עריכת הדף "פני יהושע/פסחים/ד/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמרא''' והשתא דאמרת דלכ"ע אור אורתא כו' וניבדוק בשית פרש"י בשלמא אי אור יממא איכא למימר דמתניתין נמי בשש קאמר כו'. ולכאורה שזה סותר מה שכתבתי לעיל דע"כ מ"ד אור יממא היינו בעלות השחר או עכ"פ בהנץ החמה דאל"כ מאי מהני לאור הנר שרגא בטיהרא מאי אהני ונהי דמסוגיא דהכא לא קשה מידי דבלא"ה פרש"י אינו מוכרח דשפיר איכא למימר דמ"ד אור יממא היינו מצפרא ומשום דזריזין מקדימין למצוה אלא דמ"מ מפרש"י גופא מוכרח דלמ"ד אור יממא היינו ביום ממש ולפ"ז צ"ל דקס"ד דבדיקה דאור היום ממש טפי עדיף אלא שהצריכו אור הנר כדי שיכנס לחורין ולסדקין או בבית אפל או משום גזירת הכתוב לסברת הר"ן ז"ל דהוי ילפותא גמור וכל זה למאי דס"ד עכשיו דלא קים ליה האי סברא דאור הנר יפה טפי מאור היום אבל למסקנא דאתינן להאי סברא ודאי מצינו למימר דהא דהוה בעינן למימר מעיקרא דאיכא למ"ד אור יממא היינו בעלות השחר או בהנץ החמה ודו"ק:

'''שם''' וכ"ת זריזין מקדימין למצות ניבדוק מצפרא. וקשיא לי דמעיקרא דבעי למימר טעמא משום זריזין מאי קסבר אי סבר דבדיקה זו יש לה סמך מדאורייתא וכשיטת הר"ן ז"ל וכמו שפירשתי דבריו לעיל דכתיב ביום הראשון תשביתו ומצינו י"ד שנקרא ראשון דמעיקרא ולית ליה דרשא דביום או אך חלק א"כ מאי איריא משום זריזין ותיפוק ליה דעיקר מצותו בכך דמתחלת ליל י"ד נקרא ראשון ומאי מקשה נמי ונבדוק מצפרא דהא לא דמי למילה שאין זמנה בלילה כלל ומש"ה הוי זריזין מצפרא ולוישכם אברהם בבוקר נמי לא דמי כיון שלא נקבע לו זמן משא"כ הכא תחלת זמנו בלילה וכמה מצות דאורייתא ודרבנן זמנן מתחלת הלילה ואי קסבר שאין לבדיקת חמץ זמן קבוע כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כעין דאורייתא אלא משום חשש בל יראה כשיטת רש"י או משום דילמא אתי למיכל כשיטת התוספות או שנאמר דיש לה סמך מדאורייתא די"ד נקרא ראשון אלא דביום כתיב ולא בלילה א"כ מעיקרא מאי ס"ד לומר דזריזין דאכתי אמאי קבעו תחלת ליל י"ד טפי משאר ימים ולילות ויכול אפילו מר"ח או משלשים יום לפני פסח לכל חד כדאית ליה אע"כ דכל כמה דנוכל לאחר זמן הבדיקה טפי עדיף שלא יצטרך לחזור ולבדוק וא"כ לא שייך הכא ענינא דזריזין כלל כיון דלא מטי זמן חיובא כלל ומוישכם אברהם בבוקר נמי לא שייך למילף דשאני התם דע"י הזריזות לילך לדרכו יקדים המצוה עצמה משא"כ הכא וכי מקשה ונבדוק מצפרא לא הוי צריך לאתויי ראיה אלא מגופא דביום כתיב ויש ליישב בדוחק דקס"ד דודאי עיקר מצות תשביתו היינו השבתה ממש מדכתיב אך חלק אלא דמ"מ תקנו חכמים שיזרז עצמו למצוה שיהא מושבת ועומד בזמנו וקבעו זמן הזריזים בליל י"ד משום דמצינו מיהא די"ד נקרא ראשון דמעיקרא משמע שכל היום יתעסק בהכשר המצוה שיהא בזמנה והכי איתא להדיא בירושלמי בריש מכילתין אלא דמייתי תו קרא אחרינא בראשון בי"ד לחדש ואם אינו ענין לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ וא"כ ממילא שמעינן דאיכא למימר דכל יום י"ד בכלל התחלת הביעור שהוא מכשירי מצוה ולפ"ז מקשה שפיר ונבדוק מצפרא ומייתי מאברהם דמשום מכשירי מצוה לא שייך זריזים בלילה כן נ"ל. מיהו לפי גירסת הרי"ף ז"ל יתיישב יותר דגריס וכ"ת זריזין דתניא כל היום כו' ונבדוק מצפרא וכתב הר"ן ז"ל דמסברא מקשה הכי ואם כן יש לפרש כדפרישית דנהי דמוישכם לא משמע שאין להקדים בלילה מ"מ מסברא מקשה הכא כיון דאין זמנה בלילה ואכתי לא מטי זמן חיובא לא שייך זריזין אלא בצפרא דביום כתיב ודו"ק:

'''בתוס'''' בד"ה שנאמר וישכם כו' וא"ת והיכי מוכח כו' והא בפרק גיד הנשה יליף כו' עכ"ל. נראה מבואר דקושייתם לפי גירסת הספרים שלנו דאהא דמקשה וניבדוק מצפרא מייתי מקרא דמוישכם להוכיח שאין להקדים יותר משא"כ לפי גירסת האלפסי דגריס להיפך וכמו שפירש הר"ן ז"ל דהא דמקשה ונבדוק מצפרא היינו מסברא וכדפרישית שאין בדיקת הלילה עושה שום זריזות בעיקר המצוה ולא מטא נמי זמן חיוב וא"כ אין מקום לקושית התוספות דודאי תרתי שמעת מיניה דבשמעתין דמייתי ברייתא וקרא דוישכם היינו לענין עיקר מלתא דזריזין אלא דאכתי היה לו לאברהם לזרז יותר ולחבוש חמורו בלילה כדי שימהר בעיקר מצות עקידה אלא ע"כ דהיינו משום דת"ח אל יצא יחידי בלילה והיינו עד הנץ החמה כדפרש"י כאן ולעיל גבי יצא בכי טוב וכן משמע נמי בפרש"י בחומש דלילה רשות למחבלים דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער וא"כ הא כתיב בהדיא תזרח השמש יאספון ולפיכך השכים אברהם בעלות השחר וחבש חמורו ובתוך כך האיר היום כן נ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ומה שהכריחו לזה היינו משום דלא ניחא לו כתירוץ התוס' דבפרק גיד הנשה יליף מקרא דסדום ושם כתבו התוס' להדיא דברוב הספרים גרסינן בפ' גיד הנשה קרא דוישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו כן נ"ל דלפ"ז גירסת הספרים בשמעתין היינו לפי גירסת רוב הספרים דפרק גיד הנשה ודו"ק ועיין בסמוך:

'''בא"ד''' וי"ל דהכא מוכח מקרא דעקידה כו' דשלוחי מצוה אין ניזוקין ועוד שני נעריו היו עמו כו' עד סוף הדיבור. ומתוך כל אותן הקושיות מחקו התוס' בפרק גיד הנשה גירסת הספרים דמייתי מקרא דעקידה ופירשו דמקרא דסדום ילפינן כמו שכתבו כאן אלא דיש לי לדקדק בקושיית מהרש"א ז"ל דהאיך ילפינן מקרא דסדום דת"ח אל יצא יחידי בלילה שמא לא היה צריך לילך בלילה כאן דלא היה מצוה ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דמיתורא דקרא קא דריש קשיא לי דקרא בלא"ה איצטריך לכדדרשינן בפ' תפלת השחר דאברהם תיקן תפלת השחר ומייתי מהאי קרא גופא מוישכם דסדום ובאמת דאלשון התוס' נמי קשה דליכא למילף כלל אלא דלשיטתם יש ליישב קצת דאפילו הכי לא מיקרי מצוה כיון שלא נצטווה על כך אבל קושיית מהרש"א במקומה עומדת ויש ליישב בדוחק דהא דיליף דת"ח אל יצא מוישכם דסדום לא ס"ל כהאי תנא דפ' תפלת השחר דתפלות אבות תקנום אלא כאידך ברייתא דכנגד תמידין תיקנום מיהו כל זה לשיטת התוס' משא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל שכתבתי בסמוך נתיישב הכל על נכון בע"ה ומה שהקשו התוס' דשלוחי מצוה אין ניזוקין ושני נעריו היו עמו י"ל דהיכא דשכיח הזיקא שאני וכיון שמתקנאים בת"ח יותר הו"ל כשכיח הזיקא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפ' גיד הנשה אע"ג דלא היה יחידי לא היה רוצה לצאת בלילה ולדעתי עובדא דר' חנינא ואביי דפ' ערבי פסחים יוכיחו דאי לאו דמכריזין עלייהו ברקיע היו באין לכלל סכנה ומסתמא לא היה יחידי דת"ח אל יצא יחידי כן נ"ל לולי דברי תוס' שלא כתבו כן:

'''בגמ'''' אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח כו' פירוש דלמאי דס"ד מעיקרא היה באפשר לומר דלעולם אור היום טפי עדיף מאור הנר אלא כיון דתקנו זמן הבדיקה בליל י"ד משום זריזות או משום שמתחיל הזמן תקנו שיבדוק לאור הנר וא"כ לא היה מקום לאסור ליפתח בעידנא שאף אם יעבור ואתי לאמשוכי כל הלילה אפ"ה יבדוק למחר אור היום משא"כ השתא דקאמר ר"נ ב"י שאור הנר יפה לבדיקה טפי מאור היום דע"כ זה עיקר הטעם לר"נ דאי משום שבני אדם מצויין בבתיהם יבדוק בהשכמה קודם יציאתו מביתו דאז יותר מצויים בבתיהם אלא ע"כ דעיקר הטעם דאור הנר יפה לבדיקה וא"כ לא ליפתח כו' כנ"ל מיהו מפרש"י לא משמע כן אלא דאור היום טפי עדיף לבדיקה אלא משום דילפינן לקמן מאור הנר וא"כ הא דקאמר ואור הנר יפה לבדיקה אבשעה קאי בשעה שאור הנר יפה משא"כ ביום אין אור הנר יפה ואם נפרש כשיטת רש"י ז"ל דהוי לגמרי מדאורייתא היכא שלא ביטל וכמ"ש בריש מכילתין בשיטת הר"ן ז"ל ואם כן הא דקאמר רנב"י בשעה שבני אדם מצויין ואור הנר יפה הוי לכאורה כיהודא ועוד לקרא כיון דלטעמא דאור הנר בדיקת הלילה מדאורייתא אלא דאפשר לומר דאע"ג דלאור הנר מדאורייתא אפ"ה היה באפשר לומר דהיינו ביום דאע"ג דמחשיך אפילו הכי גזירת הכתוב הוא ואם כן הא דמסיק אור הנר יפה בלילה טפי מביום הו"ל טעמא בעלמא כמו טעמא דבני אדם מצויין ובאמת דבלא"ה משום הא לא איריא דאיכא למימר דמ"ש רש"י ז"ל הא ילפינן לקמן חיפוש מצותו בנר היינו אסמכתא בעלמא ולעולם דבדיקת חמץ מדרבנן כדפרישית במתניתין אלא דבסמוך בלשון רש"י בד"ה חובת הדר משמע דהוי מדאורייתא היכא שלא ביטלו כמו שיבואר בסמוך:

'''שם''' בעא מיניה מרנב"י המשכיר בית כו' או דלמא דאיסורא ברשותיה קאי ופרש"י שהרי עתה הבית שלו. ומשמע לכאורה מזה דפשיטא ליה לבעל האיבעיא שהבית הוא של השוכר דשכירות קניא ואפ"ה מיבעיא ליה אם על המשכיר לבדוק דאף ע"ג דאין הבית שלו אפ"ה חמירא דידיה הוא וקשה דלקמן דף ו' מסקינן דשכירות לא קניא ומוכחינן לה ממתניתין דעכו"ם לא ישכיר ביתו לעובד כוכבים כו' ע"ש ואם נפרש דמ"ש רש"י שהרי עתה הבית שלו היינו לענין איסור חמץ גופא כדמסקינן התם דמיקרי מצוי בידך לגבי השוכר ולא לגבי המשכיר אלא דלפ"ז קשה מאי פשיט ליה ממזוזה דשכירות קניא אדפשיט ממזוזה ליפשוט ממתניתין דעבודת כוכבים דשכירות לא קניא ועוד דבסמוך מסיק רש"י גופא דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן מספקא ליה לבעל האיבעיא טורח זה על מי מוטל אלמא דלאו משום דהבית עתה שלו מספקא ליה ועוד דמאי פשיט כלל כיון דבעל האיבעיא גופא הוי ידע נמי דשכירות קניא ואפ"ה ס"ד דעל המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא וזה לא שייך במזוזה. ולולא פרש"י כאן היה באפשר לפרש דהשתא נמי סבר בעל האיבעיא דשכירות לא קניא ועל המשכיר נמי אע"ג דמקרי ביתו אפ"ה אי לאו דחמירא דידיה לא היה מוטל עליו לבדוק דהא רואה הוא של אחרים וכ"ש הכא שאינו עתיד לראותו והו"ל חמץ של אחרים בגבולין דשרי לגמרי שהרי אין מצוי בידו כלל אלא דעיקר האיבעיא אם על המשכיר לבדוק כיון דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק כיון דאיסורא ברשותי' קאי וצריך לבדוק דלמא אתי למיכל מיניה אם ימצאנו בפסח ואף לשיטת רש"י שכתבתי במתניתין שהיא עיקר דחיוב הבדיקה לאו משום שמא יאכל אלא משום חשש בל יראה איכא למימר דכל זה היינו לפי המסקנא דפשטינן דתליא במסירת המפתח א"כ ע"כ שאין עיקר הבדיקה משום שמא יאכל אלא משום בל יראה דתליא במי שהבית שלו משא"כ בעל האיבעיא בהא גופא מספקא ליה אי טעמא דבדיקה משום בל יראה או משום שמא יאכל ולפ"ז מייתי שפיר ת"ש ממזוזה ואין כוונתו לפשוט שיטת בעל האיבעיא בא' משני צדדין דבלא"ה יש לדקדק כיון דבעי' מרב נחמן ב"י וקפשיט אם כן למה הפסיק בעל התלמוד בענינא דת"ש ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי תא שמע הוי כמו קושיא לסתור האיבעיא לגמרי דאפי' לא הוי טעם הבדיקה משום דאיסורא ברשותיה וחששא דשמא יאכל אלא שהחיוב על הבית אפ"ה אין כאן מקום ספק שהחיוב הוא על השוכר כדאשכחן במזוזה דאע"ג דשכירות לא קניא כדמוכח ממתניתין דעבודת כוכבים דמייתי לקמן אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה משום דלענין מילי דמצוה מיקרי ביתו אי מדאורייתא ואי מדרבנן דהו"ל כאילו התנו כן וא"כ תפשוט מיניה לחמץ ממ"נ דאי מיקרי ביתו לענין מצות מדאורייתא ה"נ לא משגחינן בהא דחמירא דידיה דעיקר חיוב בדיקה בבית תליא דכתיב לא ימצא בבתיכם וכ"ש אי הוי מדרבנן ה"נ דכוותה דהו"ל כאילו התנו כך היה נ"ל לכאורה אלא כיון דרש"י ז"ל גופא מפרש הא דאיסורא ברשותיה קאי היינו שהרי עתה הבית שלו אם כן לא משמע דאיירי בחששא דשמא יאכל אלא לענין דמיקרי ביתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד דודאי שיטת רש"י ז"ל במה שכתב שהרי עתה הבית שלו היינו כדפרישית דאע"ג דשכירות לא קניא אפ"ה עובר דכתיב לא ימצא ודרשינן לקמן מי שמצוי בידך לענין שכירות ואע"ג שאין החמץ שלו כנראה מפרש"י לקמן בשמעתין וכאינך סוגיא דלא אימעט אלא של אחרים ושל גבוה ואחרים היינו עובדי כוכבים דוקא כמו שאבאר וראיתי בספר תורת חיים שכתב דקי"ל כל היכא שהבית שלו אע"פ שאין החמץ שלו עובר והיינו כדפרישית אלא דבמה שכתב דקי"ל לא ידעתי מהיכא פשיטא ליה כ"כ ואדרבא מלשון הפוסקים משמע להיפך ועי"ל דכיון שהחמץ מצוי אצלו נהי דמשום חששא דשמא יאכל לא הוי מצרכינן לבדוק חמץ שאינו ידוע כדפרישית במתניתין אפ"ה חיישינן לענין בל יראה גופא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלה ואע"ג דלאו דידיה הוא ואפ"ה כיון שהמשכיר מסתמא בטלו או שבטל ממילא דכיון שיצא מהבית נתייאש ממנו כמ"ש הטור סימן תל"ג לענין שוכר עובד כוכבים ואפשר דה"ה אם השכירו לישראל כמ"ש בעל מגן אברהם ואם כן יוכל השוכר לזכות בו ממילא ואתי לידי בל יראה כדאיתא לקמן כך סברת האיבעיא ומייתי ת"ש לסתור האיבעיא כדפרישית ומייתי ממזוזה דלענין מצוה מיקרי ביתו לגמרי ולא של המשכיר וכיון דקרינא ביה לא ימצא בבתיכם א"כ פשיטא דעיקר החיוב עליו ותו לא איכפת לן בסברא דחמירא דידיה דעיקר החיוב בביתו תליא כן נ"ל ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ודו"ק ויותר נראה דמ"ש רש"י ז"ל שהרי עתה הבית שלו לאו משום דשכירות קניא או דמיקרי ביתו אלא משום דאע"ג דחיוב ודאי על המשכיר דחמירא דידיה אפ"ה כיון שהשוכר נכנס לתוכו והבית שלו לכל תשמישו שייך לגביה טפי ענין הבדיקה והוה ליה כאילו התנה על כך ובהכי בעי למיפשט שפיר ממזוזה דאע"ג דחיוב על המשכיר דשכירות לא קניא אפ"ה על השוכר לבדוק והיינו נמי דמילי דמצוה עליה רמיא כיון שהבית שלו לכל תשמישו הו"ל כאילו התנה דמסתמא לא קפיד במידי דמצוה ואהא דחי שפיר דשאני מזוזה דאיכא למימר דעיקר החיוב מן התורה על השוכר כפירש"י כן נ"ל נכון:

'''בפירש"י''' בד"ה חובת הדר לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך אבל הכא בדיקת חמץ מדרבנן כו' עכ"ל. וא"א לפרש כוונת רש"י דכיון דהיא מדרבנן לא שייך למילף ממזוזה דבלא"ה אפילו הוי דאורייתא לא שייך למילף ממזוזה דטעמא מפני שהיא משמרתו אע"כ דלא נפשוט לאידך גיסא דהחיוב על המשכיר וכמ"ש מהרש"ל ז"ל מיהו אין לפרש דנפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך לכתוב במזוזה ביתך ביאתך דהאי לא מייתרא דהא דרשינן מיניה מימין דרך ביאתך אלא דניפשוט מדרבי משרשיא גופא מדאיצטריך לאסוקי דמזוזה חובת הדר היא א"כ משמע דבלא"ה שכירות לא קניא אפילו לענין מצוה וקרינן ביתו של המשכיר וא"כ פשיטא דהחיוב על המשכיר דהא חמירא דידיה ורשותיה דידיה וע"ז כתב דאפ"ה לא תפשוט נמי לאידך גיסא כיון דבדיקת חמץ מדרבנן ואע"ג דלמאי דפרישית בעל האיבעיא נמי הוי פשיטא ליה דשכירות לא קניא והוה ליה ביתו של המשכיר אפ"ה כיון שלא נזכר בהדיא ומדרבי משרשיא ודאי מוכח לה מש"ה כתב רש"י כן. כן נ"ל ודו"ק:

'''מיהו''' בעיקר דברי רש"י דמזוזה חובת הדר היא מדאורייתא לא כן כתבו התוספות בפ"ק דעבודת כוכבים דף כ"א ע"ש ועיין בתוספות פרק התכלת דף מ"ד שנסתפקו בזה וכתבו ג"כ דתרי ביתך כתיבי חד לדרך ימין וחד לדרשא דהכא ע"ש:

'''בא"ד''' אבל הכא בדיקת חמץ מדרבנן דאי משום בל יראה כו' דסגי ליה בביטול בעלמא כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה מלשונו דהיכא דלא ביטלו הוי בדיקת חמץ דאורייתא אף בחמץ שאינו ידוע כי ההיא דהכא וזה כשיטת הר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים וכמ"ש שכן נראה לי עיקר אלא דלענ"ד משום הא נמי לא איריא דאפשר דכוונת רש"י ז"ל דא"א לבא כלל לידי חשש איסור דאורייתא אף אם ימצא גלוסקא יפה אח"כ אפ"ה אינו עובר לא השוכר ולא המשכיר כיון דבביטול בעלמא סגי ומסתמא ביטל המשכיר או שאין צורך לבטל דודאי נתייאש כיון שיצא ממנו כמ"ש בסמוך אלא דאכתי איכא למימר כיון דסוף סוף הביטול תלוי במשכיר ואם כן כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור כמו שכתבו התוספות בסברת דאין לפרש על זה כתב רש"י ז"ל דליתא אלא לגבי השוכר נמי שייך יותר ביטול דהא מסח דעתיה מיניה כיון שאינו שלו גילה דעתיה שאינו רוצה לזכות בו ועוד דאפי' בפה יכול לבטל בעיקר מצות חכמים והיינו דמסיק רש"י דאמר כל חמירא דבביתא הדין כו' דלכאורה לשון מיותר הוא ולקמן בעיקר שמעתא דצריך שיבטל היה לו לפרש כן ולא הכא דלא מייתי לביטול אלא אגב גררא ולמאי דפרישית אתי שפיר דנהי דעיקר דין הביטול היינו באדם המבטל בשלו וצ"ל כל חמץ שיש לי ברשותי כמבואר בפוסקים כדי לכלול ג"כ מקומות אחרים מ"מ הכא שרוצה רש"י לפרש דהשוכר נמי יכול לעשות כל המצוה אפילו הביטול וא"כ לא שייך לומר כל חמץ שיש לי ברשותי דהא האי חמירא לאו דידיה ורשות נמי לאו דידיה הוא אלא דמשכיר לכך כתב רש"י דהשוכר יכול לומר בזה הלשון כל חמירא דבביתא הדין והיינו דגלי דעתיה דמסיח דעתו ממנו ואינו רוצה לזכות בו כן נ"ל נכון וברור בעז"ה בדיקדוק לשון רש"י ז"ל. ובזה נתיישב לשון הטור או"ח סימן תל"ד שכתב שאין לומר כל חמירא דאיכא בהדין ביתא ותמה עליו בעל טורי זהב שם דמהיכי תיתי דאמר כן והרי לך מבואר שהוא ממש לשון רש"י ז"ל כאן וע"ז הוצרך הטור לפסוק שאין לומר כן כיון דלרש"י גופא לא שייך הא מילתא אלא בשוכר ומשכיר כדפרישית דלא שכיח אח"ז ראיתי דרש"י כתב נמי לקמן בעיקר מימרא דר' יהודא זה הנוסח ומ"מ א"ש שהוצרך לפרש כן גם כאן מטעמא דפרישית ואפשר דהתם נמי היינו טעמא לבטל חמץ שהובא לבית זה ממקום אחר כגון ע"י חולדה ועכבר או משום שוכר ומשכיר גופא או בבני ביתו של אדם ותו לא פלוג רבנן ועוד דהטור סובר דאפילו היכא שמסר לו המפתח דעל השוכר לבדוק אפילו הכי אין לשנות הנוסח דמסתמא המשכיר מבטל דהבודק צריך שיבטל ואם כן כשאומר כל חמץ שיש לי ברשותי נכלל גם כן זה הבית ולגבי השוכר גופא סובר הטור דבגלוי דעת אפילו במחשבה סגי שאינו רוצה לזכות בו וכדפרישית כנ"ל ברור ודוק היטב:

'''בא"ד''' והשתא כה"ג מיבעיא ליה טורח זה על מי מוטל עכ"ל. ולכאורה ל' מיותר הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל בלשון האיבעיא היה אפשר לומר דלאו לענין הטורח לחוד מיבעיא ליה אלא אפילו לענין הביטול על מי מוטל עיקר המצוה והיה באפשר לפ' נמי להיפך דכל חד מינייהו קאמר אנא בעינא למיעבד האי מצוה משא"כ השתא דפשיטא ליה לרש"י מדר' משרשיא דשכירות לא קניא אפילו למידי דמצוה ואם כן קרינן ביתו של המשכיר לפ"ז פשיטא דהיכא דהמשכיר אומר אנא בעיא למיעבד הא מצוה שהדין עמו דמצי למימר שאינו רוצה לבטל החמץ אלא כדינו לבדוק ולבטל אחר הביעור ושריפה כדי לקיים המצוה בחמץ שלו כיון שעיקר החיוב עליו אי מדאורייתא או מדרבנן אע"כ דהכא איירי שלא באו לדין על הביטול דכל חד מינייהו מצי לבטל ורוצין לבטל כיון שאין בו טורח אלא על טורח הבדיקה לחוד מספקא לן היכא דכל חד מינייהו אומר שאינו רוצה לטרוח ולבדוק אלא לבטל לחוד והיינו דמיבעיא לן. כנ"ל נכון בעזה"י:

'''בתוס'''' בד"ה על המשכיר כו' אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין יכול לבטל כו' עכ"ל. ולא ידענא למה הוצרכו לזה דהא בלא"ה א"ש הא דקאמר דחמירא דידיה הוא דלכ"ע עיקר החיוב על מי שהחמץ שלו. ודוחק לומר דהתוס' סברו כשיטת הגאונים שהביא הרא"ש ז"ל דהמפקיד חמץ אצל ישראל חבירו שאין המפקיד חייב לבער כיון שרוב הפוסקים לא ס"ל הכי והכי קי"ל א"כ לא הוי שתקי מלפרש בהדיא ועוד דלפי זה לבטל נמי אינו צריך וליכא למימר דמ"מ כיון שאם לא יבטל המשכיר יעבור השוכר דלא מצי מבטל אבל לאחר שמבטל המשכיר אף השוכר נמי אינו עובר דהוה ליה של אחרים ושל גבוה כמו שאבאר בלשונם בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא אלא דזה ג"כ נראה דוחק דאטו משום לתא דשוכר נכוף את המשכיר לטורח הבדיקה ואין די במה שנכוף אותו לבטל. ולכאורה היה נ"ל דהתוספות לשיטתם שכתבו במשנתינו דריש מכילתין דבדיקה בחמץ אינו אלא משום חששא דשמא יאכל וא"כ קשיא להו הא דקאמר הכא דחמירא דידיה הוא ואכתי מאי הוי הא חששא דשמא יאכל לא שייך לגביה אלא לגבי השוכר ומש"ה רצו לפרש דאפי' הכי אתי שפיר דקאמר חמירא דידיה הוא לענין הביטול שצריך לבטל ואע"ג דלשיטתם הביטול מצוה בפ"ע הוא משום בל יראה והבדיקה ענין בפ"ע משום חששא דשמא יאכל אפ"ה כיון דמ"מ תיקנו תרווייהו דהבודק צריך שיבטל א"כ כולה חדא מצוה היא. ולפ"ז הוי אתי שפיר נמי מאי דקשיא ליה היאך רצו לפרש האיבעיא בענין זה דא"כ מאי פשיט ממזוזה דהשוכר חייב דמ"מ הכא שאני שאין השוכר יכול לבטל ולמאי דפרישית א"ש דבעל האיבעיא נמי הא מספקא ליה לאידך גיסא דאיכא למימר דעל השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי והיינו חששא דשמא יאכל וא"כ לפ"ז נאמר דהביטול יעשה המשכיר והבדיקה יעשה השוכר ואהא מייתי ת"ש לסתור האיבעיא דבלאו הא מלתא דאיסורא ברשותא קאי לענין שמא יאכל נמי על השוכר לבדוק כיון דמיקרי ביתו לגמרי ויעבור בבל יראה כיון שאינו יכול לבטל וכדקי"ל דבחמץ של ישראל הנפקד נמי עובר וכדפרישית בשיטת רש"י ז"ל בסמוך. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דמשום דלשיטתם דחיוב הבדיקה שמא יאכל לא אתי שפיר הא דקאמר דחמירא דידיה הוא א"כ היה נראה להם לכאורה לדחות שיטתם ולהכריח שיטת רש"י דחיוב הבדיקה היינו נמי משום בל יראה ונמשך אחר הביטול וע"ז מסקי דא"א לפרש כן דא"כ אפילו בי"ג נמי אלא ע"כ כפירוש ר"י דאחר התחלת החיוב אזלינן וכיון דקודם שהשכירה חל עליו החיוב דבדיקה משום שמא יאכל תו לא פלוג רבנן ואם כן שפיר מקיים ר"י שיטתו במשנתינו דריש מכילתין וזה נ"ל יותר נכון ודו"ק:

'''בד"ה''' אם משמסר לו המפתח פרש"י דמסירת מפתח קונה ואין נראה לר"י דהא אמר במרובה כבר כתבתי שם בפ' הפרה ליישב שיטת רש"י והרשב"ם ז"ל דודאי מסירת המפתח לחוד לא הוי אלא כא"ל לך חזק וקני אלא שאם קבל השוכר המפתח לחוד ונעל ופתח בו נגמר הקנין כמ"ש שם באריכות ואם כן הכא נמי כיון שהמשכיר מסר לו המפתח וכאילו א"ל לך חזק וקני א"כ ביד השוכר לבדוק דמאחר שיקח המפתח ויפתח הנעול הוא לאלתר רשותו אלא דבלא"ה לענ"ד א"ש ההיא דשמעתין דנהי דמסירת המפתח אינו גמר קנין היינו לענין שאם רצה א' מהם לחזור הרשות בידו משא"כ בשמעתין שאין שום אחד מהם רצה לחיור ולבטל השכירות אלא לקיים ואם כן כיון שהמשכיר א"ל לך תזק וקני ע"י מסירת המפתח הרי סילק עצמו מהבית שהרי ביד השוכר ליחזוק באחד מעניני חזקה א"כ שפיר קאמר על השוכר לבדוק כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

'''מיהו''' ר"י בעל התוספת לשיטתו בדיבור הקודם דהאיבעיא הוא דעל מי שחל התחלת החיוב עליו לבדוק ומסתמא כי פשיט ליה דהמשכיר בי"ג על השוכר לבדוק היינו נמי משום ה"ט גופא דמכיון שמסר לו המפתח בי"ג נמצא דמתחלת ליל י"ד חל עליו חובת הבדיקה וא"כ קשיא להו שפיר דכיון שלא נגמר הקנין במסירת המפתח א"כ לא חל עליו חיוב הבדיקה בתחלת ליל י"ד שהרי עדיין יכול לחזור בו כן נ"ל דלפ"ז רש"י לשיטתו ור"י לשיטתו ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשמעתינו כי נכון הוא בעז"ה:

'''שם''' בגמ' בעו מיניה מרב נחמן ב"י המשכיר כו' חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק. לפי שיטת התוספת דריש מכילתין הו"מ למיבעי הא מילתא נמי בלא משכיר ושוכר אלא לענין ביתו של אדם דהוא מילתא דשכיח טפי וכגון שהלך בעל הבית בי"ד וכמו שאני עתיד לפרש ברייתא דבסמוך דהכל נאמנים דאי אין חזקתו בדוק צריכין בני הבית לבדוק משום חששא דשמא יאכל ואי חזקתו בדוק א"צ לבדוק אלא דניחא ליה למינקט האיבעיא בגוונא דלעיל אבל ליכא למימר דדוקא במשכיר מיבעיא ליה דשמא לאו כ"ע דינא גמירי וקסבר המשכיר דעל השוכר לבדוק משא"כ בבע"ה ממש פשיטא ליה דמסתמא בדק דאם כן מאי קפשיט רנב"י מברייתא דהכל נאמנים וקשקיל וטרי באוקימתי טובא ואמאי לא מוקי לה לענין סתם בע"ה ובני ביתו כדמשמע סתמא דלישנא אלא ע"כ דאין לחלק בכך דאי חזקתן בדוק משום דהכל בקיאין ממילא פשיטא דהמשכיר נמי בקי. מיהו לפרש"י דמתניתין דריש מכילתין וכדפרישית דלשיטתו לא שייך לבדוק בחמץ שאינו ידוע משום חששא דשמא יאכל אלא משום חששא דבל יראה א"כ יש לומר דלא שייך האיבעיא אלא לענין משכיר ושוכר שאם לא בדק המשכיר צריך השוכר לבדוק מה"ט גופא שלא יעבור בבל יראה כיון שהמשכיר נתייאש בודאי והחמץ ממילא ברשות השוכר ושמא דעתו עליה ויעבור בבל יראה דמקרי מצוי אצלו כדפרישית בסמוך משא"כ בבני ביתו לא שייך הא מילתא כלל כיון שהחמץ ורשות הכל לבע"ה ואין להם חלק בהם ולא מיקרי נמי מצוי בידך כן נראה לי ועיין בסמוך:

'''בפירש"י''' בד"ה בי"ד שחרית כו' דודאי בדקו אמש כו' עכ"ל. לכאורה הוצרך לפרש שחרית לאפוקי מליל י"ד דאיירי ביה באיבעיא דלעיל אמנם כן יש להסתפק עוד בכוונת רש"י דדוקא נקיט שחרית בענין שעדיין יש שהות לבטל ואם כן אין הספק אלא בחשש בדיקה דרבנן דאפילו אין חזקתו בדוק יכול השוכר לבטל וכדפרישית לעיל בסמוך בל' רש"י דהשוכר יכול לבטל משא"כ אם השכירו לו בי"ד אחר זמן איסורא דמהאי שעתא לא מצי מבטל ואם כן יש כאן חשש איסור דאורייתא דאתי לידי בל יראה אפשר דלא מיבעי' לן דודאי אין חזקתו בדוק וכדמשמע לכאורה במסקנא דשמעתין דשקלא וטריא איירי במילתא דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כמו שאבאר לקמן בשמעתין ואיכא למימר נמי לאידך גיסא דדוקא בשהשכירו שחרית מיבעיא לן דשמא אין חזקתו בדוק שהמשכיר שכח לבדוק בלילה משא"כ לאחר שעבר זמן הביעור מסתמא רמי אנפשיה ומדכר כיון דמצוה דאורייתא עליו והאי שעתא מידכרא טובא שהכל עסוקין בביעור חמציהן ויבואר יותר בסמוך וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל דמסיק אאיבעין דמבטלו והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וא"כ משמע דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין ביש שהות לבטל ובזה נתיישב הא דמסיק הרא"ש ז"ל על זה וכתב ומתוך דברי ר"י משמע אפילו אין חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשאלו וכ"כ הרי"ץ גיאת ז"ל וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מה הוצרך הרא"ש ז"ל לדקדק הא מילתא מלשון הפוסקים הא גמרא ערוכה היא דאמרינן מאי נ"מ לישיילי' דליתיה קמן אם כן משמע להדיא דהיכא דאיתיה קמן לעולם צריך לשואלו אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דודאי מפשטא דגמרא לא מצינן למידק הא מילתא דאפשר דהאיבעיא הוא בענין דליכא שהות לבטל דוקא כגון לאחר זמן איסורא ובדאיכא שהות אפשר דפשיטא ליה לבעל האיבעיא דמבטלו ותו לא מטרחינן ליה אלא דמלשון ר"י בסמוך בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק משמע להדיא דאיירי בדאפשר לבטל ואפ"ה משמע מדבריו שצריך לשאלו כן נראה לי נכון ודו"ק:

'''בד"ה''' מאי טעמא נאמנין הא לאו בני אסהודי נינהו כו' עכ"ל. משמע מלשונו דאכולהו קאי ולא ידענא אמאי פשיטא ליה לרש"י דנשים לא מהימני דממ"נ אי ס"ל דבדיקת חמץ מיקרי איתחזק איסורא אף בחמץ שאינו ידוע וכשיטת הר"ן ז"ל שכתב במשנתינו א"כ מאי איריא נשים אפילו עד אחד דעלמא נמי לא מהימן כדאיתא בר"פ האשה רבה ואי משום דבידו כדאיתא התם א"כ באשה נמי ואי ס"ל דבדיקת חמץ שאין ידוע לא מיקרי איתחזק איסורא א"כ אשה נמי מהימנא דהא קיי"ל דכל היכא דע"א מהימן בדלא אתחזק איסורא אשה נמי מהימנא ואדרבה לשיטת התוספת בריש גיטין משמע דילפינן מוספרה לה דאיירי באשה ואף לפירש"י דהתם דילפינן משחיטה וניקור א"כ הא פשיטא לן בכל הנך דסמכינן אעדות נשים ממעשים בכל יום כמ"ש התוספת בשמעתין ולולי פירש"י היה נ"ל דהא דקאמר הכא מי מהימני מקטנים לחוד קשיא ליה דודאי לאו בני אסהודי נינהו ואף בזה עדיין צריך לי עיון היכא שהקטן הוא בן דעת מנ"ל דלא מהימן בדלא איתחזק איסורא כיון דאשה מהימנא ודעתי להרחיב הדיבור אי"ה בקונט' הכללים שלי ודו"ק:

'''בגמרא''' לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חבירים כו' דתני' חבר שמת כו'. ולכאורה כל האריכות הזה שלא לצורך דכיון דלבעל האיבעיא הוי מספקא ליה אי חזקתו בדוק ולא יהיב טעם לדבריו אם כן מה"ט גופא פשיט ליה רנב"י מברייתא דחזקתו בדוק והנלע"ד בזה דודאי לסברת בעל האיבעיא דלא מספקא ליה אלא במשכיר ושוכר אם כן מסתמא בחמץ שאינו ידוע איירי שאין דרך המשכיר למסור המפתח ולהניח חמצו בבית השוכר א"כ לא הוי צריך לומר דמספקא ליה אי חזקתו בדוק משום דהכל חבירים או לא דאפילו אי נמי פשיטא ליה דאין הכל חבירים אצל בדיקת חמץ אלא רוב בני אדם חבירין נמי שפיר מספקא ליה אי חזקתו בדוק משום דסמכינן ארוב ואף אם נאמר דחמץ שאינו ידוע נמי מיקרי איתחזק איסורא כסברת הר"ן ז"ל ואשכחן נמי בכמה דוכתי דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה לא סמכינן ארובא להקל דהו"ל כפלגא ופלגא כדאיתא בר"פ האשה שהלכה וכמו שהארכתי בעז"ה בקונט' הכללים ובכמה דוכתי בסוגיא הש"ס אפ"ה איכא למימר דאין להחמיר כאן בכה"ג דאף לסברת הר"ן דסתם בתים מצוי בהם חמץ שאינו ידוע אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ועכ"פ הו"ל כספק ספיקא אימר לא הוי את"ל דהוי שמא בדק המשכיר ועוד דבלא"ה כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי וליכא אלא איסור דרבנן סמכינן שפיר ארובא או דילמא אין חזקתו בדוק דלא סמכינן ארובא כיון דבדיקה תלוי במעשה ומסקינן בפ"ב דבכורות דרובא דתליא במעשה לא מיקרי רובא וא"כ לא מיבעיא לשיטת הר"ן ז"ל דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא דחזקה שיש בו חמץ א"כ י"ל דלא סמכינן אפי' ארוב גמור כ"ש ארובא דתליא במעשה אלא אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי ונ"ל שהיא דעת רש"י ג"כ דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדברי סופרים לחוד אפ"ה הוי בחזקת איסור דרבנן ולא סמכינן ארובא כי האי ואפשר דאפילו ספק ספיקא לא הוי כיון דתליא במעשה לשיטת הסוברים דלא מהני ספק ספיקא בדאיתחזק איסורא וכמו שאבאר לקמן בעז"ה בסוגיא דאין חוששין וצבורין. נמצא דכל זה בשיטת בעל האיבעיא משא"כ בהאי ברייתא דפשיט רב נחמן ב"י דקתני בה הכל נאמנין על ביעור חמץ ולא קתני על בדיקת חמץ וא"כ צריך לפרש באחד משני דרכים או שנאמר דאיירי אף בחמץ ידוע ולפ"ז אתי נמי שפיר האי דהכל נאמנים אפילו בלא שוכר ומשכיר דלא שכיח כדפרישית אלא בכל גוונא אפי' לבני הבית שיודעים שהיה לו לבע"ה חמץ ידוע בחדר מהחדרים ואפ"ה אין צריכין לבדוק ע"י הנך עדות שאמרו שכבר ביער החמץ דאל"כ היו צריכין לבדוק דאפילו לפרש"י דלא חיישינן. לשמא יאכל ובל יראה נמי ליכא גבי זה שאין החמץ שלהם ולא הבית שלהם אלא דבחמץ ידוע לכ"ע צריך לבער משום שמא יאכל כדפרישית במשנתינו או שנאמר דההיא דקתני על ביעור חמץ היינו לאשמעינן דאפי' ביטול אין צריך דאי הוי קתני הכל נאמנין על בדיקת חמץ הו"א דוקא לענין בדיקה לחוד נאמנים לענין שאין צריך לבדוק עוד משא"כ לענין ביטול לעולם צריך המשכיר לבטל כמ"ש בפוסקים באמת להלכה משו"ה קתני דנאמנין על הביעור גם כן ואם כן א"צ לבטל ועוד דלשון הכל נאמנים על ביעור חמץ משמע דאיירי שכבר עבר זמן הביעור ואם כן תו לא מצי השוכר לבטל ואפ"ה נאמנים שא"צ ביעור נמצא דהשתא לפ"ז נקטינן מיהא דברייתא איירי דנאמנים לענין איסור דאורייתא כיון שלא ביטל וכ"ש אי איירי בחמץ ידוע ומהשתא ע"כ ליכא למימר דחזקתו בדוק משום דרוב חבירים דהא הו"ל רובא דתליא במעשה ועוד דבלא"ה נמי בחמץ ידוע איתחזק איסורא ואם כן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא דמחמרינן בדאורייתא כ"ש בחמץ דמחמרינן טובא כמבואר בפוסקים וכ"ש במידי דאיכא תקנתא בבדיקה לכך הוצרך לאסוקי בהא מילתא דקסבר הכל חבירים אצל בדיקת חמץ ומייתי ראיה מחבר שמת דאע"ג דהתם נמי איתחזק איסור טבל והו"ל נמי רובא דתליא במעשה אפ"ה סמכינן משום דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו וחזקה כי האי הו"ל כודאי וה"נ כיון דהכל חבירים הו"ל כודאי דעדיף מרובא כן נ"ל נכון ודו"ק:

'''בתוס'''' בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק תימא מאי ס"ד כו' ואור"י דמיירי כו' אפילו לא יהיה בדוק לא יהיה מכשול כ"כ כו' עכ"ל. פי' דאפי' אם לא בדק מ"מ מסתמא בטלו ואפשר דממילא נתבטל אי איירי במשכיר דמסתמא במסירת המפתח נתייאש וסובר ר"י דהשוכר נמי אינו עובר כיון שלא נתכוין לזכות ואם כן אין צורך הבדיקה אלא שמא ימצאנו בפסח ואתי למיכל כמו שפירש ר"י במשנתינו וא"כ אין זה מכשול כ"כ דחששא רחוקה היא מיהו למאי דפרישית בסמוך דאיירי נמי בחמץ ידוע וכמו שאבאר בשילהי שמעתין לדעת המפרשי' שהוא ג"כ שיטת התוספת וא"כ אם נאמר דהתוספות סברי ג"כ דהיכא שמצוי בידו עובר אף בחמץ של ישראל כמו שכתב בספר תורת חיים והוספתי נופך משלי דלא ממעטינן מלך אלא של אחרים ושל גבוה א"כ למאי דמשמע דאיירי בשוכר ומשכיר ודאי יש כאן מכשול לגבי השוכר לענין בל יראה אם כן נראה מזה דהתוספות לא נחתו להך סברא דבעל תורת חיים ועיין מ"ש בזה בסוף דיבור הסמוך מיהו בלא"ה איכא למימר דמהני מיהו אמירה דהני דקתני לענין חמץ שאינו ידוע או לגבי בני ביתו אף בחמץ ידוע דלא מיקרי מצוי בידם כיון שאין להם שייכות בבית כן נראה לי ודו"ק:

'''בא"ד''' וממילא ידעינן דאמירה דהני מהני לענין שאין צריך לישאל כו' עד סוף הדיבור. ולא ידענא האיך שמעינן ממילא כיון דמסיק דאמירה דהני אטו מששא אית ביה ואם כן כיון דאיתא קמן מאי פשיטות דאין צריך לשואלו ונסמוך אדברי הקטן וכה"ג קשיא לי אתירוץ שני של ר"י דמקשה דפשיטא דמהימן במיגו ומאי פשיטותא כיון דסוף סוף אומרים שבדקו בעצמם ואם כן איכא למימר דנשים עצלניות ולא בדקו שפיר וכן בקטן ולא שייך מיגו כה"ג היכא שהם סוברין שבדקו כהוגן ואיצטריך מיהא לאשמעינן דאפי' הכי מהימני. ולולי דברי התוספת היה נ"ל דנהי דמעיקרא הוי ס"ד דאף אי חזקתו בדוק יש צורך לאמירה דהני לענין שאין צריך לשואלו מ"מ בתר הכי דחי וקאמר דלמא שאני הכא משום דקאמרי הני וכוונתו דכי היכי דלדידך מהני אמירה דהני אף בדאיתא קמן שא"צ לשואלו איכא למימר נמי דאפילו אי אין חזקתו בדוק אפ"ה מהני אמירה דהני כיון דמדרבנן הוא כדמסיק בסוף. ואהא מסיק אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה וע"כ סובר דחששא דאורייתא היא כמו שאבאר או דאפילו בדרבנן ס"ד דלית ביה מששא באמירת הקטן ואם כן ממילא דבדאיתא קמן צריך לשואלו או דאפילו בלא אמירת הקטן א"צ לישאל כיון דהכל חבירים ואם כן מקשה שפיר ניתני כל הבתים בחזקת בדוקין כן נ"ל ודו"ק. כל זה כתבתי לקיים פירוש התוספת דקס"ד דאמירה דהני מהני לענין לשאלו לחוד אבל לפמ"ש בשמעתין יש לפרש בענין אחר דקס"ד דאמירה דהני מהני לענין שא"צ לבטל או לענין חמץ ידוע וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:

'''בגמרא''' אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו והקשה מהרש"א ז"ל דהו"מ למימר דהימנוה רבנן בדרבנן ותירץ דא"כ תפשוט דאין חזקתו בדוק כדקאמר כו'. ולכאורה לשונו אינו מדוקדק דמה בכך דתפשוט אלא דכוונתו מבואר שרוצה לומר דלא בעי למידחי לעיל דאיכא למימר דאין חזקתו בדוק אלא דהימנוה רבנן בדרבנן ואדרבה ניחא ליה למימר דתפשוט איפכא לפי סברא זו כן נראה לי בכוונתו. אמנם לפענ"ד בלא"ה אין מקום לקושייתו דלא שייך למימר הכא דהימנוה רבנן בדרבנן משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כיון דעכשיו ס"ד שאין המשכיר כאן אלא השוכר או בני ביתו ואם כן אפשר שלא ביטל המשכיר כלל ואם כן יעבור המשכיר גופא בבל יראה אם לא יבדוק השוכר או בני ביתו וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלגבי השוכר נמי שייך בל יראה אלא דע"י אמירה דהני בעי למימר דנאמנין לענין שאפילו לבטל אין צריך ואם כן מקשה שפיר אטו מששא אית ביה כיון דבלא דיבוריה איכא איסורא דאורייתא משא"כ לקמן במסקנא דמוקמינן דמוחזק לן דלא בדק וקאמרי הני בדקיניה מצי איירי שפיר אפילו אם המשכיר לפנינו או אפילו לענין בעל הבית בביתו ממש דיכול לסמוך על בדיקת אלו כיון שיודע שכבר ביטל או שרוצה לבטל עכשיו ואם כן א"ש דהימנוה רבנן בדרבנן כן נ"ל לפי שיטת הגמרא מיהו מלשון רש"י בסמוך לא משמע כן דמשמע מלשונו דלמסקנא נמי איירי שאין הבע"ה לפנינו אלא לענין השוכר או בני ביתו של בע"ה ולפירושו צ"ל דהא דקאמר מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו משום דנהי דאין חזקתו בדוק אפ"ה חזקתו שביטל כיון דלא תלי במעשה ואין בו טורח ודו"ק וע' עוד בסמוך:

'''שם''' כיון דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' משמע לכאורה מכאן דהיכא שלא ביטלו הוי בדיקת חמץ מדאוריית' וכשיטת הר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו מיהו למאי דפרישית בסמוך דברייתא דהכל נאמנין על ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אין ראיה מכאן דשפיר איצטריך לומר הכא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לענין חמץ ידוע ולפ"ז מוכח להדיא דבחמץ ידוע נמי מהני ביטול ודלא כשיטת הרמב"ם לפי נוסחא הישנה שהביאו מפרשי הרמב"ם ז"ל והוא שיטת הגאון שהביא הכל בו דלא מהני ביטול בחמץ ידוע ולשיטת הרמב"ם בנוסחא ישנה ושיטת הגאון ע"כ צ"ל דהא דאמרינן הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו בחמץ שאינו ידוע ויש לתמוה דהא הרמב"ם ז"ל בדין שאחריו כתב בפירוש דבדיקת חמץ בחורים ובסדקים מדברי סופרים ויש ליישב ויבואר בסמוך:

'''ולפ"ז''' לפי מה שהבין בעל פרי חדש בא"ח סי תל"א דשיטת התוספת בר"פ כל שעה דחמץ שאינו ידוע ואפילו בידוע אלא שאינו יודע באיזה מקום מונח אינו עובר עליו א"כ לשיטתם נמי צריך לפרש האי דהכא דברייתא איירי בחמץ ידוע ולענ"ד אף שפירוש זה נכון בסוגיא דשמעתין כמו שכתבתי אפ"ה לא משמע לי שיהא כן שיטת התוס' והמדקדק בדבריהם בד"ה לאו משום כו' יראה דלא נחתו לזה הפירוש ולקמן פרק כל שעה אבאר דמלשון התוספת שם אין הכרח לפירוש בעל פרי חדש ע"ש:

'''ובעיקר''' הדברים אי מהני ביטול בחמץ שאינו ידוע אף שאיני כדאי להכניס ראשי בדבר שנחלקו אבות העולם ואף גם שבעל כסף משנה העיד שמצא כמה נוסחאות להיפך. עם כל זה אענה את חלקי שיש לקיים שיטת הגאון ונוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל ולענ"ד היא עיקר בש"ס דהיאך אפשר לומר דמהני ביטול בחמץ ידוע דאל"כ פלוגתא דרבי יהודה וחכמים אי ביעור חמץ דוקא בשריפה לר"י ולרבנן אף מפרר וזורה לרוח היכי משכחת לה אטו מי עדיף ביטול ממפרר וזורה לרוח ואף דלשיטת התוס' פלוגתא דר"י ורבנן היינו לאחר זמן איסורא דוקא דתו לא מצי מבטל ליה מ"מ תיקשה לשיטת רש"י ומדלא הקשו התוס' אלמא דלא נחתו להכי ועוד כמה סוגיות הסותרות זו את זו כמו שהביא בעל פר"ח סי' תל"א ולולי שאיני כדאי נ"ל ליישב כל הסוגיות ולומר דודאי לענין לאו דבל יראה ובל ימצא סגי בביטול אף בחמץ ידוע כדדרשינן להדיא בסיפרי לא יראה לך בטל בלבך וכמ"ש גם כן התוספת בשמעתין דמשבטלו הוה ליה של אחרים וליתא בכלל לא יראה אבל לענין עשה דתשביתו ודאי לא מהני ביטול אלא לר"י דוקא בשריפה דיליף מנותר ולרבנן אף מפרר דבזה מקיים העשה בידים משא"כ בביטול נהי דגרם שיהא של אחרים אפ"ה אין זה עיקר מצוה דתשביתו והיינו הא דאמרי רבנן בפרק כל שעה לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ולא קאמר והתורה אמרה לא יראה לך חמץ ועמ"ש בזה לקמן פ' כל שעה ולשיטתינו א"ש דלאו דלא יראה יש לתקן ע"י ביטול משא"כ עשה דתשביתו וכן הוא בהדיא בנוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל שהביא הכ"מ וז"ל מה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטל בלבו ע"כ הרי לפנינו דהרמב"ם ז"ל לא איירי אלא במה היא מצות עשה דהשבתה ולא איירי מאיסור לאו וא"כ אני תמה על בעל הכ"מ שרצה להעמיד הנוסחא ישנה שהדבר מסור לחכמים כדי ליישב הסוגיות ואעפ"כ לא עלו לו כהוגן ולמה לא העמידן כפשטן דאיירי לענין מצות עשה שבכך יתיישבו כל הסוגיות כמו שאבאר כ"א על מקומו מיהו אפשר דהכ"מ נמי לזה נתכוון דודאי היכא דא"א לא עבר נמי אעשה דתשביתו דאונס רחמנא פטריה וכמו שאפרש בסמוך להסכים לשון רש"י ז"ל לזו הסברא ויותר יש לתמוה על בעל פרי חדש סי' תל"א שהאריך לסתור דברי הגאון שכתב דלא מהני ביטול בחמץ ידוע ואח"כ כתב ליישב קושיית הגאון מפ' כל שעה דכיון שאין החמץ שלו אין זה עשה דתשביתו ואם כן הלא בזה נתקיימו דברי הגאון דמש"ה גופא לא מהני ביטול בחמץ ידוע כיון שאינו מקיים העשה ובעמוד והשבת קאי ומאי לי איסור לאו או איסור עשה:

'''ומעתה''' חל עלינו חובת הביאור לפי שיטה זו בשמועתינו דא"כ היאך קאמר הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דלפי מה שכתבנו דלשון ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אכתי בעשה קאי אלא דלענ"ד אדרבה מכאן סיוע לשיטה זו דהא מוקמינן לברייתא במשכיר ושוכר או בבני ביתו של בע"ה ולא בבע"ה עצמו דהכי דייק לישנא דגמרא דקאמר דמוחזק לן וכמו שפרש"י ז"ל להדיא ולכאורה לישנא דברייתא דקתני הכל נאמנים על ביעור חמץ ולא קתני הכל כשירין לביעור חמץ ולשון נאמנים משמע דמי שמסופק בדבר הן נאמנים לו נמצא דלפ"ז שאין הבע"ה לפנינו א"כ אין כאן מצות עשה דתשביתו מבתיכם ואף אם יבערו בלתי רשותו אין זו קיום המצוה דתשביתו אלא עיקר החיוב ביעור ובדיקה היינו שלא יעבור המשכיר או השוכר בבל יראה ובהא קאמר דביטול בעלמא סגי וכדפרישית דמסתמא כבר ביטל המשכיר והשוכר יבטל עכשיו והיינו דקתני הכל נאמנים דוקא דאי כשבע"ה בפנינו אינו יכול לסמוך על בעורין אלו כיון דמדאוריי' צריך לקיים תשביתו דוקא ולא מהני ביטול ובדאורייתא לא מהימני כן נ"ל נכון לולי דמפרש"י ותוס' לא משמע כן ודו"ק:

'''בתוס'''' בד"ה מדאורייתא כו' פ"ה מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו כו' וקשה לר"י דהאי תשביתו כו' הבערה היא דתניא בשמעתין כו' ועוד דתשביתו אמרינן לקמן כו' עכ"ל. וקושיא השניה מבואר דלא קשה כלל לפרש"י כ"א לפי שיטתם וכמו שאבאר באריכות אי"ה בפ' כל שעה לבאר היטב שיטת רש"י דפלוגתא דר"י ורבנן בביעור חמץ בשריפה היינו דוקא קודם ביעורו ואם כן ע"כ פירושא דקרא דראשון דמעיקרא תשביתו שיהא מושבת ועומד ביו"ט או לאחר שש אלא דלענ"ד קושייתם הראשונה נמי יש ליישב בפשיטות דאף למאי דפשיטא להו דלרבי יהודה ור"ע נמי בביטול בעלמא סגי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואפ"ה מצינן למימר דהיינו דוקא לענין חמץ שאינו ידוע וילפי מתשביתו אבל בחמץ ידוע פליגי רבי יהודה ורבנן דלר"י ולר"ע דקאי בשיטתיה הוי דוקא בשריפה ולאו מתשביתו אלא דילפי מנותר כדאיתא לקמן בהדיא בר"פ כל שעה ואף ע"ג דר"ע מייתי לקמן בשמעתין קרא דתשביתו אפ"ה סמיך אילפותא דנותר:

'''אמנם''' למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אתי שפיר דנהי דלענין מצות עשה דתשביתו ודאי עיקר מצותו בשריפה כדילפינן מנותר אלא מדלא כתיב תבערו מודו ר"י ור"ע דהיכא שא"א לקיים מצות שריפה כגון שאין החמץ אצלו או שאין לו עצים השבתתו בכל דבר בכל מה שיכול להשבית וכדמקשו ליה רבנן לקמן אם כן לא מצא עצים יהא יושב ובטל וחזר ודן דין אחר ומשמע שם דלא השיב ע"ז כלום והיינו משום דמודה היכא דא"א כמו שאבאר בעז"ה לקמן בשם המכילתא וממילא דאם אין החמץ אצלו קיים עשה דתשביתו בביטול ומכ"ש דניתק הלאו דבל יראה בכך ולפ"ז פרש"י דשמעתין גופא יש ליישב בענין זה וכיון דהכא איירי שאין בעל החמץ לפנינו א"כ שפיר קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ומסתמא אף אם לא ביטל אתמול קודם זמן איסורא רמי אנפשיה ומידכר לבטל ויצא ידי מצותו בכך היינו דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו משא"כ היכא שאפשר לשרפו לר"י או לפרר לחכמים ודאי זה עיקר מצותו דתשביתו מ"מ לענין לאו דבל יראה לכ"ע בביטול בעלמא סגי כן נ"ל נכון בעז"ה:

'''בא"ד''' ואור"י דמאחר שביטלו הוי הפקר כו' מדאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלקמן דף הסמוך הקשה ר"י מאורליינש דהכא ממעטינן עובד כוכבים והקדש מחד קרא ובכמה דוכתי מצרכינן תרי קראי ותירצו בדיבור שאחריו בשם הרשב"א דכיון דגלי קרא בחד דוכתא למעט שניהם כא' ממילא בכל דוכתא סגי בחד קרא ולפ"ז שמעי' מיהא דלא שייך למעט ממיעוט דלך אלא עובד כוכבים והקדש דוקא ולא של הפקר וכן משמע לכאורה שם לקמן מלשון רש"י דאבל אתה רואה של אחרים פרש"י כגון עובד כוכבים והקדש משמע דדוקא קאמר. ולפ"ז שפיר הוצרך רש"י לפרש מדכתיב תשביתו וכבר כתבתי דנראה משיטת רש"י דכ"ש בחמץ של ישראל חבירו עובר הנפקד גם כן אע"ג דלא קיבל אחריות דברוב מקומות בש"ס לא שייך למעט מלך אלא של עובד כוכבים והקדש דוקא אם לא היכא דאיכא תו קרא יתירא וכתבתי גם כן שבספר תורת חיים כתב כן בפשיטות ואין להאריך בעיקר הדבר אלא שכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוס' מדבריהם דלקמן דף הסמוך יש ליישב וצ"ע ודו"ק:

'''בד"ה''' הימנוהו רבנן כו' מה שיש לדקדק בכל זה אין כאן עיקר מקומו ודעתי להאריך אי"ה בקונט' הכללים מלבד מה שכתבתי בכמה מקומות בסוגיות הש"ס:

'''בגמרא''' תנן התם ר"מ אומר כו' דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנליה. וקשיא לי הא לקמן בפ' כל שעה דף כ"ח יליף ר' יהודה להדיא מקרא דלא תאכל עליו חמץ דהיינו משעת שחיטת הפסח אם כן האיכא למימר דר"מ נמי בהא כוותיה ס"ל מיהו למאי שאפרש לקמן דרבי שמעון דפליג אדרבי יהודא בהא ודריש מהיקשא דבשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לענין לפני זמנו וה"ה לענין לאחר זמנו כמו שאבאר שם ולפי זה כיון דאשכחן דר"מ סובר דלאחר זמנו אינו עובר מדאורייתא מדמפליג בין חמצו של עובד כוכבים לישראל שם בברייתא ועוד דסתם משנה נמי ר"מ אם כן ממילא דע"כ אית ליה לר"מ דרשה דבשעה שישנו ואם כן מה"ט גופא ע"כ לית ליה נמי האי דרשא דר"י לענין לפני זמנו ולפ"ז ע"כ צ"ל דלר"מ לפי זמנו אינו עובר אלא בעשה דלענין עשה לא שייך האי היקישא דבשעה שישנו כמו שאפרש שם וא"כ מקשה שפיר מנ"ל ומייתי לה שפיר מקרא דאך ביום הראשון תשביתו. אלא דאכתי קשה לרבא דיליף לקמן מלא תשחט על חמץ אם כן סוף סוף לית ליה האי ילפותא דר"ש בשעה שישנו לענין לפני זמנו והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מייתי רבא האי קרא דלא תאכל עליו חמץ דמייתי רבי יהודא גופא ללאו דלפני זמנו ובתחלת עיוני היה נ"ל בזה דמקרא דלא תאכל עליו חמץ לא שמעינן אלא איסור אכילה לחוד ועדיין אני אומר דמותר להשהותו בבית ואפילו איסור הנאות נמי לא ידענא אליבא דחזקיה לקמן כמו שהקשו תוספות לקמן כ"ח וע"ש בחידושינו. ואחר העיון ראיתי בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שהעתיק דכ"ע חמץ משש ולמעלה צריך לבערו מן הבית מנלן. ונראה בעליל שנתכוין למה שכתבתי אלא דאכתי קשיא לי דלמא אין ה"נ דמה שצריך להוציא חמצו מן הבית לאחר שש היינו מדרבנן שהרי רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוי גזרו ביה דבין יממא לליליא לא טעו אלמא שהוצרך לפרש כן דלא נימא דמדרבנן איירי ואם כן כיון דשמעינן מיהא דאסור באכילה מדאורייתא ואף בהנאה למאי דקי"ל כרבי אבהו אם כן שפיר קאמרי דשורפין ואסור להשהותו מדרבנן משום גזירה דשמא יאכל ועוד אהא הו"מ לשנויי בפשיטות דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. לכך נלע"ד בזה דפשיטא ליה לתלמודא דרבי יהודא גופא דיליף לקמן מלא תאכל עליו חמץ לענין לפני זמנו ואשחיטת הפסח קאי היינו דוקא לבתר דגלי לן קרא דשייך איסור חמץ בי"ד דהיינו מהנהו קראי דשמעתין אבל אי לאו הנך קראי דהכא לא הוה שייך כלל לאוקמי קרא דלא תאכל עליו בי"ד אלא בט"ו ולא תאכל עליו אזמן אכילת פסח קאי כדרבי שמעון או לדרשא אחריתא וכמו שאבאר שם בעז"ה ועי"ל דאפילו אי הוה מוקמינן להאי עליו אשחיטת הפסח אכתי הוי מוקמינן קרא כפשטא דאיסור אכילת חמץ בי"ד אינו אלא משום לתא דקרבן פסח דאשכחן נמי לא תשחט על חמץ דם זבחי אבל מי שאינו שוחט הפסח כגון דרך רחוקה וכ"ש בזמן הזה דליכא פסח ליכא למישמע מהאי קרא אלא לבתר דגלי לן קראי דשמעתין דשייך איסור חמץ בי"ד לעולם אם כן שפיר מוקי לה נמי ר"י קרא דלא תאכל עליו בכל זמן כן נ"ל נכון ובזה יתיישב גם כן לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ שהביא שני כתובים לענין לפני זמנו ע"ש ודו"ק:

'''בתוס'''' בד"ה וכתיב אך ביום הראשון כו' ואין נראה לר"י עד סוף הדיבור וכבר קדמוני מהרש"א ז"ל ומורי זקיני ז"ל דקושייתם הראשונה דוקא לשיטתם ולא לשיטת רש"י ז"ל אלא דלענ"ד קשה יותר דלכאורה דברי התוספות סותרין זה את זה דכיון דלשיטתם דהאי תשביתו דהיינו הבערה היינו דוקא לאחר איסורו אם כן האיך מסקו דמייתורא דקרא קדריש הא לא מייתר קרא דלהכי גופא אתא דביום הראשון דוקא תשביתו בשריפה אבל קודם איסורא משבית בכל דבר וליכא למימר שרוצין לומר דמייתורא דאך קדריש דאם כן זה תירוץ השני שכתבו ועוד דאם כן היאך מסיק הש"ס הא כיצד לרבות אדרבא אפילו מיעוטא ויש ליישב בדוחק:

'''מיהו''' לפי שיטת רש"י א"ש טובא דודאי לפירושו נמי ע"כ לאו ממשמעותא יליף דכיון דהשהא שעה אחת ע"כ מקצתו מותר דא"כ אכתי לא מתרץ כלל עיקר קושיית הגמרא מנ"ל דמשש ולמעלה אסור דהא בלא"ה פשיטא לן מסברא שצריך לבער בי"ד קודם בין השמשות כדי שלא יעבור בכניסת הלילה בבל יראה. אע"כ דרש"י נמי אייתורא דקרא ודרשא דאך סמיך אלא דאכתי משום ייתורא דקרא לא הוי עקרינן לקרא ממשמעותא ולמימר דהראשון היינו י"ד למאי דלא מסיק השתא הך דרשא דלקמן כמו שאבאר וכיון דפשטא דהראשון היינו ט"ו ראשון לי"ט ע"כ הוי מוקמינן לייתורא דקרא לדרשא אחריתא כדמוקמינן לקמן כל הנך הראשון ומאי חזית וכמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה כדתניא או דהוי דרשינן ביום הראשון דוקא תשביתו ולפניו ולאחריו בכל דבר אבל לפי שאי אפשר לאוקמי קרא דהראשון כפשטא בי"ט עצמו דא"כ הרי השהה בו שעה א' וליכא לאוקמי קרא דאי עבר והשהה דהא קייל דאי לא כתב קרא ע"כ דהאי הראשון היינו קודם יום טוב ואם כן קרא יתירא דבלא"ה מסברא ידעינן שצריך לבער קודם זמן איסורו ואי לעשה דתשביתו לחוד אתי הו"מ למיכתב סתם תשביתו אע"כ דהאי הראשון פשטא דקרא היינו קודם דהיינו י"ד ולאשמעינן דהאי תשביתו די"ד לאו משום אלא שלא ישהא החמץ בט"ו דא"כ לשתוק מיניה אע"כ דאותו יום ראשון מצוה בפני עצמו הוא שיש בו איסור היום גופא כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ובעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוספות אבאר לקמן אי"ה במקומו דף י"ב ובפרק כל שעה ודו"ק:

'''בגמרא''' ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור דסד"א ימים כתיב כו' ע"כ. ולשיטת רש"י דבסמוך יש לפרש דהשתא לא שייך לומר דפשטא דקרא לא מיתוקמא בט"ו דהרי השהה בו שעה א' הא ליתא כיון דאדרבה פשטא דקרא דשבעת ימים משמע ולא לילות אלא דגלי דבליל ט"ו נמי אסור ואם כן שפיר מקיימינן קראי כדכתיבי דעיקר השבתה בתחלת ליל ט"ו ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב מה שהקשו התוספות דהו"מ לשנויי ביום כתיב וכמ"ש ג"כ מהרש"ל ז"ל בקושיא השניה של התוספת דה"מ לדרוש הכל מהקישא נ"ל דאדרבא ר"י הגלילי גופא נמי אהאי דרשא דהכא סמיך דאלת"ה מאי חזית לאוקמא הקישא להך גיסא דלמא לאידך גיסא כיון דאכילת מצה דוקא בערב השבתת החמץ נמי דוקא מערב אלא ע"כ דרבי יוסי הגלילי אהך דרשא דהכא סמיך וכמו שאבאר בעז"ה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}