עריכת הדף "פני יהושע/מכות/ה/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''במשנה''' אין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין שהרי צדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש כך הנוסחא בכל הגמרות שלנו ובכל ספרי המשניות וכן בסיפא דמתניתין אלא דמהרש"א ז"ל הגיה שנאמר נפש בנפש וכ"כ בתי"ט וודאי דהכי קושטא דמלתא דמקרא הכתוב בעדים זוממין כך הוא וכמ"ש רש"י כאן אלא דאפ"ה נראה דוחק לשבש כל הספרים ודבר שנאמר ונשנה פעמיים במשנה לכך נראה לי לקיים הנוסחאות דכיון שכל זה מדברי הצדוקים הן שרצו להביא ראיה לדבריהם מהאי קרא ולכאורה הוי הך ראיה לסתור דהא ודאי פשטא דלישנא דכאשר זמם אפילו הצדוקים מודים בו שאינו אלא לשון מחשבה וכוונה בלבד ואפ"ה ענש הכתוב כיון שהעידו שקר וזממו להרוג נפש בעדותן וא"כ לפ"ז שפיר שייך נמי לפרש לשון נפש בנפש בכה"ג גופא שאם זממו להרוג נפש ידונו בנפש וה"ה בכולהו ואדרבה מדלא כתיב נפש תחת נפש כדכתיב בחובל בפ' משפטי' ע"כ דהאי בנפש לאו תחת הוא אלא דאפ"ה משמע להו להצדוקין דהאי נפש בנפש משמעותו ע"כ היינו כמאן דכתיב נפש תחת נפש אי משום דבתר דכתיב כאשר זמם אשכחן דכתיב קרא אחרינא לא תחוס עינך נפש בנפש וכולה קרא יתירא הוא דהא בכאשר זמם לחוד סגיא דכל מיני עדיות במשמע אע"כ דאיצטריך האי קרא דלא תחוס עינך עליו אפילו בעדות נפשות וטעמא הוא דקיהיב למה לא תחוס עינך לפי שגם הם הרגו נפש כדאשכחן בהאי פרשה גופא גבי רוצח דכתיב ושלחו אותו זקני עירו ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת לא תחוס עינך עליו וה"ה לענין עין בעין וכן נמי אשכחן כיוצא בזה וקצותה את כפה לא תחוס עינך או משום שאם נפרש כאשר זמם כפשטא דלישנא יש במשמע דאפילו קודם שנגמר הדין נמי דמשעה שקבלו עדותן יהרוגו וזה לא מסתבר להו כלל ולא שייך נמי נפש תחת נפש אע"כ דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ממש מכל זה משמע להו בהדיא דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ע"כ הוצרכו לפרש דבכה"ג נמי שייך לשון כאשר זמם כיון שלא עשו מעשה בפועל כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

'''שם''' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' עד סוף המשנה ופירש"י לעשות לאחיו משמע שהרי אחיו עדיין קיים עכ"ל. ולכאורה משמע דכוונת רש"י בזה לאפוקי שאם הרגו אינן נהרגין ולשון שהרי שכתב רש"י משמע כן דדוקא קאמר ודייקי חכמים להך מילתא מיתורא דלאחיו דאי לאשמעינן דאפילו לא הרגו נהרגין לשתוק מיניה דמכאשר זמם לחוד נפקא אע"כ דלדיוקא אתי ולאפוקי מק"ו וכמו שאבאר בסמוך בלשון הגמרא וכ"נ מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דהא דאמרינן הרגו אין נהרגין היינו מהאי טעמא מדכתיב לאחיו ע"ש ובזה נתיישב היטב לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"כ מהל' עדות הלכה ב' וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשו ודבר זה מפי מפי הקבלה משמע להדיא מדבריו דלא סגיא ליה להרמב"ם ז"ל בהאי טעמא דאין עונשין מן הדין לחוד אי לאו דמסייע ליה קרא והיינו ע"כ אסיפא דקרא סמיך מדכתיב לאחיו מדלא מייתי האי קרא לעיל בהלכה א' אלמא שעיקר דבריו בזה היינו להך מילתא דהרגו אין נהרגין לחוד וא"כ לפ"ז נראה שבחנם השיג עליו הראב"ד ז"ל במ"ש הרמב"ם בסוף דבריו אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה חוזר לבעליו ומשלמין לו ונראה מבואר שהשגת הראב"ד הוא משום דמשמע ליה שהוא נגד סוגית הגמרא בהאי ברייתא דבסמוך דמשמע דמטעם דאין עונשין מן הדין אתינן עלה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין חייבי מיתות לחייבי מלקות וממון ונהי דלענין ממון כתב הכ"מ שם דמלשון התוס' בריש ב"ק משמע כדברי הרמב"ם אלא דלענין מלקות נתקשו כל מפרשי דבריו וכתבו שלא ידעו מניין לו להרמב"ם ז"ל דין זה לחלק בין מיתה למלקות וחתרו למצוא טעמים שאינם מספיקים ע"ש וכמ"ש התי"ט כאן במשנתינו והניח בקושיא ולמאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לישנא דמתניתין מסייע ליה להרמב"ם ז"ל דעיקר הילפותא היינו מדכתיב לאחיו דבעינן דוקא שיהיה אחיו קיים ולענין מלקות וממון שהרי אחיו קיים שפיר יש לחייבו מכח האי ק"ו וכמו שאבאר בסמוך דאפי' אי אמרינן בעלמא אין עונשין מן הדין אפ"ה בכה"ג דהכא מודה כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

'''בגמרא''' תנא בריבי אמר לא הרגו כו' אמר אביו בני לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין. לכאורה נראה דהנך תנאי דברייתא פליגי אמתניתין דיליף להך מילתא דהרגו אין נהרגין מדכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים או שנאמר דתנא דמתניתין גופא נמי לא משמע ליה הך ילפותא אלא דלדחות הצדוקים הוצרכו לומר כך וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב"ם אלא דלעולם עיקר הטעם דהרגו אין נהרגין היינו משום דאין עונשין מן הדין אמנם לאחר העיון דהך מילתא אי אמרינן אין עונשין מן הדין בכה"ג דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא בסנהדרין דף נ"ד פלוגתא דר' יהודה ורבנן לענין הבא על אביו דיליף בק"ו מאחי אביו ואמרינן התם דפלוגתא דאביי ורבא היא דפליגי להדיא בפ' הנשרפין לענין הבא על בתו מאנוסתו דיליף אביי מק"ו ומקשינן וכי עונשין מן הדין ומשני דגילוי מלתא בעלמא הוא ורבא פליג ויליף לה מג"ש והרמב"ם ז"ל ב[[רמב"ם/איסורי ביאה/ב|פ"ב מהל' איסורי ביאה]] כתב להדיא דמה ששתק הכתוב באיסור בת אנוסתו מאחר שאסור בת הבת כו' והיינו כאביי וכ"כ עוד בפ"א מהל' טומאת מת לענין טומאת משא במת ששתק ממנה הכתוב והביא שם ראיה ודוגמא מאיסור הבת נמצינו למידין מדבריו שפסק כאביי דהיכא דליכא אלא גילוי מלתא בעלמא עונשין מן הדין{{הערה|ראו מש"כ בזה בשו"ת חתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ה/לג#גם|חושן משפט סימן לג]] ד"ה גם}}. ובעיקר הענין מש"כ דבגילוי מילתא בעלמא עונשין מן הדין, ראו [[מהר"צ חיות/{{כאן}}#|מהר"צ חיות]] כאן.}} ומה שיש לדקדק בזה במה שפסק כאביי לגבי רבא אין כאן מקומו כיון דבלא"ה איכא למימר דבכה"ג דהכא רבא נמי מודה דלא שייך לומר אין עונשין מן הדין כיון דפשטא דקרא כאשר זמם שייך נמי בהרגו כיון דעיקר החיוב אפי' בהרגו אינו על המעשה דהעדים זוממין אין צריכין התראה אלא כיון שזמם לעשות וניכר מתוך מעשיו שהוא מזיד גמור כדפרישית מש"ה כתיב כאשר זמם דהכל בכלל בין הרגו ובין לא הרגו כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' בפי' המשניות ובחיבורו הך טעמא דמתני' דיליף לה מקרא דאי לאו קרא שפיר הוי ילפינן לה בק"ו והיינו כדפרישית בסמוך דמהאי טעמא גופא כתב הרמב"ם דחייבי מלקות אפי' נעשה המעשה אפ"ה חייבים מלקות דמיקיים בהו לעשות לאחיו שהרי אחיו קיים:

'''ועוד''' נראה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בדרך אחר דלענין מלקות לא שייך לומר אין עונשין מן הדין דכיון דגלי רחמנא בעדים זוממין דלוקין אפילו בלאו שאין בו מעשה כדכתיב והיה אם בין הכות הרשע מש"ה אית לן למימר בפשיטות דלאו דידהו היינו מלא תענה דסתמא כתיב בין נעשה מעשה על פיהם בין לא נעשה ודוקא לענין מיתה אמרינן הכא בברייתא דהרגו אין נהרגין דאין עונשין מן הדין דהא לאו דלא תענה לא ניתן למיתה דלא עדיף משאר לאוין דלמלקות נאמרו כן נראה לי נכון מיהו בעיקר הדבר בהא דקי"ל הרגו אין נהרגין אע"ג דילפינן לה מקרא כדמשמע במשנתינו וכן פירש"י בחומש אפ"ה בקשו חז"ל למצוא טעם ודבר חפץ גם ע"פ סברא להוציא מלבן של צדוקין וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ע"ש באריכות ולי נראה להוסיף על דבריו דאדרבה לגודל חומר העבירה שנשתרשו בחטא וזממו ועשו לשפוך דם נקי מש"ה לא סגי להו כפרה כלל דדינם מסור לשמים לדונם בחמורה אם לא יעשו תשובה כהוגן משא"כ בשאר חייבי מיתות ב"ד דכיון דאיקטלו הוי להו כפרה ועוד נראה דהכא לענין עדים זוממין שייך טפי הך סברא כדי שלא יהא גנאי בדבר להב"ד שמכוין שנהרג הנידון ע"פ עדות הללו בב"ד וא"כ אם יגמרו ג"כ לעדים זוממין בהריגה יהא גנאי גדול בדבר דממה נפשך נהרג אחד מהם שלא כדין לכן גזר הכתוב שלא יהו נהרגין והרבה שלוחין למקום להפרע מהם ממקום אחר וכן מצאתי אח"כ בדברי מהר"י אברבנאל פ' שופטים ע"ש:

'''במשנה''' ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים כו' נראה דהא דלא דרשינן איפכא דהכי קאמר קרא זימנין דמתקיים העדות בשנים וזימנין דבעינן שלשה כגון בהכחשה דתרי ותרי ואשמעינן דשלשה מכחישין את שנים דאזלינן בתר רוב דעות בין בהכחשה ובין בהזמה הא ודאי ליתא דאכתי איכא תרי להדי תרי נמצא שאנו ממיתין ע"פ עד א' ורחמנא אמר בסיפא דקרא לא ימות ע"פ ע"א ודוקא בדיינים אזלינן בתר רוב דיעות בין בדיני ממונות דהוי בשלשה ובב' מזכין הרי הוא זכאי וכן להיפך ובין בדיני נפשות מש"ה בעינן כ"ג וי"א מחייבין וי"ב מזכים זכאי ולחיוב' בעינן שנים כדדרשינן ברפ"ק דסנהדרין משא"כ בעדים אלא דאכתי איכא למידק דלמא הכי קאמר קרא דזימנין דבעינן ג' עדים כגון דאיכא ע"א דמכחיש ומש"ה לא סגי בתרי דא"כ מתקיים העדות ע"פ עד א' ואע"ג דלקושטא דמילתא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דאפ"ה מתקיים העדות ע"פ שנים אכתי היא גופא מנ"ל כיון דמפשטא דקרא משמע איפכא דזימנין דבעי ג' וכמו שאבאר. והנראה בזה דכולה מילתא דמתניתין מיתורא דעדים עדים ילפינן לה שפיר דאי ס"ד דקרא או או קאמר ולחלק לכתוב ע"פ שנים או שלשה עדים ותרי זימני עדים ל"ל אע"כ להקיש ולג"ש דהנך עדים דב' כהנך עדים דג' וכדדרשינן דאפילו שנים מזימין את הג' דלענין הזמה עדות המזימין עיקר ותרי כמאה דלא אזלינן בתר רוב דיעות בעדות ומה"ט גופא פשיטא לן בכולא תלמודא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפילו לגבי תרי כי היכי דודאי עד א' לא מהני לגבי תלתא. ודע שהרמב"ן ז"ל בפי' החומש בפ' שופטים כתב אהאי קרא שרבי' סעדיה גאון אמר ע"ד הפשט שמה שנאמר שנים עדים או שלשה היינו ששלשה מקבלין עדות השנים וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל וז"ל ואין בכתוב קבלת עדות רק עדים אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בסנהדרין של כ"ג עכ"ל ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים ורמים אעפ"כ תורה היא וללמוד אני צריך דבמאי פשיטא ליה להרמב"ן ז"ל דלקבלת עדות נפשות בעינן כ"ג דהא קרא דושפטו העדה והצילו העדה בגמר דין איירי דתלוי ברוב דיעות משא"כ לענין קבלת עדות מה לי ב"ד של ג' או ב"ד של כ"ג מה לי דיני ממונות מה לי דיני נפשות דמן התורה בתרווייהו בעינן דרישה וחקירה דכתיב משפט אחד יהיה לכם ואע"ג דודאי מסתמא אורחא דמלתא שאין עדים מעידין בדיני נפשות אלא קרוב לגמר דין והיינו לפני ב"ד של כ"ג אכתי מיהא אשכחן שהעדים חולין או שהם במדינת הים במקום שאין שם סנהדרין ואשמעינן קרא דאפילו בכה"ג נמי אשכחן דיומת המת על פיהם כגון שנתקבל עדותן בג' ועוד שאף אם נאמר דפשיטא ליה לרמב"ן ז"ל הך מילתא דבכל ענין בעינן כ"ג אפ"ה קשיא מדידיה אדידיה שהרי הרמב"ן ז"ל גופא כתב בהשגותיו על הרמב"ם בשורש מנין המצות בשורש שני על מ"ש הרמב"ם ז"ל דדין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי עדים ולא מפי כתבם אלא מדברי סופרים וע"ז השיג וכתב וז"ל ואני מוצא ד"נ בעדות שבשטר כגון שקידש ראובן את אשה בעידי חתימה ובא עליה שמעון כו' נהרג עליה עכ"ל ואף דבאמת אין זה השגה על הרמב"ם ז"ל כמו שהארכתי בחידושי גיטין וקידושין שעידי הגט וקידושין שנכתב בלשון הבעל הרי את מקודשת לי או הרי את מגורשת ממני הרי את אין זה מענין שאר עדות דבאמת אם כתבו בפנינו גירש אה"נ דקרינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא אי משכחת לה דנהרגין ע"י עדות שבשטר היינו אם נתקבל עדותן של עדות בפני ב"ד של ג' שהעידו בפניהם שקידש או גירש וא"כ לפ"ז יפה כתב רבינו סעדיה דזימנין לא יומת המת אלא ע"פ ג' דוקא והיינו בכה"ג גופא ע"י קבלת עדות כן נראה לי נכון להמליץ בעד רבינו סעדיה גאון זכרונו לברכה וצ"ע ודוק היטב:

'''שם''' אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים כו' לכאורה לשון המשנה אינו מדוקדק דאיפכא ה"ל למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה כו' וכן דיקדק בעל תי"ט מיהו לע"ד נראה דלשון המשנה מיותר דכיון דעיקר היקישא דהאי קרא דיומת המת לאו בעדים זוממין איירי אלא בכל חייבי מיתות כגון עובד עבודת כוכבים דאיירי בהך פ' מש"ה לא שייך למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה מזימין את השנים ולדונם בעדים זוממין וה"נ בשנים שמזימין לג' דא"כ לא שייך הך היקישא הכא אלא באידך פרשה דעדים זוממין דבהך פרשה נמי כתיב ע"פ שני עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר אע"כ דהאי היקישא דהכא לאו אעדים זוממין קאי אלא לענין דין המחויב מיתה וה"ק דכיון דפשיטא לן דג' מזימין את השנים אבע"א קרא ואבע"א סברא וא"כ ע"כ דהא דקאמר קרא ע"פ שנים עדים יומת המת לאו מילתא דפסיקא שיומת המת על פיהם דהא היכא שהוזמו לא מהני עידותן כלל לגבי הנידון אדרבה יש עליהם דין עדים זוממין ה"נ האי או שלשה עדים נמי בכה"ג איירי כשלא הוזמו אבל אם הוזמו אין ממיתין הנידון על פיהם והיינו ע"כ אפילו ע"י שנים כיון דתרי כמאה ולא אזלינן בתר רוב דיעות כדפרישית בסמוך דעיקר היקישא ממה דכתיב נמי תרי זימני עדים משמע שבא להשוותן יחד דהנך כהנך א"כ ע"כ דעדים זוממין דכתיב בקרא היינו אפילו בתרי ותרי דחידוש הוא דלעולם אחרונים נאמנים כדתנן במשנה דלעיל בפירקין כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

