עריכת הדף "פני יהושע/קידושין/עט/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''גמרא''' איתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת כו' ופרש"י דבדקנוה בו ביום לדעת אם יצאה מרשות אביה להיות קידושיה קידושין כו'. ומשמע לכאורה מפירושו דלאחר שקיבלה הקידושין ובאתה לפנינו בדקנוה ולפ"ז הא דנקיט לישנא דבדרך ובעיר ושקידשה אביה קודם שקידשה עצמה ואביה בבקר והיא בערב כל זה לאו דוקא דה"ה איפכא שקידושין שלה קדמו נמי דינא הכי אלא דלרבותא דרב נקיט הכי דאע"ג דקידושי אביה קדמו אפ"ה אין חוששין לקידושין כיון דלבסוף בשעה שאנו בודקין אותה אף בסוף היום מצאנוה בוגרת מסתמא בצפרא נמי הוי בוגרת ודאית ודידה הוי ודאי קידושין אלא דאכתי לשון בדרך ובעיר הוא ייתור לשון ובאמת השמיטו הפוסקים לשון בדרך ובעיר וכתבו קידשה אביה בבקר והיא בערב. אלא דאכתי קשיא לי לישנא דרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע להדיא דקידושין שלה הוו קידושין ודאי ומכ"ש אם לא קידשה אביה וקידשה עצמה דהוי ודאי קידושין לגמרי ואמאי הא איכא לגבי הך חזקה אידך חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לה אחזקת פנויה וא"כ לא הוי אלא ספק קידושין אם לא שנאמר דחזקת פנויה לא מיקרי חזקה כלל לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו וכמו שאבאר עוד בלשון התוס' בסמוך והיינו כסברת התוספות בס"פ המדיר בדף ע"ה ע"ב בד"ה אבל היכא דליכא חזקה ע"ש שכתבו בשם הרשב"א דחזקת פנויה לא חשיב לגבי חזקת הגוף כלל אף למיהוי תרתי במקום חדא וא"כ אף אנו נאמר דלא הוי כחדא לגבי חדא לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו היכא דליכא חזקת נערות כי האי דהכא כמבואר בלשון רש"י ותוספות אלא שכבר כתבתי שם בפ' המדיר דתירוץ התוספות דהתם בשם הרשב"א לא שייך הכא בשמעתין דאיהו גופא לא קאמר אלא משום דחזקת פנוייה דהתם גרע טובא כדפרישית שם:

'''מיהו''' הבית שמואל כתב בפשיטות באמת דאם קידשה עצמה בלבד הוו קידושי ספק משום דאיכא חזקת פנוייה לנגדה והיינו כדפרישית וא"כ קשה לישנא דרב ומסתמא דתלמודא שאמרו הרי בוגרת לפנינו ואמרי' נמי מדהשתא בוגרת בוגרת בצפרא נמי בוגרת משמע דמהאי סברא הוי כודאי גמור ונראה דוחק לומר דסמכו אסברא זו דבשביל שקידשה אביה קודם תו לא שייך חזקת פנוייה כלל אף לחומרא והיכא דלא קידשה אביה חזרה חזקת פנוייה למקומה והתוספו' נמי לא כתבו סברא זו אלא לחומרא בעלמא כמו שאבאר. לכך היה נראה לענ"ד דהא דאמרי' והרי היא בוגרת אשעת קידושין דידה ממש קאי דקודם הקידושין בדקוה ע"פ עדים או מכיון שקיבלה הקידושין מסתמא יודעת שיש לה סימני בוגרת דבעינן דליכא שום ספק בקידושין דידה מצד עצמן דהוי קידושין מדאורייתא דמכיון שהיום עשויות להשתנות נאמנת בעצמה אם לא מחומרא דרבנן להצריכה בדיקה ואין הספק אלא מחמת שקידשה אביה מקודם והשתא א"ש טובא הא דנקיט קידשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דבשניהם בעיר לא משכחת לה דמסתמא בקידושין הראשונים רמיא אנפשה ובדקה אם היא עדיין ברשות אביה או ברשות עצמה וכל ששתקה ולא מיחתה הו"ל כהודאה דאכתי לא בגרה ולא משכחת להאי דינא אלא כשקדשה אביה בדרך והיא לא ידעה