עריכת הדף "פני יהושע/שבועות/ז/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמרא''' אבל עולה ויורד נייתי מידי דהוי אשמיעת קול ואביטוי שפתים. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דליכא לאוקמי בתרומה כיון דלא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ותיפוק ליה דעיקר עולה ויורד שייך אפי' בלאו גרידא כמו בשמיעת קול וביטוי שפתים אלא דנראה דמעיקרא הוי סבר דשמיעת קול וביטוי שפתים אע"ג דלית בהו לא כרת ולא מיתה אפ"ה חמירי טפי אפי' מתרומה דהוי באיסור מיתה וכ"ש משאר חייבי לאוין והיינו משום דאיסור שבועה חמיר טפי שכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה בחורב ובשבועה נאמר לא ינקה ומה"ט איכא למ"ד בשלהי מסכת יומא דיום הכיפורים ושעיר המשתלח מכפרין על כל עבירות שבתורה חוץ מלא תשא ע"ש וכן כתב בשאלתות פרשת יתרו וכדאמרינן נמי לקמן בפ"ג דאע"ג דכתיב נמי ונקה גבי שבועה היינו שב"ד שלמטה מנקין אותו ע"י מלקות אבל ב"ד של מעלה אין מנקין אותו כלל ומש"ה שפיר י"ל דאחמיר רחמנא בשגגתן יותר מבשאר עבירות אלא דהמקשה דהכא דקאמר אבל עולה ויורד נייתי מידי דהוה אשמיעת קול היינו משום דלפ"ז שפיר אית לן לאוקמי נמי בתרומה דהוי מיהא דומיא לשמיעת קול וביטוי שפתים בהך מילתא דלית ביה כרת וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר קושית ואימא תרומה היינו נמי דוקא תרומה ולא קדשים ולא סגיא להו בעולה ויורד אלא בקבוע ומש"ה אית לן לאוקמי קרא דדחיק ומוקי נפשיה ברווחא דאיירי בתרומה והוי שפיר דומיא דשמיעת קול וביטוי שפתים דאיתקשו להדדי בהך פרשה גופא כנ"ל בישוב הסוגיא:

'''אלא''' דקשיא לי טובא בעיקר מילתא דפשיטא ליה לתלמודא הכא ובכמה דוכתי בטמא שאכל תרומה ליכא קרבן כיון דלא אשכחן מיתה דחייב עליה קרבן אכתי אפ"ל דליחייב אשם בג"ש דחטא חטא ממעילה כי היכי דילפינן לכולה מילתא דמעילה מתרומה במס' מעילה פרק הנהנה ובפסחים דף ל"ג וממילא דאית לן למילף נמי תרומה ממעילה דאין ג"ש למחצה וכמ"ש התוס' שם בפסחים להדיא דאפי' לרבנן ע"כ אית להו הך ג"ש דחטא חטא אפי' למילף תרומה ממעילה לכל מילי אלא דהא דס"ל לרבנן הזיד במעילה באזהרה משום דבתרומה כתיב ומתו בו למעוטי מעילה וא"כ לענין קרבן שפיר אית לן למילף הך ג"ש דהוי באשם. מיהו למאי דמסקינן דאיצטריך קרא למעט תרומה מעולה ויורד אי ממיעוטא דבה ולא בתרומה או מג"ש דרבי דבהמה בהמה ומג"ש דרבא דטומאתו טומאתו דודאי כל הני ג"ש לא איצטריך אלא למעוטי תרומה מעולה ויורד כמו שאבאר וא"כ אי ס"ד דאיכא בתרומה חיוב אשם תו לא איצטריך למעוטי תרומה כלל מעולה ויורד:

'''שם''' אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי ליה כו' קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר כו' אשכחן קודש מקדש מנ"ל. לפי פשט לשון הסוגיא משמע דהא דקאמר אימא בה למעוטי מקדש היינו נמי למעוטי קודש אלא דחדא מינייהו נקט דהא בתרוייהו שייך האי טעמא שישנן בקרבן קבוע כמו כל חייבי כריתות דמ"ש וא"כ ע"כ דפרשת עולה ויורד ליתא אלא בתרומה לחוד ועוד דבהכי הוי שפיר דומיא דאינך דלית בהו כרת אלא דלפ"ז קשיא לי טובא חדא דא"כ מאי האי דקרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים בהא דיליף רבי ג"ש שאין אדם לומד מעצמו ומאי עדיפא הך ג"ש מכל ג"ש שבתורה ועוד דכיון דמקשה מתרוייהו ונקט מקדש משמע דפשיטא ליה טפי כמו שאבאר א"כ מאי האי דקמשבח ליה רבא האי ברייתא דרבי כיון דבהך ג"ש לא ילפינן אלא קודש ואכתי מקדש לא ממעט ליה רבי כלל דהא מהדר רבא מסברא דנפשיה לאוקמי בכמה אוקימתות ולא מיתוקמא ליה אלא כמסקנא מג"ש דטומאתו טומאתו והך ג"ש עדיפא הוא לאוקמי בעולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו מג"ש דרבי כמ"ש התוס' עכ"פ בהך ברייתא דרבי אין רמז למילף ממנה טומאת מקדש ועוד דמאי מקשה סתמא דתלמודא אמימרא דרבא אשכחן קודש מקדש מנ"ל הא ודאי שפיר ילפינן נמי מהך ברייתא לענין טומאת מקדש דכיון דאשכחן מיהא דשייך עולה ויורד בקודש אע"ג דשייך ביה קרבן קבוע וא"כ לא דמי נמי לאינך לשמיעת קול וביטוי ואפ"ה חייב א"כ ממילא דאית לן לחייב במקדש טפי מבתרומה דהא לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ועוד דהא גופא תיקשי מאי האי דנקט המקשה במילתיה למעוטי מקדש ושביק לקודש והא בכולה ברייתא ובסוגיא דשמעתין במכילתין בפירקין ובאידך פירקין נקט לשון דטומאת מקדש וקדשיו. והנלע"ד בזה ליישב כל הקושיות חדא מגו חדא בסגנון א' והיינו דהמקשה לא פסיקא ליה להקשות דנימעט קודש ולאוקמי בתרומה לחוד מהטעם שאבאר בסמוך גבי ואימא ה"נ תרומה ועוד דמסברא פשוטה איכא למימר דפרשת קרבן עולה ויורד איירי בטומאת קודש חדא דכיון דאשכחן דפרט הכתוב בעולה ויורד כל הנך פרטי דטומאת נבילה ושרץ ואדם והנך שלש טומאות גופייהו פרט הכתוב ג"כ בפרשת צו בטמא שאכל את הקודש במקום כרת דידהו משא"כ בתרומה ואפי' למאן דיליף תרומה מקרא דלא יאכל בקדשים עד אשר יטהר מדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב אפ"ה מה"ט גופא משמע דפרשת עולה ויורד לא איירי בתרומה כיון דהתם לא כתיב נבילה וכתיב בעל קרי ואילו בפרשת עולה ויורד לא נזכר מצורע וזב ובעל קרי ואם כן ממילא דאית לן לאוקמי קרא בקודש טפי מבתרומה ואי משום דאשכחן קרבן קבוע בטמא שאכל את הקדש כמו בשאר חייבי כריתות {{ממ|או מהיקישא דריב"ל דיליף מתורה אחת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז או מג"ש דרבי דיליף ג"ש דעליה עליה מאחות אשה שחייבין כרת א"כ האי עליה דחטאת נמי איירי דוקא במקום כרת}} אפ"ה אית לן לאוקמי האי קרא שפיר בטמא שאכל את הקודש היכא דליכא כרת כגון בטבול יום ומחוסר כיפורים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש בהלכות פסולי מוקדשין מש"ה לא פסיקא ליה למעט קודש מבה משא"כ במקדש קשיא ליה בפשיטות דאית לן למעט מקדש טפי מתרומה כיון דבמקדש לא כתיב שום פרט וכלל בכרת דידיה כ"א בטומאת מת לחוד ועוד דבכל ענין שייך ביה קרבן קבוע אפי' בטבול יום ומחוסר כיפורים דהא בהאי קרא גופא דפרשת חוקת דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מסיים בסיפא דקרא טמא יהיה עוד טומאתו בו ודרשינן מיניה טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים כן נראה לי בסברת המקשה ואהא קאמר רבא שפיר דקרי עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים מדיליף בג"ש לענין קודש לחוד ושביק מקדש אלמא דמקדש פשיטא ליה טפי לחיובא בקרבן עולה ויורד אי משום דרבי לטעמיה דהא דחייב חטאת קבוע' בדבר שזדונו כרת דוקא יליף לה מג"ש דעליה ומאחות אשה וכתבו התוספות בפרק קמא דיבמות דלרבי דיליף לה מעליה אינו חייב קרבן קבוע אלא היכא דאיכא לאו וכרת כמו באחות אשה. ועוד דבהאי קרא דונודעה החטאת אשר חטאו עליה כתיב להדיא אשר לא תעשינה והיינו לאו וכמו שכתבו התוספות ג"כ להדיא בפרק כלל גדול ע"ש ואם כן לפ"ז כיון דבמחוסר כיפורים דכתיב גבי מקדש לא אשכחן לאו וממילא דלא שייך ביה חטאת קבוע אם כן יש לנו לומר דחייב בעולה ויורד דלפוטרו בלא כלום אי אפשר דודאי מקדש חמיר מתרומה שזה בכרת וזה במיתה. וכ"ש אם נאמר דרבי סבר כר"ש רבי' {{ממ|כדאמרינן במנחות בשלהי פרק ר' ישמעאל}} דס"ל ברפ"ב דהוריות {{ממ|דלר"ע ציבור וכהן משיח פטורין מקרבן עולה ויורד כיון דלא שייך בדלי דלות}} ור"ש קאמר בהדיא דמשיח פטור מטומאת מקדש וקדשיו ואמרינן בגמרא דטעמיה מדכתיב בביאת מקדש ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא משיח שאין חטאתו שוה לקהל דהנך בשגגת מעשה ואיהו בהעלם דבר וממילא דכ"ש דציבור פטורין מטומאת מקדש מה"ט גופא שאין בהם העלם דבר ועוד דדרשינן התם להדיא לאשמת העם הרי משיח כציבור נמצא לפ"ז בטומאת מקדש דכתיב מתוך הקהל פטרינן משיח וציבור מקרבן קבוע וליתנהו בכלל ג"ש דעליה לחייב בחטאת קבוע דהא עיקר ג"ש דעליה בציבור כתיב אם כן מש"ה ודאי פשיטא דשגגת יחידים בשגגת מעשה בביאת מקדש חייבו רחמנא קרבן עולה ויורד טפי מבתרומה כיון דאית בהו כרת והיינו דלא איצטריך ליה לרבי לאתויי ג"ש אלא אטומאת קודש בלבד דלא כתיב ביה מתוך הקהל נמצא שפיר קאמר רבא דקרי עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים. אלא דאפ"ה מקשה סתמא דתלמודא שפיר אתנא דברייתא דלעיל דמוקי לעולה ויורד במקדש וקדשיו דנהי דבקודש פשיטא ליה מהן ג"ש דרבי דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא והיינו דקאמר אשכחן קודש אכתי מקדש מנ"ל והיינו לדידן דלא קי"ל כרבי בהך ג"ש דעליה אלא כדריב"ל כדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס ובפרק כלל גדול אמרינן דפלוגתא דרבי ורבנן תליא בפלוגתא דמונבז ורבנן וע"ש בתוס' וא"כ מנ"ל הא דפשיטא לן בכולה תלמודא דשייך עולה ויורד במקדש כמו בקודש כנ"ל נכון בעזה"י ואולי מקום הניחו לי מן השמים ועיין עוד בסמוך:

'''שם''' דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה כו' לקמן דף י"ט הקשו התוספות בד"ה מדבעי למכתב בהמה וחיה לכדרבי משמע דלא קשיא ליה לרבי בהמה למה נאמרה אלא משום דבהמה בכלל חיה ותיפוק ליה דבלא"ה תרוייהו מייתרי דמבכל דבר טמא לחוד איתרבו להו ע"ש מה שתירצו ובאמת שיש לדקדק למה לא הקשו קושיא זו הכא בשמעתין אעיקר מילתא דרבי ומלבד זה יש לתמוה לכאורה אקושייתם דהתם דפשיטא להו דכולהו פרטי מייתרי כיון דכתיב בכל דבר טמא ומאי קושיא הרי בת"כ דריש לכל הנך פרטי דחיה ונבילה בהמה ושרץ וטומאת אדם כל חד וחד באפי נפשיה דאתא לרבות כמה ענייני טומאה דשייך בכל חד ע"ש אלא דאפשר דמשמע להו להתוס' מסוגיא דהכא ודלקמן דף י"ט דע"כ רבי לית