי לישני דהשוחט לחומרא דהוה ספיקא דאורייתא וכן כתב בהלכה ט' דפסק לחומרא כתרי לישני ור"ל דסובר הר"מ ז"ל דהני תרי לישני פליגי ול"ק סובר לכתחלה בעינן כל השנים בעוף ול"ב סובר דעוף סגי בסי' א' ופסק כל"ק דהוה מ"ה ולחומרא מהיקשא ופסק נמי דבעינן כל השנים דבהא ל"פ ל"ק ול"ב וכדאמרן ומ"ש הכ"מ דפסק כחומרת שניהם ר"ל כל"ק דבעי רוב שנים בעוף וכל"ב דבעי כל הסימן ול"ק מודה אלא דהוזכר החומרא בפי' בל"ב אמר הכי ועיין תב"ש אות א' וברא"ש אין מבואר אי סובר לכתחלה בעי רוב שנים מן התורה או מדרבנן ומדכתב ארי"ף דפסק לקולא דהוה דרבנן וי"ל דאיהו סובר דהוה מ"ה ופסק לחומרא והרשב"א בתה"א ריש שער ב' בית שני אין הכרע שם בדבריו וסבור הייתי לומר דמש"ה כתב הב"י שרא"ש ורשב"א פוסקים כר"מ ושביק לר"ן משום דסובר מדרבנן ומש"ה סגי לכתחלה ברוב א' בעוף יע"ש אלא דלא ניחא לי לומר כן דהרי הביא הרא"ש דרשא דבר קפרא הטיל הכתוב בין בהמה לדגים ולא הביא כלל דרשא דשפיכת דם העוף כחיה ועיין בחדושי הרשב"א ועיין יש"ש ר"פ השוחט סימן א' כתב דהרא"ש פסק לחומרא דמדאמר אבע"א ואבע"א סובר דלא פליגי כלל אלא לפרושי מתני' וכמ"ש הר"ן ורשב"א בחדושיו ומש"ה סיים דעת הרשב"א ורא"ש ור"ן כר"מ היינו דלכתחלה בעינן כל השנים בעוף אמנם הר"מ מה"ת קאמר ואילו הם מדרבנן ואפשר גם הר"מ מדרבנן קאמר ופליג היש"ש על הכ"מ. ועיין רש"י ר"פ השוחט ד"ה אא' בעוף לכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משמע להדיא דהוה רק מדרבנן וסיים דלמא לא יעביד רובו דחד ועל רובו של א"כ לא פי' אי הוה מדרבנן ובפ"ק כ"א ב' פירש"י דאינו מבדיל בסי' א' דכל הסימן הוה מצוה לכתחלה וסימן ב' אף מצוה לכתחלה ליכא והתוס' ד"ה ואינו מבדיל מקשו דהא לכתחלה בעינן ב' ותירצו דסימן א' הוה עכ"פ במצות שחיטה יע"ש ורש"י אפשר סובר דלכתחלה בעינן כל הסימן מ"ה וסימן הב' רק מדרבנן והר"מ יפרש כפי' התוספות. ומ"ש הב"י מרש"י כ"א היינו לומר שזה דלא כהר"מ דסובר מ"ה בעינן עכ"פ רוב שנים וא"ש ועיין פ"ת וכר"ו ותב"ש:

'''ועתה''' בוא נבוא לבאר דברי הט"ז הביא קושית הפרישה והפר"ח בסימן כ"ג אות י"א הקשה דמה בכך הא מיעוט בתרא דקמא וסימן בתרא שווין המה וליכא שהייה והתב"ש שם אות ח"י כתב דל"ק סובר דדי לכתחלה ברוב ב' בעוף יע"ש ולמ"ש אין צורך להר"מ לזה אלא מ"ה הוא שהיה דמיעוט בתרא דקמא א"צ מ"ה וסי' בתרא בעי לכתחלה מ"ה וכאמור. ותי' הפרישה דיניח שניהם בשוה ואין חילוק בין בהמה לעוף דלא כב"י דכתב דדין הטור דכתב שוחטין בסכין רעה בסימן ח"י מיירי בעוף והט"ז חולק עליו דהב"י שפיר קאמר דבהמה גזרינן דלמא לא יחתוך בשוה משא"כ בעוף דא"נ לא יחתוך בשוה דיעבד ש"ד וליכא למיגזר. וחלק עם הש"ך בסימן ח"י דסובר דאין חילוק בין בהמה לעוף וע"ש והתב"ש בסימן כ"ג אות י"ז תמה עליו דמה בכך שיקדים קצת א' לחבירו כיון שהתחיל בסימן שני קודם שיתחיל מיעוט בתרא דקמא מידי דהוה אחותך מפרקת וסימן ביחד המבואר בסי' כ' עכ"ל ויש ליישב דה"ק שאין לסמוך לכתחלה בבהמה ע"ז דשמא יחתוך במיעוט בתרא דקמא ולא יחתוך בסי' השני כלל כי רוב פעמים אין מוליך הסכין על שניהם בשוה משא"כ בעוף ש"ד כשמונחים בשוה. כתב הכר"ו אות א' לקמן סי' ל"ג כתבתי דבעל נפש יוכל לשחוט הקנה לבד באווזות שמלעיטין ובודק הוושט דלמא במקום שחין שחט. והנה יש ליישב בדין זה בשלמא א"א מדרבנן בעינן בעוף ב' סימנים א"ש דכמו דהם אמרו לכתחלה בעינן ב' סימנים הם אמרו דמיעוט מצוי כמו סירכות הריאה בעי בדיקה ה"ה וושט באווזות שמלעיטין ויכול לעשות זה ולבטל הא מקמי הא דהוה כדיעבד כמו אווזא דר"א דמסמס קועה דמה משא"כ אי אמרינן מ"ה בעינן ב' סימנים כמ"ש הכ"מ בפ"א מה"ש ומיעוט המצוי הוה רק מדרבנן לכתחלה ולא דיעבד דהא גם בריאה אי נאבדה כשירה אף דאנן קי"ל לאסור מ"מ בה"מ כשירה וא"כ י"ל דלא שבקינן תחלה דאורייתא ועבדינן תחלה דרבנן ועיין תב"ש כאן אות א' העלה דמדרבנן בעינן בעוף ב' לכתחלה וצ"ע {{אצבע מורה}} :