ונתקדשה בערב ע"י שבדקה עצמה והרי היא בוגרת כן נ"ל נכון ואף שכתב רש"י ז"ל ובדקנוה בו ביום דמשמע לכאורה דלאחר הקידושין איירי היינו משום דלישנא דגמרא משמע הכי דקאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע דמדרבנן צריכה בדיקה בעדים אבל מדינא ודאי דהיא עצמה נאמנת כיון דהיום עשוייה להשתנות אם לא היכא שכבר קיבל אביה קידושין קודם לה ולעולם דודאי איירי שהיא אומרת שבשעה שקיבלה קידושין כבר בדקה עצמה ונמצאת בוגרת ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

'''תוספות''' בד"ה קידשה אביה כו' דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנוייה כו' והרי היא בוגרת לפנינו כו' עד סוף הדיבור. פירוש דבקידשה אביה לחוד דאיכא תרתי חזקות חזקת פנוייה וחזקת הרי היא בוגרת לפנינו כיון דליכא חזקת נערות כנגדה א"כ פשיטא דאפילו מדרבנן לא חיישינן להחמיר. אבל השתא שקידשה אף היא עצמה לא שייך למסמך אהך חזקת פנוייה למיהוי כתרתי ולא נשאר אלא חזקה דהרי בוגרת לפנינו והך חזקה לחוד ודאי לא מהני כדאשכחן בכמה דיני ספק קידושין דהחמירו חכמים אף במקום חזקה. כן נ"ל לכאורה בכוונת התוס' דלשמואל נמי אית ליה חזקה בהדי בוגרת לפנינו מדאורייתא היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה אלא דאפ"ה חדא חזקה לחוד לא מהני דמחמרינן מדרבנן וחיישינן דלמא השתא הוא דבגרה ועיין מה שאכתוב עוד בזה בכל הסוגיא דבסמוך:

'''גמרא''' אילימא בתוך ששה בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה ופרש"י דהא בחזקת נערה היא. ולכאורה איכא למידק אכתי מאי מתמה הש"ס בפשיטות בהא לימא רב דלמא סבר רב אע"ג דאיכא חזקת נערות אפ"ה כיון דאיכא לאוקמא אחזקת פנוייה כשקידשה אביה ואיכא למימר נמי השתא הוא דבגרה הו"ל תרתי גבי חדא כמו במקוה בסמוך ואע"ג שהתוס' כתבו דמשום דקידשה את עצמה לא שייך חזקת פנוייה אפ"ה נראה דאין זו סברא פשוטה כל כך דסוף סוף בהאי שעתא דקידשה הוי שייך חזקת פנוייה ולא חלו קידושי אביה כלל ולית לן למימר דע"י שקידשה עצמה אח"כ הדרי וחיילי למפרע. ובאמת נראה שהתוספות לא כתבו סברא זו אלא לטעמא דשמואל ולא אליבא דרב וכן כתב ג"כ בספר עצמות יוסף שהאריך בזה והעלה כן. אלא דנ"ל דאפ"ה מתמה הש"ס שפיר הכא אטעמא דרב דכיון דלא שכיח שתביא סימני בגרות תוך ששה הו"ל חזקה לנערות ורובא לנערות וא"כ ה"ל חששא דבגרות מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש כדאמרינן להדיא בכמה דוכתי דהיכא דאיכא רובא וחזקה ליכא מאן דחייש למיעוטא וכדמסקינן נמי לקמן בשמעתין כיון דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דמפיק נפשיה מחזקה עליו להביא ראייה ועיין מה שכתבתי בזה בס"פ המדיר דבחזקה דאתיא מכח רובא כ"ע מודו ולפי מאי דפרישית היה נ"ל לכאורה דהא דמתמה הש"ס בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו לא בעי למימר דלודי רב לשמואל דחוששין לקידושי שניהם דמהיכא תיתי אדרבא אית לן למימר דמה שקידשה עצמה פשיטא דאין חוששין לקידושין שלה כיון דקידושי אביה קדמו והו"ל קידושין גמורים דודאי נערה הואי בהאי שעתא כיון דרוב וחזקה מסייעין להדדי כדפרישית. אלא דהטור והש"ע בא"ע סימן ל"ז כתבו בפשיטות