ליה הנך דרשות או דלא הוו אלא אסמכתא בעלמא דאי לדרשא גמורה ה"ל למיכתבינהו בעיקר פרטי דיני טומאה ולא לגבי עולה ויורד כך נראה לי בכוונת התוספות וכמו שאבאר לקמן דף י"ט. מיהו בהך דרשא דדריש התם בת"כ מקמי היאך וז"ל נפש כי תגע בכל דבר טמא הזקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טמאות יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה יצא דבר שאין אב הטומאה ע"כ ואם כן ודאי משמע דדרשא גמורה היא כיון דמפשטא דקרא דכי תגע בכל דבר טמא הוי משמע דאפי' אם נגע בולד הטומאה נמי חייב ואפשר עוד דה"א דדוקא בנגע בראשון ושני חייב קרבן עולה ויורד משא"כ באב הטומאה לא סגי ליה בעולה ויורד אלא בחטאת קבוע' כמו בכל חייבי כריתות כדמשמע בשמעתין ואם כן לפ"ז ממילא דאליבא דרבי דקיימינן הכא שפיר צריכי כל הנך פרטי להך מילתא גופא דהא אשכחן לרבי דדריש בעלמא כללי ופרטי כדאיתא לעיל דף ד' ואם כן לפ"ז אי הוי כתיב נבילה לחוד הוה דריש לה בכלל ופרט וכלל דבעינן כעין הפרט ממש שיהא דומה לנבילה בכל צדדיו משא"כ הנך טומאות דקילי מנבילה כגון שרץ שאין מטמא במשא ה"א דפטור והנך נמי דחמירי מנבילה כגון מת וזב ומצורע שטמאין שבעה ה"א דלא סגיא ליה בקרבן עולה ויורד שכן מדת כלל ופרט וכלל בכל מקום ועוד דאפילו בהנך דחמירי נמי איכא למיפרך טובא שיש בטומאה אחת מה שאין בחבירתה מש"ה איצטריך למיכתב כל הנך פרטי וא"כ לפ"ז אכתי לא ידעינן הך ג"ש דרבי כיון דכולהו איצטריכו אלא דעיקר ילפותא דרבי אינו אלא מיתורא דבהמה למה נאמרה כיון דבהמה בכלל חיה היא כן נ"ל נכון בעזה"י ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' לקמן דף י"ט ושם אבאר יותר באריכות. אלא דלכאורה אכתי איכא למישדי ביה נרגא ולמימר דהך דרשא דת"כ לענין אב הטומאה נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא דאפילו מנפש כי תגע בכל דבר טמא לחוד נמי ידעינן שפיר דאיירי באב הטומאה דוקא דהא קי"ל בפשיטות בכל הש"ס דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא דלאחר העיון נראה לי דאדרבה בהך מילתא גופא דלינא חספא ואשכחנא מרגניתא תותא משום דעיקר מילתא דפשיטא לן דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה לא אשכחן להדיא בש"ס מהיכא פשיטא לן הכי דהא לענין כלים דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ילפינן לה מקרא בפרק קמא דחולין מאויר כלי חרס ובדוכתי טובא משא"כ באדם ואף על גב דבשילהי פרק קמא דפסחים כתב רש"י בד"ה ת"ל מכל האוכל והאריך בהך מילתא טובא לענין כלים בהא דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה והיינו מהך דרשא דמייתי הש"ס התם וסיים רש"י וז"ל וכן אדם לא מצינן לו טומאה אלא מאב הטומאה כגון ע"י שרץ ונבילה ושכבת זרע וזב ונדה וטמא מת עכ"ל ע"ש מכל מקום היא גופא קשיא דמ"ש כלים דבעו קרא אף על גב דלא אשכחן להו טומאה במקום אחר ומ"ש אדם דלא בעי קרא אלא מדלא אשכחן ואי משום דבכלים לא אשכחן פרטי ובאדם אשכחן כל הנך פרטי דמייתי רש"י שם והיינו מקרא דפרשת אמור נראה לי דאדרבה מהנך קראי משמע להיפך דהא קחשיב התם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע דהיינו בעל קרי