עריכת הדף "פני יהושע/קידושין/ג/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''וא"ת''' א"כ כיון דפשיטא לן כו' אמאי איצטריך קרא כו' תיפוק ליה כו' הקישה הכתוב לאחרת עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל כיון דבאשה נמי לא ידעינן דאין נקנית בחליפין אלא מסברא דבפחות מש"פ לא מקניא א"כ לא שייך למילף אמה העברייה בהקישא כיון דהתם לא שייכא הך סברא דנהי דקי"ל אין היקש למחצה היינו במאי דכתיב בהדיא אבל לא במאי דילפינן מסברא כמו שכתבתי בזה בכמה דוכתין וה"נ איתא לקמן דף ל' בהא דצוח ר"ל בכרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה והיינו משום דמילתא דתלי' בסברא היא כמו שנבאר שם אי"ה ועוד נ"ל דאי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד עברי בק"ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ואפ"ה נקנה בחליפין כ"ש ע"ע וליכ' למימר אשה תוכיח דשאני אשה דבפחות מש"פ לא מקנה נפשה והכי משמע להדיא לישנא דברייתא דקתני מכסף מקנתו בכסף נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים אלמא אי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד מתבואה וכלים כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן ותירצו בענין אחר דריבוי קנינים ילפינן מהקישא ולא מיעוט קנינים אלא דעל תירוצם נמי קשה אכתי אמאי איצטריך בשמעתין למימר אהא דמקשה ואימא ה"נ דאשה בפחות מש"פ לא מקניה נפשה ואמאי לא משני בפשיטות דאשה אינה נקנית בחליפין דילפינן מהקישא דהקישה לאחרת וילפינן אפי' מיעוט קנינים ובשלמא לפרש"י דקס"ד דנקנית בחליפין בג"ש דקיחה קיחה א"כ אתי שפיר דמאי חזית למילף בהקישא אדרבא ניליף בג"ש דקנה אלא לפירוש התוספות דאפילו למאי דס"ד מעיקרא נמי לאו ג"ש גמורה היא א"כ קשה ויש ליישב ולמאי דפרישית א"ש טפי ודו"ק ולקמן בסוגיא דכעורה זו ששנה רבי נבאר יותר:

<small>(קונטרס אחרון)</small> בא"ד שהקשו בתוספות מכסף מקנתו למה לי למעוטי חליפין דבלא"ה ידעינן מהקישא דאחרת כתבתי דכיון דהקישא איצטריך לשאר מילי לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון דבאשה גופיה לא ידעינן דלא מיקני בחליפין אלא מסברא ובעבד עברי לא שייך הך סברא א"כ כל חדא תיקו אדוכתא וכמו כן כתבתי בכמה דוכתי מסברא דנפשאי בין לענין הקישא ובין לענין גז"ש ולדעתי הוא דבר המתקבל אם לא יהיה שום סתירה בסוגיית הש"ס להיפוך:

'''גמרא''' למעוטי חליצה סד"א תיתי בק"ו מיבמה. וקשיא לי דאיכא למפרך מה ליבמה שהיא איסור לאו משא"כ אשת איש דאיסור מיתה וליכא למימר שכל זה נשים בק"ו דיבמה אף על פי שאיסור לאו אפ"ה אינו יוצאה בגט ויוצאה בחליצה מכ"ש אשת איש הא ליתא לפמ"ש התוספות לקמן דפרכ' הכתובה בתורה אין להכניס בק"ו וליכא למימר דנילף חליצה מגט מק"ו ומה גט דלא מהני ביבמה מהני באשת איש חליצה לא כ"ש הא נמי ליתא דמה לגט דהיינו שטר שכן מכניסה בשטר מש"ה יוצאה בשטר משא"כ בחליצה ועוד מה לגט דמהני בשפחה כנענית דהיינו שיחרור וצ"ע:

'''תוספות''' בד"ה ואין דבר אחר כורתה וא"ת תהא אמה העברייה יוצאה בחליצה. נראה דקושייתם בזה אליבא דרבי יוסי בר רבי דאית ליה קטנה חולצת בפעוטות דאי לרבי מאיר דקיי"ל כוותיה דאין קטנה חולצת עד שתביא שתי שערות א"כ לא שייך חליצה באמה העברייה דבלא"ה יוצאה בסימנין ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוספות ביבמות דף ק"ה ע"ב בשם הירושלמי דאפילו לר"מ דאמר מקשינן אשה לאיש היינו מדרבנן והקישא אסמכתא בעלמא ובדיעבד חליצת קטנה כשירה כן נ"ל. ובחנם נדחק בעל עצמות יוסף בזה. מיהו לולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב קושייתם בע"א דלא שייך חליצה כלל באמה העברייה כיון דלא אשכחן דמהני חליצה בשום מקום אלא לענין הפקעת איסור ולא לענין ממון והא דבעינן למילף לקמן דתהא אשה נקנית בכסף מק"ו דאמה העברייה היינו משום דאשכחן כסף שקונה בכל מקום ועוד דקנין אשה הוי נמי איסורא דאית ביה ממון והא דאיצטריך נמי לקמן למעוטי אמה העברייה שאינה נקנית בביאה דלא תיתי בק"ו מיבמה היינו משום דהיבם קונה את היבמה נמי לענין ממון כן נ"ל לולא שהתוס' תירצו בע"א דבריהם צ"ע ואין להאריך:

'''גמרא''' בכסף מנא לן. לכאורה נראה מסתימת לשון הגמרא וממה שפירש רש"י לקמן בדף הסמוך גבי ותנא מייתי לה מהכא דהא דמקשינן הכא בכסף מנא לן ויליף לה רבי יהודא משמיה דרב מאין כסף היינו דעיקר קידושין יליף מהאי קרא ולא אסקי אדעתייהו ג"ש דקיחה קיחה או אפשר דס"ל דמג"ש לחוד לא מצינן למילף כלל עיקר קידושי כסף משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה דמשמע עד דמקדש והדר בעיל כדקאמר רבי יוחנן לקמן דף ט' ודרשה דבעולת בעל נמי לא משמע להו דמוקי לאידן דרשה דלקמן מש"ה איצטריך למילף מאין כסף דבהאי קרא לא כתיב ביאה א"כ משמע דבכסף לחוד נקנית ועוד יציאה דכוותה ממעט והיינו דומיא דיציאת אדון דהיינו בכסף לחוד משא"כ תנא דברייתא דיליף מג"ש דקיחה קיחה לא חייש להאי פירכא דמקדש והדר בעיל כדאשכחן דיליף בברייתא ביאה מובעלה ומסקינן לקמן דלא חייש להאי פירכא וכמו שאפרש לקמן בעזה"י גבי כעורה זו ששנה רבי ע"ש. והא דאמרינן לקמן ואיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למכתב אין כסף סתמא דתלמודא מסיק הכי דאליבא