להיפך דהיכא דהיכא דהוי כה"ג בתוך ששה צריכה גט משניהם ומשמע דארישא קאי בענין דקידושי אביה קדמו וא"כ לא ידענא מהיכן יצא להם כן דמסוגייא דשמעתין אין הכרע דנהי דהוי מצי לאקשויי נמי אדשמואל אפ"ה לא פסיקא ליה כיון דשמואל לחומרא אבל לרב מתמה שפיר דבהא ודאי לא מיקל רב. ועוד איכא למימר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין חזקה דאתיא מכח רובא לשאר חזקות משא"כ למסקנא דמשני הש"ס אקושיי' דנימא כתנאי דשמואל אמר אפילו כר' נתן ושני ליה בין חזקה דאתיא מכח רובא א"כ בתוך ששה אית לן למימר דקידושי אביה הוו קידושין גמורים וקידושין דידה לית בהו ממשא וראיתי בס' בית שמואל סימן ל"ז דפשיטא ליה בתוך ששה היכא שלא קידשה אביה וקידשה עצמה בלבד אין צריכה גט כיון דאיכא חזקת פנוייה וחזקת נערות ודלא כבעל חלקת מחוקק וא"כ בקידשה אביה נראה דכ"ש דקידושי דידה לא חיילי כלל דאיכא חזקת נערות המסייע לחזקת אשת איש. מיהו לקמן בסוף הסוגיא אבאר דאיכא קצת ראייה מסוגיא דשמעתין לפסק הטור והש"ע בזה ואביא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בקצרה ע"ש ודו"ק:

'''שם''' בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה. וכתבו בתוספות ישנים הנדפס מחדש הובא ג"כ בחידושי [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל וזה לשונו מתוך פרש"י משמע דבדקנוה תוך ששה ומצאנוה בוגרת כו'. ואין נראה דלעולם תמהר לבגור תוך ששה אלא מיירי דבאה לפנינו לאחר ששה ול"ג השתא הוא דבגרה עכ"ל. ונראה דלישנא דשמואל גופא משמע להו הכי מדקאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והוא כמו כפל לשון דאפילו בלא בלבד הוי משמע דטפי ליכא כמ"ש התוס' להדיא בפ' אלו נערות דף ל"ט ע"ש אע"כ דבלבד היינו דבציר נמי ליכא והכי משמע קצת מדבעי למימר דבציר ליכא טפי איכא משמע מיהו דעיקר מימרא דשמואל הוי לענין דבציר ליכא ואף ע"ג דרש"י לא גריס להאי וכי תימא אפשר דבתוספות ישנים הוי גרסי לה כן נ"ל בכוונת התוספות ישנים אלא דאכתי מה שכתב [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל דכל דברי התוס' שלפנינו בשמעתין סובבין על סברא זו דתוספות ישנים כמו שאבאר כ"א במקומו ולענ"ד יראה דליתא דאדרבא כיון שבתוספות שלפנינו לא הזכירו סברא זו כלל משמע דמודו לפרש"י דשתיקה כהודאה דמי וכל כי האי מילתא לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד שכל הפוסקים הביאו דין זה דתוך ששה בפשיטות ולא זכרו סברא זו כלל דלעולם לא משכחת דתמהר לבגור תוך ששה וכמו שאבאר עוד לקמן בסוף הסוגיא בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובלא"ה בעיקר דברי התוספות ישנים יש לתמוה טובא דא"כ דלעולם אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים לא פחות ולא יותר תיקשי סימני בגרות למה הוזכרו בגמרא כלל ופליגי בה תנאי טובא בפ' בא סימן ובפ' יוצא דופן ודוחק לומר דעיקר סימני בוגרת היינו לענין האי יומא דמישלם שית לחוד אי הוי בוגרת מצפרא או מפניא דאין שום סברא לומר דכל הנך סימנין דפליגי בהו תנאי טובא יבואו כולם באותו יום וקדימת שעות איכא בינייהו ומה"ט גופא נמי ליכא למימר דנפקא מיניה בסימני בגרות דפליגי בה לענין היכא