שאינו אב הטומאה אלא ראשון לטומאה כדאיתא בפרק כל הכלים ופשיטא לן כן בכולה תלמודא ואפ"ה כתיב בסיפא דהאי פרשה ונפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ופשטא דקרא ודאי משמע דאכולהו טומאות דהך פרשה קאי דהא דכתיב בלשון יחיד היינו משום דכולה פרשה כתיב' בל' יחיד איש ונפש א"כ ממילא יש במשמע דמי שנוגע באיש אשר תצא ממנו שכבת זרע והיינו בעל קרי נמי טמא טומאת ערב א"כ אכתי מנא לן דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל למאי דפרישית מברייתא דת"כ גבי עולה ויורד אתי שפיר טובא דכיון דכתיב ברישא דקרא נפש כי תגע בכל דבר טמא ואפ"ה כתיב כל הנך פרטי עד שסופינו לרבות כל הטומאות אפילו נבילת עוף טהור כדמסקינן בשמעתין וא"כ ע"כ דהאי כללא דנפש כי תגע בכל דבר טמא וכל הנך פרטי לא אתו אלא לאשמעינן שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה"ט גופא לא כתיב בעל קרי בהאי פרשה ומהכא הוא דשמעינן דהא דכתיב בסוף פרשת אמור נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב לאו אכולה פרשה קאי אלא אמקרא שלפניו אטומאת אדם דסליק מיניה כגון טמא מת וזב ומצורע ולאפוקי מי שנגע בבעל קרי ונוגע בטמא שרץ כן נ"ל נכון ולפ"ז ודאי יפה קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים כיון דכל הני הלכתא רברבי שמעינן ממילתא דרבי במה שהוצרך לומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה וגם זה נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:

'''שם''' אשכחן טומאת קודש טומאת מקדש מנ"ל. קשיא לי טובא דלמאי דלא אסיק אדעתיה השתא היקישא דמקדש לקודש מקרא דבכל קודש ולא מג"ש דר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין דיליף טומאתו טומאתו אם כן תיקשי ליה טפי אהא דפשיטא לן בכולה תלמודא דעל ביאת מקדש חייב כרת וקרבן בכל הטומאות כמו בטומאת מת דהא בביאת מקדש לא אשכחן כרת אלא בפרשת חקת דאיירי בטומאת מת לחוד וכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי מי נדה לא זורק עליו ועוד דאפילו בטומאת מת גופא משנה ערוכה מצינן בנזיר סוף פרק כהן גדול דאמר ר' יהושע כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו חייב על ביאת מקדש וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא ואם כן כל שכן דיש לנו למעט כל שאר טומאות וכל שכן דקשה נמי בהא דאמר ליה ר"מ לר' יהושע לא תהא קלה זו מן השרץ ואכתי שרץ גופא מנ"ל ואי משום דאשכחן בנבלת עוף טהור דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ופירש"י והרמב"ן בחומש דהאי ונשא עונו היינו כרת ללמדינו שעל רחיצת גופו ענוש כרת בטומאת מקדש וקדשיו וכן הוא בת"כ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש הא ודאי נראה ברור דכל זה היינו לפי המסקנא דאיתקש קודש למקדש להדדי אי מהיקישא דבכל קודש דהכא או מג"ש דר' יוחנן בפ' אלו הן הלוקין אבל כל כמה דלא קים לן דאיתקשו מקדש וקודש שפיר מצינן לאוקמי האי קרא דונשא עונו בפרשת אחרי לענין אכילת קודש לחוד וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דלא שייך האי שקלא וטריא בשמעתין לענין טומאת מקדש טפי מבכמה דוכתי. ונראה