דהלכתא אכתי תרווייהו צריכי ע"ש כן נ"ל אלא דמל' התוספות בד"ה ואימא לדידה לא משמע הכי וכמו שאפרש בסמוך. בלימוד הישיבה דקדקתי עוד דבשמעתין גרסינן אמר רב יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם כו' ובכתובות דף מ"ו לא גרסינן אלא אמר רב יהודא לחוד ולא מסיק משמיה דרב והיה נלע"ד בזה דודאי רב גופא לא מפיק מהאי קרא אלא עיקר קדושי כסף וקאי אמתניתין דהכא דבעי בכסף מנלן ולענין דכספא דאבוה הוי לא איצטריך ליה לרב למילף מהכא והיינו לפי שיטת רש"י ביבמות דף נ"ז ע"ב גבי יש חופה לפסולים דרב אית ליה חופה קונה כרב הונא דלקמן א"כ לפי זה מדאשכחן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה כדכתיב את בתי נתתי והיינו בנערה כמ"ש התוס' בסמוך א"כ ממילא דזוכה האב בבתו נערה בכל עניני קידושין דהא איתקשו הווייות להדדי וחופה נמי איקרי הויה לרב ולרב הונא וכיון דאביה מקבל קידושין ממילא דכספא דידיה הוי כדאמרינן בסמוך משא"כ רב יהודה אפשר דלא ס"ל בהא כרב דחופה קונה דהא קי"ל אליבא דהלכתא דחופה אינו קונה וא"כ לא מיקרי הוייה ולא שייך למילף קידושין מחופה בהקישא ובמה מצינו נמי לא מצינן למילף דנהי דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו משום דבנשואין מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב בעינן דעתיה דאבוה משא"כ בקידושין דאינה מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב איכא למימר דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מש"ה איצטריך ליה לרב יהודה למילף מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי דיציאה דכוותיה ממעט. ובזה נתיישב לי מה שהקשו התוספות בכתובות דף מ"ו בד"ה דזכי ליה שכתבו וצ"ע אמאי לא ילפינן קידושין מחופה ולמאי דפרישית א"ש דאין ה"נ דלרב ולרב הונא ילפינן קידושין מחופה וקרא דאין כסף היינו לעיקר קידושין והא דמסיק רב יהודה מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי היינו משמיה דנפשיה למאי דלית ליה חופה קונה כן נ"ל כל זה העליתי בישיבה והוספתי דברים ואין להאריך ועיין עוד בסמוך והא דמקשינן הכא בכסף מנלן ולא ילפינן מהקישא דאם אחרת יבואר לקמן בעזה"י מיהו בירושלמי יליף בהדיא קידושי כסף מהקישא דאחרת ע"ש:

'''שם''' אמר רב יהודה אמר רב כו' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר. בעיקר דרשה זו נ"ל משום דאין כסף מיותר כיון דכתיב ויצאה חנם אע"כ דמיצאה חנם לא הוי שמעינן אלא שע"י סימנין יוצאה חנם ואין צריך להחזיר ולגרוע דמי המכירה אבל אכתי ס"ד כיון דמעות הראשונים ניתנו נמי לקידושין כדאי' לקמן א"כ יוחזר' מיהו להאדון דמי הקידושין שהרי ע"י כך מרווחת לקבל כסף קידושין מאחר מש"ה כתיב אין כסף דאפי' מכסף קידושין א"צ להחזיר לו וא"כ ממילא שמעינן דאיכא בעלמא כסף קידושין כן נ"ל נכון:

'''גמרא''' ואימא לדידה. נראה דאפשר דאמתניתין דהאב זוכה בקידושי בתו לא שייך האי קושיא דאפשר דאין ה"נ דמדאורייתא לדידה ומדרבנן הוי לאביה כמו מציאה משום איבה אלא דעיקר הקושיא לרב יהודה דבעי למילף מקרא דמדאורייתא לאביה ובזה יתיישב לשון התוס' ודו"ק ועיין בסמוך:

'''תוספות''' בד"ה אימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך כו'. כבר כתבתי דאיכא למימר דאיצטריך שפיר קרא דאין כסף לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל ואפשר דסברת התוספות דמשום הא לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות עליה דרב יהודה דלמא רב יהודה לא חייש להאי סברא דמקדש והדר בעיל כי היכי דרבי גופא לא חייש לה או דילמא רב יהודה אית ליה קרא דבעולת בעל שנקנית בביאה לחוד כרבי יוחנן לקמן וא"כ ע"כ קיחה קיחה אתי לאשמעינן דנקנית בכסף לחוד וליכא למימר דהא דמקשה בגמ' ואימא לדידה היינו למאן דלית ליה דרשה בעולת בעל הא ליתא דאפשר דלהאי מ"ד אין ה"נ דלדידה מדאורייתא ודוקא מדרבנן לאביה כדפרישית בסמוך מיהו קשיא לי דאיכא למימר דקרא דאין כסף אתא לאשמעינן לקידושי קטנה דמקיחה קיחה לא מצינן למילף אלא קידושי גדולה כדכתיב כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ומייתורא דאין כסף שמעינן שפיר לקידושי קטנה לפי סברת התוספות עכשיו דילפינן אפילו מה שאינו במשמעות הלשון. ועוד דלמאי דלא אסיק אדעתא עכשיו דיציאה דכוותה ממעט א"כ אדרבה עיקר פשטא דקרא בקטנה איירי דכתיב וכי ימכור איש את בתו ועלה כתיב ויצאה חנם והיינו בקטנות שיכול למוכרה ועוד דבהתחלת הנערות תו לא מיקרי אדון זה וא"כ שפיר איצטריך קרא לעיקר קידושי קטנה שלא מצינו לה בפי' אם לא למאן דדריש בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה אין רשאי למוכרה וא"כ ע"כ יכול לקדש את בתו בקטנות משא"כ למאן דדריש בבגדו בה לשפחה אחר שפחה לית לן ילפותא לקידושי קטנה. ומקידושי ייעוד לא מצינן למילף כמ"ש התוספות לקמן וממקומו הוא מוכרע דע"כ קידושי כסף נמי תיפוק לן מהתם ואי מדאיצטריך למעט קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות דאינה מתגרשת אלמא דאית לה קידושין הא ליתא דעיקר קרא אתי לשוטה כמו שכתבתי בחידושי גיטין דף ס"ד ע"ב ועיין מה שכתבתי בפתיחה למסכת' זו אליבא דב"ש לענין קידושי קטנה משא"כ לב"ה צריכא קרא והא דאמרינן לקמן דאיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למיכתב אין כסף דאי מכי יקח ה"א דאבוה הוי ולא קאמר דאיצטריך אין כסף לקידושי קטנה איכא למימר דהתם אמסקנא סמין דיציאה דכוותיה ממעט וממילא דבנערה איירי וכמו שאבאר ועוד דלקמן איצטריך ליה לתלמודא לפרש אליבא דמאן דיליף קידושי קטנה מבבגדו בה וצ"ע ודו"ק ולפמ"ש נתיישב ג"כ מה שהניחו התוספות בתימא בכתובות דף מ"ו בד"ה השתא אביה ע"ש:

'''גמרא''' ואימא ה"מ קטנה כו' אבל נערה כו' ופירש"י ותוספות אף ע"ג דקרא בנערה איירי לעולם דקדשה בקטנותה עכ"ל. וקשיא לי מאי דוחקין לאוקמי קרא בהכי כדי להקשות ועוד יש לתמוה היאך אפשר לומר דקרא איירי שקדשה בקטנותה והא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה ואשה דקרא היינו דוקא גדולה ועיין בזה בחידושינו לקמן דף ד' ע"ב בל' התוספות בד"ה ובעלה ובדף י' בל' התוספות בד"ה כל הבועל ותמצא נחת מזה ומזה. תו קשיא לי במאי דמקשינן הכא אימא וערה דאית לה יד דקדשה איהי נפשה ואיהי תשקול כספא ומסקינן מקרא דיציאה דכוותיה ממעט דכספא דאבוה וא"כ ע"כ דאין לה יד לקדש עצמה דאי ס"ד דמקדשה נפשה תיקשי להיפך השתא איהי מקדשא נפשה אבוה שקיל כספא ואפילו את"ל דמהא לא קשיא דאיכא למימר דאבוה מינה דידה קא זכי אם כן לא הוי משני הש"ס אהא דמקשה מעיקרא תקדש איהי נפשה אע"כ דכולה מילתא מקרא יליף ולקמן דף מ"ג פליגי ר"י ור"ל בקידושי נערה דלר"ל היא ואביה מקבלי קידושין ולרבי יוחנן לכ"ע אביה ולא היא ושקיל וטרי הש"ס טובא בטעמיה דר"י וכולהו מסברא ולא מייתי מקרא דהכא. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דסוגייא דהכא ודלקמן בפ"ב אהדדי איתמרו וכי הדדי מישך שייכו דודאי אי לאו מסקנא דהכא דיציאה דכוותה ממעט היה מהכרח לומר דנערה מקדשה נפשה כיון דאית לה יד לענין גירושין כדכתיב כי יקח איש אשה ואפילו נערה במשמע וכתיב ונתן בידה ונהי דקיי"ל היא ואביה מקבלין גיטה היינו לבתר דקים לן דאביה מקבל קידושין ומה"ט אמרינן דמקבל גיטה דאיתקוש יציאה להווייה אבל אי לאו קרא דאביה מקבל קידושיה הייתי אומר דבין בגיטין ובין בקידושין היא ולא אביה מדכתיב ונתן בידה בגיטין ואיתקוש הוויה ליציאה וא"כ הנך טעמים דאמרינן בפ"ב אליבא דר"ל ור"י לאו מילתא היא דהא דמשנינן התם קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא קשיא לן בקידושין גרידא במה מפקעת עצמה מרשות אביה הא אכתי זכי בה בכל שבח נעורים חוץ מהפרת נדרים ומאי ענין איסורא לממונא והא דמשנינן נמי התם קידושין דמדעתה אביה ולא היא אדרבה אית לן למימר כיון דמדעתה היא ולא אביה כי היכי דליהוי הקישא דויצאה והיתה לגמרי אע"כ דשקלא וטריא דלקמן דפ"ב אמסקנא דהכא קאי לבתר דקים לן דיציאה דכוותה ממעט דכסף קידושין לאביה אפילו בנערה וא"כ שפיר קאמר ר"י דיש לחלק בין קידושין לגירושין דבקידושין מפקעת עצמה מרשות אביה והיינו לענין כסף קידושין גופא שיש לו בהן זכות ואינה רשאה להפסידו ולאידך שינויא נמי מסיק שפיר דקידושין דמדעתה בעינן דעת אביה כיון שכסף קידושין שלו מסברא דמי שהכסף שלו יש לו זכות לקבל הקידושין כדאמרינן הכא והא"ש הא דמקשינן הכא ואימא ה"מ קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה דאע"ג דקרא בנערה איירי אפ"ה אית לן למימר דאיירי דקדשה בקטנותה דוקא דבנערה היא ולא אביה והיינו משום דנקיש הוויה ליציאה דכתיב ונתן בידה כן נ"ל נכון:

'''תוספות''' בד"ה ואימא ה"מ קטנה כו' וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם דלעיל דלרב יהודה אמר רב נמי נפקא ליה עיקר קידושין מקיחה קיחה ואין כסף לא איצטריך אלא דהוי דאבוה משא"כ לפמ"ש דאין כסף אתא לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל או כדפרישית בסמוך דאתא לעיקר קידושי קטנה א"כ אין מקום לקושייתם אלא דאף לפי שיטתם קשיא לי מאי מקשו דלקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין כו' דאיכא למימר דאיצטריך קרא היכא שכבר מכרה בקטנותה ויצאה בגירעון דתו לא מצי למוכרה למ"ד אין רשאי למוכרה לשפחות אחר שפחות ולאידך מ"ד דדריש בבגדו בה דלא מצי למוכרה לשפחות אחר אישות נמי איצטריך קרא היכא שנתקדשה ונתגרשה מן האירוסין דיכול אביה לחזור ולקדשה אע"ג דלא מצי מזבין לה ויש ליישב ודו"ק:

'''בא"ד''' הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו'. וקשיא לי הא שפיר איצטריך קרא אפי' בקטנה שהרשות ביד אביה למסרה לקידושין ולאסרה לכל העולם דממעשה ידיה לא מצינן למילף הא מילתא דאיסורא מממונא לא ילפינן כדאמרינן בסמוך ויש ליישב דבהא ודאי סברי התוספות דילפינן מייעוד שיכול לאוסרה והא דמסקו התוספות דלא מצינן למילף מייעוד היינו לענין שיהא הכסף שלו כן נ"ל ודו"ק:

'''בא"ד''' וא"ת הא אמרינן פ' נערה כו' ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא עכ"ל ולענ"ד לא קשה מידי דהתם אליבא דרב הונא אמר רב קיימינן וכבר כתבתי דלשיטת רש"י רב נמי סבר כרב הונא דחופה קונה וא"כ מיקרי הווייה וממילא דלמסקנא דהכא דיציאה דכוותה ממעט מוכח דאביה ווכה בקידושי כסף וא"כ איתקוש הוויות להדדי ויכול למסרה לחופה אף ע"ג שמבטלה ממלאכתה מיהו למסקנא דהתם אתי שפיר אפי' למ"ד חופה אינו קונה משום דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כן נ"ל ליישב שיטת רש"י אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר דע"כ החופה היתה בגדלות דאל"כ היתה בחנק אלא דזה לא יתכן לפירוש רבינו שמואל שהביאו התוספות בכתובות דף מ"ה דבמוציא שם רע נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי בסקילה ולפ"ז צ"ל כדפרישית ודו"ק:

'''גמרא''' ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה בת לאביה כו' תיפוק ליה מבנעוריה. וקשיא לי דהא ודאי איצטריך קרא דכי ימכור למעוטי מציאתה דלא הוי לאביה כדמשמע בכתובות דמציאתה לאביה אינו אלא מדרבנן משום איבה וכן פירות מנכסים שנפלו לה מבית אבי אמה קתני התם במתני' דף מ"ו דאביה אינו אוכל פירות בחייה וליכא למימר דהיא גופא קשיא ליה לתלמודא אמאי אינו אוכל פירות בחייה דא"כ מאי שיאטא דרב הונא אמר רב הכא טפי הו"ל לאקשויי ממתני' ואפשר דניחא לתלמודא טפי להקשות דרב אדרב מיהו למאי דפרישית לעיל דרב גופא לא יליף מאין כסף אלא עיקר קידושין אבל במאי דכספא דאבוה רב יהודה גופא מסיק לה משמיה דנפשיה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל לאותובי ממתני' אע"כ דלאו כל שבח נעורים הוי לאביה אלא מאי דמסתבר טפי א"כ מדרב הונא נמי לא קשה דאיצטריך קרא למעוטי פירות ומציאתה ואפשר דממתני' לא מצי לאקשויי דאפשר דקי"ל כרבי יוסי בר יהודה דאמר התם האב אוכל פירות בחיי בתו ואע"ג דמסקינן התם דהיינו מדרבנן היינו לפי המסקנא דלא דרשינן בנעוריה בית אביה לכל שבח נעורים אבל למאי דקס"ד עכשיו אפשר דהוי מדאוריתא מש"ה מקשה מדרב ומשמע לתלמודא דמסתמא לא פליג רב יהודה אדרב רביה כדאשכחן בדוכתי טובא דמקשינן מדרב אכולהו אמוראי כן נ"ל:

'''שם''' וכ"ת נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן. אע"ג דבעלמא ילפינן ממונא מאיסורא מדאורייתא הכא לא משמע ליה לתלמודא דמשום דהאב יכול להפר נדרי בתו תהא קנוייה לו לגמרי ותדע שהרי הבעל אף שיכול להפר נדרי אשתו אפ"ה אינה קנוייה לו לכל דבר ואפילו מעשה ידיה לא הוי לבעל מדאורייתא כמבואר ועיין בחידושינו בכתובות:

'''שם''' וכ"ת ניליף מיניה. כבר צווחו קמאי דקמאי דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מדרב הונא אמר רב אמאי איצטריך למילף מכי ימכור איש את בתו לאמה נילף מהפרת נדרים ויש מתרצין דבאמת אדרב הונא גופא מקשה אלא שהתוס' פרק אלו נערות ד' מ' ע"ב כתבו להדיא דלא משמע הכי ולענ"ד א"א לפרש כן דודאי אדרב הונא גופא לק"מ דאיכא למימר דגלי קרא דכי ימכור דלא נילף מהפרת נדרים ואתא למעוטי פירות ומציאתה כדפרישית בסמוך. אמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות דדוקא למאי דקס"ד מעיקרא דפשטא דקרא דבנעוריה בית אביה איירי מכל שבח נעורים מקשה שפיר מדרב הונא אמר רב אבל למאי דבעי למימר עכשיו דבהפרת נדרים כתיב אלא דילפי' מהפרת נדרים תו לא קשיא לן מדרב הונא אמר רב דהא איצטריך קרא דכי ימכור איש למילף דאפילו בנערה שנתארסה אפ"ה מעשה ידיה לאביה דאי מהפרת נדרים לא ילפינן לארוסה דהא לענין הפרת נדרים נפקא לה מרשותה דאביה כדאמרינן בסמוך משא"כ לענין קידושין לא שייך לומר כן מאי אמרת דלענין קידושין נמי איצטריך לנתארסה ונתגרשה הא ליתא דבכה"ג שפיר ילפינן מהפרת נדרים דנתארסה ונתגרשה נתרוקנה רשות לאב ובהכי מיתרצא נמי האי סוגיא דפרק אלו נערות דף מ' ע"ב דוק ותמצא. והא דמקשינן בסמוך וכ"ת נילף מבושת ופגם או מקנסא ולא תיקשי לדרב הונא אמר רב היינו משום דהתם איכא למימר דשאני מעשה ידיה כיון דקטרחא בגוייהו פשיטא ליה דלא מצינן למילף מקנסא ומבושת ופגם כן נ"ל נכון ודו"ק:

'''תוספות''' בד"ה וכ"ת נילף מבושת ופגם תימא כו' הא בושת ופגם גופא לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב קושייתם דודאי בושת ופגם ילפינן שפיר מחופה דכ"ע מודו דיכול למסרה לחופה אף שהיא נערה מדכתיב את בתי נתתי כמ"ש התוס' בסמוך והא דלא קאמר הכא בשמעתין וכ"ת נילף מחופה היינו משום דפשיטא ליה דמחופה לא מצינן למילף דשאני חופה דמפקעת עצמה מרשות אביה והיינו לבתר דקי"ל שמעשה ידיה לאביה וא"כ במסידתה לחופה פשיטא דאביה ולא היא כיון שמעכשיו מפסיד מעשה ידיה ואע"ג דאליבא דרב הונא קיימינן ולדידיה אשכחן חופה של אירוסין בלא קידושין כמו שאפרש לקמן מ"מ אפשר דקרא דאת בתי נתתי איירי דווקא בחופה שמוסרה לביאה כפשטיה דקרא ומש"ה לא מצי לאקשויי מחופה אבל מבושת ופגם מקשה שפיר דכיון דחזינן מיהא דזכיא רחמנא למסרה לחופה אפילו למנוול ומוכה שחין אע"ג שמביישה בכך אלמא דיכול לביישה משום דבושתה ופגמה שלו וא"כ נילף מהכא לשאר שבח נעורים כגון קידושין כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסיק שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוייהו ופרש"י דהיינו במה שמוסרה לחופה אלמא דהכא לאו לענין חופה איירי אלא שראיתי בלא"ה שהרשב"א ז"ל בחידושיו הביא גירסא אחרת שאני בושת דאבוה נמי אית ליה צערא בגווה ולגירסת רש"י נמי יש ליישב ודו"ק:

'''בא"ד''' לכן נ"ל לעיל כו' אבל נערה כו' אבל אמת הוא שגם כשהיתה נערה אביה יכול לקדשה כו' עכ"ל. ולפ"ז ודאי קשיא סוגיא דלקמן בפ"ב דף מ"ד דלרבי יוחנן בנערה לכ"ע אביה ולא היא ויליף מסברא והכא ילפינן מקרא וכבר הארכתי בזה לעיל בשמעתין:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}