דלא בדקנו בסימני נערות אלא שע"י סימני בגרות מחשבין ששה חדשים למפרע דמהאי שעתא הוי נערה אלא דאכתי מאי שייך פלוגתא דתנאי ניחזי אנן ברוב נשים שיש להם סימני נערות ואותן סימני בגרות שנמצא להם ביומא דמישלם שיתא הן הן סימני בגרות בודאי אלא ודאי דזימנין דאיתרמי שמביאין תוך ששה קצת סימנין. מיהו יש ליישב בדוחק דהנך תנאי דפליגי בסימני בגרות פליגי נמי בסימני נערות דשתי שערות אי הוי כדי לכוף ראשן לעיקרן או שיעורא אחרינא כדפליגי תנאי בפ' בא סימן ואם כן איכא למימר דהא בהא תליא ואין להאריך יותר:

'''שם''' אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל כו' והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו"ח בלבד. וקשיא לי אכתי מצי לאוקמא דאיירי שלא נבדקה עדיין בסימני נערות וא"כ לא ידעינן אם הוא תוך ששה או לא אלא שע"י סימני בגרות אנו יודעין ובהא פליגי רב ושמואל שפיר וראיתי שהריטב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה וכתב דמדלא משנינן הכי אלמא דבכה"ג כ"ע מודו דחוששין לקידושי שניהם ולא כתב טעמא דמילתא. ולענ"ד נראה דטעם הדבר כיון שהאב ודאי נאמן במספר שנותיה א"כ ממילא דמסתמא כל שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה דחזקה שהביאה סימנין וא"כ לפ"ז הו"ל קידושי אביה קידושי מעלייא והדרא קושיא לדוכתא בהא לימא רב כך היה נראה בעיני לכאורה עד שראיתי בפסקי מרדכי דאין האב נאמן במספר שנותיה אלא דאפ"ה כיון שאומר ברי ודאי מהימן מיהא להחמיר והקשה שפיר בהא לימא רב דאין חוששין לקידושין כן נ"ל:

'''שם''' ושמואל מאי שנא ממקוה כו'. לכאורה יש לדקדק מאי קושיא דלמא שמואל כרבי שמעון ס"ל דפליגי נמי במקוה וספיקא משוי לה ועכ"פ הוי ליה למימר נימא כתנאי כדמייתי בסמוך נימא כתנאי ונ"ל ליישב דודאי מדרבי שמעון נמי קשה לשמואל דכיון דאמר רבי שמעון מיהא דברה"י תולין ולא מוקמינן למקוה בחזקתה דמעיקרא שהיא שלימה ויהיה טהור לגמרי למאי דלא אסיק אדעתא השתא דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו אע"כ דהאי חזקה דהרי חסר לפניך הוי נמי חזקה דכי היכי דהשתא חסר מסתמא מעיקרא נמי חסר ומש"ה מוקי רבי שמעון חזקה להדי חזקה שמעינן מיהא דהא דהרי חסר לפניך מיקרי חזקה וא"כ הכא בבוגרת כיון דלא שייך לאוקמא אחזקת נערות דמעיקרא שהרי היום עשויות להשתנות כפרש"י ומכ"ש לפירוש התוספות לקמן דרגילות הן לבא בבקר א"כ קשה אדשמואל וליכא למימר נמי דשמואל מחמיר מיהא מדרבנן הא ליתא כיון דאיכא נמי קצת חזקת פנוייה כדפרישית לעיל דמה שכתבו התוס' דמשקידשה עצמה לא שייך חזקת פנוייה היינו דוקא למסקנא דשמואל ס"ל דהרי בוגרת לפניך לא מיקרי חזקה גמורה כלל אף היכא דליכא חזקה קמייתא אלא הא דחייש שמואל להרי בוגרת לפנינו היינו דוקא לצרפה בהדי חזקה אחריתא כגון חזקת פנוייה ובהא אמרינן שפיר כיון דחזקת פנוייה איתרע קצת על ידי שקידשה עצמה תו ליכא שום חזקה גמורה ומש"ה מחמיר שמואל משא"כ למאי דס"ד השתא דהרי בוגרת לפנינו הוי חזקה גמורה ומוכח לה מרבנן דמקוה דסברי דעדיפא אפילו מחזקה קמייתא דמקוה בחזקת שלימה א"כ לפ"ז לר' שמעון מיהא שקולין הם והיכא דליכא חזקה קמייתא מודה ר"ש דהרי חסר לפניך הוי חזקה גמורה וה"ה להרי בוגרת לפנינו א"כ סובר הש"ס בפשיטות דמדרבנן נמי אין להחמיר דמצרפינן נמי לחזקת פנוייה לענין שלא להחמיר מדרבנן כן נ"ל נכון ויבואר עוד בסמוך:

'''תוספות''' בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב נמי תיקשי כו' כדפירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה בכוונתן דעיקר קושייתן מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות אי תוך ששה בהא לימא רב אלמא דפשיטא ליה לגמרא דהיכא דאיכא חזקת נערות פשיטא דלא אמרינן הרי בוגרת לפניך דלעולם חזקה קמייתא עדיפא וכמו שפירש בקונטרס ואם כן תיקשי ליה מקוה אע"כ דשאני מקוה משום דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו וא"כ לשמואל נמי לא מקשה מידי וע"ז תירצו דאין הכי נמי דמקשה לתרווייהו כו' והיינו דקשיא ליה ל[[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל דלתירוצם אכתי קשה מאי מקשה לעיל בהא נימא רב ותירץ דהתוס' סמכו דבריהם בדברי סברת התוס' ישנים לעיל כו' ע"ש וכבר כתבתי דנ"ל דוחק לומר כן. אלא דבר מן דין לא ידעתי מה הועיל [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל בתירוצו כיון דעיקר קושיית התוס' כאן מיהא ליתא אלא לפירוש הקונטרס א"כ על זה לא תירצו כלום דאכתי קשה לפירוש הקונטרס מאי מקשה לעיל בהא לימא רב דהא אדרבא מקוה הוי סייעתא דאף בחזקת נערות נמי איכא למימר הרי בוגרת לפנינו. לכך נלע"ד דקושיית התוספות לאו אסברת המקשה דלעיל סמכו דבריהם דבלא"ה מקשה שפיר בהא לימא רב כדפרישית דרוב נשים אין מביאות תון ששה והו"ל רובא וחזקה דנערה היא ואמאי קאמר הרי בוגרת לפנינו אלא דהתוספות בלא"ה פשיטא להו טובא דאפילו היכא דליכא רובא נמי לעולם חזקה קמייתא עדיפא כמ"ש התוספות להדיא בפ"ק דחולין בהא דאמרינן מנא לן דאזלינן בתר חזקה ויליף לה מנגע בהאי ענינא גופא דאף ע"ג דנמצא השתא חסר אפ"ה מוקמינן ליה אחזקה קמייתא ותדע דהכי הוא דהא בריש פ"ק דנדה מקשה הש"ס לכ"ע מאי שנא ממקוה אהא דבית שמאי וב"ה דבנדה לא מטמאינן למפרע ודאי אלא ספק והיינו נמי משום דחזקה קמייתא עדיפא ושם מקשו התוספות נמי כדמקשו הכא ולפ"ז מה שכתבו התוס' כאן כדפירש בקונטרס היינו לרווחא דמילתא דקושטא דמילתא הכי הוא כנ"ל נכון ודלא כ[[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל ודו"ק:

'''שם''' אדרבא העמד מקוה על חזקתו. וכתבו בתוס' ישנים דלשון אדרבא קשה דהו"ל למימר לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכי שורפין עליה קדשים אבל גבי יין לקמן אין שייך ליישב כך עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצינן למימר דהא דמקשה אדרבא היינו משום דפשיטא ליה טובא דהעמד מקוה על חזקתה עדיפא טובא מחזקת טמא על חזקתו וכן בסמוך בההיא דחבית תדע דאלת"ה כל טמא שטבל אמאי לא מצרכינן ליה למדוד המקוה שמא חסר אע"כ דסמכינן אחזקת המקוה לגבי חזקת הטמא והרי טבל לפניך שעיקר הספק אינו אלא במקוה אם שלימה או חסירה א"כ מקשה שפיר כיון דלשמואל לעולם לא שייך לאוקמי אחזקה דהשתא וא"כ לפ"ז חזקה קמייתא במקומה עומדת והמקוה בחזקת שלימה כמו קודם שנולד הספק א"כ תו לא שייך למימר העמד טמא על חזקתו דהרי טבל לפנינו במקוה שהיא בחזקת שלימה ובכה"ג ממש יש לפרש בההיא דחבית בסמוך דמקשה אדרבא העמד יין על חזקתו דהך חזקה עדיפא לן דבתחלת הרמתו אין מחוייב לבדוק בכל פעם אלא שתורם בחזקת שהיין לא החמיץ אם כן ליכא חזקת טבל דהרי תרם לפניך כן נ"ל ברור ושיטת התוספות ישנים בזה יש ליישב לפי שיטתם בפ"ק דחולין גבי ילפינן מפרה אדומה ושם יבואר בעזה"י ודו"ק:

