עריכת הדף "פני יהושע/פסחים/י/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמרא''' אטו בדיקת חמץ דאורייתא דרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' לכאורה משמע דכולה סוגיא דהכא איירי כשביטלו וכבר כתבתי דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' לעיל בכוונת רש"י גבי ט' צבורין דאיירי בשלא ביטלו דנראה דוחק גדול לחלק בין הפרקים לאוקמי בבא דט' ציבורין בלא ביטל ובבא דשני ציבורין הסמוך ליה בביטל אלא דיש ליישב דהא בלא"ה הא דקאמר הכא היינו שתי קופות מוקמינן לה בתרומה דרבנן אף ע"ג שזה אינו מבואר במשנה בפי' אע"כ דמסברא ידעינן לה דפשיטא לן טובא דבתרומה דאורייתא לא שייך לומר שאני אומר א"כ לפ"ז שפיר קאמר היינו שתי קופות דכי היכי דבשתי קופות יש חילוק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן ה"נ לענין בדיקת חמץ יש לחלק בענין זה בין לא ביטלו דהוי דאורייתא ובין ביטלו דהוי דרבנן כן נ"ל בכוונת התוס' בשיטת רש"י אמנם כן מל' רש"י בעצמו בכל הסוגיא דהכא משמע דסתמא דמלתא הכי הוא דבדיקת חמץ דשמעתין היינו מדרבנן ונ"ל משום דבכה"ג דהכא שהעכבר נטל החמץ והביאו דרך בתים אפשר דאפילו ביטול אין צריך דמסתמא אין החמץ שלו דהא קיי"ל הבודק צריך שיבטל ומה שמשייר מניח בצינעא במקום שאין העכברים וחולדה יכולין ליטלו ולפ"ז הנהו ציבורין וככרות דשמעתין שמונחים בחצרות שלפני בתים או בשוק במקום גלוי אינן אלא משל אדם שעדיין לא בדק וביטל וכ"ש בהנך דבסמוך דאיירי בשני בתים או בשני ב"א דלא ידעינן אי להאי על ואי להאי על לא מיסתבר לאוקמי כשהחמץ של שניהם א"ו מסתמא איירי בחמץ דעלמא משל אחר או משל עובדי כוכבים ולפ"ז לא מבעיא לשיטת הסוברים דאין עובר בשל אחרים אפילו בשל ישראל אלא דאפילו לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דשל אחרים היינו דוקא בשל עובדי כוכבים אבל בשל ישראל עובר אפ"ה כיון דגלי דעתו דמסתמא לא ניחא ליה א"כ אין ביתו של אדם קונה לו בע"כ כדאמרינן בעלמא דאיסורא ודאי לא ניחא ליה דלקני כש"כ הכא לענין בדיקת חמץ יש להקל יותר לענין גילוי דעת כמ"ש הר"ן ז"ל בריש מכילתין. ואע"ג דאמרינן לעיל דבתר איסורא לא מצי לבטל דאף ע"ג שאינן שלו עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו נראה דהיינו דוקא בחמץ שלו דכיון שעבר ולא בדק ולא ביטל משו"ה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו דומיא דבור ברה"ר משא"כ בכה"ג דהכא דעומד וצווח דלא ניחא ליה בהאי חמצו שבפי העכבר תו לא עבר עליה כיון דאנוס הוא והא דקאמר הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דמשמע דביטול מיהא צריך היינו משום דאי לאו דילפינן מקרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אפילו בחמץ שלו ע"כ הוי מפרשינן לקרא דבל יראה ובל ימצא כפשטיה דבכל ענין עבר עליה ומכש"כ לפמ"ש הר"ן ז"ל בריש מכילתין שיש סברא לומר דמה שהחמירה התורה בבל יראה ובל ימצא היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ השתא כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דתשביתו היינו בלב א"כ כ"ש דבכה"ג דהכא אפילו ביטול אינו צריך כיון שעומד וצווח שאינו רוצה לזכות כלל בזה החמץ והו"ל כעובד כוכבים שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו שאינו חייב להוציאו מביתו וה"ה הכא בנטילת העכבר אלא דודאי צריך לבדוק מדרבנן שמא נשארו פרורין ואתי למיכל מיניה או שימצא אח"כ הככר ויהא דעתו לזכות בו סוף סוף לא הוי אלא חששא דרבנן כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע אחר זה ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ דמשמע שמפרש הסוגיא בחמץ שלו אלא דאיהו לא מחלק בין ביטלו ולא ביטלו וכמו שאבאר בק"א בישוב לשונו ודו"ק:

'''בפירש"י''' בד"ה אחד טמא קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו עכ"ל . נראה דמה שהוצרך לפרש כן לאו משום דאם אין ממלא את כולו הו"ל ס"ס דהא לענין טומאה משמע דלא שייך לחלק בין ספק א' לכמה ספיקות דברה"י דיינינן להדיא כל ספק שאתה יכול לרבות טמא כמ"ש התוס' לעיל וברה"ר אפילו בספק א' טהור אלא הא דמדמינן הכא בשני שבילין אפילו ברה"ר כשבא לישאל עליו ועל חבירו היינו משום דא"א לטהר שניהם דממ"נ חד מינייהו טמא אלא דמשום ה"ט גופא הוצרך רש"י לפרש דאיירי בממלא את כולו דאל"כ שפיר מצי לטהר שניהם כא' דבכל חד מינייהו הו"ל כספק דשמא לא נטמא שום א' מהם טומאה ודאית וכן כתב הר"ש בפי' המשניות:

'''בתוס'''' בד"ה הלך באחד מהן כו' הא דנקט טהרות כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש כאן מקום עיון למה הוצרכו לפרש כן מטעמי דנפשייהו ולחלק בין אדם לטהרות ואמאי לא מפרשי בפשיטות מהך סוגיא דפ' אין מעמידין דמחלק רבי ינאי בין אדם לטהרות דבאדם אפילו בספק טומאה ברה"ר טמא כיון דאית ליה תקנתא בטבילה וכדמשמע נמי התם בהך סוגיא גופא דאמר ר' יוחנן דספק טומאה ברה"ר הלכה ואין מורין כן מדקאמר הלכה משמע מכלל דפליגי וע"כ היינו משום דבאדם איירי ובהא ודאי פליגי רבי עקיבא ורבנן בפ"ה דטהרות וע"ש בלשון הר"ש בפי' המשניות ותיתי לי דקיימתי לכולהו מסברא דנפשאי. ולפ"ז יש לפרש בפשיטות דהא דנקט ועשה טהרות היינו לרבותא אפי' בטהרות דלית להו תקנתא בטבילה אפ"ה מדמינן להו כשבאו שניהם בבת אחת אלא דיש ליישב שיטת התוספות דלא ניחא להו לפרש מתניתין דטהרות כפירוש הר"ש משום הנך קושיות שהקשה הר"ש שם במלתא דרבי יוסי ע"ש ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב מה שמקשים התוספת בסמוך דהכא מדמה ספק חמץ לספק טומאה ברה"ר ובסמוך מדמה לה לספק טומאה ברה"י ולמאי דפרישית א"ש דבדיקת חמץ ודאי יש לדמות לספק טומאה של אדם עצמו דלא שני לן בין רה"י לרה"ר למסקנא דפ' אין מעמידין היינו משום דאית ליה תקנתא בטבילה ה"ה נמי בדיקת חמץ כדפרישית בסמוך וכמו שאבאר עוד שכן מבואר מלשון רש"י בסמוך. ואחר העיון עוד מצאתי וראיתי שהתוספות בכתובות דף כ"ז בסוגיא דב' שבילין כתבו ג"כ הטעם דנקט ועשה טהרות כפירושם כאן אלא ששינו והוסיפו ליפות הטעם וכתבו דהא נהרא קמן זילו טבילו שהוא ממש לישנא דרבי ינאי בפ' אין מעמידין וזה תימא ביותר דהא לפי ה"ט שכתבו הכא והתם דמה דיש להחמיר באדם היינו משום שמא יגעו שניהם בככר א' דלפ"ז לא שייך ה"ט אלא לענין שני ב"א ולא בשאר ספק טומאה ברה"ר ובפ' אין מעמידין מבואר להדיא דמה"ט דהא נהרא קמן החמיר רבי ינאי בכל ספק טומאה ברה"ר וכן ר"י דאמר הלכה ואין מורין כן ע"ש וצ"ע ליישב דברי התוס' ודו"ק:

'''בפירש"י''' בד"ה רבי יהודה מדמי לה כו' וגבי בתים נמי אם באו לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו כו' כיון דבדיקת חמץ דרבנן כו' עכ"ל . יל"ד בדבריו דהא לפי ה"ט דבדיקת חמץ דרבנן הו"מ לפרש דאפילו הבא לשאול עליו ועל חבירו נמי יש להקל דכה"ג מפרש רש"י בכל הסוגיא דהכא דלענין בדיקת חמץ דרבנן מקילינן בחמץ לפסוק כדברי המיקל בשאר דוכתא בדאורייתא אם כן לפ"ז הו"מ לפרש רבותא טפי דלגבי בתים אפילו אם בא לשאול עליו ועל חבירו אפ"ה שניהם אין צריכין בדיקה כיון דמיקל רבי יהודה התם ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשום הא לא איריא דנהי דאזלינן בבדיקת חמץ אחר המיקל היינו בדאורייתא דוקא אע"ג דאין הלכה כאותו המיקל בדאורייתא גופא כגון בשני שבילין דקיי"ל ר"י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי אפ"ה בבדיקת חמץ מורינן כרבי יהודה אלא כיון דבאמת הך דשני שבילין גופא אפילו בבת אחת נמי לא הוי אלא מדרבנן כמ"ש התוספות בד"ה בבת אחת ואפ"ה מחמיר רבי יוסי אפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו אם כן תו אין לחלק בין בדיקת חמץ לטהרות כיון דאידי ואידי דרבנן ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא שייך להקל בחמץ דרבנן אלא לענין באו לשאול זה א"ז דומיא דטהרות דנמי לא הוו אלא מדרבנן דהא מדאורייתא בלא"ה כל ספק טומאה ברה"ר טהור כך נ"ל לכאורה. אלא דאכתי קשה דבסוגיא דכתובות משמע איפכא דהא לענין עיר שכבשוה כרקום דמחבואה א' מצילה על כולן מקשה הש"ס מ"ש משני שבילין דבבת אחת טמאין ה"נ כבבת א' דמי ומשני התם חד ודאי טמא הוא הכא מאן יימר דאיכא טומאה אם כן לפ"ז משמע להדיא דלענין בדיקת חמץ נמי אפילו בבת א' יש להקל דלא בעו בדיקה כלל מה"ט גופא דמאן יימר דאיכא חמץ. ובאמת דלכאורה לשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' חמץ מטין לכך דבחמץ בכל ענין אין צריך בדיקה ומצאתי בספר משנה למלך שכתב דהרמב"ם סמך אהך סוגיא דכתובות אלא דלע"ד סוגיא דהכא לא משמע כן דלפ"ז הוי במשמע דאפי' בבת א' ממש מקילינן בחמץ אע"ג דבשני שבילין ד"ה טמאין וא"כ אמאי קאמר היינו שני שבילין ולא הוי נמי דומיא דאינך דמייתי בסוגיין דמקילינן בחמץ דאיירי היכא דאשכחן במקום אחר פלוגתא משא"כ במידי דליכא פלוגתא דהא בבת אחת דלא הוי נמי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' ואפ"ה אמרינן דטמאים אם כן אי איתא דבחמץ מקילינן טפי מה"ט דסוגיא דכתובות א"כ לא הו"ל לגמ' למיסתם ולמימר דהיינו שני שבילין אלא הו"ל לפרש. לכך נלע"ד דבדיקת חמץ לא דמי להך דכתובות דהתם לענין שבויה דרבנן כיון שיש להם חזקת טהרה ואית לן למימר דלא נטמאת שום א' מהן מש"ה מתירין כולם אפילו בבת אחת שהרי אם נטמא את כולם הוי חומרא גדולה כיון דלית להו תקנתא משא"כ הכא לענין חמץ אע"ג דאיכא למימר דאין כאן חמץ כלל מיהו עיקר דינא דסוגיא לענין בדיקה איירי משו"ה בבת אחת יש להצריך מיהו בדיקה כיון דסמיך בידן ועל זה אנו דנין לברר האיסור ומכש"כ למאי דפרישית דבדיקת חמץ דמיא לספק טומאה ברה"ר דאדם לפ"ז פרש"י עולה יפה דלא שייך להקל בחמץ אלא כשבא לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו דאמרינן לכל א' שא"צ לבדוק דלגבי דידיה הו"ל ספק על ספק לא על כיון דבכה"ג אשכחן ר"א דמטהר אפילו בספק טומאה ברה"י דטמא מדאורייתא ואע"ג שאם נטמא אותו אית ליה תקנתא בטבילה אפ"ה מיקל ר"ל מש"ה אע"ג דחכמים מטמאין בטומאה דאורייתא אפ"ה סמכינן אר"א מיהא בבדיקת חמץ דרבנן כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

'''שם''' בגמרא ספק על ספק לא על היינו בקעה. לכאורה יש לתמוה דהך מימרא לא צריכא כלל דכיון דאפילו בשני בתים בבאו לשאול זה בפני עצמו מקילינן בתרווייהו אף על גב דעכבר ודאי עייל לחד מינייהו אפילו הכי דיינינן לה כספק ביאה לכל חד אם כן כש"כ בבית אחד שיש להקל בספק על ספק לא על. אמנם למאי דפרישית בסמוך בל' רש"י א"ש דהא הך דשני בתים נמי לא נ"מ מידי לענין בדיקה אלא בבאו לשאול זא"ז דוקא דבענין אחר קיי"ל כרבי יוסי ומשום הכי הוצרך לאתויי האי דספק על ספק לא על כיון דבהך דשני בתים נמי עיקר הקולא הוא משום דלענין בדיקה סמכינן אדר"א דמטהר התם כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

'''בתוס'''' בד"ה על ובדק ולא אשכח כו' תימא אפילו לר"מ כו' כיון שבדק ולא מצא מה יעשה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב ע"פ מה שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דכולהו בדיקות דאתיין מחמת ספק חולדה א"צ לבדוק אלא אותו בית בלבד אם כן לפ"ז שפיר מצינן למימר דלר"מ כיון שבדק ולא אשכח באותו בית צריך לבדוק פעם שנית בכל בתים הסמוכים כדמשמע לעיל בחזינן דשקל דחוששין מבית לבית וכמ"ש נ"ל מבואר מל' הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ בדין זה אלא דנראה מדבריו שפוסק כר"מ דלא כפר"י ויבואר בק"א:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}