עריכת הדף "פני יהושע/קידושין/מו/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''רש"י''' בד"ה הואיל ונעשה בה כו' והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו שיש לו בה או שתיקתו הודאה כו' עכ"ל. ויש לתמוה דנהי דאי אמרינן שתיקתו הודאה ה"ל קדושין גמורין מטעם זכייה כמ"ש לעיל בריש הסוגיא או משום דה"ל כאומר צאי וקבל קדושייך כמ"ש הרא"ש מ"מ בטעמא דהפקיר זכותו שיש לו בה נהי דמהני לענין נישואין מ"מ היאך חלו הקידושין ע"י הפקר הא קטנה אין לה יד לקידושין אם לא שנאמר דלהאי טעמא דהפקר הוי קידושין דרבנן והיינו דקאמר הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ולגמרי הוי דכוות' שיש לה קידושין דרבנן ואוכלת בתרומה כן נ"ל ומזה סיוע לשיטת השאלתות וה"ג שכתבו דאפילו בחיי האב אי ליתא לאב תקנו לה קידושין והכי נמי כיון שהפקיר רשותו כמאן דליתא דמי וק"ל:

'''תוספות''' בד"ה בין הוא כו' ואף על גב דאמר רב לעיל חיישינן כו' עכ"ל. משום דמשמע להו דהא דאמר רב הכא יכולין לעכב היינו שאין לחוש לקידושין כלל מש"ה קשיא להו דאף על גב שמעכב עכשיו היה לנו לחוש שמא נתרצה וניחא להו דאיירי שמיחה מיד כששמע כן נ"ל בכוונתם ומה שהקשה [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל דה"מ לאוקמי מימרא דרב הכא בלא שדיך אפשר משום דהנך תרתי מימרא דרב בחד לישנא אמרינהו קטנה שנתקדשה שלא לדעת לא ניחא להו לחלק ועמ"ש בסמוך בשם התוס' רי"ד:

'''בא"ד''' וי"ל היינו דוקא כו' מטעם דזכות הוא כו' מיהו לפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. נ"ל דלפי מה שהבינו בשיטת רש"י דהא דבנתרצה האב ה"ל קידושין למפרע היינו כשיטת הרשב"א שהבאתי בתחלת הסוגיי' לעיל משום דה"ל כאילו אמר התקדשי ע"מ שירצה אביך ומש"ה יכולה לחזור תוך הזמן כדקי"ל לקמן התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יכולה לחזור בה ולפ"ז צריך עיון מ"ט דרב אסי דאמר דאינה יכולה לעכב הא ודאי מצי הדרא בה ודוחק לומר דרבי אסי סובר כר"ל לקמן אמנם למאי דפרישית לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש"י דהא דה"ל קידושין למפרע היינו משום דזכות של האב הוא כיון שנתרצה בסוף וא"כ סובר רב דכל שחזרה בינתיים לא אמרינן דזכות הוא לו והיינו ממש כדברי התוספות כאן ורב אסי סבר דאף על גב שחזרה בה אפ"ה הוי זכות האב כיון שנתרצה בסוף כן נ"ל אלא שהתוספות כתבו שיטת רש"י דלא כפירושם וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

'''בד"ה''' קרא בעיא כו' אי נמי נ"מ היכא דנתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפ"ז שפיר מצי לאוקמי בפשיטות לברייתא בפיתה לשם אישות ואפ"ה לא תיקשי לרב אסי דרב אסי גופא לא פליג אלא בנתרצה האב מטעמ' דה"ל זכותו למפרע אע"ג שחזרה בינתיים אבל קרא וברייתא דיכולה למאן איכא לאוקמי כשמת האב ויכולה למאן שלא תהא אשתו וכגון שלא שמענו שנתרצה האב דאין חוששין מדאורייתא שמא נתרצה ועוד דאפילו מדרבנן אין חוששין אלא שנתקדשה דרך כבוד אבל כשפיתה לשם אישות דדרך בזיון הוא אין חוששין כדאמרינן לעיל ועוד דהא קרא וברייתא מסתמא בלא שדיך איירי ולכ"ע אין חוששין מסתמא לשמא שדיך ונתרצה וצ"ע:

'''משנה''' האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי כו' ואם לאו אינה מקודשת. והיינו דלא הוי קידושי ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוי כדשמואל לעיל בפ"ק דקדשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת שמא ש"פ במדי וכ"כ הפוסקים ובהכי קשיא לי על מ"ש הריטב"א ז"ל כאן בחידושיו בסוף השיטה לקמן בבריית' דהא דאמרינן ל"ש בזו בזו ל"ש בזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ומוקמינן לה כרבי דל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית פרטי הוי וכתב דהיינו להחמיר אמרינן דהוי פרטי ומקודשת לחומרא וא"כ מאי אירי' אם יש בכולן ש"פ אפילו בפחות מש"פ נמי מקודשת לחומרא מספק דשמא ש"פ במדי ויש ליישב לפי שיטתו לעיל בפ"ק דבדבר שאינו מתקיים לא חיישינן לשמא ש"פ במדי וא"כ נ"מ לדבר שאינו מתקיים או שנאמר דאם יש בכולן ש"פ הוי ספק קידושין דאוריית' משא"כ מחשש דשמא ש"פ במדי לא הוי אלא חששא דרבנן כמ"ש הריטב"א גופא לעיל בפ"ק:

'''גמרא''' מאן תנא התקדשי התקדשי ופרש"י אבל בזו ובזו לאו פרטא הוי. ואף על גב דלפ"ז ה"מ למיפרך בהדיא אסיפא דמתניתין ולומר מאן תנא בזו ובזו פרטי הוי רבי שמעון מ"מ אשכחן בדוכתי טובא דניחא לש"ס להקשות מדיוקא דרישא אף ע"ג דתני סיפא בהדיא וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא ולפמ"ש בסמוך בשיטת הריטב"א ז"ל יש לפרש דמסיפא ודאי לא פסיקא ליה להקשות דמצינן למימר דנהי דקתני אם יש בכולן ש"פ מקודשת לאו משום דכללא הוי לגמרי אלא משום חומרא דקידושין אמרינן דמקודשת להחמיר דלמא כללא הוי מש"ה מייתי מבבא דרישא דאיירי בודאי קדושין וא"כ מסתמא סיפא נמי איירי בכה"ג אלא דקשיא לי טובא על שיטת הריטב"א ז"ל ויבואר לקמן בסמוך מיהו לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לא מיבעיא לפירוש ר"ת בשבועות דף ל"ח דבין לשמואל ובין לרבי יוחנן שייך פלוגת' דר"מ ורבי יהודא בולא לך ולא לך בוי"ו דלחד מינייהו כללא הוי א"כ מצינן לאוקמי שפיר סיפא דמתניתין דבזו ובזו בוי"ו כללא הוי כר"מ או כר"י משא"כ מרישא דמתניתין מקשי שפיר דהא בין לר"מ בין לר"י מיהא אשכחן חד דהוי פרטא או בוי"ו או בלא וי"ו וא"כ אמאי קתני התקדשי התקדשי דהוי פרטא ליתני בזו בזו בלא וי"ו דהוי פרטא דהא מדקתני סיפא דבוי"ו הוי כללא א"כ ממ"נ בלא וי"ו הוי פרטא אע"כ כר"ש אתיא דבין בוי"ו בין בלא וי"ו כללא הויא ולא אשכח פרטא אלא בהתקדשי התקדשי אלא אפילו לפרש"י בשבועות דלרבי יוחנן בוי"ו כ"ע פרטי הוי אפ"ה לא פסיקא ליה לתלמודא להקשות מסיפא כיון דלשמואל מיהו לר"מ או לר"י כה"ג פרטי הוי מש"ה מקשי מדיוקא דרישא ממ"נ כדפרישית ועמ"ש בזה לעיל דף מ"ד החילוק שבין וי"ו או בלא וי"ו לענין שבועה אלא דלפמ"ש שם דמאן דמשוי טפי כללא בלא וי"ו מבוי"ו אף על גב דמסברא מצד הלשון הוי איפכא היינו דוקא לענין שבועה דאינו חייב אלא א' משום דבלא וי"ו לא קאי לשון שבועה כ"א אראשון וא"כ לפ"ז תקשי לן אפילו למאי דמוקי לה כר"ש נמי תיקשי אמאי קתני התקדשי התקדשי ליתני בזו בזו בלא וי"ו דנהי דלר"ש הוי כללא לענין שבועה משום דלשון שבועה לא קאי אכולהו אלא אקמא מ"מ הכא לענין קידושין לא מצית אמרת דמה"ט כשאמר בזו בזו בלא וי"ו אינה מקודשת אא"כ יש בראשונה דוקא ש"פ משום דלשון התקדשי לא קאי כ"א אקמא ולא אאחרונה דאפילו יש בה ש"פ לא מהני הא לית' דאפילו לא קאי התקדשי כ"א אקמא אפ"ה הוי מצי שפיר למיתני אם יש בא' מהם ש"פ מקודשת אפילו באחרונה דהא קי"ל לעיל כרבי יוסי דבעסוקין באותו ענין ונתן לה קידושין ולא אמר כלום מקודשת וא"כ לא גרע הא דקאמר מעיקרא התקדשי מעסוקין באותו ענין ותתקדש אפילו באחרונה ודוחק לאוקמי סתם מתניתין דהכא דלא כרבי יוסי ואפשר דאין ה"נ דגרע טפי דמדבר עמה על עסקי קידושין היינו שנתרצית להתקדש לו משא"כ הכא דזימנין שלא דיבר עמה ונתרצית לו וא"כ לא פסיקא ליה למיתני בזו בזו בלא וי"ו דאינה מתקדשת אלא בראשונה כשיש בה ש"פ ולא באחרונה ועי"ל דנהי דלר"מ ולר"י ע"כ צריך לחלק כמו שפירש"י לעיל דף מ"ד מ"מ לר"ש איכא למימר דלעולם בין בוי"ו ובין בלא בוי"ו כלל גמור הוא לכל מילי והיינו דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה כן נ"ל ודו"ק:

'''שם''' אמר רבה רבי שמעון היא כו'. לפי פשט לשון השמועה משמע דלהנך תנאי דפליגי אדרבי שמעון סברי בסיפא דמתניתין בזו ובזו דאינן מצטרפין משום דפרטא הוי וכבר תמוהו רבים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כסתם מתניתין דהכא ובהל' שבועות והל' נדרים פסק בהדיא דלא כר"ש והכ"מ שם והלח"מ כתבו שמחלק הרמב"ם בין קידושין לנדרים ושבועות כי היכי דלא תיקשי סתם מתניתין דהכא אנדרים ושבועות כ"כ בשם הר"י קורקו' ולפ"ז קשה סוגי' דהכא אמאי מוקי לה כר"ש דוקא ויותר יש לתמוה דלעיל דף מ"ד מקשה הש"ס אדריש לקיש ומי מצית לאוקמי מתניתין כרבי יהודא והקתני סיפא האומר לאשה התקדשי בתמרה כו' ואמר רבה מאן תנא התקדשי התקדשי רבי שמעון ומייתי הסוגי' דשבועות ומאי קושיא דעולם סיפא נמי רבי יהודא היא ומודה רבי יהוד' לענין קידושין דכללא הוי כמו שמחלק הר"י קורקוס ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קצת והארכתי הרבה לפי נוסחאות מחולפים בש"ס ובלשון הרמב"ם ז"ל וכאן נקיטנא נפשאי בקצרה לפי מה שהתבוננתי החילוק בין קידושין לנדרים לבר ממאי דפרישית לעיל עוד אחת ראיתי דודאי מצד הסברא ולשון בני אדם כשאומר ענינים נפרדים בוי"ו משמע שהוי"ו כוללת ומחבר הענינים יחד אלא דמאן דסבר דאפ"ה פרטי הוי היינו משום דמשמע נמי א' א' בפני עצמו כדאשכחן כה"ג אפילו בלשון תורה לרבי יונתן דכל היכא דכתיב בוי"ו משמע א' א' ומשמע שניהם יחד וא"כ י"ל דה"ה בלשון בני אדם ואפילו את"ל דמאן דחשיב טפי פרטא אפילו בוי"ו ואפ"ה מודה מיהא דהיכא דאי אפשר לומר דהוי פרטא אמרינן דלכללא איכווין כיון דאשכחן תנאי טובא דאמרי דכללא הוי וכה"ג מצינן טובא בש"ס על לשון מהלשונות דתרי לישני משמע מלישנא דמהני ביה קאמר כההי' דר"פ השולח ולפ"ז ודאי סיפא דמתניתין אתיא שפיר ככ"ע דבזו ובזו בוי"ו אם אין בא' מהם ש"פ ויש בכולן ש"פ מצטרפים דמכיון שאדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ מהיכא תיתי נאמר דנתכוון לחלק וכאילו אמר התקדשי התקדשי ולמיהדר בי' מכל חד מתמרה זו לתמרה זו דמאי אולמא דהאי מהאי כיון שאין בשום אחד ש"פ ואדרבא מחשבתו ניכר' מתוך מעשיו דלפי שיודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ נתכוון לקדשה בכולם יחד ומה שלא אמר באלו היינו שרצה שלא יגמרו הקידושין עד שתקבל כולם כמ"ש הפוסקים והמפרשים אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אילימא אסיפא ואפילו בקמיית' הא מלוה היא ומאי קשיא הא כיון שיש בראשונה ש"פ אית לן למימר דלפרטא איכוון כיון דלא שייך טעמא דאדם יודע מיהו לק"מ דמ"מ כיון דע"כ מוקמינן רישא דמתניתין כר"ש מדלא נקיט בזו בזו בלא וי"ו ברישא אם נאמר דפרט גמור הוא ואם נאמר דבלא וי"ו נמי שייך תרי לישני א"כ ה"ל למיתני בסיפא והוי רבותא טפי אע"כ דכר"ש מיתוקמא ומדיוקא דרישא שמעינן שפיר דליכא שום פרטא אלא בהתקדשי התקדשי לחוד וע"כ היינו כדפרישית דלרבי שמעון דוקא התקדשי התקדשי הוי פרט אבל אינך בין בוי"ו ובין בלא וי"ו כלל גמור הוי וא"כ מקשה שפיר אפילו בקמייתא הא מלוה היא כיון דכלל גמור הוא ודו"ק כנ"ל נכון ונתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהביא לשון משנתינו לפסק הלכה דבעיקר הדין אתיא ככ"ע אלא דמה שכתב התקדשי התקדשי ולא כתב בזו ובזו בלא וי"ו היינו משום דלשון המשנה ניחא ליה טפי כדרכו תמיד ובהנך דלא איירי מתניתין סמך על מה שכתב בשאר מקומות דבלא וי"ו דמי להתקדשי התקדשי אפילו בנדרים ושבועות לשיטת הגורסים כן בדבריו וכבר כתבתי שמחמת שינוי גרסאות אין להאריך יותר ודו"ק:

<small>(קונטרס אחרון)</small> דף מו גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר"ש היא. כבר כתבתי ליישב מה שהקשו המפרשים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כאן כסתם מתני' דהכא ובהל' שבועות והלכות נדרים פסק בהדי' דלא כר"ש ונדחקו ליישב ולמאי דפרישית נתיישבו הדברים היטב עיין בפנים:

'''שם''' והא מלוה היא. עיין מ"ש [[מהרש"ל/{{כאן}}#|מהרש"ל]] ו[[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל בזה ובמה שהשיג [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל על [[מהרש"ל/{{כאן}}#|מהרש"ל]] וכתב דבלא"ה הא דמקשה והא מלוה היא ע"כ מהאי הוכחה גופא מקשה מדאין מצטרפות באוכלת דבלא"ה לא פסיקא להקשות דהאיכא תנא לקמן דהמקדש במלוה מקודשת אין דבריו מוכרחין דהא מסקינן דלכ"ע המקדש במלוה מקודשת ולא אשכחן שום תנא ואמורא דפליג וכן במה שכתב דמבבא דסיפא מוכח לה לענ"ד צריך עיון דלכאורה נראה כדברי [[מהרש"ל/{{כאן}}#|מהרש"ל]] ז"ל דאף למאי דמסקינן דמעות בעלמא חוזרין וה"ל גזל דהיינו מלוה מ"מ נ"ל דאפילו אי תימא דהמקדש במלוה מקודשת אפ"ה א"ש דבאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפים לש"פ אפילו אי מעות חוזרין דלא הוי גזל כיון דאוכלת ראשון ראשון וכל חד מינייהו לא הוי ש"פ אין כאן גזל דפחות מש"פ לא ניתן להשבון ואפשר דאפילו גזל פחות מש"פ עכשיו וחזר וגזל פחות מש"פ נמי לא ניתן להשבון דקמא קמא אחיל לה כיון שאין עליו שום ממון בשעה שגזלה דהיינו בשעת אכילה וצ"ע ואפשר שלוה נתכוון [[מהרש"ל/{{כאן}}#|מהרש"ל]] ז"ל לחלק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}