'''רש"י''' בד"ה הכא חדא לריעותא הוא דאיכא הרי בוגרת לפנינו אבל אם באת לומר העמד אשה על חזקה כו' לאו חזקת בגרות ולאו חזקת נערות אית בה שהיום עשויה להשתנות עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה בזה דאדרבא אם היה לה חזקת נערות פשיטא דשפיר קאמר שמואל ולא היה לו לרש"י לפרש אלא דלא שייך הכא חזקת פנוייה כמו בטמא חזקת טומאה ומהטעם שכתבו התוספות דכיון שקידשה עצמה תו לא שייך לאוקמה אחזקת פנויה:

'''אמנם''' נלע"ד ליישב לשון רש"י שהוכרח לפרש כן משום דקשיא לי טובא בהא דמשני הש"ס הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא ואכתי קשה לשמואל דבחדא חזקה לחוד סגי דנהי דבמקוה בעינן תרתי היינו דאוקמא חדא לגבי חדא כיון שנמדד מעיקרא לגבי חזקת טומאה ותו אין לטמא בודאי אלא ע"י הך חזקה שניה דהרי חסר לפניך וא"כ הכא בדשמואל דליכא חזקה קמייתא אית לן לאוקמה אחזקה בתרייתא כמו שאנו מוצאין אותה עכשיו ונהי דבריש מסכת נדה מסיק הש"ס נמי בהאי לישנא גופא ארומיא דמקוה אנדה הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא היינו משום דהתם בחדא לחוד לא סגי בנדה דהאיכא נמי חדא אחריתא כנגדה והיינו חזקה קמייתא משא"כ הכא דליכא אלא הך חזקה בתרייתא לחוד א"כ לא משני מידי ומכ"ש לפי מה שכתבו דאף מדרבנן לא שייך להחמיר כיון דאיכא נמי חזקת פנוייה קצת. ועל זה מפרש רש"י דהכא הך חדא לריעותא דאמרינן לאו לענין חדא חזקה מייתי לה משום דאפי' חדא חזקה לא מיקרי לומר חזקה כשעת מציאתן כמו שהיא השתא בוגרת כמו כן מצפרא הוי בוגרת דמהיכא תיתי הא כל היום בכלל ספק השקול הוא דיש מביאות בבקר ויש מהן בערב ולא דמי כלל לשאר שעת מציאתן דמקוה ותרומה דבמקוה ודאי מעיקר הדין שצריך למדוד דהא גברא בחזקת טמא הוא עד שיבורר שטבל כראוי אלא דמה שאין צריך למדוד בשעת הטבילה היינו משום דכיון שכבר נמדד פעם א' מוקמינן לה אחזקה דמאן יימר דחסר נמצא לפי זה כשמודדין אותה בסוף ונמצאת חסירה אי לאו חזקה קמייתא בודאי היינו אומרין כשעת מציאתן כמו שהיא עכשיו חסירה כמו כן היתה חסירה אלא לפי שיש לה חזקה כנגדה שהיתה שלימה אוקי חדא לגבי חדא דאיגלי מילתא דחזקה קמייתא בטעות הוי וכן בתרומה וכל כיוצא בזה בריש פ"ק דנדה משא"כ הכא לענין בוגרת אפילו אם לא היה לה כלל חזקת נערות אפ"ה לא הוי לן למימר מדהשתא בוגרת מצפרא ודאי היתה בוגרת דמאן יימר הא כולה יומא ספיקא הוי כדפרי' ולפ"ז הא דקאמר בגמרא הכא חדא לריעותא לאו חדא חזקה גמורה אלא דהוי הך דהרי בוגרת לפנינו חדא ריעותא לגבי הך חדא דהשתא הוא דבגרה כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל וכן נ"ל מדקדוק לשון [[ריטב"א/{{כאן}}#|חידושי הריטב"א]] ז"ל ע"ש ודו"ק:

'''גמרא''' ושמואל מאי שנא מחבית כו' ורמינן חבית אמקוה כו' ואמר רבי חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש כו' אבל לרבנן טבל למפרע. ויש לתמוה טובא בסוגיא זו דאטו גברא אגברא קא רמי דלמא רבי חנינא מסורא אליבא דרב איירי משא"כ לשמואל אתיא הך דחבית כרבנן למאי דס"ד השתא דבחבית לא הוי תרתי לריעותא ואם כן אדרבא הך דחבית סייעתא לדשמואל אך יש לתמוה דהשתא מאי ס"ד לאקשויי מחבית אטו מי לא אסיק אדעתא דבחבית נמי איכא תרתי כמו במקוה דהא הא מילתא דרבי חנינא מסורא מייתי לה בריש פ"ק דנדה דרמינן חבית אמקוה דהכא והיינו משום דבתרווייהו איכא תרתי לריעותא וא"כ כיון דקאמר הכא ורמינן חבית אמקוה הוי ליה לאסוקי אדעתא דאיכא נמי בחבית תרתי לריעותא ותחלה אפרש ליישב קושייא הראשונה דלא קשה מידי והיינו למאי דפרישית בסמוך נמי לענין מקוה דאפילו אדרבי שמעון נמי קשה לשמואל וא"כ הכא בחבית נמי אף למאן דס"ל דהוי ספק תרומה אכתי תיקשי לשמואל דכיון דהתם ספק ולא מוקמינן אחזקה קמייתא ע"כ משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דשעת מציאתן וא"כ הכא בקידושין דליכא חזקה קמייתא ממילא דאיכא למימר הרי בוגרת לפנינו כולה כדפרישית לעיל ואין צורך לכפול הדברים נמצא דלפ"ז בלאו הא דרבי חנינא מסורא נמי קשיא לשמואל אלא דמייתי הא דרבי חנינא לאלומי הקושיא כיון דלרבנן הוי טבל גמור למפרע אלמא דחזקה בתרייתא עדיפא מקמייתא לרבנן וקשיא טובא לשמואל מיהו כר"ש נמי לא אתי מילתא דשמואל דהיכא דליכא חזקה קמייתא ר"ש נמי מודה:

'''ומעתה''' אבא ליישב ג"כ קושיא השנייה דהא דלא מסיק אדעתא דבחבית נמי איכא תרתי היינו משום דס"ד דלא שייך לומר אוקי טבל אחזקה כיון שתרם לפנינו ואין הספק בתרומה אלא ביין אם הוא יין כדמעיקרא או חומץ כדהשתא וכיון דלשמואל לא שייך חזקה דהשתא דכשעת מציאתן א"נ הול"ל דודאי תרומה כדמעיקרא והא דקס"ד הכי היינו משום דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה בקידושין נמי אמאי חייש שמואל לקדושי אביה האיכא נמי תרתי דאוקי האשה בחזקת פנוייה והרי בוגרת לפנינו ולא משמע ליה השתא סברת התוספות דלעיל דמשום שנתקדשה בעצמה ליכא חזקת פנוייה והיינו כדפרישית דסברא זו אינה פשוטה כל כך. ולפ"ז ע"כ הוי סבר דלא שייך חזקת פנוייה והיינו כמו שכתבו התוספות בפרק המדיר דף ע"ה ע"ב בשם הרשב"א ז"ל בד"ה אבל היכא דאיכא חזקה דחזקת פנויה לא חשיב לגבי חזקת הגוף והיינו מה"ט גופא דפרישית שאין הספק כ"כ בקידושין כ"א בחזקת הגוף ואם כן ה"ה לענין חזקת טבל דמאי שנא נמצא דלמאי דס"ד השתא ע"כ הא דמשני שאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו היינו דוקא לענין טומאה לחוד משום דחזקת טומאה אלים טובא דילפינן מסוטה דברה"י טמא ודאי כתחלת טומאה ולא מוקמינן להו אחזקת טהרה ועוד שהתורה עשה הספק כודאי א"כ בסוף טומאה דחמיר טפי דגברא בחזקת טומאה יש להחמיר אף ברשות הרבים והיינו כדמקשינן להדיא בריש פ"ק דנדה אפלוגתא דר"ש ורבנן במקוה דשניהם לא למדוה אלא מסוטה ע"ש ואע"ג דהתם לא סגי בהך סברא לחוד דלמדוה מסוטה ואיצטריך לאסוקי נמי הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא ומדמי נמי חבית לטומאה היינו משום דלא תיקשי מנדה דבין לשמאי ובין להלל דיה שעתה לחולין ותרומה ולא ילפינן מסוטה משא"כ הכא שפיר הוי סבר