דוחק לומר דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה הך היקישא אלא דאפ"ה מקשה שפיר משום דבעי לאקשויי א"ה תרומה נמי וא"כ לא שייך הך קושיא בעלמא לענין טומאת מקדש אלא דהא נמי ליתא למאי דמסיק רבינא בזבחים דף ל"ד דהאי היקישא דבכל קודש לענין מלקות לחוד איתמר ולא לענין כרת וע"ש ובתוס' וא"כ ע"כ דמה שחייב כרת בביאת מקדש וקודש על כל הטומאות היינו מג"ש דטומאתו טומאתו בפרק אלו הן הלוקין דאיתקש מקדש לקודש והנך טומאתו טומאתו דהתם גבי כרת כתיבי אם כן הכא בשמעתין נמי לא מקשה מידי דכיון דמג"ש דרבי איתרבי לענין עולה ויורד בקודש ממילא ילפינן נמי למקדש בהך ג"ש דטומאתו טומאתו. והנלע"ד בזה דודאי המקשה דהכא לא אסיק אדעתיה הן ג"ש דרבי יוחנן ולא היקישא דריש לקיש כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה ואימא אף תרומה וכדפרישית נמי לעיל בתחילת הסוגי' אלא דאפ"ה אתי ליה שפיר הא דחייב כרת וחטאת קבוע' בביאת מקדש בכל הטומאות משום דפשיטא ליה טובא דביאת מקדש חמיר טובא מאכילת קודש שהרי קדושת קודש גופא אינה אלא ע"י מקדש וכדמשמעות לישנא דמקדש וקדשיו וקדושתו קדושת עולם וכ"ש משכן שנמשח בשמן המשחה ועוד דאפילו בביאה במקצת באצבע קטנה חייב וכ"ש לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל דטבול יום ומחוסר כיפורים חייבין כרת על ביאת מקדש משא"כ באכילת קודש וכה"ג כמה מעלות אשכחן בביאת מקדש יותר מבקודש אם כן לפ"ז מצינן למימר דלענין כרת בכל הטומאות שפיר ילפינן מקדש מקודש בק"ו דכתיב כרת בכל הטומאות ואפי' למ"ד אין עונשין מן הדין אפ"ה איכא למימר דגילוי מלתא בעלמא הוא דבכה"ג לכ"ע עונשין כדאיתא בכמה דוכתי בסנהדרין ובמכות ומש"ה לא קשיא ליה אלא בסוגיא דהכא דוקא לענין חיוב עולה ויורד בביאת מקדש אשכחן קודש מקדש מנ"ל דמה"ט גופא דמקדש חמיר מקודש אית לן למימר דלא סגי ליה בקרבן עולה ויורד אלא בקרבן קבוע כנ"ל נכון ומוכרח בעזה"י ודוק היטב:

'''בגמרא''' אי הכי תרומה נמי וכתב מהרש"א ז"ל דיש מקשים דהיאך אפשר לומר דעולה ויורד שייך בקודש ובמקדש ובתרומה דאם כן נישתוק מג"ש דרבי ונילף כולהו מהאי בנין אב דברייתא דלעיל דענש והזהיר ובה ל'ל וע"ז תירץ דס"ד דאתי למעוטי טמא ששימש ענ"ל ע"ש ולע"ד אין מקום לקושיא זו כלל דודאי אי לאו ג"ש דרבי ומיעוטא דבה ה"א דעולה ויורד בקרא היינו בתרומה לחוד דוקא משא"כ בטומאת מקדש וקדשיו לא סגי ליה בקרבן עולה ויורד דהיינו קושיין ונראה שהקשה כן לפמ"ש התוס' לעיל בקושי' קמיתא דהא דקאמר ואימא תרומה היינו אימא תרומה נמי דלא שייך להקשות אימא תרומה לחוד אלא משום מיעוט דבה דהא ודאי ליתא דאפילו לסברת התוספות לעיל דקושי' קמייתא היינו ואימא תרומה נמי היינו כל כמה דלא אשכחן שום טעמא לאוקמי עולה ויורד בתרומה טפי מבטומאת מקדש וקדשיו ומש"ה מוקמינן סתמא דקרא בכל הטומאות שענש והזהיר משא"כ לבתר דמקשה הש"ס דמקדש וקדשיו מסתבר דלא סגיא להו בעולה ויורד אלא בקבוע דלא גרעו משאר כריתות ומקשה נמי דאית לן לאוקמי דומיא דשמיעת קול וביטוי שפתים דליכא כרת ואם כן מקשה הכא שפיר דמהך ג"ש דרבי ומהיקישא דבכל קודש כ"ש דאית לן לאוקמי קרא בכולהו מיהו אי לאו הך ג"ש והיקישא