'''שם''' ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין כו' ר"ע כו'. משמע מל' כל מפרשי המשנה דהנך תנאי לא פליגי לדינא דכולהו אית להו דהדדי וה"נ מסתברא דהא קי"ל אין היקישא למחצה ועיין בתי"ט שכתב בשם נימוקי יוסף שריב"א בעל התוס' מפרש דר"ע לית ליה דר"ש והביא ג"כ שאר פירושים דר"ע פליג אדר"ש ומדברי כולם משמע מיהא דת"ק נמי אית ליה דר"ש אלא דאכתי יש לדקדק במאי פליגי דהא קי"ל אין היקש למחצה ור"ש נמי מאי אתא לאשמעינן ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב משום דאיכא למימר דעיקר היקישא דהאי קרא אינו אלא לענין מיתת הנידון דאיירי ביה האי קרא דיומת המת מה שאין כן לענין הך היקישא דר"ש דלא איירי אלא לענין דין חיוב עדים זוממין גופייהו משא"כ לענין מיתת הנידון לא נפקא מיניה מידי בהך היקישא דבין אי בעינן שיוזמו כולם או לא מ"מ פשיטא דעדותן בטילה לגבי נידון דלא גרע מהכחשה וכדאמרינן נמי בסמוך נמצא א' מהם קרוב או פסול לכ"ע עדותן בטילה בדיני נפשות א"כ לפ"ז אפשר דלא שייך הך היקישא דהכא לענין דיני עדים זוממין ור"ש סבר דאפ"ה אין היקש למחצה או אפשר דר"ש גופא לאו מהאי היקישא דקרא דיומת המת יליף אלא מאידך קרא דכתיב בעניינא דעדים זוממין גופייהו ע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר וכיוצא בזה כתב התי"ט במלתא דר"ע ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך:

'''שם''' ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו כו' כך הגירסא בכל הגמרות שלנו ובספרי ה"ר ר"י אלפס ז"ל אלא דבקצת ספרי המשניות ראיתי דלא גרסינן להקל והגירסא לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ונראה שכך היתה גירסת רש"י שכן נראה מפירושו ממה שנדחק לפרש דלא הוצרך ללמדינו דזה הפירוש לא שייך כלל לא מיבעיא לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן לא בא הג' להקל אלא אפי' לגירסא השנייה נמי פירושו דחוק דודאי לאו מילתא פשיטא היא כל כך ששנים מזימין ג' ואפילו מאה ואפילו כמה כיתות כדלעיל עד שהוצרכו כמעט כל מפרשי התורה למצוא טעם לדבר כדפרישית לעיל וא"כ ודאי איצטריך קרא להכי אלא ע"כ דרש"י הוכרח לפרש כן לפי לשון המשנה ולפי גירסתו וגם הר"ן ז"ל נראה דגרס כגירסת רש"י דלא גרסינן להקל ולכן הוכרח להביא פירושים אחרים בשם ריב"א ובשם מהרי"ץ גיאת והביאם ג"כ בעל התי"ט ולולי פירושם היה נ"ל לפרש בפשיטות לפי גירסת הספרים שלנו דה"ק ר"ע דלא משמע ליה לפרש הקישא דקרא כת"ק או כר"ש משום דלדבריהם לא שייך הך היקישא כפשטא דקרא דכתיב יומת המת משמע דלחובת הנידון איירי ואי לענין הזמה לת"ק הוי לקולא דידיה שאפי' הם ג' עדים השנים מזימין אותם ופטור הנידון דאיירי בי' קרא ולר"ש נמי לא אתי הך הקישא לחובת הנידון דהא אפי' אי בעינן שיזומו כולם ולא הוזמו אלא שנים אפ"ה מודה ר"ש דהנידון מיהא הוא פטור דנהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי מש"ה משמע לר"ע דהאי היקישא להחמיר על השלישי בא ושייך ביה שפיר יומת המת דסיפא דקרא דמה"ט גופא החמיר הכתוב על השלישי אע"ג שאינו אלא נטפל דבלא"ה גברא קטילא הוא ע"פ השנים והוי כמת מעיקרא אפ"ה ענשו הכתוב כאילו הומת המת ע"פ וממילא שמעי' נמי להך מילתא דמסיים ר"ע בסיפא דלענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול הושוו שלשה לשנים דאלת"ה לא הוי נטפל אלא מהעוברי עבירה עצמו דנראה שעיקר עדותו הוה בשביל כך שאם ימצא קרוב או פסול בהנך תרי יומת המת ע"פ עדותו וכן נ"ל בכוונת הרי"ץ גיאת או שנאמר דהא דמסיים בסיפא ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב כו' לאו אהאי קרא דיומת המת דלעיל קאי אלא אאידך קרא דכתיב ע"פ ב' עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר דמייתר להך דרשא והכי משמע להדיא מלשון הגמרא למאי דמסיק רבא לקמן אהך פיסקא גופא דיקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודוק היטב:

'''שם''' ומה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. לכאורה משמע דבשנים פשיטא לן דעדותן בטלה כיון דלא נשתייר אלא חד סהדא אלא דמלשון התי"ט לא משמע כן ממ"ש הרי זה בא ללמד ונמצא למד דאכתי בתרי גופא לא ידעינן ע"ש ונראה בכוונתו דלא משמע ליה הך היקישא בהאי עניינא דאין דנין אפשר מאי אפשר ומה ענין שנים לג' כיון דבג' אשתיירי תרי כשרים משא"כ בשנים מש"ה משמע ליה לבעל התי"ט דהא דקאמר מה שנים עדותן בטלה היינו דבטל לגמרי שזה העד הכשר שוב אין מצטרף באותו עדות אפילו אחר שיבוא עוד ע"א לאחר כדי דיבור וע"ז כתב שפיר דבתרי גופא לא ידעינן מסברא אי לאו מהך היקישא שבא ללמד ונמצא למד והיינו כדפרישית דהך היקישא דאידך קרא מייתר להך מילתא לחוד וכמו שנראה קצת מלשון התי"ט בדיבור הקודם שהכתוב שנאן אלא שקיצר מאד במקום שהיה לו להאריך דהא מסתימת לשון הסוגיא ולשון התוס' לא פסיקא כלל הך מילתא דאיירי מתניתין בתרי היקישא דקראי וכמו שאבאר ועיין עוד בסמוך מיהו בעיקר ההיקש להך מילתא דעדותן בטלה נ"ל דודאי בשנים פשיטא דאפי' לצרף נמי לא חזו וילפינן לה שפיר מהא דקיי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וקריין רחמנא עד בלשון יחיד כדכתיב והוא עד או ראה או ידע וה"נ בתר האי קרא דע"פ ב' עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר כתיב בתריה כי יקום עד חמס באיש אלמא דתרי כחד חשיבי והאי בלא האי לאו כלום הוא וממילא דה"ה לק' דתרי כמאה ובכה"ג גופא אשכחן דדריש הש"ס בפרק זה בורר {{ממ|סנהדרין דף ל'}} לענין דבעינן שיראו שניהם כאחד בדיני ממונות מדאפקינהו רחמנא בלשון חד ע"ש וא"כ פשיטא דשייך למידרש בכה"ג לענין היקישא דהכא כנ"ל:

'''שם''' אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ונראה לכאורה דה"ה בג' או מאה שאמר א' מהם בחקירות איני יודע דעדותן בטלה מהאי היקישא גופא אלא היכא שהוכחש א' מהם בחקירות חביריו יש להסתפק אי בכה"ג נמי אמרינן דעדותן בטלה או דילמא דבהכחשה לא שייך לומר דכחד כת חשיבי ונפקא מינה טובא לענין סוגיא דשמעתין ואין להאריך וצ"ע. אח"ז ראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עדות הלכה ג' שכתב להיפך דבאינו יודע תתקיים העדות בשאר ויהרג ובהכחשה אפי' בבדיקות עדותן בטלה וכתב שם הכ"מ שהוציא כן ממסקנא דרבא בפ' היו בודקין ואשתומם ונבהלתי על חזיון זה דהא רבא מסיק התם להדיא דהיינו דלא כר"ע דמתניתין דהכא והרמב"ם וכל הפוסקים פסקו הלכה כר"ע וכרבי וכבר הרגיש בזה בעל לחם משנה ונדחק מאד בזה ליישב ויש לי ישוב אחר בזה דלמאי דמסיק התם בתר הכי דטעמא דאינו יודע בחקירות היינו משום דעדות שאי אתה יוכל להזימה לא שמה עדות א"כ שפיר מיתוקמא מתניתין אפי' כר"ע דכל עד שאמר איני יודע אין שם עד עליו אף לבטל העדות ומש"ה תתקיים העדות בשאר משא"כ בהכחשה שיש עליו שם עד שהרי גמר עדותו כנ"ל ודו"ק:

{{שולי הגליון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}