דבע"כ טעמא דמקוה משום דחזקת טומאה חמיר טפי משאר חזקות כדפרישית ואהא מקשה הש"ס שפיר דאכתי קשה מחבית ומייתי נמי הך שקלא וטריא דרמינן חבית אמקוה לאלומי הקושיא דבחבית לא שייך הך סברא דילפינן מסוטה וא"כ קשה לשמואל כדפרישית ואהא מסיק הש"ס דבחבית נמי איכא תרתי והו"ל חדא במקום תרתי משא"כ בקידושין דשמעתין לא שייך חזקת פנוייה כ"כ כמ"ש התוספות ומש"ה מחמיר שמואל מדרבנן וכ"ש דאתי דאתי שפיר לפמ"ש בסמוך דהכא אפילו חדא חזקה גמורה לא הוי כיון דכל היום בכלל ספק השקול הוא אלא דשינויא קמייתא דמקוה לא אסיק אדעתיה הך סברא דבלא"ה אתי שפיר דחזקת טומאה אלים טובא משא"כ לשינויא דחבית ע"כ צריך לפרש כן. ומתוך מה שכתבתי נתיישב' לי שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן דר' שמעון לענין מקוה ובחבית דתרומה פסק דהוי ספק והוי כמזכי שטרי לבי תרי דהא מסקינן מאן תנא חבית רבי שמעון וכבר הרגישו בזה קדמאי ובתראי ולמאי דפרישית יש ליישב דדוקא בפ"ק דנדה באוקימתא קמא דמקשה מדיה שעתה דנדה אמקוה והוצרך לשנויי הכא תרתי והכא חדא דלא מצי לשנויי דמקוה שאני משום דמסוטה ילפינן דא"כ נדה נמי משא"כ למסקנא דהתם דמשני שינויא אחריני אדיה שעתה דנדה תו ליכא למירמי חבית אמקוה דאיכא למימר דשאני מקוה דילפינן מסוטה כיון שהחמירה תורה בתחלת טומאה החמירו חכמים נמי בסוף טומאה אף ברה"ר ואף לשרוף תרומה וקדשים כדאשכחן נמי דעל ששה ספיקות שורפין קדשים ועוד יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בענין אחר ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

'''וע"פ''' סברא זו שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן הכא חדא לריעותא היינו דלענין בגרות לא שייך לאוקמי אחזקה דהשתא כשעת מציאתן כיון שכל היום בכלל ספק השקול הוא ולא דמי לשאר חזקה דשעת מציאתן א"כ יש ליישב שיטת התוס' דס"פ המדיר בהא דקאמר שמואל במחליף פרה בחמור דעל בעל החמור להביא ראייה וכתבו שם התוספות דיש מפרשים טעמא דשמואל דמוקמינן לחמור אחזקה דהשתא כשעת מציאתן והקשו שם מסוגיא דהכא דלית ליה לשמואל חזקה דהשתא כלל אף בדליכא חזקה אחרת כנגדה כ"ש היכא דאיכא חזקה קמייתא ולמאי דפרישית לא קשה מידי דשאני הכא בשעת מציאתן לא מיקרי חזקת בגרות ומה"ט גופא כיון דהיום עשוי להשתנות וספק השקול הוא משא"כ התם בחמור דודאי מדינא היה צריך בעל החמור לברר מקחו שחמורו קיים אי לאו דמוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהוא קיים וא"כ כיון דאיגלי מילתא למפרע שחזקה בטעות הוא דהא קמן דמת א"כ אוקמינן למפרע אחזקה דהשתא דאפשר דלשמואל עדיפא מקמייתא כיון דבטעות היתה כן נ"ל נכון דסברא זו דחזקה בטעות יש לה יסוד ועיקר בפוסקים ויש לי ליישב עוד בדרך אחר לפי מה שהעליתי דלמסקנא מחמיר שמואל מדרבנן בעלמא ומה שהקשו שם בתוס' מדמייתינן עלה נימא כתנאי נ"ל דלא קשה מידי דודאי למאי דהוי בעי לאוקמא כתנאי דלא הוי קשיא ממקוה וחבית הוי ניחא ליה דמדאורייתא פליגי משא"כ למסקנא דליכא תנאי וקשיא לשמואל חבית ומקוה וצריך לשנויי כדשנינן לעולם א"ל דשמואל מחמיר מדרבנן מטעמא דפרישית ואין להאריך יותר ודוק היטב:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}