עריכת הדף "פני יהושע/שבת/מא/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

<big>במשנה</big> '''מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת ופירש"י שותין ממימיו בשבת.''' ומשמע מלשונו שהוחמו המים במוליאר או באנטיכי מבע"י מש"ה הוצרך לפרש דטעם האיסור אנטיכי היינו משום דמוסיף הבל מה שא"כ במוליאר ולכן הקשו בתוספות על פירושו כמה קושיות ועיין מ"ש מ"ז בספר מג"ש ליישב קושיות התוספות לנכון ובכלל דבריו דברי לפי מ"ש בר"פ ולעיל בסוגיא דאנשי טבריא דלפירש"י שהייה והטמנה חדא מילתא היא:

'''אמנם''' לע"ד לא הוצרכנו לכל זה דשפיר יש לפרש בכוונת רש"י על דעת שיטת רבינו יונה והרשב"א והר"ן ז"ל שהיו נותנין המים למוליאר ואנטיכי בשבת וכן נראה במ"ש בד"ה מוליאר הגרוף מן הגחלים מבעוד יום ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שלא גרפו הגחלים בשבת אע"כ דעיקר כוונתו לומר שלא נתנו המים למוליאר אלא לאחר שכבר היה גרוף מבע"י ואפילו הכי שרי דאע"ג שהוחמו קצת בשבת מחמת הכלי וא"כ היה ראוי לאסור דנהי דאינו מבשל ממש אפ"ה מיחזי כמבשל ע"ז כתב דאפ"ה שרי ולא מיחזי כמבשל לפי שאין כלי זה מוסיף הבל וא"כ אי אפשר לבוא לידי בישול משא"כ באנטיכי שמוסיף הבל אע"פ שהיא גרופה מן הגחלים מש"ה אסור דמיחזי כמבשל כנ"ל בכוונת רש"י.''' ומ"ש שותין ממימיו בשבת אפשר דכוונתו בזה לפרש לשון שותין הימנו דמשמע לכאורה שותין מאותו הכלי ממש ובאמת אין דרך בני אדם לשתות מכלים כאלו כגון מוליאר ואנטיכי אלא שמערה מתוכן לתוך הכוס וע"ז כתב שותין ממימיו דהאי הימנו היינו כמו על ידו כמ"ש הר"ן ז"ל ג"כ לפי שיטתו פירושו ע"ש ותמצא נחת כנ"ל ודו"ק:

<big>בתוס'</big> '''בד"ה במוליאר הגרוף כו' ונראה כפי' הרב פורת כו' שמוזגין המים חמין ביין כו' אבל אנטיכי כו' יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי עכ"ל.''' וכתב הרשב"א בחידושיו שרבינו יונה ז"ל הקשה על פי' התוספות דאפילו באנטיכי אמאי אסור למזוג יין באותן המים הא אמרינן לקמן דחמין לתוך צונן לעולם מותר. ועוד אמאי לא מפליג הכא בין מים מרובים למים מועטים כמו בסמוך לענין מיחם. ולענ"ד נראה ליישב פי' התוספות ע"פ דרך שיטת הר"ן ז"ל דבאנטיכי לא מהני גריפה כלל כמו בתנור והיינו נמי כדמשמע מפירוש רש"י לפי שדפנו עב והאור תדיר בתוכו כל ימות החול מש"ה מתקיים חום שלו יותר. וא"כ לפ"ז אפשר דאפילו חמין לתוך צונן אסור דהא עירוי מבשל מיהא כדי קליפה ועד כאן לא שרינן לקמן חמין לתוך צונן אלא במיחם וכיוצא בו שמערה מתוך כלי ראשון לאחר שהוסר מן האור שחום של אותו כלי הולך ומתקרר משא"כ באנטיכי שחום שלו מתקיים הרבה והגריפה לא מהני בו ואם כן הוי כאילו אור מהלכת תחתיו וא"כ שפיר מצינו למימר דעירוי כזה מבשל בישול גמור ואפילו אם תמצא לומר דאין מבשל אפ"ה י"ל דאסור דמיחזי כמבשל ומש"ה לא מפלגינן נמי בין מים מרובים למועטים ובלא"ה נמי אין זו קושיא כ"כ דנראה דסתם מזיגת מים ביין היה דרכם למזוג בענין שהמים מרובים מיין כדמשמע בכמה דוכתי כן נ"ל ליישב שיטת התוספות אלא דעדיין צ"ע מי הכריחם לפרש דרך מזיגת מים ביין שזו לא נזכר במשנה כלל בפשיטות הוי ליה לפרש כמו שפי' רבינו יונה ז"ל דאיירי שנותנין המים למוליאר ואנטיכי בשבת עצמו ובזה הענין מסתייע יותר לסוגיית הירושלמי ולא נזכר שום יין. ויותר נראה דסברת התוספות דדוקא במזיגת מים ביין אסור אפילו על ידי עירוי חמין לתוך צונן כיון דהוי גמר מלאכתו בכך לפי שאין היין ראוי לשתות בלא מזיגה ואם כן דמי קצת למליח ישן וקוליית האספלנין דאפילו ע"י הדחה אסור משום דהוי גמר מלאכתן ודו"ק ועיין בק"א:

<big>שם</big> '''במשנה המיחם שפינהו כו'.''' בגמרא מאי קאמר ופירש"י מאי פינהו ומאי לא יתן והדר אמר אבל נותן עכ"ל. ולכאורה פירש"י תמוה בזה דהא ודאי שפיר קתני במתניתין דלא יתן בשביל שיוחמו אבל נותן כדי להפשירן. ולכאורה היה נ"ל בכוונת רש"י מדקתני במתניתין בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו אלמא בשביל שיוחמו לאו היינו כדי בישול כ"צ וא"כ מקשה שפיר דמה שיעור יש בדבר לחלק בין לא הוחמו כ"צ ובין להפשיר דהא להפשיר נמי היינו לשון חימום כמו שפירש"י לעיל בדף הקודם גבי מפשיר מים שעליו דמפשיר היינו מחמם וה"נ משמע לעיל גבי שמן דקתני בשביל שיפשר אע"ג דאיכא למ"ד הפשרו זהו בישולו אלמא דלשון פושרין היינו שמתחמם חימום גמור ואפילו את"ל דמצד הלשון יש חילוק בין לשון חימום לפושרין כדאשכחן בכמה דוכתי אפ"ה לא שייך לתלות האיסור והיתר בכך לענין שבת דמה שיעור יש בדבר כך היה נ"ל לכאורה אלא דא"א לומר כן דהא לקושטא דמילתא בין לאוקימתא דרב אדא בר מתנא דאיירי במיחם שפינה ממנו מים חמין ובין לאוקימתא דאביי דאיירי שפינהו מן האור מ"מ מסתמא איירי דלאלתר מאחר שפינה ממנו חמין או שפינהו מן האור ונותנין בהן מים מועטים וא"כ הדבר ידוע שמתחממין כדי בישול כדין כל כלי ראשון דאף לאחר שהעבירו מן האור יש בו כדי לבשל ואפ"ה קתני בשביל שיוחמו אע"כ דהא דקתני בשביל שיחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו כדפרישית לעיל דבמים לא שייך ל' בישול כיון שאין הבישול ניכר בהם כלל ומש"ה שייך טפי למיתני לשון שיחמו והיינו שהיד סולדת בו דבזה השיעור הוי בישול כ"צ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא ליה לתלמודא למיפרך מאי קאמר ומ"ש רש"י בתחילת דבריו דמאי קאמר היינו מאי פינהו ג"כ אין זו קושיא דהא ודאי פשטא דלשון פינהו משמע שפינהו מן האור כדמקשה אביי בסמוך ואפילו את"ל דפינהו תרי לישני משמע אכתי לק"מ דלמא אה"נ דמתני' בכל גוונא איירי בין שפינהו מעל האור ובין שפינה ממנו החמין דבשניהם הדין שוה דלא יתן בשביל שיוחמו אלא כדי להפשיר:

'''ולולי''' פירש"י היה נ"ל דהא דקשי' לי' מאי קאמר משום דלכאורה כיון דקתני רישא בשביל שיחמו ובסיפא קתני כדי להפשירן ולא קתני בשביל שיפשירו או איפכא דברישא נמי הו"ל למיתני כדי שיחמו וא"כ יש במשמעות הל' דלעולם אינו אסור אלא אם נותן הצוננים ונתכוין בשביל שיחמו אותן הצוננין כדי שיהא להם מים מרובים אבל בסיפא איירי שאין מתכוין להחם הצוננין אלא כדי להפשיר הרותחין להפיגן מרתיחתן ומש"ה שרי אפילו אם נתחממו הצוננים בכך ואכתי הו"ל דבר שאין מתכוין דשרי לר"ש ובאמת פשיטא ליה לתלמודא דבכה"ג אפילו ר"ש מודה דאסור והיינו כדפרישית לעיל בדף הקודם גבי קיטמא של מים דלא שרי ר"ש בדבר שאין מתכוין אלא כשניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאותו ענין שנעשה באיסור משא"כ היכא שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפילו ר"ש מודה דאסור דלא אתי המחשבה ומבטל המעשה כדמשמע בכולה תלמודא דמה"ט דברים שבלב אינם דברים (ובכך נתיישב לי מ"ש הרמב"ם בהלכות כלאים פ"י דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין וכתב ג"כ דלא ילבוש אדם כלאים אפילו ליגנוב את המכס והקשו עליו כל מפרשי המשניות דהוי כתרתי דסתרי אהדדי אע"ג דתרוייהו סתמא משניות הן אפ"ה פליגי אהדדי ולמאי דפרישית א"ש דודאי ליגנוב את המכס הוי דברים שבלב משא"כ במוכרי כסות מחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן שאינם לובשין דרך מלבוש גמור וע"ש בכס"מ ואין להאריך כאן יותר) ועל זה משני הש"ס שפיר דעיקר החילוק בין כדי שיחמו או כדי להפשירן הוא דבשביל שיחמו היינו שנותן לתוכו מים מועטים וכדי להפשירן היינו שנותן לתוכו מים מרובים.''' א"כ לפ"ז הוי שפיר מחשבתו ניכר מתוך מעשיו כיון שנותן מים מרובים מסתמא לא ניחא ליה שיחמו ומש"ה שרי לר"ש כנ"ל ועיין מ"ש עוד בסמוך באוקימתא דאביי דאפשר דלר"י נמי בכה"ג שרי כן נראה לי ודו"ק:

<big>שם</big> '''אמר רב אדא בר מתנא ה"ק המיחם שפינה ממנו מים חמין כו' אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן.''' ולכאורה יש לדקדק דלפ"ז לא אתי שפיר הא דקתני בסיפא אבל נותן הוא לתוך הכוס ובכוס ודאי לא שייך לומר שפינה ממנו מים חמין שהרי אין דרך לבשל בכוס דכלי שני הוא כדמשמע לקמן בדף הסמוך בסוגיא דכוס ואמבטי וספל וא"כ מאי כדי להפשירן שייך בהו דאפילו אם תמצא לומר דבכלי שני נמי שייך בישול קצת היינו בעוד החמין בתוכו אבל לאחר שפינה ממנו החמין לא שייך בהו ענין בישול כלל אפילו בשביל שיחמו לא שייך בהו:

'''מיהו''' בלא"ה האי או לתוך הכוס דקתני בסיפא מילתא יתירתא היא אפילו לאוקימתא דאביי כיון דאפילו במיחם שרי כדי להפשירן כ"ש בכוס ואפילו זו ואצ"ל זו לא שייך בכה"ג וטפי הו"ל למיתני לתוך הכוס בבבא דרישא לאיסורא אי הוי שייך בכוס בשביל שיחמו אע"כ דלא קתני בסיפא או לתוך הכוס אלא לגלויי על שיעור כדי להפשירן דמיחם שצריך ליתן לתוכו מים מרובים כ"כ עד שלא יהא בהן אלא כדי להפשירן דכוס שהוא כלי שני לעולם לא שייך בהו אלא שיעור הפשר בלבד כנ"ל:

'''אלא''' דאכתי איכא למידק אמאי שרי ליתן למיחם שפינה ממנו מים מרובים כדי להפשירן דמסתמא אי אפשר לצמצם לשפוך כל המים מרובים בשפיכה אחת אלא בכמה שפיכות וכ"ש למאי דמשמע מפירש"י לקמן דלא שייך שיעור צירוף אלא כשמלאהו כולו.''' וא"כ לפ"ז מדמקשה הש"ס הכא והלא מצרף ע"כ היינו היכא דמלאהו כולו ואם כן אפילו בלא צירוף נמי ליתסר דלאלתר שנותן לתוכו מים בשפיכה ראשונה שהמים מועטים הרי נתבשלו אותן המים וא"כ מאי מהני מה שחוזר ונותן לתוכו להרבות המים סוף סוף כבר נתבשלו המים הראשונים קודם לכן. והנראה בזה דכל היכא ששופך המים רצופים בלי הפסק בינתיים וגלי דעתיה שאינו רוצה בחימום אלא כדי להפשירן מש"ה שרי במאי דמוקמינן ליה כר"ש ויותר נראה דאפי' לר"י שרי בכה"ג כיון שאין מלאכת הבישול כיוצא בזה מתקיימת א"כ לא דמי למבשל כלל וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}