== ב ==

'''הט"ז''' כתב מדברי רש"י משמע דבעינן רוב גדול לא רוב מצומצם. כיון דכתב רוב הניכר וניכר וודאי משמע ממש לא במדידה עוד הביא ראיה ממ"ש בהל' ציצית סימן יו"ד ס"ח דבעינן רוב הניכר וע"כ הנראה לכל דאל"כ אכתי איכא מראית העין אלמא רוב ניכר היינו ממש ה"ה כאן ומ"ש ראיה ממרדכי ע"י הנוצה יש לעיין מה כוונתו. והביא ראיה מהא דלענין טריפה אמרי דבעינן רוב הנראה ואי ס"ד דרוב הנראה המוזכר בכ"מ הוא רוב גדול אמאי אמרו חצי קנה פגום כשר והא ברוב משהו נמי כשר והעלה באין ה"מ יש לאסור ובה"מ יש להתיר ופר"ח אות ג' העלה דמ"ה ברוב משהו הוה רוב בין לענין טריפה ובין לענין שחיטה ומדרבנן בעינן בשחיטה רוב הניכר דלמא לא יעביד רוב כ"א מחצה. והנה מה שהביא ראיה מרש"י שפי' רוב הניכר ואטריפות פירש כן הרי מוכח דמ"ה בעינן רוב הניכר בטריפות כ"ש בשחיטה וצ"ל לפי דבריו לא קאי הכי במסקנא אלא כמ"ש בת"כ וכמה כ"ש חוט השערה ומ"מ להחמיר אנו אומרים בשחיטה בעינן מדרבנן רוב הניכר. אמנם התב"ש אות ב' העלה דספוקי מספקא לן אי הדר ביה רבא ממה דהוה אמר שאני לענין טריפה כו' הלכך ברוב משהו טריפה וה"ה לענין שחיטה סגי או דגמרא קגמיר לה דבעינן לענין טריפה רוב הניכר לטריפה וה"ה לענין שחיטה יע"ש. ולפי דבריו יצא קולא גדולה לומר פסוקת הגרגרת ברובא הוה היינו רוב הניכר ורוב מצומצם הוה רק ספק לא וודאי וא"כ בה"מ יש להקל בס"ס כגון שלא במקום שחיטה משיפוי כובע ולמעלה דלא הוה במקום חזקה דשם אינו אלא טריפה וזה לא שמענו מעולם וח"ו להקל והנה שהה בקנה בעוף שתפש הקנה לבדו בידו לאחר רוב מצומצם כפי הנראה אף לדברי תב"ש הוה דרבנן ממ"נ אי רוב משהו סגי הוה שהה במיעוט בתרא דלא הוה אלא דרבנן לרוב הפוסקים ואי רוב הניכר בעינן א"כ לא מיטרפא ברוב משהו ומ"מ הדברים נראין כמ"ש הפר"ח דמ"ה כ"ע מודים דרוב משהו סגי בין לענין טריפות ובין לענין שחיטה ומדרבנן בעינן בשחיטה רוב הניכר. וברייתא דשחט חטאת בשבת בחוץ דמוקי בחטאת עוף אין ראיה דאי בעינן רוב הניכר מיירי שהיה רוב משהו פגום ואי רוב משהו מיירי שהיה חצי פגום ולקמן סימן ל"ד אבאר עוד בזה בעז"ה:

== ג ==

'''כקולמוס.''' עט"ז והנה באלכסון יש ב' פירושים או שהניח הסכין באלכסון או שחתך עובי הסימן באלכסון וזה כשר אף לדידן אמנם כשיני המסרק פי מהרי"ן חבי"ב שחותך בעובי הסימן באלכסון פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל וזה כשיני המסרק ובפרישה הקשה דא"א שלא יעשה עיקור כסימן כשיחפוץ להטות הסכין לצד שמאל ומגביה בתוך עובי הסימן א"א שלא יקרע הסכין הסי' וע"כ פי' הוא דה"ק שחותך פ"א לצד ימין ונוטל הסכין מן הסי' וחותך סביב זה המקום שחתך אצלו לצד שמאל וזה כשיני המסרק ולפ"ז לדידן ליתא להאי דינא דשהייה פוסל במשהו מיד שנטל הסכין מן הסימן אבל מ"ש המחבר בס"ג הניח זה המקום היינו שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן ועיין תב"ש בכאן והנכון כט"ז:

== ד ==

'''דלדידן''' אסור בכל גווני דא"א בקיאין ומיהו ע"י חולי אף הט"ז יודה דאין חוששין ובנה"ך השיג על הט"ז אף בתפס הקנה לבדו לדידן כשר ועיין סימן ל"ג ושם אבאר:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}