הוי מוקמינן בתרומה לחוד מהנך סברות גופייהו שהקשה המקשה לעיל {{ממ|וכ"ש השתא דקושי' זו אליבא דרבי קאי וא"כ פשיטא דמסברא לא שייך להקל במקדש וקדשיו טפי מבשאר חייבי כריתות לפוטרו מקבוע דהא לקושטא דמלתא לרבי מקדש וקדשיו חמיר טפי מבשאר חייבי כריתות דהא בכולן לא בעינן ידיעה בתחילה}} ועוד דכיון דהשתא מיהא דכתיב בה דמשמע מיעוטא וא"כ ע"כ דקושית המקשה דפריך ואימא תרומה נמי היינו דכיון דאיכא ג"ש והיקישא לחייב בשלשתן דמאי חזית אם כן ע"כ אית לן למימר דבה אתי לדרשא אחריתי ואם כן אי לאו ג"ש והיקישא לא הוי מוקמינן לדרשא אחריתי אלא למעוטי חד מהנך ולמאי דקשי' ליה למהרש"א נמי לאו שפיר משני דמ"ש דס"ד דאתי למעוטי טמא ששימש חדא דטמא ששימש לא נזכר בשמעתין כלל ועוד דלמאי דס"ד דבתרומה איכא עולה ויורד טפי ממעשר ועל כרחך היינו כיון דאיכא חיוב מיתה ואם כן טמא ששימש נמי אית לן לרבויי מג"ש דחילול חילול כי היכי דמחייבינן מיתה מהך ג"ש אלא בהא איכא למימר דכיון דתרומה לא בעי למילף השתא אלא מהיקישא דבכל קודש כמו שפירש"י וכדמשמע לשון אי הכי אם כן תו לא מהני הך ג"ש דלענין חילול לחייב נמי טמא ששימש דהא קי'ל בפרק איזהו מקומן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש משא"כ במקדש ותרומה שפיר איכא למימר מהיקישא דקודש דאף על גב דקודש גופא לא אתיא אלא מג"ש דרבי אפ"ה הא קי'ל דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אבל קושיא קמייתא קשיא על מהרש"א וצ"ל כדפרישית מיהו כל מה שכתבתי בזה היינו לפי מאי דמשמע מלשון התוס' ומסוגיא דשמעתין דנהי דקושיא קמייתא דלעיל דקאמר ואימא תרומה היינו תרומה נמי וכמ"ש התוספות וכ"ש קושי' בתרייתא דהכא דאמרינן בהדיא ואימא ה"נ תרומה מ"מ הך קושיא מציעתא דקאמר ואימא בה למעוטי מקדש היינו למעוטי נמי קודש דלא סגיא ליה ולפי זה על כרחך לא אשכחן עולה ויורד אלא בתרומה לחוד מה שאין כן למאי דפרישית דהא דמקשה נמי אימא בה למעוטי מקדש היינו מקדש לחוד אבל קודש חייב בעולה ויורד כמו בתרומה והיינו שאין נראה לו סברא כלל לומר דעולה ויורד לא שייך אלא בתרומה לחוד דאם כן אין עולה ויורד נוהג אלא בכהנים וקרא סתמא כתיב נפש כי תגע ומסתמא איירי בכל ישראל דומיא דשמיעת קול וביטוי וכל הנך קרבנות דלעיל מינייהו דילפינן עליון מתחתון וכל היכא דאיירי בתרומה כתיב דבר אל אהרן ואל בניו וכדאמר רבא נמי בפרק הערל מה"ט דהא דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב מוקמינן לה בתרומה שאינו נוהג אלא בזרעו של אהרן משא"כ הכא דסתמא כתיב מש"ה אית לן לאוקמי פשטא דקרא עכ"פ בביאת מקדש דנוהג בכל ישראל או באכילת קודש דנוהג נמי בישראל בשלמים וקדשים קלים אלא דאפ"ה אפשר דאיירי נמי בתרומה כיון דקרא סתמא כתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם משמע לכל חד במאי דשייך ביה חטא כדפרישית בתחילת הסוגיא דעיקר בנין אב אתא למימר דבעינן נמי ענש והזהיר ולאפוקי מעשר וטומאת כהנים נמצא דלפ"ז מתיישב כל הסוגיא בפשיטות כמו שפירשתי והיינו נמי דמקשה הכא ואימא ה"נ תרומה דכ"ש השתא דמג"ש דרבי ידעינן קודש ומקדש ותרומה מהאי היקישא דבכל קודש ולפ"ז ע"כ דבה אתי לדרשא אחריתי ועל זה משני שפיר דאי אפשר לומר כן דטפי אית לן למימר דבה אתי למעוטי תרומה כיון שאינו בכרת אם כן על כרחך דהיקישא לא אתי אלא למקדש לחוד וע"ז מקשה שפיר אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן אכילה כמותו וכיון דהי מינייהו מפקת ממילא דהיקישא לתרווייהו אתי וע"כ בה לדרשא אחריתי וכל זה היינו כיון דאיכא ג"ש והיקישא מה שאין כן אי לאו ג"ש והיקישא הוי מוקמינן מיעוטא דבה לחד מהנך כנ"ל ודו"ק:

'''בתוספות''' בד"ה ואימא אף תרומה כו' משמע לפי סוגיא דשמעתין דהאי קרא איירי בין בתרומה בין בקודש ותימא דסוגיא דמכות מוכחת דלא מיירי בתרווייהו כו' וי"ל דסוגיא דהכא כברייתא דת"כ כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דאין מקום לקושית התוספות כלל דודאי התם במכות דאיירי לענין מלקות דאמתניתין דאלו הן הלוקין קאי דקחשיב טמא שאכל את הקודש מש"ה הוצרכו ר"י ור"ל לאהדורי אלאו מיותר באכילת קודש ואם כן אי מוקמינן קרא דבכל קודש בכל מידי דאיקרי קודש הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכמ"ש שם מה שאין כן לבתר דאשכחן לאו בקודש לחוד ולאו בתרומה לחוד מסוגי' דהתם ומסוגיא דפרק הערל אם כן ודאי מקשה הכא שפיר דלענין עולה ויורד שפיר אית לן לאוקמי הך היקישא דקודש ומקדש מקרא דבכל קודש לא תגע דאתרומה נמי קאי משום דאיקרי קודש:

'''בגמרא''' אלא אמר רבא ג' כריתות בשלמים למה כו' מדקאמר אלא אמר רבא משמע דהשתא הדר ביה מהיקישא דקודש למקדש מקרא דבכל קודש אי משום דלית ליה האי היקישא כר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין מדתני ברדלא הך ג"ש דטומאתו דקודש לטומאתו דמקדש או משום דאפילו לר"ל דהתם דאית ליה האי היקישא דתניא כוותיה אפ"ה איכא למימר דהאי היקישא דבכל קודש היינו לענין לאו לחוד דאיירי ביה קרא ולא לענין כרת ועולה ויורד דלא כתיבא בהאי עניינא ואין לתמוה בכך דהא בזבחים דף ל"ג מסיק רבינא אליבא דר"ל גופא הכי גבי ביאה במקצת דאתיא נמי בהאי היקישא דבכל קודש אפ"ה לענין מלקות לחוד איתמר ולא לענין כרת כמ"ש רש"י והתוספות שם ע"ש אם כן לפ"ז ה"ה הכא לענין עולה ויורד מצינו למימר הכי דמשמע ליה לרבא השתא דלא אתיא בהאי היקישא ולפ"ז א"ש טובא לישנא דאלא אמר רבא וכל שכן לגירסת הספרים שלנו דגרסינן לעיל אי הכי תרומה נמי דאהך קשי' גופא משני רבא שפיר דמהאי ילפותא דג' כריתות לא שמעינן אלא מקדש לחוד דהוי נמי בכרת דאיירי ביה האי קרא מש"ה מרבינן נמי לעולה ויורד וממילא נמעט תרומה דמה"ת לחייב כיון דלית ליה היקישא ובכה"ג גופא משמע נמי הא דאמרינן במסקנא אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו והאי לישנא משמע להדיא דהדר ביה מהנך שינויי דלעיל וממילא דלית ליה האי היקישא ואם כן מעתה אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה אתיא טומאתו טומאתו דקשיא להו אם כן ג"ש דרבי ל"ל נילף קודש מדאיתקש למקדש כיון דעל כרחך לרבא לית ליה האי היקיש' כלל כר' יוחנן דפרק אלו הן הלוקין ולריש לקיש נמי לא איתקש אלא ללאו למלקות לחוד כנ"ל ברור מתוך הסוגיות דהכא ודפרק אלו הן הלוקין ודזבחים דף ל"ג ודברי התוס' צ"ע:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}