עריכת הדף "פני יהושע/קידושין/מג/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''גירושין''' ניחוש שמא עיניו נתן בה. ויש לתמוה דא"כ בכל גיטין דעלמא ניחוש הכי אע"פ דתרי לא חשידי וכדתנן עדים החתומים על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה והריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דלחתום ודאי לא חשידי או להעיד בב"ד אבל דיבורא קאמרי ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי אלא שעדיין לא נתיישבה דעתי בזה דהא בשליח הגט קי"ל דמהימן כבי תרי ובשנים שהביאו אין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דמה לי אם יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני. ועוד דכיון דחיישינן ביה שמא עיניו נתן בה א"כ חשוד על אשת איש כ"ש דחשוד לחתום ולהעיד שקר. ונלע"ד דהאי דינא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג דקי"ל שליח שהביא גט בח"ל הרי זה לא ישאנה משום דאפומיה מישתרי וא"כ שפיר יש לחוש שזה השליח היה יחידי ולפי שנתן עיניו בה לישאנה שכר איש א' שיעמוד עמו ויאמר שהוא ג"כ שליח כדי שלא יצטרכו לומר בפ"נ ובפנ"ח ויהא רשאי לישאנה ובכי האי ודאי חשיד דדיבורא קאמר קמ"ל דמשום האי חששא שהוא מילתא דרבנן לא חיישינן כן נ"ל נכון ודו"ק:

'''שם''' אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי. כאן ודאי יש לתמוה מאי סברא זו לחוש דלמא הני מיפלג פלגי דא"כ בכל עדות ממון שבעולם ניחוש שמא נטלו שכר ע"מ להעיד שקר אע"כ דתרי לא חשידי ומוקמינן להו אחזקת כשרות ואפשר דהכא כיון שנמסר להם הממון יש לחוש טפי שמא שלחו יד לצורכן או שפשעו בהן ואין להם לשלם ואשתמוטי הוא דמשתמטי והשני נותן להן אלא דפשטא דשמעתין לא משמע הכי ונראה דהא דקאמר הני מיפלג פלגי היינו משום דסד"א כיון שנמסר המעות לידם והמלוה והלוה אין מכחישין זה את זה בברי וברי אלא הכל ע"פ עדותן של אלו וא"כ הרי לדברי המלוה שלא קיבל מהשלוחים א"כ הרי אומר בברי שנשאר המעות ביד השלוחים ומיפלג פלגי וא"כ אין תורת עדים עליהם וה"ל כמו בעל דבר וקמ"ל דלא אמרי' הכי והיינו כדמסיק במגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה כמו שנפרש בסמוך:

'''שם''' אלא קסבר כו' ומיגו דיכולין לומר אהדרינהו ללוה וכו'. וקשיא לי למאי דמסיק אביי בפ"ק דמציעא דף ח' דהא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא היינו משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וכתבו כל הפוסקים דהכי קי"ל וא"כ מאי מגו איכא הכא דאדרבא אין לנו להוציא העדים מחזקתן לאחזוקינהו ברשיעי אלא שיש לנו לחוש שמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה ומש"ה יאמרו פרענו ולא בעו למימר אהדרינהו ללוה לפי שאין להם על הלוה שום ספק מלוה ישנה ולכאורה היה נ"ל דמשום האי חששא דספק מלוה ישנה לא חשידי להעיד שקר וא"כ יותר היה להם להפסיד ללוה ממה שיאמרו פרענו למלוה דבזה תורת עדים עליהם וא"כ הם מעידין שקר ובזה היה אפשר ליישב קושיית התוספות ואף על גב דבעלמא לא אמרינן מגו בשנים מ"מ האי מיגו דהכא עדיף טפי דודאי כל מאי דאית למיעבד עבדי ונהי דחשידי להפסיד ממון חבירו שלא כדין אכתי לא חשידי לעשות איסור חמור להעיד שקר אלא דלפי לשון רש"י לא משמע כן שכתב בסמוך בד"ה והשתא דתקון רבנן היסת כו' ונוח להם להפסיד ממון חבירו כו' דאף על גב דתשידי אממון לא חשידי אשבועה וא"כ אכתי עכשיו נמי הא אמרינן דחשידי להעיד שקר ואם כן הא קי"ל דמאן דחשיד להעיד עדות שקר ודאי חשיד אשבועה כדאיתא בח"מ סי' צ"ב אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דמכיון שאנו חוששין שהמעות תחת ידם תו ליכא עליהם שום עדות אלא ה"ל כמו בעלי דברים ולא מיקרי עדות שקר כדאמרינן בעלמא יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר ולענ"ד היינו טעמא בכל נוגע בעדות דפסול משום דה"ל כמו בעל דבר וכמ"ש הסמ"ע בסימן ל"ז בשם העיר שושן ודלא כמו שהשיגו הסמ"ע והש"ך ואין להאריך כאן והשתא א"ש דמקמי דתקון רבנן היסת ואית להו מגו נמצא שאין נוגעין בעדותן וה"ל כמו עדים אבל השתא דתקון רבנן היסת נמצא שהב"ד נזקקין להם להשביען ה"ל כמו בעלי דברים ולא כמו עדים דעלמא ואפשר שזו סברת התוספות ג"כ בד"ה והשתא כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמקמי דתקון רבנן היסת נמי אמאי אמרינן דאית להו מיגו הא אית לן למימר דנוגעין הם דשמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה ולא על הלוה וא"כ ה"ל בעלי דברים ולא עדות ואין כאן עדות שקר ואפ"ה לא להימני. מיהו למאי דפרישית בריש פ"ק דמציעא בלשון התוספות בד"ה ובכולהו בעי דלודי וכתבתי שם ליישב שיטת רש"י דהאי חששא דספק מלוה ישנה אינו אלא מדרבנן כמו שהוכחתי ממאי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא מהימן במגו דאי בעי כפר הכל ומאי קושיא דלמא אין לו ספק מלוה ישנה אלא על אותו המקצת שכופר ואין כאן מיגו אע"כ דמדאוריי' לא שייך האי חששא דספק מלוה ישנה אלא דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד אממונא אלא היכא דאיכא למימר אשתמוטי דקא משתמיט אבל מדרבנן כיון שתקנו היסת ולא אמרינן מגו דחשיד אממונא דהא בכופר בכל לא שייך אשתמוטי כדאית' התם אע"כ דמדרבנן חיישינן שמא ספק מלוה ישנה כו' וא"כ אתי שפיר הסוגייא דשמעתין דמקמי דתקון רבנן היסת ולא חששו לחששא דספק מלוה ישנה כלל א"כ אין על השלוחים תורת בעלי דבר דמיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה ואין הב"ד נזקקין להם כלל ה"ל כמו עדות דעלמא אבל לבתר דתקון רבנן היסת משום האי חששא דספק מלוה ישנה א"כ אין כאן מגו כלל מטעמא דפרישית וא"כ הדר ה"ל בעלי דברים שהרי צריכין לישבע ואין כאן עדות כלל כן נ"ל נכון ונתיישב' קושיית התוספות אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא נחתו להאי סברא לחלק בענין מיגו דחשיד אממונא וספק מלוה ישנה בין דאורייתא לרבנן ומש"ה הוצרכו לפרש כאן בענין אחר ולפ"ז הדרא הקושי' לדוכת' מעיקרא מאי מגו איכא האיכא חששא דספק דמלוה ישנה לגבי המלוה ולא על הלוה וצ"ע ודוק היטב:

<small>(קונטרס אחרון)</small> דף מג ע"ב גמ' מגו דיכולין למימר אהדדינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה. והקשיתי לשאול דלמאי דמסיק אביי בפ"ק דמציעא דהא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה היינו משום דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וא"כ מאי מיגו שייך הכא דשמא אין לו ספק מלוה ישנה אלא על המלוה ולא על הלוה וכתבתי להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל בפ"ק דבבא מציעא כמו שכתבתי שם בכוונתו בחידושי בבא מציעא באריכות וכמו שכתבתי כאן בפנים עיין עליו:

'''תוספות''' בד"ה לעולם קסבר כו' תימא דמשמע דאי הוי אמרינן כו' עכ"ל. מעיקרא על המקשן לא מצי לאקשויי הכי דשמא סבר המקשה דלא שייך מיגו בעדים כלל וכמו שהקשו התוספות בסמוך מההיא דכתובות דלא אמרינן מגו בשנים אבל על התרצן דנחית לסברת מגו מקשה שפיר דאפילו אי הוי סבר דצריך לפורעו בעדים נמי איכא מגו והא דנקטו במלתייהו מגו דהחזרתי ולא כתבו בפשיטות מגו דנאנסו היינו משום דפשיטא להו דאי טענו נאנסו ה"ל בעלי דברים ממש כדכתיב ונקרב בע"ה אל האלקים והיינו שבועת השומרים וא"כ אין לעשותן כמו עדים ע"י מגו דנאנסו משא"כ לענין מגו דהחזרתי יש מקום להקשות ולומר דשייך מגו מדאמרינן הכא להדיא דאי אמרי אהדרינהו ללוה לא ה"ל בע"ד כיון שאין הב"ד נזקקין אפילו לשבועה בטענת החזרתי וע"ז מתרצים שפיר דמ"מ למ"ד צריך להחזיר בעדים בטענת החזרתי אפילו בפקדון שייך שבועה ואם כן ה"ל כמו בעלי דברים וק"ל:

'''בד"ה''' והשתא דתקון וא"ת מ"מ כו'. עיין בזה ב[[רשב"א/{{כאן}}#|חידושי הרשב"א]] ובמה שכתבתי לעיל בל' הגמרא ומתוך דבריו יש ליישב ג"כ מה שלא הקשו התוספות קושיית יש מקשים לעיל דלעיל אפשר לומר דהאי מגו דהכא עדיף טפי דנוח להם להפסיד ממון חבירו מלהעיד שקר משא"כ עכשיו דאמרינן בתר דתקון היסת ה"ל נוגעין ואמאי חשבינן להו נוגעין מה להו לישבע שקר או להעיד שקר וכ"ש במ"ש התוספות דאף לאחר שנשבעו לא מהימני ע"פ השבועה כיון שאין נאמנים בדיבור וא"כ אכתי היא גופא תיקשי דהא עכשיו מהימני למפרע בתורת עדות גמור' דהא מאן דחשיד אעדות חשיד אשבועה אלא השבועה אהני דלא ליהוי נוגעים ומ"מ עיקר העדות במקומו ועומד שהרי אין להאמינם בשבועה יותר מע"י העדאת עדים אע"כ דלא מיקרי עדות כלל שאין כאן עדות שקר כיון דה"ל בעלי דברים וא"כ מקשו שפיר מעיקרא נמי מאי מגו שייך כן נ"ל:

'''גמרא''' תנן התם נערה המאורסה היא ואביה כו'. כבר הארכתי במסכת גיטין בפרק התקבל לבאר שיטת רש"י ותוספות וכאן אבא בקצרה ליישב סוגיא דשמעתין דבמ"ש התוספות שם דרש"י חזר בו במס' קידושין לפרש דנערה וה"ה לקטנה ובאמת דלפי נוסחת רש"י שלפנינו כתב כאן ג"כ שני הפירושים ודוחק לומר שחזר בו תוך כ"ד אם לא שלא היה כן בפרש"י לפי נוסחת התוספות מ"מ מצאתי מקום לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים הואיל ושניהם יצאו מפירש"י ז"ל ונאמר דבהא גופא פליגי רבי יוחנן ור"ל בשמעתין משום דקשיא לי בהא דצוח ר"ל ככרוכיא בשמעתין ויצאה והיתה ומ"ט לא אשגחו ביה ואם נאמר דטעמא דרבי יוחנן דלא שייך הקישא לסתור הסברא דקידושין שמפקעת עצמה מרשות אביה א"כ מ"ט דר"ל ועוד דלמאי דמסקינן דטעמא דר"י לאו משום דמפקעת עצמה אלא משום דקידושין מדעתה נראה שאין זו סברא חשובה לסתור ההיקש דהרי כשהיא מקבלת קידושין איכא דעת עצמה ועיין מה שאפרש בזה בסמוך לכך נראה לענ"ד דרבי יוחנן סבר דלרבנן נמי יד אביה עיקר והא דאמרינן בהתקבל דלרבנן יד יתירה זכי לה רחמנא היינו יד עצמה ולפ"ז יש לדקדק היכא אשכחן בגירושין האי יד יתירה דליכא למימר מפשטא דקרא דונתן בידה דאיירי נמי בנערה שיש לה אב הא ליתא דהא לקושטא דמילתא לרבי יוחנן הא דכתיב כי יקח איש אשה דמשמע ע"י עצמה ע"כ לא איירי בנערה שיש לה אב דהא לר"י אין מתקדשת ע"י עצמה וא"כ הא דכתיב נמי בהאי קרא ונתן בידה לאו עלה קאי אע"כ דהא דזכי רחמנא נערה יד יתירה יד עצמה היינו מסברא דכיון דמתגרשת בע"כ ומכנסת עצמה לרשות אביה לא גריעא יד דידה משליחות של אביה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק התקבל וכיון דלא ידעינן בגירושין יד דידה אלא מהאי סברא ממילא לא שייך הקישא בכה"ג כמ"ש בכמה דוכתי במכילתין דמידי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה אלא הכל תלוי בסברא היכא דשייכי נמצא דלפ"ז ע"כ לרבי יוחנן בגירושין אליבא דרבנן נמי לא איירי אלא בנערה משא"כ בקטנה ודאי אין לה יד עצמה דמהיכא תיתי הא לא אשכחן דזכי לה רחמנא לא בהדיא ולא מסברא דהא אין לה יד בשום מקום ואפילו בתורת שליחות ליתא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל משא"כ ר"ל סובר דלרבנן יד דידה עיקר בגירושין דכתיב ונתן בידה ויד יתירה דזכי לה רחמנא היינו יד אביה מדכתיב בקידושין את בתי נתתי ואיתקוש יציאה להווייה וכיון דכתיב בגירושין יד דידה בהדיא ממילא יליף ר"ל אליבא דרבנן בהקישא דויצאה והיתה דבקידושין נמי היא ואביה דאין היקש למחצה וכל שכן דהאי סברא דבקידושין מדעתה לאו סברא אלימתא היא לסתור ההיקש כדפרישית נמצא דלפ"ז לר"ל בגירושין לרבנן לא שני להו בין נערה לקטנה דפשטא דקרא דונתן בידה קאי נמי אקטנה דהא אשכחן מיהא דאית לה יד כשאין לה אב א"כ ה"ה ביש לה אב דהא אית להו לרבנן דשתי ידים זוכות כאחד כך נ"ל בעיקר פלוגתא דר"י ור"ל:

'''תוספות''' בד"ה תנן התם כו' ומיהו קשה דלקמן בשמעתין כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בזה בפרק התקבל דלשיטת רש"י ז"ל נהי דלסברת המקשה ע"כ קטנה יש לה יד עצמה מ"מ לסברת התרצן אין לה יד מטעמא דפרישית התם ובהא תליא נמי פלוגתת רש"י ותוס' בדיבור הסמוך דלפרש"י דבקטנה שיש לה אב אביה ולא היא א"כ ע"כ הא דקתני סיפא וכל שאינה יכולה לשמור גיטה היינו דאפילו ע"י אביה נמי לא דאי ע"י עצמה דלא מאי איריא אינה יכולה לשמור אפילו יכולה לשמור נמי וליכא למימר דכל שאינה יכולה לשמור באין לה אב אתי לאשמעינן דא"כ אמאי נקטיה ברישא דמתניתין דאיירי בנערה וביש לה אב בסיפא דמתניתין ה"ל למיתני דקטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיגיע הגט לידה ואיירי באין לה אב למסקנא דלקמן ומכי מטא לידה מיהא מיגרשא והתם ה"ל למיתני דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אע"כ מדתני להאי בבא ברישא דמתניתין משמע דאתי לה לאשמעינן דע"י אביה נמי לא משא"כ התוספות לשיטתייהו דקטנה נמי שיש לה אב לרבנן מתגרשת ע"י עצמה ומשמע להו מהאי מתניתין גופא דנערה וה"ה לקטנה שאין סברא לחלק ביניהם וא"כ אתי שפיר דקתני בהאי מתניתין גופא דדוקא ביכולה לשמור מתגרשת ע"י עצמה אבל באינה יכולה לשמור אינה מתגרשת ע"י עצמה אבל ע"י אביה מתגרשת בפ' התקבל כתבתי בזה באריכות ע"ש:

'''שם''' בגמ' קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה. כבר כתבתי בריש מכילתין גבי בכסף מנ"ל דלבתר דילפינן מאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר דכסף קידושין לאביה א"כ קאמר הכא שפיר דבקידושין מפקעת עצמה והיינו לענין כסף קידושין גופא דכיון שהתורה זיכתה לאב ואפשר דשקיל תרקבא דדינרא לא מסתבר לומר דשתי ידים זוכות כאחד דלאו כל הימנה להפסיד זכות אביה וכדאמרינן כה"ג לענין מעשה ידיה בכתובות פרק נערה ועיין בחידושינו לעיל דף ג':


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}