עריכת הדף "פני יהושע/שבת/ב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

<big>בגמרא</big> '''ומ"ש התם דקתני שתים שהן ד' ותו לא.''' ולכאורה יש לתמוה מעיקרא מאי קא קשיא להו דהא בפשיטות מצינן למימר דהכא דעיקר שבת הוא איצטריך למיתני חיובי ופטורי אבל אסור משא"כ התם הא לא קתני בכולהו בבא אלא חיובי לחוד וכדמסקינן התם לענין שבועות וידיעות דבכולהו בעינן דומיא דמראות נגעים ואפילו בלא דומיא נראה סברא גדולה דלא שייך למיתני התם אלא מילי דחיובא מדאורייתא דפטורי טובא איכא וכ"ש דקשי' יותר בסוגיא דשבועות דלבתר דדייק הש"ס טובא במילי דשבועות וידיעות דמתוקמי דוקא כולהו לחיובא ואפ"ה פריך בתר הכי ביציאות השבת מ"ש. ולכאורה היה נראה לי בזה דודאי מעיקרא הוי ס"ד דה"נ במתני' דידן לא שייך למיחשב פטורי דטובא איכא כגון בכרמלית וחצי שיעור ומלאכה שא"צ לגופה והרבה כיוצא באלו וכמו שאבאר עוד לקמן בשמעתין. ועוד דאפילו בהנהו דקתני הא מקשה בסמוך תרתי סרי הויין מכל זה סבר המקשה דהכא נמי לא תני אלא כולהו לחיובא והכי קאמר דשתים כתיבי להדיא בפנים והיינו הוצאה והכנסה גמורה שיוצא האדם עם הכלי והן ד' דעני ודעשיר או להיפך שתי הוצאות דעני ודעשיר שהן ד' עם הכנסות. ועוד שתים שהן ד' בהוצאה והכנסה דע"י פשיטת יד שהן נמי ד' דעני ודעשיר וכנ"ל בסברת ר"י וכסברת התוס' דשבועות ובהכי הוי שפיר נמי לישנא דמתני' דשייך עיקר הוצאות והכנסות גמורים דלא איצטריך למיתנייהו בפרטות ולא פרט התנא אלא אותן שהוסיפו לחיוב ויש בהן חידוש והיינו דע"י פשיטות יד:

'''נמצא''' דלפ"ז דבהני תרי בבי דרישא דקתני חייב של כל עניני שתים שהן ד' דפנים ודחוץ כולהו לחיובא ואינך בבי דקתני בתר הכי דשניהם פטורין לאו אשתים שהן ד' קאי אלא דיני שבת דפטורי אבל אסור נקיטי ואזיל. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר דהתם בשבועות אדרבא טפי שייך למיתני כל שתי' שהן ד' דמשכחת לחיובא וא"כ הו"ל למיתני שתים שהן ד' בפנים דהכנסה ושתים שהן ד' בהוצאה וע"ז משני שפיר דהתם לא קתני ושתים שהן ד' בהכנסה כיון דשתים נמי תולדות נינהו ולא קתני שתים אלא אותן שהן אבות דומיא דאינך ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוס' לענין מראות נגעים דנהי דקתני תולדות היינו בשהן ד' אבל בשתים לעולם לא תני אלא אבות. וע"ז מקשה הש"ס אבות מאי ניהו יציאות תרי הוויין והיינו דמקשה ממ"נ אי קחשיב הנך הוצאות דע"י פשיטת יד אע"ג דהוי תולדות א"כ הכנסה נמי הו"ל למתני ולא שייך שהן ד' הא טפי הוויין דאע"ג דס"ד דהכנסה לאו הוצאה מיקרי מ"מ לא שייך למיתני כהאי לישנא דיציאות ולומר שהן ד' כיון דלקושטא דמלתא טפי הוויין ואי הנך דע"י פשיטת יד חשיבי כמו אבות כיון דמסברא דמיין להוצאות א"כ הכנסות נמי אבות מקרי דהא דמי לגמרי להוצאה כדאמרי בר"פ הזורק מה לי עיולי מה לי אפוקי וכו' דאתא שפיר טפי לפמ"ש בשם הרמב"ם ז"ל דהנך דמתני' נמי לאו יציאות מיקרי אלא מושיט וא"כ כל כמה דלא ס"ד דעקירת חפץ הוצאה קרי ליה נמי לא הוי בכלל יציאות. ועוד דעכ"פ הוצאות הו"ל למיתני דיציאות משמע שהאדם יוצא עם הכלי כמ"ש התוס' לעיל. וע"ז מסיק ואזיל וכ"ת מהן לחיוב מהן לפטור והיינו יציאות גמורים דעני ודעשיר שהן ד' שאינו עושה אלא עקירה או הנחה. כגון שיצא מרה"י לרה"ר עם הכלי ובא אחד ונטלו ממנו או שלא עמד לפוש או שלא הניחו ע"ג מקום ד' וכן בעקירות כן נ"ל נכון ליישב סוגיית הש"ס אלא דמלשון רש"י ותוס' לא משמע כן:

<big>בפרש"י</big> '''בד"ה מהן לחיוב ומהן לפטור כו' וכגון פשט העני כו' הרי פטור שני של הוצאה שהוא אסור כו' עכ"ל.''' ובנסחאות הש"ס חדשים מקרוב באו בדפוס פ"פ דמיין כתוב נוסחא דספרים אחרים '''הרי פטור שני של הוצאה של עני שהוא אסור עכ"ל.''' ולענ"ד נראה ברור שזו הנוסחא אמיתית ולכן כתבו התוס' בד"ה וכ"ת דרש"י לא פי' כאן לפי שיטתו. ולפ"ז בחנם כתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שדברי התוס' הג"ה הוא ולא מלשון התוס' ויותר מזה נ"ל דאף לפי כל הנסחאות הישנות דלא גרסי בלשון רש"י של עני אפ"ה צריך לפרש כן בדבריו מדכתב לעיל בזה הדיבור הרי פטור של בע"ה והכא לא כתב כן אלא הרי פטור שני של הוצאה סתמא ואדרבא הכי הוי צריך לפרש טפי הרי הוצאה שניה דפטור של בע"ה כיון דבפשט העני קמיירי ועלה קתני ונתן בע"ה לתוכו והוציא הרי דעל העני קתני והוציא והו"ל לרש"י לפרש דאפ"ה אבע"ה קאי אע"כ דקושטא דמילתא אעני קאי אלא דרש"י לשיטתו במשנתינו דבמה שהוציא העני ידו מלאה והוציאה אכתי לא הוי הנחה עד שיניחו ברה"ר וכמו שפירשתי שם בדבריו דבענין אחר לא מחייב חטאת משא"כ לענין איסורא ודאי יפה כתב רש"י כאן דלכתחלה אסור לעני להוציא ידו מלאה מפנים לחוץ כדמסקינן לקמן דף הסמוך במימרא דאביי גבי ידו של אדם הוי ככרמלית היכא דאיכא למיחש דלמא שדי לה ויעשה הנחה ברה"ר וע"ש בפרש"י בד"ה מבעוד יום דמשמע להדיא דאסור להחזיר ידו אפילו בכה"ג וכמו שאבאר לקמן והיינו נמי מהטעם שכתב רש"י כאן דלמא אתי למיעבד הנחה גמורה ברה"ר על עקירתו דאע"ג דלאו עקירה גמורה מיקרי כיון שנתן הבע"ה לידו מ"מ מיקרי מיהא עקירה דאיסורא שעקר החפץ ממקומו מבפנים לחוץ. וזה ממש כפי' ריב"א לקמן בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת דהיינו בכה"ג שזה עיקר האיסור דאתי לידי חיוב חטאת כיון שעושה כמעט כל המלאכה ולא חיסר אלא מעט ואף ע"ג דלשיטת רש"י דבמה שהוציאה לחוץ לא מקרי הנחה עד שיניח ברה"ר וא"כ כיון דאפילו אם יניח ברה"ר נמי לא אתי לידי חיוב חטאת דהא לא עביד עקירה גמורה וא"כ הו"ל גזירה לגזירה דגזרינן שמא יעשה הנחה גמורה דהו"ל חצי עיקר המלאכה אפ"ה אסור לכתחילה דע"כ גזרינן בכה"ג אפילו גזירה לגזירה כדמוכח להדיא לקמן בדף הסמוך מלשון רש"י בד"ה מבעוד יום וכמו שאבאר במקומו בעזה"י ושם מייתי רש"י ראיה מפטור אבל אסור דמתניתין והיינו ע"כ כדפרישית. ואע"ג דלכאורה נראה דוחק לפרש כן בל' רש"י שכתב דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דמשמע דבעקירה גמורה דאיסורא איירי דהיינו עקירות בע"ה מ"מ כד מעיינינן בה נראה איפכא דאדרבא עקירה דבע"ה לא מיקרי עקירה גמורה דלא עביד אלא טילטול שעומד ברה"י ומטלטל ברה"י וכמו שהקשו התוס' לקמן בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת על פירש"י שם וכתב' דהעיקר כפי' ריב"א. ועוד דאם נפרש כוונת רש"י כאן על עקירות בע"ה א"כ היאך שייך לומר דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דהא לקושטא דמלתא כבר עשה הנחה ועקירה דהתירא ומכיון שנתנו ליד העני תו לא אתי למעבד הנחה דאיסורא בר"ה אם לא שיחזור ויטלנו מיד העני ויעשה עקירה והנחה אחרת ואין זה במשמע לשון רש"י אלא דעיקר החששא לפ"ז בבע"ה היינו דלמא אתי למיעבד בפעם אחר עקירה והנחה גמורה ברה"ר והכי הו"ל לרש"י לפרש דילמא אתי למיעבד עקירה והנחה גמורה ברה"ר משא"כ לשון על עקירתו משמע דאעקירה שעשה כבר קאי דיעשה הנחה אע"כ כדפרישית דאעני קאי וכנוסחאות החדשות דספרים אחרים דמסייע' לי כן נ"ל בכוונת רש"י ולפ"ז יפה כתבו התוספות דכאן מפרש רש"י כפי' ריב"א דלקמן ולפי שיטת רש"י דלקמן הו"ל לפרש שתים לפטור בעקירות דבע"ה:

'''אלא''' דלענ"ד נראה עוד בכוונת רש"י כאן שהוכרח לפרש כן דנהי דלקמן מפר' בענין אחר היינו משום דלישנא דגמרא דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הכי משמע ליה דאתחלת המלאכה קאי והיינו לענין פטורי דמתניתין דידן משא"כ הכא דאמתניתין דשבועות קאי דבעי למימר דקתני שתים שהן ד' מהן לחיוב ומהן לפטור א"א לפרש כדלקמן דשתים לפטור היינו עקירות דבע"ה דא"כ לא הוי דומיא דמראות נגעים ושבועות וידיעות שהן ארבע שהוסיפו חכמים על שתים המפורשות כעין אבות ותולדות בכולהו הוי חדא לחדא וחדא לחדא דוק ותמצא משא"כ הכא כיון דשתים היינו הוצאה דעני והוצאה דעשיר לית לן למימר דשהן ארבע דהיינו שתים שהוסיפו היינו בשל עשיר לחוד דהיינו בע"ה דא"כ הו"ל תרתי לחדא ולאידך עיקר הוצאה דעני לא קתני מינה כלום בשהן ארבע ולא הוי דומיא דהנך:

'''ועוד''' דלא שייך כלל למיקרי נתינה דבע"ה לעני ברשות היחיד בלשון יציאות דהא לא הוציא כלום ועקירות הו"ל למתני ועוד דבשלמא במתניתין דידן דקתני לכולהו פרטי בהדיא דשניהן פטורין אבל אסור נשמע זה כמו זה אלא דלחושבנא בעלמא אמרינן לקמן דלא קחשיב אלא הנך דאתו לידי חיוב חטאת שפיר מצינן לפרש כפרש"י לקמן דאתחלת המעשה קאי משא"כ בשבועות דלא קתני אלא שתים שהן ארבע גרידא ועיקר כוונת התנא למיתני נמי דפטורי אע"ג דטובא איכא ועוד דלא הוי דומיא דהנך אע"כ דאכתי דמיין לענין איסורא וא"כ דעיקר כוונת התנא לאיסורא אמאי סמך לומר שהן ד' סתמא אדבע"ה טפי מדעני דהא לא איירי מחיוב חטאת כלל אלא מאיסור גרידא ואדרבא דעני טפי במשמע כדפרי' אע"כ הוכרח רש"י לפרש כאן דקושטא דמלתא הכי הוא דלמאי דס"ד דמתניתין דשבועות קתני שתים לחיוב ושתים לפטור ע"כ היינו כפי' ריב"א לקמן דלא קחשיב אלא חדא הוצאה לפטור אבל אסור בבע"ה שעושה כל המעשה בחסרון מעט וחדא הוצאה כהנ"ל בעני דהנך הויין שפיר בכלל יציאות שמוציאין החפץ ממקומו משא"כ אינך לא הויין יציאות דלא עביד אלא טלטול בעלמא ולא אסירי מטעם הוצאה מרה"י לרה"ר כלל אלא משום דידו של אדם הוי ככרמלית וכמו שאבאר לקמן בעזה"י כן נ"ל נכון ודוק היטב ותו לא מידי:

<big>בגמ'</big> '''והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא כו'.''' ולפי מאי דמשמע מלשון הרמב"ם בפי' המשניות שכתבתי לעיל דהנהו פטורי דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל לעולם חייב מלקות משמע לכאורה כדפרישית לעיל במשנתינו דלא ממעטינן זה עוקר וזה מניח אלא מקרא דאיירי בחיוב חטאת מבעשותה דמייתי הש"ס לקמן בשמעתין אבל לעולם איסור לאו איכא א"כ לא הוי מקשה הש"ס הכא מידי דהא הוי שפיר דומיא דמראות נגעים דכולה לחיובא לענין מלקות וכדמוקי הש"ס להדיא התם בשבועות לחדא אוקימתא דכולהו מתני' לענין מלקות איירי ומסיק הש"ס שם דיציאות השבת נמי למלקות איירי דמתני' כרבי ישמעאל דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו:

'''והנראה''' מזה דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאיכא חיוב מלקות לאו מלקות גמור איירי אלא מכות מרדות מדרבנן כמו שמבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת והיינו מטעמא דפרישית לעיל דאף על גב דהוצאה מקרא דויעבירו ילפינן או מאל יצא אפ"ה ע"כ הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת דאל"כ לא ידעינן מיתה וחטאת בהוצאה וכיון דהוצאה בכלל מלאכה היא ואפ"ה ממעט קרא זה עוקר וזה מניח מחטאת ע"כ דלאו מלאכה היא דלא מיקרי הוצאה כלל אע"ג דהוי במשכן כמ"ש התוס' לקמן וא"כ ממילא דליכא נמי מלקות דאורייתא ומקשה הש"ס שפיר והא דומיא דמראות נגעים דכולהו לחיובא דאורייתא קתני כנ"ל ודו"ק:

<big>שם</big> '''אלא אמר רב פפא הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי.''' וקשיא לי א"כ אמאי קתני שתים שהן ד' האיכא טובא כגון כרמלית והוצאה במלאכה שא"צ לגופה והרבה כיוצא באלו דבכולהו פטור אבל אסור ושייך בהו נמי מכות מרדות מדרבנן כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת. תו קשיא לי דלפ"ז בכולהו מלאכות שבת מצי למיתני שתים שהן ד' דהא כל אב מלאכה יש לו תולדה והוי שתים לחיובא ושתים לפטור בשנים שעשאוה דפטורי אבל אסורי:

'''מיהו''' למה שפירשו התוס' בשבועות דף ה' דשתים שהן ד' בפנים היינו לחיוב קרבן ובחוץ היינו פטור אבל אסור הוי אתי שפיר אלא דלפרש"י ותוס' דשמעתין קשה אלא דאפ"ה איכא למימר דלא קתני במתני' אלא הנהו דשייך בהו שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ואע"ג דלעיקר דינא איכא פטורי טובא אפ"ה לא קתני אלא הנהו דשייך בהו האי לישנא שתים שהן ד' וכמו שאבאר בלשון התוס' בסמוך:

<big>בתוס'</big> '''בד"ה התם דלאו עיקר שבת כו' וגם המקשה לא הקשה כו' אלא פריך דליתני הכא שתים שהן ד' ותו לא עכ"ל.''' וכתבו בשם מהרש"א ז"ל שהוא גליון. ולענ"ד נראה ליישב דבריהם דאע"ג דהכא דעיקר שבת פשיטא דאיצטריך למיתני כולהו דיני דפטור אבל אסור אכתי לא שייך למיתנייהו בהאי לישנא דשתים שהן ד' דלא אשכחן כי האי לישנא בכולה תלמודא אלא בהנך דקתני בפ"ק דשבועות והיינו היכא דכולהו לחיובא אלא דשתים מפורשים בהדיא ואינך משום ילפותא וע"ז משני הש"ס דכיון דהכא עיקר שבת ואיצטריך למיתנייהו בהאי מתניתי' גופא מש"ה מסיק לה נמי בלשון שתים שהן ד' כדקתני רישא כן נ"ל ואין צורך להגיה הספרים וק"ל:

'''<big>בד"ה</big> מי לא עסקינן כו' וא"ת מ"ש דתני תולדה דהוצאה כו' עכ"ל.''' ובחידושי הרשב"א כתב בשם הרמב"ן ז"ל דלרב פפא דהכא אין ה"נ דהכנסה לאו תולדה דהוצאה היא אלא הוי אב. כוונתו כיון דהוי לגמרי במשכן בהאי ענינא דהוצאה ואפ"ה לא שייך למנותן בשתים כיון דחדא מלתא היא. והא דמסקינן בר"פ הזורק דהכנסה תולדה היינו דלא כרב פפא ע"ש:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}