עריכת הדף "פני יהושע/שבת/יד/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

<big>בתוס'</big> '''בד"ה ר"י אומר האוכל אוכל ראשון כו' וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא כו' וי"ל משום דדמי לחוכא ואיטלולא עכ"ל.''' נראה בכוונתן דדוקא בהך גזירה דאוכל אוכל שני סבר ר"א דדמי לחוכא ואיטלולא שאוכל ראשון ואוכל ב' יהיה לשניהם דין אחד לעשות ב' משא"כ בהאי דשני עושה שני ע"י משקין לא דמי לחוכא ואיטלולא כיון שא"א ליגזור בענין אחר שהרי עיקר גזירה זו משמע לקמן משום דגזרינן במשקין הבאים מחמת ידים אטו משקין הבאים מחמת שרץ וא"כ ממילא דהמשקין נעשים תחילה והוי הך גזירה כמו כל גזירות דאשכחן בש"ס דגזרינן הא אטו הא שדין אחד להם כך נ"ל בכוונת התוס'. ועוד נ"ל דבשביל הך גזירה דזימנין דאכיל אוכלים טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה לא היו צריכין לגזור שהאדם יפסול תרומה במגעו והוי סגי לגזור שיפסול גוף האדם מלאכול תרומה כמ"ש ר"ת ז"ל בפסול גוייה דגזירה קדמונית היתה כן נ"ל ודו"ק:

'''<big>בד"ה</big> זימנין דאכיל כו' אומר ר"ת דפסול גוייה הנזכרת בכל מקום כו' גזירה קדמונית היתה כו' דמהך טעמא דהכא אפילו כביצה פסול כו'.''' עד סוף הדיבור וכ"ז דלא כפי' רש"י דלעיל בסמוך וכבר כתבתי שהרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רש"י דהאוכל אוכל ראשון שגזרו בי"ח דבר היינו פסול גוייה ששיעורו כחצי פרס ומאי דקשיא לר"ת מסוגיא דיומא נראה לי ליישב לשיטת רש"י והרמב"ם דבלא"ה ע"כ דמאי דבעי למימר התם מעיקרא דטומאת גוייה הוה מדאורייתא מקרא דאל תטמאו ונטמאתם ע"כ לאו אטומאת אוכלין טמאין דעלמא קאי דהא האי קרא דאל תטמאו בכל אלה ונטמאתם לא איירי אלא באכילת שרצים ונבילות דכתיב לעיל מיניה אלא מדאפקיה רחמנא בלשון טומאה אע"ג דבלא"ה שרצים ונבילות מטמאין אדם בנגיעה אפ"ה קס"ד מעיקרא דאיצטריך קרא דנטמא האדם אע"ג דלא נגע בהם כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה דומיא דנבילת עוף טהור דמטמא בבית הסתרים דלפי סברת המקשה דהתם לית ליה להאי תנא דהתם הך דרשה דלא יאכל לטמאה בה שהביא רש"י ז"ל לעיל בד"ה אוכל אוכל ראשון ואפ"ה מקשה התם שפיר דרב פפא אדרב פפא דהא אמאי דמקשה רבא התם ככותבת בכדי אכילת פרס וחצי פרס בכדי אכילת פרס הך קושיא שייכי נמי אפילו אי הוה אמרינן דשרצים ונבלות פוסלין את הגוייה ושיעורן בכדי חצי פרס דהא שיעורין הל"מ הם כדאמרינן התם שמזה היו עיקר הקושיות בכל השקלא וטריא דהתם ואקושיא דרבא משני ר"פ הנח לטומאת גוייה דלאו דאורייתא וא"כ מקשה הש"ס שפיר דר"פ אדרב פפא דהא אמר ר"פ דאשכחן מיהו לטומאת גוייה עיקר מן התורה בשרצים ונבילות דא"כ אכתי הדרא קושיא דרבא לדוכתא אמאי בעיא בהנך כחצי פרס ובככותבת נקט כדי אכילת פרס נמצא דכ"ז למאי דהוה ס"ד מעיקרא משא"כ למאי דמסיק הש"ס התם דהאי דרשא דר"פ מקרא דאל תטמאו ונטמאתם לא הוה אלא אסמכתא בעלמא היינו דאפילו בשרצים ונבילות גופייהו נמי טומאת גוייה דידהו לא הוה אלא מדרבנן והיינו מהך דרשא שהביא רש"י ז"ל לעיל ד"ה אוכל אוכל ראשון דכתיב בנבילת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה והיינו דוקא מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצתה זו כו' והיינו משום דטומאת בית הסתרים חידוש הוא ולא מטמאה אלא בנבילת עוף טהור בלבד נמצא דלפ"ז אין מקום להוכחת ר"ת ז"ל ונתיישב' היטב שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ובר מן דין יש לדקדק על שיטת ר"ת ז"ל דלפי פירושו צריך לומר דהא דאמרינן בעירובין וביומא בברייתא בחצי חציה לפסול את הגוויה היינו אחר תקנה קדמונית וקודם י"ח דבר ואילך הוה אפילו פסול גוייה כביצה אפילו לטמא תרומה בנגיעות האדם וכ"ש דבפסול גופו מלאכול בתרומה דהוי כביצה וזה דוחק:

<big>ועוד</big> דאכתי קושיית ר"ת גופה במקומה עומדת דאטו למאי דהוה ס"ד מעיקרא דפסול גוייה הוה דאורייתא לא הוה ידע הך תקנה קדמונית ואף שאיני כדאי להשיג על שיטת ר"ת ז"ל מ"מ הנראה לענ"ד כתבתי ליישב שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל על מכונם היטב:

<big>בפירש"י</big> '''בד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה כו'.''' וכתב מהרש"א ז"ל דעדיפא מיניה הו"מ לפ' דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה ובמחילת כבודו דברי שגגה הם דלא אשכחן חיוב מיתה אלא באוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף משא"כ בטהור שאוכל תרומה טמאה ליכא חיוב מיתה אלא לאו גרידא ולשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו אפילו לאו נמי ליכא ע"ש ודו"ק:

<big>בגמ'</big> '''האוכל אוכל ראשון מ"ט כו' דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה.''' לכאורה טפי הוה ליה למימר דשקיל אוכלין תרומה ושדי לפומיה דהא שכיח טפי אלא משום דאיכא למ"ד בפסחים דף ט"ז בשיטת רבי חנינא סגן הכהנים דאין אוכל מטמא אוכל אפילו בתרומה וקדשים אלא מדרבנן מש"ה נקיט משקין דמקבלין טומאה מן האוכל אפילו מדאורייתא:

'''ובזה''' נתיישב לי גם כן הא דהוה קשיא לי דלפי האי טעמא דשקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה לא שייך לגזור אלא בכהנים דאוכלים תרומה ואכתי אמאי גזרו סתם אפילו בישראל שלא יאכל אוכלין טמאים וליכא למיחש נמי בישראל זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דקודש ושדי לפומיה דהא ליכא משקה קודש כלל כמ"ש מהרש"א ז"ל וכדפרישית לעיל אבל למאי דפרישית א"ש דבישראל נמי איכא למיחש זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל אוכלי קודש ושדי לפומיה דהאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן וכ"ש למ"ד בפסחים דבקדשים אוכל מטמא אוכל אפילו מדאורייתא ומש"ה השוו חכמים מדותיהם לגזור בין בכהנים בין בישראל אף ע"ג דעיקר התקנה הוה משום כהנים ומטעם דפרישי' כן נ"ל ודו"ק:

<big>שם</big> '''שותה משקין טמאים מ"ט כו' מה"ד הא שכיחא והא לא שכיחא.''' והא דלא חיישי' במשקין למילתא דשכיחא והיינו דזימנין דאכיל אוכלי תרומה ושקיל משקין טמאים ושדי לפומיה ויפסול התרומה שבפיו כבר תרצה הרשב"א ז"ל בחידושיו דבכה"ג לא שייך לגזור דעיקר הגזיר' היתה שהאוכל אוכל ראשון אסור ליגע בתרומה היינו שמתוך כך יזהר כל האדם שלא יאכל אוכלין טמאין מה"ט גופא דשמא ישכח ושקיל משקין דתרומה אבל ודאי לא שייך למיגזר איפכא שלא יאכל אדם תרומה טהורה דא"כ בטלי מצות אכילת תרומה ולאחר שכבר אכיל תרומה טהורה בהיתר תו ליכא למיחש לגזור שלא ישתה משקין טמאים דממ"נ אי יהיה זכור בתרומה טהורה שבפיו ודאי לא ישתה משקין טמאים במזיד לפסול את התרומה ואם ישכח מאכילת תרומה תו לא מהני הך תקנה דגזירת משקין טמאים כלל וכתב עוד שם תי' אחר ע"ש ותיתי לי דקיימתי לכל מ"ש הרשב"א ז"ל מסברא דנפשאי בילדותי טרם שנדפסו חידושי הרשב"א ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול:

<big>בגמרא</big> '''והבא ראשו ורובו במים שאובין מ"ט גזרו כו' שהיו אומרים לא אלו מטהרין כו'.''' ולכאורה יש לתמוה דהאיך אפשר לטעות ולומר שאלו השאובים הם היו מטהרין דא"כ למה היו טובלים מעיקרא במים סרוחים בוודאי שאין שום אדם עושה לכנוס תוך מים סרוחים כ"א לטהר מטומאתו ונראה דוחק לומר שעיקר החשש אינו אלא מפני הרואים דאיכא דחזי במים שאובים ולא חזו הך טבילה דסרוחים זה דוחק. ועוד דא"כ לא א"ש לישנא שהיו אומרים לא אלו מטהרין:

'''ויותר''' קשיא לי דא"כ מאי תקנתא איכא בהא דפסלי תרומה להך חששא תינח כהנים דאכלי תרומה אבל שאר טמאים ישראלים אכתי הך חששא גופה במקומה עומדת שיטבלו בשאובין שיאמרו שהשאובים מטהרין ויאכלו קדשים ויכנסו למקדש. ועוד נשים נדות לבעליהן מא"ל דשייך בהו הך חששא:

'''אמנם''' כן ראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שארי אבות הטומאה שהעתיק לשון הגמרא והוסיף בלשונו שהיו טובלים בזלזול בלא כונה וכ"כ בפי' המשניות סוף מסכת זבים בהרחבת ביאור קצת ולכאורה דבריו תמוהי' מאד ומתוך דבריו נ"ל ברור דהיינו משום דקשיא ליה הך קושיא גופא שהקשיתי. לכך בא לתרץ דודאי לא אתי למיטעי שטבילתן במקוה היה שלא לצורך אלא דתרווייהו בעי דשניהם מעכבין ועיקר הטבילה שמטהרת מטומאתו בכלל פרטי טומאתם הם השניים מתוך כך יטבלו ראשונה שלא בכוונה לכך תקנו שפוסלין את התרומה כנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם:

<big>בתוס'</big> '''בד"ה תנא אף הידים כו' משום דמצינו למימר דה"מ לקדש כו' עכ"ל.''' ולכאורה יש לדקדק דהיאך אפשר לומר דה"מ לקדש דא"כ תיקשה ליתנייהו גבי מעלות דחומר בקדש מבתרומה בחגיגה דכה"ג מקשי הש"ס בכמה דוכתי ואפשר דכיון דלא הוי מצי לאתויי ממתניתין דמסכת ידים לחוד והוי צריך לאתויי נמי האי דיוקא דחומר בקדש מבתרומה מש"ה ניחא ליה לאתויי הך ברייתא דמפרש להדיא דפסלי את התרומה וכיוצא בזה כתב מהרש"א ז"ל בהא דלא תיקשי הא שלמה גזר לקדשים אפילו בסתם ידים ע"ש:

'''מיהו''' לולא דברי התוספת היה נראה לי דהא דמייתי הך ברייתא דאף ידים הבאים מחמת ספר היינו לאשמעינן דידים מחמת ספר נמי מי"ח דבר נינהו ולפ"ז נתיישב נמי לשון אף ממה שדקדקת' דברי התוספת בסמוך ודו"ק:

<big>בא"ד</big> '''דקאמר מצינו שני עושה שני ע"י משקין דהומ"ל דמצינו דע"י ספר כו' עכ"ל.''' ולכאורה יש לתמוה דמאי אלימא ידים הבאות מחמת ספר דשני עושה שני מהך דאוכל אוכל שני שכתבו התוספת לעיל דאי לאו דמצינו ששני עושה שני ע"י משקין הוי דמיא לחוכא וטלולא א"כ לפ"ז מצינו למימר דמה שידים הבאות מחמת ספר שני עושה שני הוי דמיא נמי לחוכא וטלולא אי לאו דאשכחן כה"ג ע"י משקין. מיהו למאי דפרישית לעיל בכוונת התוספת דדווקא באוכל אוכל שני הוי דמיא לחוכא וטלולא במה שאנו מדמין אותו לגמרי לאוכל אוכל ראשון וא"כ לא שייך הך מילתא בידים הבאות מחמת ספר וכן לפי' השני שכתבתי לעיל דהיכא שאי אפשר לגזור בענין אחר לא דמי לחוכא וטלולא וא"כ לפ"ז ידים הבאים מחמת ספר ג"כ לא היה אפשר לגזור בענין אחר דלא הוי סגי' במה שיגזרו על ידים הבאות מחמת ספר שיטמאו האדם לאכול בתרומה דאפ"ה לא היה נמנעין בשביל כך מליגע בספר כיון דאפשר בנטילת ידים אם ירצה לאכול תרומה דבלא"ה אפילו באכילת חולין צריך נ"י לכתחילה ועוד דפסול דאכילת תרומה לא שייך אלא בכהנים ולא בישראל מש"ה הוצרכו לגזור על ידים הבאים מחמת ספר שיפסלו התרומה בנגיעתן דהשתא אפי' ישראל נזהרים מליגע בספר שמא ישכח ויגע בתרומה שהפריש בתוך ביתו ויטמא אותה וא"כ תו לא דמיא לחוכא וטלולא כיון דאי אפשר בענין אחר כנ"ל ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}